יחסים מורכבים מאוד יש בין אברהם ובין לוט, ובמרכזם השאלה: האם אני אחיו? דווקא כשאברהם מחליט להיפרד מלוט, שהאחד ילך לימין והאחר לשמאל, דווקא אז הוא אומר לאחיינו את הביטוי שלא חדלנו לומר לפני הטבח: "אנשים אחים אנחנו!"

המשפט הזה הוא תזכורת לשניים שאינם יכולים לעמוד פתאום בכיכר אחת, להתפלל בכיכר אחת, לרעות בכיכר אחת: "ויאמר אברהם: אל נא תהי מריבה ביני ובינך… כי אנשים אחים אנחנו… היפרד נא מעליי: אם השמאל ואימינה, ואם הימין – ואשמאילה… וייפרדו איש מעל אחיו, אברם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הכיכר".…

הסתר פנים. אין לזה שם אחר. הקב"ה הסתיר מפנינו את החמס. הגדרת חז"ל לחמס בפרשתנו מחכימה ומהדהדת: "מלאה הארץ חמס: היה אדם מוכר תורמוסין בשוק, והיו אנשים לוקחים ממנו בפחות משווה פרוטה, שאינו יכול להביאו לדין, עד שראה שנלקח הכול".…

זה הזמן להתנהל לאט. "ואני אתנהלה לאיטי", אומר יעקב לעשו אחרי העימות האחרון עם אחיו, עימות שהסתיים בחיבוק דווקא.

היינו מצפים לאיחוד מוחלט בין האחים, לישיבה משותפת בסוכה, אבל יעקב מבין שלפעמים מפגש יהיה נפיץ והליכה משותפת היא מופלאה, אבל לשם כך צריך לברוא געגוע.…

בשבת שעברה נחרב בית הכנסת שסבא הגדול היה מתפלל בו, בית הכנסת ברובע ה'מלאח' במרקש. רעידת האדמה הותירה אחריה שברי לוחות, ואיתם את הסיפור על סבא, רבי חיים שושנה זצ"ל. סבא היה דיין בבית הדין הגדול במרקש ובקזבלנקה כשהעניק המלך בכבודו ובעצמו את סמכות השיפוט לחכמים היהודים בענייניהם הפנימיים.…

בכ"ה באלול נברא העולם, ונדמה לי שאין אם שלא שאלו אותה ילד או ילדה חכמים: "ומה היה לפני כן?" התשובה היא, ובכן, התשובה. "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ותאמר שובו בני אדם". לפני שחולל הקב"ה את השמיים ואת הארץ הוא ברא את התשובה.…

השבוע, בח"י באלול, שוב יספרו על הבעל שם טוב שלא התחיל את תפילת 'כל נדרי' כשכל הציבור מחכה. בסיפור אחד זה מפני שיש תינוק בוכה בבית שאימו הלכה להתפלל, סיפור אחר מתאר ילד יהודי שגילה את יהדותו, מגיע לבית הכנסת וליבו נשבר על שאינו יודע את מילות התפילה, וכך חוזר ונשמע הסיפור בווריאציות רבות ומגוונות.…

חומש דברים כולו הוא ה'חומש הרומנטי'. המילה אהבה חוזרת בו יותר מבכל חומש אחר, ותיאורים מרגשים של אהבה ללא תנאי חוזרים שוב ושוב: "ושב ה' את שבותך וקיבצך", "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-לוהיך". ופתאום מגיעה סוגיית מינוי השופטים.…

הרבנית ימימה מזרחי

המחלוקות שקורעות אותנו לאחרונה עוסקות בחירויות: חירות הביטוי, חירות המחאה, חירות דתית וחירות משפטית. בכל אלה הביטוי המיידי של הקריאה לחירות הוא ההצבעה על החסר ועל הרע.

פרשת ראה פותחת בדיוק בעניין הזה. היא מסכימה שיש בעולם קללה, שיש בו חיסרון וש"לא יחדל אביון מקרב הארץ".…

"תנה לנו אחוזה!" אומרות בנות צלפחד למשה רבנו. הן לא האמינו עד כמה דברים פשוטים כל כך – בית בארץ ישראל, חלקת אדמה פורחת, איש וילדים – עלולים להיות משאת נפש שבירה כל כך! הן מבקשות את היום-יום הפשוט ביותר, וכשיקבלו אותו, כל יום יהיה אצלן לחג, למועד ראוי לציון.…