קשה לתאר למי שלא מכיר את המציאות מבפנים כמה אנרגייה, כוח אדם ומשאבים צה"ל משקיע במבצע כמו המבצע שהיה לאחרונה להשבת שש גופות החטופים הי"ד. זה מבצע שכולל אלפי לוחמים, מאמץ מודיעיני אדיר, טנקים, מטוסים, כלי הנדסה כבדים וגם מאמץ לוגיסטי עצום סביב השעון כדי להאכיל, להשקות ולתדלק את כל המערך העצום הזה, לצד אנשי מנהלה, רפואה, מכלולי מבצעים ואש.

לא קל לחיילים בפנים. חום יולי-אוגוסט לא הולך סבבה ברצועה חסרת חשמל, הריחות לא משהו, התארכות המלחמה אינה קלה לאיש. שני לוחמי צה"ל נפלו במבצע הזה, שעיקרו, נזכיר, התמקד בהשבת גופות חטופים שנרצחו בשבי. עם ישראל, יחיד באומות, רגיש במיוחד לגורל בניו ועושה הכול, משלם מחירים בלתי רציונליים להשבת גופות לקבר ישראל. עמים אחרים יראו בזה מעשה טירוף ואיבוד פרופורציות, אבל כאלה אנחנו, ערבים זה לזה גם לאחר המוות, ערבות שגובלת בשיגעון.

קשה גם לתאר את ההתרגשות הפשוטה והטהורה של חיילינו בשטח כשמגיעה הבשורה: המשימה בוצעה, אותרה המנהרה, חולצו גופות החטופים. פתאום לכמה רגעים המצברים העייפים מתמלאים מאליהם. החום, כאבי הגב והרגליים, הלחץ והסכנה נעלמים כמעט כלא היו.

עם ישראל, יחיד באומות, רגיש במיוחד לגורל בניו ועושה הכול, משלם מחירים בלתי רציונליים להשבת גופות לקבר ישראל. עמים אחרים יראו בזה מעשה טירוף ואיבוד פרופורציות, אבל כאלה אנחנו, ערבים זה לזה גם לאחר המוות, ערבות שגובלת בשיגעון

ברוב חלקי הרצועה אין קליטה סלולרית ישראלית, וטוב שכך, כי את פרץ התגובות של אנשים חשובים כמו יו"ר האופוזיציה לפיד, פוליטיקאים ומובילי דעת קהל לתוצאות המבצע לא היה קל לקרוא. זו הייתה מתקפה חזיתית בלתי פוסקת על ראש הממשלה, שמעז שלא לחתום על עסקה בכל מחיר, רמזים עבים כאילו צה"ל הוא שאשם במות החטופים ולא חמאס שחטף ורצח אותם באכזריות. טונות של ארסיות, כעס ואיבה מצאתי, אך לצערי קורטוב בסיסי של הערכה למאמץ הבלתי נתפס של צה"ל, הלוחמים בשטח והמפקדים, וכן הערכה גם למי ששלח אותם וידע שהם עלולים לשלם מחירים בנפש – לא מצאתי.

לאחר מתקפת שמחת תורה כולנו קיבלנו עלינו למתן במשהו את השיח, וגם אם אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, נוותר בשביל השלום ואווירת האחווה, קל וחומר בזמן מלחמה. אבל אי אפשר לעצום את העיניים ולהתעלם לחלוטין ממה שקורה כרגע בשטח, ברשתות החברתיות ובאולפני הטלוויזיה ביוזמת מחוזות מסוימים בשמאל הישראלי.

האם מותר לשתוק כשעיתון נחשב משווה את נתניהו לסינוואר, כשמסבירים באמצע מלחמה שנתניהו מסוכן לישראל יותר מחמאס? האם מותר לשתוק למראה הנרטיב המרושע שנבנה כאן, שבלי מפריע קונה שביתה בלבבות, שנתניהו אינו רוצה עסקה אך ורק מסיבות אישיות? האם נכון להחריש כשנטען כאן פעם אחר פעם שהימין שמח במות החטופים וציר פילדלפי זה רק תירוץ, שראש הממשלה חלש ואינו כשיר, שהכול כאן רע, דפוק וכישלון חרוץ?

האם נכון להגיב בחריפות על פריקת עול האחריות הלאומי הזה שאנחנו רואים כאן כפי שהיינו ודאי מגיבים לולא היינו באמצע מלחמה? האם מוטב ומותר להחריש ולאפשר לכל ענני הרפש הללו להמשיך ולעלות ללא כל מענה בבחינת שתיקה כהודאה? נהוג לומר שחושך לא מגרשים במקלות, אבל מתברר בעת הזו שיש איבה וחושך שחיבוק, קפה ומאפה ומפגשי שיח אינם מקהים את שיניו אלא רק מגדילים לו את התיאבון.

התפיסה הכללית הזו היא גם שגרמה תמיד לימין לנהוג ביתר אחריות מול התקפות השמאל ולוותר על הכבוד או על האידאולוגיה כדי שלא לפגוע בבית המשותף. גם אם מצד אחד שלו מאיימים להפיל את יסודותיו, מעדיפים בימין להפסיד קרב אחר קרב למען שלמות הבית

איש אינו טוען שהימין אוהב את ישראל והשמאל לא, אבל ברור שיש תפיסה כללית יותר בימין, תפיסה שמוכנה לשלם מחירים כבדים יותר למען שלמות העם והארץ, תפיסה שמכילה יותר מורכבות ומפנימה שלמרות הכאב הבלתי נתפס אי אפשר לנהוג בעת מלחמה בחוסר אחריות לאומי למען שחרור החטופים. התפיסה הכללית הזו היא גם שגרמה תמיד לימין לנהוג ביתר אחריות מול התקפות השמאל ולוותר על הכבוד או על האידאולוגיה כדי שלא לפגוע בבית המשותף. גם אם מצד אחד שלו מאיימים להפיל את יסודותיו, מעדיפים בימין להפסיד קרב אחר קרב למען שלמות הבית. לדוגמה, הימין ויתר לחלוטין על הרפורמה במערכת המשפט אף שמיום ליום רק מתברר עד כמה היא נחוצה, וזאת אף על פי שברור שאין כרגע בצד השני כמעט איש שמוכן לשמוע על סוג של שיח ופשרה.

זהו פלונטר בלתי פתיר, כמעט כמו הסיטואציה ששר ההיסטוריה זימן אותנו אליה שבה אנחנו נאלצים להכריע בין חיי חטופים ובין ניצחון בשדה המערכה, בהנחה ריאלית שבמערכה צבאית חלק מהחטופים לא ישרדו, כפי שכבר ראינו בעבר, ומתוך ידיעה שעצירת המלחמה ושחרור מחבלים רוצחים הם גזר דין מוות עתידי לישראלים נוספים. על פי לקח 7 באוקטובר, מדובר במספרים גדולים מאוד, ואילו היינו מעלים זאת בדעתנו, ייתכן שהיינו מכריעים אחרת ולא נעתרים לשחרור סינוואר עם עוד אלף רוצחים תמורת חייל אחד.

בסיטואציה הזו מה שנשאר לנו זה בעיקר לפרגן, גם אם זה ז'אנר פחות מקובל בעיתונות היום, בטח כשנשוא הפרגון הוא אדם שאוהבים לשנוא הנושא את הכינוי ביבי נתניהו. נתניהו מתגלה בעת הזו כמנהיג בעל שיעור קומה שמבין כמעט לבדו את גודל השעה. את מגוון מעשיו שתרמו לסיטואציה לצד הריקבון העמוק שפשה בתפיסה הצבאית הבכירה בישראל אי אפשר לטאטא, אבל כעת, לאחר שנקלענו לאן שנקלענו, נתניהו מתגלה כאדם שמסוגל לעמוד כענף יחיד מול זרם בלתי נתפס של לחצים, איומים, מחאות ארסיות ותקשורת לעומתית משמאל ומה'ימין שמימין לימין', חזק מול ארצות הברית ומול ראשי מערכת הביטחון ושר הביטחון, שלוחצים עליו לקבל עסקה מופקרת במקום לדחוף בכל הכוח לניצחון על האויב, איתן בדעתו לשמור על ההישגים המבצעיים ולחתור לניצחון למרות הטרגדיה האנושית הבלתי נתפסת של משפחות החטופים. כמה יעמוד עוד בלחצים? האם ייכנע וימסור את ציר פילדלפי לאויב ויעצור את המלחמה לפני הכרעה מוחלטת של האויב? ימים יגידו אם נתאכזב ונתחרט על פינת הפרגון הזו.

חז"ל מסבירים שברכת הטוב והמיטיב שאנו אומרים מדי יום בברכת המזון תוקנה במפתיע על הרוגי ביתר, על שלא הסריחו ועל שהובאו לקבורה לאחר מרד בר כוכבא. יש בביאור הזה דבר עמוק על אמונת החיים של עם ישראל, שטומנת בחובה את הידיעה העמוקה שיש חיים אחר המוות, שגם בתוך השבר והכישלון יש תקווה: החיים נמשכים, המתים הובאו לקבורה, והם מחכים שם לגורלם לקץ הימין. תודה ללוחמינו על כל הטוב הזה.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com