השבוע, בח"י באלול, שוב יספרו על הבעל שם טוב שלא התחיל את תפילת 'כל נדרי' כשכל הציבור מחכה. בסיפור אחד זה מפני שיש תינוק בוכה בבית שאימו הלכה להתפלל, סיפור אחר מתאר ילד יהודי שגילה את יהדותו, מגיע לבית הכנסת וליבו נשבר על שאינו יודע את מילות התפילה, וכך חוזר ונשמע הסיפור בווריאציות רבות ומגוונות.
הסיפור החסידי הזה אינו על הילד הבור או על התינוק הבוכה. הוא אפילו אינו על הבעל שם טוב עצמו. הוא על הציבור שמגיע לבית הכנסת וליבו מת. הוא מחזיק בידיו את המחזור, הוא יודע לקרוא היטב, הוא למד הכול על יום הדין, אבל הספרים – ספרי מתים.
החסידות אינה חפצה במות המת; היא מעכבת את התפילה כולה כדי שכולם יזועו במושב הקבוע שלהם באי-נוחות ויבקשו שהתפילה כבר תתחיל לפעום בהם, שלא ימותו האותיות, ולכן הבעל שם טוב משהה את התפילה, כי "חסידים הראשונים היו שוהים". תעצרו את העולם, הוא אומר, אני רוצה לעלות.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הבעש"ט לא רוצה להתפלל עם ה'שבורים', את השמחים הוא מבקש!
"כי העולם יש לו לב", כתב נין הבעל שם טוב, רבי נחמן, ובפרשה משה אמר: "ולא נתן ה' לכם לב… תחת אשר לא עבדת את ה'… בשמחה ובטוב לבב… יככה ה' בשיגעון ובתימהון לבב… ". לעולם יש לב, ומדי יום, לפי רבי נחמן, הוא צריך לקבל כוחות מחודשים כדי להמשיך ולהפעים את העולם שלא ימות. איך לא מתים?! ובכן, פוחדים. "אז תראי ונהרת", כתוב בהפטרה, "ופחד ורחב לבבך".
הבעל שם טוב לוקח את התפילה מהציבור הממתין לכמה רגעים, ופתאום הם נבהלים מאוד. זה לא הפחד מאימת הדין כשאומרים לך: "תתפלל!" זה פחד חסידי מופלא שאומר לנו: "חדל תפילה. עכשיו לא מתפללים. עכשיו תתגעגעו לתפילה החוזרת על עצמה במחזור, תתגעגעו לחגים שמרתיעים אתכם כל כך, תתגעגעו כמו הילד הבור שמחלל בחלילו את החג ואת התפילה כולה; רק אז תבינו איזו שמחה יש בחזרה הזו על המילים העתיקות, בחזרה על הריטואל הדתי, בחזרה בתשובה".
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הבעש"ט לא רוצה להתפלל עם ה'שבורים', את השמחים הוא מבקש! הוא קיבל אותם שבורים כשבאו לבית הכנסת, ולא כך הוא חלם אותם, יהודים מתים למחצה. הוא יודע שכמה דקות געגוע לתפילה שתתחיל כבר, פחד שמא איבדנו את התפילה בשנה הזו, רק הן יאפשרו לנו לעבוד פתאום את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כול.
הדיוק הזה עדין עד בכי. הפרשנות שלפיה החסידות רואה יעד בשיברון הלב היא נוצרית מאוד. בעל התניא מדבר על שיברון הלב כעל "שעת כושר", שעה שמכשירה את הלב להבין שתפילה היא שמחה, שעבודת ה' היא שמחה, שפגם הברית הוא עצב נורא, ושמירת הברית הזו משמחת כל כך!
הבדל ענקי משתרע בין ההתבודדות ובין הבדידות. הבדידות היא בלי, היא עצב, ואילו ההתבודדות היא עם, היא התייחדות, היא חסד נעורים מחודש ואהבת כלולות, וארסתיך לי בחסידות.
