הרב אורי שרקי
תגובה על הריאיון עם דני זמיר ב'עולם קטן', פרשת ראה תשפ"ד
ישבתי ישיבות ארוכות עם דני זמיר בוועדה בראשות ראש אגף כוח אדם שבחנה את מעמד היהדות בצה"ל. אפשר לומר שהיינו ידידים, אף על פי שלא השתוו דעותינו. לצערי אני רואה בחלק מהדברים שהתפרסמו בשמו לאחרונה כשלים לוגיים וערכיים שאינם נותנים לי מנוח, בפרט משום שהם מבטאים עמדות מצויות בחלקים נרחבים של החברה הישראלית. ואלו הן:
- א. התנגדותו להתיישבות בעזה והטענה שיצירת ערבוב בין שתי האוכלוסיות יוצר מצב בלתי אפשרי. יש כאן התעלמות משתי נקודות בסיסיות: האחת היא שהדבר היחיד שנחשב להפסד מצד חמאס ודומיו הוא אובדן שטח, לא אובדן אנשים, שהרי ערך החיים שוקל אצלם פחות ממשקל נוצה. הכנעת רוחם היא משימה שאי אפשר שנוותר עליה אם חפצי חיים וניצחון אנחנו. השנייה היא שסיפוח חלקים מהרצועה איננו ערבוב עוד כי אם יוצר גבול חדש. אם לא כן, היינו צריכים לקבוע שההתיישבות במטולה, המוקפת משלושה צדדים במדינת לבנון, היא ערבוב אוכלוסין.
- ב. זיהויו את נוער הגבעות כסכנה גדולה יותר מהפלשתינים. הפלשתינים מסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל. אם נוער הגבעות מסכן משהו, זה לכל היותר את שלטון החוק. אינני מזלזל בחשיבות שלטון החוק, אבל אי אפשר להשוות בין שתי הסכנות. יש גם התעלמות של זמיר מיחס המנהל האזרחי כלפי מתיישבים מסורים ומלאי אנרגיות לאומיות חיוביות, גם אם על דרכי הפעולה אין קונצנזוס, כאילו הם האויב, ומסלחנותו היתרה של המנהל האזרחי כלפי אלימות ערבית המלווה בשקרים ובעוינות לאומית לציונות.
- ג. סלחנותו של זמיר כלפי סרבני ההתייצבות. הוא מאשים בצורה תמוהה ביותר את מובילי הרפורמה במערכת המשפט, שהוא מכנה "מהפכה משטרית". אדם ישר היה צריך להודות שהרפורמה באה להשיב את האיזון בין הרשויות ולהציל את הדמוקרטיה מהמצב של דיקטטורה ליברלית שמובילה קאסטה אליטיסטית שאינה מוכנה לוותר על עמדות השליטה שלה. לפיכך מה שהוביל את מסע הסרבנות הוא שטיפת מוח של כמה בעלי אינטרסים, והיא עוד תיחקר בספרי ההיסטוריה. אינני פוסל את הזכות לנקוט עמדה ליברלית פרוגרסיבית, אבל אני מוקיע את העמדה שאינה מוכנה לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים. שינויי חקיקה אינם הפיכה משטרית.
- ד. חרדתו מפני מלחמת דת. אחד האסונות שפוקדים את בעלי עמדות ההשפעה בחברתנו הוא הסירוב להכיר במציאות כפי שהיא. מלחמותינו כלפי העולם הערבי הן מלחמות דת בין שנרצה בכך ובין שלא. כל עוד נמשיך בטחות עיניים להתעלם מהמציאות, לא יימצא שום פתרון. ייתכן שהפחד מהמציאות של אנשים כדני זמיר וחבריו מוזנת מהמחשבה שאם אכן במלחמת דת מדובר, נצטרך לצאת למסע חיפוש אחר שורשי זהותנו, וזה עשוי להביא אותנו, רחמנא ליצלן, לידי מימוש זהותנו היהודית.
- ה. דמוקרטיה לחצאין. בסוף הריאיון מצוטט הביטוי המצמרר "החיים אינם שיעור אזרחות", שזמיר משתמש בו כדי להצדיק אפליה של יהודים בהר הבית. בלי להיכנס לשאלת העלייה להר הבית מבחינה הלכתית, יש כאן ניסיון לעקוף את מעמדו של מקום המקדש כחלק מובנה במרכיבי הזהות היהודית לדורותיה. הדברים מצטרפים היטב להתנגדותו בשעתו להכנסת ספר תורה לקבר יוסף. האם שכח שלולא כיסופי הדורות לשכם, לירושלים ולחברון, המוזכרים במגילת העצמאות כיסוד לזכות העם היהודי למדינה בארץ ישראל, לא הייתה תל אביב קמה? כאיש חינוך ציוני היה על דני זמיר לזכור זאת. ידידי, השכחת?
