כמו אש (ממש!) התפשטה ברשת האמירה השקטה "שתיים, שלוש, ש-גר!" היה בה, למרבה הפלא, משהו מרגיע, מדויק, הבנה שמה ששוגר ממקום אחד יגיע בדיוק אל המטרה, רחוקה ככל שתהיה. בכל ההפתעה הנוראה שחווינו הקול הבוטח הזה נסך בנו שלווה. הרגשנו מושגחים.
צריך להבין שלהבדיל בדיוק כך שיגר אותנו הקב"ה לעולם: עם ייעוד ומטרה, עם כוח מול הרוע, עם יכולת של שלווה בעיתות משבר, עם הזיווג שמיועד לנו בדיוק.
אז מה בכל זאת משתבש לפעמים בדרך? האדם. האדם הזה, שאומר בביטחון ש-גר הגם שהוא מבין שהכוח עכשיו אינו תלוי בו בכלל. רבקה אימנו בפרשה עונה על השאלה "התלכי עם האיש הזה?" במילה "אלך", הגם שאין לה מושג "מי האיש הלזה" שבא מן השדה לקראתה.
דווקא ברגעים שנדמה שאין לנו בהם שום שליטה, חייב להופיע הביטחון המוחלט. אנחנו רק המשגרים, ורבי חנינא ידע: "כאשר תפילתי שגורה בפי" – היא מתקבלת. הוא אינו מגומגם דווקא מפני שהוא יודע את תפקידו המוגבל מחד גיסא ואת העובדה שאי אפשר בלעדיו מאידך גיסא.
התפילה על שידוכים בעת הזאת איננה ניתוק מהמציאות. היא בדיוק קבלת אחריות לעולם היכן שנכשלנו; היא בניית בתים היכן שנהרסו בתים רבים כל כך; היא ריקוד דווקא בזמן שאנשים רבים כל כך נתונים בצרה ובשביה
למוסד הנפלא הזה קוראים תפילה.
כשהייתי צריכה לומר כמה מילים ב'רחבת החטופים' לפני תפילת האימהות הגדולה, ששיתפה מיליון (!) נשים ברחבי העולם, אמרתי שהחידוש הגדול בתפילה אינו היכולת הא-לוהית, הברורה, כי אם היכולת האנושית לשגר מילה מכאן שתגיע לשם: לעזה, לילד החטוף, לישישה הנאנקת, מילה שתגיע לשמיים ותפתח שערי רקיע. מילה שתצעק לארבע כנפות הארץ אל מנהיגי העולם, שיתעוררו.
אמרנו יחד את "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים", מפני שבפרק הזה חוזר השורש שמ"ר שש פעמים, כדי שהמילים ישוגרו לארבע רוחות ולמעלה ואל מנהרות תת-קרקעיות. את הפרק הזה בדיוק יעקב אומר כשהוא מבקש את זיווגו. "מאין יבוא עזרי". הוא מבקש את העזר כנגדו ומבין שהוא צריך לעזור עכשיו, לשגר מפיו את הבקשה: "שתיים שלוש ש-דך!"
גם יצחק יוצא להתפלל בשדה לפני שרבקה מגיעה, וגם המשגר, השדכן, עבד אברהם, מתפלל, "והוא טרם כילה לדבר", והכלה מגיעה. התפילה על שידוכים בעת הזאת איננה ניתוק מהמציאות. היא בדיוק קבלת אחריות לעולם היכן שנכשלנו; היא בניית בתים היכן שנהרסו בתים רבים כל כך; היא ריקוד דווקא בזמן שאנשים רבים כל כך נתונים בצרה ובשביה.
הריקוד הזה, אומר רבי נחמן בגאונות, הוא שיוציא מצרה לרווחה ומאפלה לאורה. הוא מתאר איך דווקא בזמן שישובו השבויים נצטרך יותר מאי-פעם את הריקוד הגדול, נהיה חייבים לצרף אלינו שוב למעגל החיים את האנשים שעברו זוועות.
במילים מדהימות הוא מתאר 'חטיפה' חוזרת של הפדויים מתוך המרה השחורה אל מעגל השמחה: "בעניין השמחה, על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים [!] איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך מעגל המרקדים". את המילים האלה הוא אומר דווקא על הרגע שבו יחזרו השבויים: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה… ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה", שהיגון והאנחה בורחים מפני השמחה… אבל צריך לרדוף אחריהם ולהכניסם למעגל השמחה ונסו יגון ואנחה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא כג).
שתיים, שלוש, ש-דך!
