רק ביהדות הא-ל מכונה אבא. ביתר הדתות האב הוא הדמות האנושית המתווכת, זו שבאוזניה מתוודים, ולא-לוהים – אין גישה. רק ביהדות אומרים: "כי הוא אביך קנך", "אם אב אני, איה כבודי?"
אימא, לפי הפסיכואנליטיקאים, היא שמעניקה לנו מסוגלות לאהוב, ואילו אבא הוא מי שנותן בנו את האמונה שאנחנו ראויים לאהבה. הוא הדמות ה'חיצונית' הראשונה בחייה של ילדה, זו שאין לה איתה קשר גופני מיידי; ההכרה מבחוץ ביכולת של יצור קטן ורך ביכולתו להיאהב.
האם אנחנו ראויים לאהבה? "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים", אומרים בני ישראל בפרשת השבוע, מרגישים מוקטנים כל כך, ורש"י המופלא כתב בפירוש יוצא דופן שלו: "והם היו שונאים אותו. דמה שבליבך על רחמנך, בליבא דרחמנך – עלך". את לא רק תמונת מראה של אבא, הוא אומר, גם אבא הוא תמונת מראה שלך. גם אבא צריך להרגיש ראוי לאהבה.
במעשה הנפלא של רבי נחמן, 'מעשה מרב ובן יחיד', הוא מספר על אב מאוכזב. בנו החכם הוא רק המאור הקטן, מעריץ, לא משפיע מכוח עצמו. הבן מתחנן לנסוע אל הצדיק, האב לא ממש מבין אותו אף על פי שהוא מנסה, והבן מת.
נדמה שזה סיפור געגוע לצדיק, אבל רבי נחמן הוא מנחם אב, מנחם האבות כולם: הילד בעצם מבקש אותך, אבא! הוא אינו רוצה 'מעשה מרב ובן!' הוא רוצה מעשה מאב ובן… הגעגועים שלו לצדיק הם תחליף אב, שמישהו ישקף למאור הקטן עד כמה הוא גדול!
בחודש אב כולנו המאור הקטן. אולי לא מה שחלמת, אבא, אבל אין אנו ממתינים אלא לאורך! רוצים להרגיש ראויים לאהבה! ברכנו, אבינו, כולנו כאחד. כולנו כאחד באור פניך.
