אין עוד ברירה: צה"ל צריך לפתוח במלחמת לבנון השלישית. התושבים כבר מפונים, תעוזת חיזבאללה הולכת וגדלה, המחיר הלאומי כבד מנשוא, וארץ ישראל הבוערת תובעת את עלבונה. כמובן, קל לכתוב, מאוד לא פשוט לבצע: לחימה בשתי הגזרות תהיה קשה ביותר. עם ישראל ימצא את עצמו בתקופה שלא הכיר ולא ידע מעולם.
ראש הממשלה חייב להודיע שכמו הבית השלישי, שאין אחריו הפסק, כך מלחמת לבנון השלישית היא סוף פסוק: מדינת ישראל תספח סיפוח מלא את כל השטחים שתכבוש, ולא פחות מגבול הליטאני. צה"ל חייב להיות במלחמה הזו אכזרי, משמיד ומכלה, להשאיר מאחוריו אדמה חרוכה כפי שלא נראה מעולם לפני כן במלחמות ישראל. אנחנו במלחמת קיום נגד כוחות הרשע, ובמצב כזה משתוללים כמו דוב קוטב בסכנת חיים, הבועט מכות רצח לכל הכיוונים. יהיה קשה, אבל כלו כל הקיצין. נעמוד בזה וננצח, כולנו יחד.
***
אם למדנו משהו משינוי השיח לאחר פרוץ מלחמת שמחת תורה, הוא בעיקר הצורך במיקוד ובשינוי של שיטת הביקורת ושל סגנון המחלוקת. בתהליך כואב אבל מבריא למדנו להשתמש פחות בהגדרות כוללניות ופוגעניות מדי של 'הם' ו'אנחנו', להפחית את השימוש הגנרי במילה 'השמאל' ולהרבות בביקורת ממוקדת על תופעות או על ארגונים מסוימים שעוברים את הגבול לדעתנו ומחייבים אותנו בחובת הוויכוח, המחאה והשלילה.
אם אמרנו בעבר בטעות על השמאל בכלל שהוא תומך בסרבנות, כעת אנו מתקנים: זה לא השמאל אלא ארגוני מחאה ספציפיים, אחים לנשק, כוח קפלן ושות', שהחליטו לשרוף את הכול כדי להפיל ממשלת ימין. את השמאל, אחינו ובשרנו, נאהב. מול קולות הרסניים שכאלה לא נוכל לשתוק.
יש עוד כלל לביקורת יעילה וראויה: כמה שפחות התקפות אישיות לגופו של אדם, והעדפת ביקורת על גופו של עניין. במקום להצמיד תוארי גנאי עדיף לעסוק בתיאור שלילי של המעשים, של הדעות או של התופעות.
לנו, אנשים דתיים, יש עוד כלל חשוב מאוד: תמיד נכבד כבוד נוסף תלמידי חכמים באשר הם. גם אם נחליט לאחר מחשבה נוספת לחלוק עליהם, ניזהר כפליים בכבודם, מלחישתם ומנשיכתם. בוז לתלמידי חכמים דומה לקדיחת חור עמוק בספינה. בוויכוח אולי תנצח, אבל את הספינה – היחס הכללי של הציבור לתורה ולנושאיה – תטביע עמוק במצולות.
דווקא משום כך הייתי צריך לשפשף את העיניים כמה פעמים מול הטקסט שהודפס באחד מעיתוני הימין הדתיים במאמר שעסק בבחירות לרבנות הראשית ופורסם בעמוד השער: "אם למועמדים המאוכזבים הייתה טיפת יראת שמים", נכתב שם בין השאר בלי הרבה בושה כלפי תלמידי חכמים גדולים, אגב קביעה כי "אם הם היו שמים את האגו בצד… אבל לתבוע יראת שמים מרבנים זו לפעמים דרישה מופרזת". ככה פשוט עיתונאי דתי כותב בלי כל חשש על דיין בבית הדין הגדול ועל רב עיר נחשב בישראל, שניהם מבוגרים ממנו בכשלושים שנה.
וזה נמשך: "אפשר להבין ללבו של הרב אריאל", הוא מסביר את האכזבה לדידו מהנהגתו של הרב יעקב אריאל, "הוא לא עשוי מהחומרים הנדרשים להנהגה ציבורית חזקה". כתב דתי אחר, המשדר באחד מערוצי הטלוויזיה וגם כותב באחד מעלוני השבת, ידע לקבוע קבל עם ועדה שרבה של פתח תקווה הוא בעצם "עסקן חרדל"י" ולא יותר, ופרשן דתי אחד כתב שבעצם עדיף להפסיד בבחירות לגמרי, ובלבד שלא יקודם לבסוף מועמד אחר מזה שבחרה הוועדה בתחילה. כתב דתי אחר אף העז להתקשר לרב יעקב אריאל ולנזוף בו בתקיפות כיצד העז לחזור בו מהחלטת הוועדה.
לגיבורי המקלדת החצפים הללו מכנה משותף אחד: יותר מאשר הם רוצים רבנות ראשית חזקה הם אינם רוצים רבנות ראשית חרדית. כשהם אומרים שהם רוצים רב ציוני-דתי הם מתכוונים בליבם בעיקר לרב לא-חרדי. נראה שמבחינתם אין דבר מזיק יותר מבחירה חלילה ברב ציוני-דתי שגם החרדים חותמים עליו ומקבלים במידת מה את סמכותו התורנית. מבחינת כל גיבורי המקלדת הללו, אחדות, ריפוי וכל המסרים החשובים כל כך שצפים כאן בכל פינה מאז שמחת תורה, כל אלו אינם תקפים כלפי החרדים. צאו וראו, כשמדובר בשמאל קיצוני, במתנגדים אלימים לרפורמה המשפטית ולממשלת הימין, בחוסמי כבישים ומעודדי סרבנות, מצווה לעשות הכול מתוך הסכמות הדדיות ופשרות כדי שלא לקרוע את העם. אבל כשמדובר במשהו הקשור לציבור החרדי, מצווה מן התורה לתקוע את האצבע עמוק-עמוק בעין.
אין שום מטרה כשלעצמה שיתמנה כאן רב לא-חרדי. להפך: המטרה היא למצוא דווקא את הרב המאחד, לפני הכול תלמיד חכם גדול שגם מכיר במעלתה הרוחנית של מדינת ישראל ובתהליך התחייה, אבל בד בבד משמש גשר בין העולם הדתי-לאומי ובין העולם החרדי, לפחות לחלקו, כי סביר להניח שנטורי קרתא והזרם הירושלמי יישארו בחוץ כמו הליברליים הדתיים, שגם הם אינם מכירים דה פקטו ברבנות הראשית.
זה הרבה יותר ממטרה, זה צו השעה, וזה גם אפשרי. בין שבצדק מבחינתם ובין שלאו, וממש לא משנה, יהיה עצוב מאוד לגלות יום אחרי הבחירות שהציבור החרדי מפנה עורף מוחלט לרבנות הראשית, מתעלם מקיומה לחלוטין, מרגיש שאין לו בה שום חלק ונחלה. בעבר כיהנו כאן רבנים ראשיים שהצליחו לשמש גשר ולהיות במידת מה מקובלים על זרמים חרדיים וציוניים כאחד, ובהם הראי"ה קוק, הרב יצחק הרצוג, הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ועוד.
עם כל הכבוד, ויש המון-המון כבוד לתורה הציונית-דתית, התורה שייכת לא רק לנו. היא שייכת לכלל ישראל, לאשכנזים ולמזרחים, לחילונים ולמסורתיים, וכן, גם לחרדים, שמעמידים בתי מדרש ותורה מפוארת. איתור וקידום של מועמד ציוני-דתי שמקובל גם עליהם הוא מטרה בפני עצמה ולא רק פשרה אסטרטגית לשם צליחת הגוף הבוחר.
***
חג שבועות שמח לכל בית ישראל. יהי רצון שנזכה לקבל את התורה באמת, בתמימות, באהבה, בחשק, בשמחה. שנזכה להתאהב בה ולרצות אותה באמת, ושהיא תרצה אותנו ותיכנס בליבנו. שנזכה לעמוד כולנו לרגלי ההר בענווה, כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד.
לתגובות: itamarsegal8@gmail.com
Leads:
ראש הממשלה חייב להודיע שכמו הבית השלישי, שאין אחריו הפסק, כך מלחמת לבנון השלישית היא סוף פסוק: מדינת ישראל תספח סיפוח מלא את כל השטחים שתכבוש, ולא פחות מגבול הליטאני
יהיה עצוב מאוד לגלות יום אחרי הבחירות שהציבור החרדי מפנה עורף מוחלט לרבנות הראשית, מתעלם מקיומה לחלוטין, מרגיש שאין לו בה שום חלק ונחלה
