מחזה חריג נצפה בשבוע שעבר בלב בנימין. פועלים ערבים עמלו ללא הפסקה על הקמת גדר ביטחון מקיפה מעבר לבתים. עמודי ברזל נתקעו, גדר נמתחה ושורה עבה של תלתלית נפרסה מלמעלה כדי לוודא שאף אחד לא יצליח לחדור פנימה. לא, אלו לא היו פועלים שעמלו על מיגון נוסף של אחד הישובים היהודים בסביבה מוקפי הגדרות כחלק מהיערכות לקראת המצב, אלא ערבים שנזעקו למגן את בתיהם שלהם בכפר דיר דבוואן. השמירות ההדוקות סביב הכפר, ואפילו דחלילי השמירה שהוצבו על גגות הבתים לא הצליחו כנראה לספק את תחושת הביטחון המיוחלת, ובכפר מיהרו לבצע מיגון נוסף לבתי התושבים.
המחזה המדהים של היפוך היוצרות, מסתבר שהפך לתופעה של ממש ויצא הרחק מעבר לגבולות העיירה. יומיים לאחר מכן סיקרו בהרחבה בערוץ אל ג'זירה את סיפורה של משפחה ערבית ידועה מכפר המרצחים אל-מועייר שנאלצה להקיף בגדר אימתנית את ביתה מ"פחד המתנחלים". בכפר ראו את האיום ככזה ברף גבוה ביותר, והקיפו את בית המשפחה שמתגוררת בצידו של הכפר הסמוך לכביש אלון בשלושה סוגי מיגון שונים – גדר רגילה, מעליה תיל סכינים ובתוך שניהם עוברים חוטי ברזל המזרימים חשמל, ועליהם שלטים אדומים בעברית המתריעים מפני "סכנה קיצונית – חוטים המחוברים לחשמל". למען הסר ספק, לא מדובר במשפחה תמימה ושלווה שהחלה לפתע לדאוג לשלום ילדיה. זוהי משפחת אבו עליא – חמולה חמאסית ידועה בכפר שבנה אף ישב בעבר במעצר מנהלי בגין פעילות טרור, אולם כל זה לא מנע מאב המשפחה לקונן בראיון על כך שהגדרות הללו הן "הדבר היחיד שמאפשר לו להגן על משפחתו וילדיו".
20 ק"מ משם, בכפר מוכמאס הסמוך לרמת מגרון ראיתי בעיני מחזה משעשע באחת השמירות הליליות כאן בגבעה שהעיד על דריכות ופחד בלתי רגילים בקרב תושבי הכפר. ההרים ביו"ש, בטח בסמוך לכפרים עמוסי הנבלות ונעדרי ההיגיינה ברחובות, מלאים בכלבי בר שנובחים בלילות על כל דבר שזז. כשיצאתי לסיור מתחת קו הבתים בגבעה לוודא שהכל כשורה, הבחינו בי כנראה הכלבים ממרחק והחלו בפרץ נביחות. בתוך 10 שניות נדלקו חמישה פנסים בפאתי הכפר שסרקו בלחץ שוב ושוב את המטעים הסמוכים, לא לפני שהזעיקו תגבורת למקום. נזכרתי באותם רגעים בפסוק שזכינו שיחול על אוייבינו "ורדף אותם קול עלה נידף.. ונפלו ואין רודף". השבוע הגבירו בכפר עוד יותר את השמירות, והציבו מחסומים מאויישים בכניסה הראשית לכפר שבדקו את זהותם של הרכבים שביקשו להיכנס למקום.
תופעה דומה ניתן לראות גם בכפר ג'אלוד הסמוך לישוב אחיה בגוש שילה, בכפר עצירא אל קבליה הסמוך לגבעת שלהבתיה ביצהר ובכפר בורין הסמוך לגבעת רונן. כולם הקיפו את בתיהם בגדרות, בעוד שהישוב היהודי מולם נמנע במכוון מהצעד הזה ומקיים נוכחות קבועה עד פאתי הכפר.
בעודי כותב את השורות הללו, שולח לי רועה צאן מגבעת מקנה אברהם במזרח גוש עציון סרטון מהמרעה. "תראה מה הערבים כאן עשו", הוא מספר למראה ארבעה חסמי אבנים עבים על דרך עפר. "המאחז הערבי שפלש לשמורה ההסכמית לידינו, חסם לעצמו את הדרך עם סלעים אחרי שהתחלנו לרעות באזור בחודשים האחרונים כדי שלא נוכל להתקרב לשם. הם מעדיפים לנסוע בציר משובש דרך המדבר העיקר לנסות להרחיק אותנו".
אז מה גרם לפתע לאויב להתחיל להתמגן בעצמו אחרי עשרות שנים בהן היה זה הצד היהודי שהתכנס מאחורי גדרות ונסע ברכבים ממוגנים? ובכן, בדיוק מה שכותב רש"י בפרשה הקודמת, פרשת שלח לך, על הוראתו של משה למרגלים לבחון היטב את מצב הגויים בארץ ישראל האם יושבים הם בערים מוקפות חומה או שמא פרוסים הם על פני השדה. "סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין – חזקים הם שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם". הכל תלוי במה אנחנו משדרים וכיצד האויב מולנו מתנהל. ראיתם פעם ערבי נוסע ברכב ממוגן אבנים? הבחנתם מתישהו בשער צהוב בכניסה לאחד הכפרים? לצערנו השאלה כשלעצמה מגוחכת. הם מרגישים בבית בכל מקום ביו"ש עד גדרות הישובים ולעיתים אף בתוכם, בעוד שאצלנו חוששים תושבים רבים אפילו לעצור בשולי הדרך כדי לטפל בגלגל שהתפנצ'ר.
את התפיסה הזאת החליטו וגם הצליחו בגבעות לשנות. מתוך הבנה שלפני הכל השינוי תלוי בפריצת מחסומי התודעה אצלנו, איך אנחנו נרגיש באמת בלב ומה נשדר החוצה, התחילו תושבים פשוט לצאת החוצה לטיולים במרחב. לא כאלה עם תיאום מראש וליווי צבאי כאילו מדובר בשטח עויין, אלא טיול רגלי נינוח וספונטני של שלושה בחורים עם פק"ל קפה להר ממול. בהמשך, התרחבו הטיולים לשטחים רבים ביו"ש כדי לפתח תחושת חירות ושייכות גם לשטחים הפתוחים שנמצאים הרחק מהישובים הקיימים. יכול להעיד על עצמי שאחרי מספר טיולים כאלו, בטח בתא השטח בו סיירנו אבל ממש לא רק, אתה עובר מהפך תודעתי מטורף שמשפיע על הכל. ממצב של זרות מוחלטת וכמובן חשש מפני מפגש עם בעלי הבית לכאורה העויינים והתוקפים, אתה כבר מרגיש הרבה יותר טבעי בשטח, לא דרוך כל הזמן, ויכול בטבעיות לעצור לנוח או לשבת לפיקניק. האויב, תתפלאו לשמוע, מצליח לזהות זאת במהירות מדהימה בתוך שניות ספורות מהמפגש הראשון איתכם. מול הטנדר הערבי הראשון שקפץ לראות מה עושים יהודים בשטח נופפתם לשלום בבהלה והסברתם לו שאתם רק מטיילים כאן ותכף זזים, או שהבטתם לעברו באדישות והמשכתם להישען אחורה ולכרסם אבטיח מתחת לצל העצים? הלכתם בשיירה עם מלווי נשק מלפנים ומאחור או שטיילתם בנינוחות עם ילדיכם הקטנים? כל דבר קטן כזה מפוענח בתוך רגע על ידי הערבים שיתנהלו לפיו בהתאם.
כן, זה נשמע מוזר, הזוי, בלתי הגיוני ויומרני מדי, אבל לפני שאביא כאן עוד דוגמאות ההוכחה הגדולה ביותר היא שזה פשוט עובד. בעשרות רבות ויותר של נקודות התיישבות. כמובן שדרכי הפעולה שכתבתי כאן הם באמת על קצה המזלג וזו תורת חיים שלמה שיש ללמוד אותה כל הזמן, אבל בנתיים היא מחוללת תוצאות היסטוריות בשטח.
הטיולים הם רק השלב הראשון בריכוך השטח ופריצת מחסומי התודעה שלנו. אחד הכלים המשמעותיים ביותר שמשנים את פני המרעה הוא רעיית הצאן סביב נקודות ההתיישבות. את כל העקרונות שפירטתי כאן ועוד רבים נוספים מקיים הרועה, לא רק כטיול חד פעמי אלא כנוכחות קבועה בשטח מדי יום שמתפרסת על פני אלפי דונמים. תקשו עלי מיד "אנחנו שומעים כל היום על רועי צאן שמותקפים, מסתבר שערבים לא בהכרח נסוגים אחורה מדרך הפעולה הזאת". אז בואו נעשה סדר. לפני הכל, כן, המערכה על השטחים הפתוחים ביו"ש היא מלחמה לכל דבר ועניין. מלחמה שמתרחשת אל מול אויב נחוש שלא מפסיק לנסות לפגוע בנו עוד הרבה לפני קום המדינה. אך בעוד שמרבית הפיגועים עד היום התרחשו באותו מעגל דמים של פיגועים, סיסמאות חלולות ותגובות רפות שנותר לבלי שינוי רק עם שמות של הקרבנות שהתחלפו וכפרים שהלכו והתעצמו, כאן מרבית התקיפות מבוצעות בשלבים הראשונים של המערכה בשטח, עד שזו מוכרעת לטובת הצד היהודי והאויב מבין את מקומו ונסוג לאחור. התקיפות הבאות, אם יתרחשו, יהיו רק במסגרת המערכה על תא השטח הבא שייכבש. בדיוק כמו אבדות שחווינו לא עלינו במלחמות ששינו את פני המציאות כמו ששת הימים. ניקח את המקרה שהבאתי בתחילת הטור. הבית הראשון בדיר דבוואן שפרס סביבו גדרות הוא מעוז טרור לכל דבר ועניין שהוציא מתוכו עד היום שורת פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כביש 60 הסמוך, ואחראי לסדרת התקפות בלתי נגמרת כנגד רועי הצאן מגבעת אור מאיר הסמוכה. כמוהו גם המאחז הערבי ששכן עד השבוע בסמוך אליו ואחראי ל2 אירועי הרעלה קשים של עדר הצאן של הגבעה. את שניהם תיארו התושבים כערבים עזי נפש שלא יוותרו בקלות, אולם במקביל המשיכו מתוך אמונה פשוטה לצאת אל המרעה מדי יום ולעמוד על המשמר. השבוע, אחרי שנה של מערכה בתא השטח המדובר, המאחז הערבי שעמד מאחורי ההרעלות פירק את בתיו ואוהליו ועזב את השטח, ומעוז הטרור השני מכר את עדרו והקיף את ביתו בגדרות. עדר הצאן של הגבעה נותר איתן על עמדו 100 מטר מקו הבתים של הכפר, שומר על השטח מפני פלישה ערבית.
וזה לא רק שם. את ציר אלון שספג בעבר פיגועי טרור רבים מכפר המרצחים אל-מועייר חוצים כבר עדרי צאן מנקודות ההתיישבות באזור לצד השני, ורועים דרך אנדרטת שולי הר-מלך הי"ד עד פאתי הכפר, בשדה ששימש בעבר להתפרעויות המוניות. התוצאה גם פה היא מיידית. תחילה התגברות התקפות הערביות בניסיון למנוע את שינוי המצב בשטח, דעיכה איטית שלהן – ולאחריה התמגנות האויב והתבססות של סטטוס קוו חדש בו מתרגלים הערבים לנוכחות יהודית עד בתיהם ממש.
תהליכים דומים מתרחשים כמעט בכל אחת מנקודות ההתיישבות ביו"ש שמנהלות מערכה בשטחים הפתוחים.
מעבר לעובדה שעצם רעיית הצאן בשטח משדרת בעלות לסביבה, גם אופן ההתנהלות במרעה עצמו מול האויב זו תורה שלמה בפני עצמה שלא כאן המקום לפרטה, וכל רועה מתחיל עובר בה קורס מזורז. דווקא בגלל שבמהלך הגלות איבדנו את המקום הטבעי של בעלי הבית במדינה הזאת, כל צעד כאן במערכה הוא חשוב. האם תקיף את הגבעה בפרוז'קטורים כלפי חוץ שמשדרים פחד ותציב שער בכניסה או שתאותת שמי שרוצה מוזמן תמיד להגיע ולבדוק מה יקרה לו, אנחנו מוכנים. את כל הדברים הללו כמובן עושים במקביל לכללי זהירות מחמירים ביותר כדי לשמור על ביטחון התושבים, אך לא ממקום של פחד והתמגנות.
אפשר למלא עשרה טורים בדוגמאות נוספות מהמתחולל ביו"ש, אבל הכלל ברור: עד שנגרש מכאן את האויב בעז"ה אין אפשרות לחיות זה לצד זה בשלום ובשלווה. צד אחד יצטרך להתמגן ולחיות בפחד על רכושו וילדיו כשהצד השני מתנהל במרחב עד דלת ביתו כבעל הבית. זה נכון לישובים עצמם, זה נכון לצירי התנועה ביו"ש ונכון ליתר השטחים הפתוחים. ביכולתנו לקבוע מי מאיתנו יחיה כך. לי לפחות, התשובה ברורה מתמיד.
