זה הזמן להתנהל לאט. "ואני אתנהלה לאיטי", אומר יעקב לעשו אחרי העימות האחרון עם אחיו, עימות שהסתיים בחיבוק דווקא.
היינו מצפים לאיחוד מוחלט בין האחים, לישיבה משותפת בסוכה, אבל יעקב מבין שלפעמים מפגש יהיה נפיץ והליכה משותפת היא מופלאה, אבל לשם כך צריך לברוא געגוע. הוא נוסע לסוכות, מבטיח לאחיו שעוד ייפגשו, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". יעקב דואג לילדים הרכים, לצאן העוללים שלו. הוא עשה הכול כדי להתפייס, ומבין שעכשיו הוא נכנס לסוכה עם משפחתו.
כולנו רוצים פיוס; כמעט שאין מקום שלא כיתתי אליו את רגליי כשרק התבקשתי לחבר. אני מאמינה גדולה במנחה שלוחה מאח לאחיו, מאמינה גדולה באחיי ובאחיותיי, שרחוקים מלהיות עשו חלילה, ואני מבינה שעכשיו מתנהלים לאט.
והרי בחג נידונים על המים, וגשם הוא בדיוק זה! אלא שירידת הגשם עוד לפני תפילת הגשם בשמיני עצרת היא כאדם האומר לזולתו: קח הכול, ובלבד שלא תהיה איתי בקשר
הסוכה היא המקום היחיד במרחב הציבורי שבו איננו אורחים שזקוקים שמישהו יקבל אותנו. אנחנו רק מארחים. דלתנו פתוחה, ומי שרוצה לבוא ולשבת בצל האמונה מתברך מאיתנו באין-סוף ברכות. אבל אנחנו בחג הזה איננו מבקשים להתאזרח בליבו של איש. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". אנחנו אזרחי משפחתנו וקהילתנו, יש לנו מקום בעולם גם במרחב הציבורי.
גם לזה קוראים סוכת שלום.
המשנה מתארת אדם שמגיע ומנחתו בידו וחווה דחייה: "מעשה בעבד שרצה למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו, אמר לו 'אי אפשי בשימושך'". כך מתארים חז"ל את הגשם שיורד בחג הסוכות. למה? והרי בחג נידונים על המים, וגשם הוא בדיוק זה! אלא שירידת הגשם עוד לפני תפילת הגשם בשמיני עצרת היא כאדם האומר לזולתו: קח הכול, ובלבד שלא תהיה איתי בקשר. אנחנו רוצים נתינה שבאה בעקבות קשר ומעוררת אותו. כל נתינה אחרת היא קיתון שנשפך בפנינו. עכשיו אנחנו מחכים לתפילה שתחבר את כולנו, תפילה שבעקבותיה יתהווה קשר מופלא.
אמרתי לילדיי העצובים כל כך בצאת יום הכיפורים: ועתה אל תיעצבו. אתם ראיתם את מאמצי החיבור האדירים, את האחים והאחיות ששמחו כל כך להיפגש ולשמוע ולכבד על אף חילוקי הדעות. בואו ניכנס עכשיו הביתה, ילדים. בלי להתנתק ממה שקורה מסביב, בלי להסתגר בבתינו הרגילים. אנחנו כאן, במרחב הציבורי, פותחים דלת אבל גם מעמידים דפנות שיעמדו בפני רוח רעה. עד יבואו אחינו וישבו לצידנו. עולו אושפיזין עולו.
