בשבת שעברה נחרב בית הכנסת שסבא הגדול היה מתפלל בו, בית הכנסת ברובע ה'מלאח' במרקש. רעידת האדמה הותירה אחריה שברי לוחות, ואיתם את הסיפור על סבא, רבי חיים שושנה זצ"ל. סבא היה דיין בבית הדין הגדול במרקש ובקזבלנקה כשהעניק המלך בכבודו ובעצמו את סמכות השיפוט לחכמים היהודים בענייניהם הפנימיים.
סבא היה נשוא פנים ועורר סוג של יראה שקטה בעיני כל רואיו. בדרכו לכותל המזרח בבית הכנסת קול דממה דקה יישמע ושמשים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו: הנה האיש היושב על מדין.
לפני כחודשיים ביקרתי בבית הכנסת שנחרב השבוע, ואדם זקן סיפר לי סיפור שריגש אותי מאוד: "בראש השנה היה רבי חיים מגיע לתפילה בגלימתו הצחורה, אבל שלא כהרגלו לא המשיך אל המזרח אלא התיישב עם הקהל. כך מדי שנה בשנה. וכששאלו את סבא מה ראה על ככה, היה עומד על רגליו וקורא: היום לא יושבים בכותל המזרח! היום דנים את הדיין!" וגעו כל העדה בבכייה.
רק במערכת המשפט היהודית העם כולו משתתף בוועדה למינוי שופטים, ולפעולה הזו קוראים המלכה. וכי נוכל לומר חלילה שהקב"ה אינו מלך בלעדינו? לא, אבל "אין מלך בלא עם", ורק ביום ראש השנה, היום שבו נברא האדם, "אזי מלך שמו נקרא"
היום דנים את הדיין.
חסידים היו דורשים את הפסוק: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל – הוא משפט לא-לוהי יעקב!" אחת לשנה יש חוק בישראל: מערכת המשפט עצמה עורכת חשבון נפש לעצמה, והמשפט כביכול הוא של א-לוהי יעקב! ה'דיין' יודע שמצבה של קהילה משקף את טיב השיפוט שלו, והוא דן עצמו כביכול עם הקהל.
רק במערכת המשפט היהודית העם כולו משתתף בוועדה למינוי שופטים, ולפעולה הזו קוראים המלכה. וכי נוכל לומר חלילה שהקב"ה אינו מלך בלעדינו? לא, אבל "אין מלך בלא עם", ורק ביום ראש השנה, היום שבו נברא האדם, "אזי מלך שמו נקרא", וזו אולי הגדרת הדמוקרטיה באזכור העתיק ביותר שלה.
"בנוהג שבעולם, השלטון אומר הדין היום! והליסטים אומר: הדין למחר! למי שומעין? לא לשלטון? אבל הקב"ה אינו כן, אמרו בית הדין: היום ראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העמידו במה, יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין, שאמרו בני אדם: היום ראש השנה! נמלכו בית דין לעברה (להוסיף עוד יום) למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה, שנמלכו בניי לעברה למחר. מאי טעמא? כי חוק לישראל הוא, משפט לא-לוהי יעקב. אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לא-לוהי יעקב" (ירושלמי, ראש השנה א, ג).
ביום ראש השנה לא מדברים בכלל על המושג 'אשמה'. האשמנו זה את זה כל השנה הזו כולה. בראש השנה מושג האשמה מוחלף במילה 'אחריות', והכול נושאים באחריות. הדיין בודק את עצמו כביכול, וגם העומדים לדין שופטים את עצמם.
כשסבא היה יושב עם הקהל הוא אמר בעצם את המילים שהיו מרפאות אולי את השבר הגדול שהעם שלנו חווה כעת: איש אינו יכול להיות צודק לגמרי, מפני שאז לא תישאר קהילה. "אמר הקב"ה: בשעה שאני נוצח, אני מפסיד, ובשעה שאני מנוצח, אני משתכר: ניצחתי לדור המבול והפסדתי, שאיבדתי כל אותן אוכלוסין, וכן בדור הפלגה וכן בסדום. אבל במעשה העגל ניצחני משה ונשתכרתי כל אותם אוכלוסין. הרי אני מזכה את כל בריותיי בראש השנה שלא אפסיד" (פסיקתא רבתי, פרשה מ).
אנחנו צריכים נואשות שיהיה גם דין וגם דיין; אסור שהצדק ינצח את הקהילה כולה. כך ישבו הדיין והנידונים עטופים זה בזה, יודעים שטעו ויודעים שעכשיו, כשנסלח לכל העם, הם צדקו.
