יחסים מורכבים מאוד יש בין אברהם ובין לוט, ובמרכזם השאלה: האם אני אחיו? דווקא כשאברהם מחליט להיפרד מלוט, שהאחד ילך לימין והאחר לשמאל, דווקא אז הוא אומר לאחיינו את הביטוי שלא חדלנו לומר לפני הטבח: "אנשים אחים אנחנו!"
המשפט הזה הוא תזכורת לשניים שאינם יכולים לעמוד פתאום בכיכר אחת, להתפלל בכיכר אחת, לרעות בכיכר אחת: "ויאמר אברהם: אל נא תהי מריבה ביני ובינך… כי אנשים אחים אנחנו… היפרד נא מעליי: אם השמאל ואימינה, ואם הימין – ואשמאילה… וייפרדו איש מעל אחיו, אברם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הכיכר". בעל הטורים קורא לנו בפירושו הנפלא לשים לב לסופי התיבות של 'וייפרדו איש מעל אחיו אברם' – שלום. לפעמים, הוא מבאר, דווקא השלום מחייב הפרדה בין אחים.
"ועד כה התרחק אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני מחשש לקלקל את חניכיו. אבל עתה, שעת פיקוח נפש, לא חשש אברהם לסכנה"
אבל אז נופל דבר: "וישמע אברם כי נשבה אחיו". לוט נחטף לשבי עם נשיו וילדיו, והרב שמשון רפאל הירש, שאינו מפספס ניואנס אחד קטן בלשון, כותב: "לפני הפרידה אמר אברהם: אנשים אחים אנחנו, כאילו אומר: אנשים! שומה עלינו (חובה עלינו) להיות אחים! לא כן עתה, מששמע על האסון שהתרחש על לוט, לוט האומלל היה 'אחיו' מיד".
לא הימין ולא השמאל רלוונטיים לעת כזו, אומר אברהם, אח שלנו בשבי. ומה המעשה הבא שהוא עושה? "וירק את חניכיו".
מסתבר שכאן טמון היסוד העיקרי בחינוך העם הזה: לא תוכלו להתבצר במשנתכם כשמתרגש אסון; את כל הטוב שצברתם בחינוך שלכם עליכם 'להריק' עכשיו על אחרים, להיות שותפים. "וירק את חניכיו: הוא הוציא את חניכיו מהחוג שהיו בו עד כה, הוה אומר, מהבדידות שהיו שרויים בה. עד כה התרחק אברהם העברי מכל מגע עם אחרים, הוא חינך אנשים לייעודם הטהור בעיצומה של ההשחתה בעולם. לא עלתה בדעתו לחנך את לוט, ועד כה התרחק אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני מחשש לקלקל את חניכיו. אבל עתה, שעת פיקוח נפש, לא חשש אברהם לסכנה. הוא 'הריק את חניכיו', כביכול עירה (=שפך) אותם מביתו, ומשפחת אברהם, שעד כה לוט ואנשי סדום לעגו לבדידותה, חשה (=מיהרה) עכשיו להצלתם".
אין, אין, אין יופי אנושי גדול יותר מהפירוש הזה של הרב שמשון רפאל הירש, שידע את סערות הדור, את סכנות החשיפה, אבל בהיותו מחנך דגול הבין שהערך החינוכי העליון הוא האחווה הזאת, הושטת יד לאח אחר במצוקה. רק התפיסה המופלאה הזאת משחררת בסוף שבויים: "וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו (!) ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם".
נדמה לי, ריבונו של עולם, שהגענו לשם, לעמק השווה שנזכר בפרשה. לעולם לא נהיה זהים, אבל במלחמה הנוראה הזאת נמסור את הנפש כדי לזהות DNA של אח או אחות. במלחמה הזאת לא נדרשנו ולו פעם אחת למשפט התוכחה "אנשים אחים אנחנו". בלי שאיש ציווה עלינו היינו פשוט אחים. הרקנו את חניכינו החוצה, אל אחיהם. כך חונכנו. כך נחנך. ככה נשיב הביתה את אחינו ואחיותינו.
