Facebook Twitter Youtube

כותרות חמות :

  • המדריך – שמיני
  • בעגלה ובזמן קריב
  • צירי הלידה של עם ישראל
  • מלחמות הראי"ה
  • נבואת הרב התגשמה
  • ידידי, השכחת?
  • מצוינות מדעית ונאמנות למסורת היהודית
  • יהודית ומשה מונטיפיורי של דורנו
  • כאן גונבים בכיף
  • המלחמה על התרג'ום
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
בלוג
ראשי » בלוג (עמוד 15)
גלי בן חורין אוגוסט 11, 2022 12:32 pm אין תגובות

כקליפת השקד ( קפה שפירא)

הטעות הרווחת של הימין הדתי היא שבאצילותו הוא סבור שכשהוא מנהל ויכוח עם פוסטמודרניות מרקסיסטית, יש כאן תהליך שבסופו קיימת סינתזה מפרה * איילת שקד כדוגמה

גלי בת חורין

כבכל שנה בתשעה באב, גם השנה שימשתי בתורנות ברשתות החברתיות כדי להפתיע שמאלנים שטועים לחשוב שהם לבדם בזירה, ואז חרצובות לשונם, הבלתי־מרוסנת כבשגרה, מפיקות פואטיקה של שטנה צרופה ליהדות. לא אכחיש, מענג מאוד לתפוס אותם לא מוכנים ולהחזיר מנה אחת אפיים על הפגיעה שלהם ברגשות הלאומיים היקרים לליבי.

מדוע  הם יקרים לליבי? זו שאלה מוטעית. המילה 'מדוע' מניחה תוצאה שקדמה לה סיבה. לא כך באהבת העם שהעניק לי את זהותי. כאן האהבה קודמת לסיבה. היא קדמה לקיומי. אני נולדתי לתוכה. היא הסיבה. אני התוצאה. סיבה לא יכולה להיות מנומקת על ידי תוצאה.

שכל עוד הם מאמינים שנעשה הכול כדי לשמר אחדות – הם יחזיקו באחדות העם כבת ערובה. לתפיסתי, הפגנת נכונות להקריב את האחדות על מזבח המאבק היא מסר: לא מנהלים משא ומתן עם טרור, לא משנה מה המחיר. ואז קיים סיכוי קטן שישחררו אותה וירגיעו קצת את השיסוי השיטתי

*

אהבה מחדדת את חוש ההבחנה, מהיותה אכפתיות בדרגתה הגבוהה ביותר. ולכן, כשנוכלת – שהוכיחה בעליל שאין שום ערך שלא תרמוס במרוץ המונע מאהבתה חסרת המתחרים לעצמה – מתחנפת לציבור נאמני הרב קוק בהכרזת 'אהבה לאומתנו', וציטוט מ'אורות ישראל', כל מי שהכיר אהבה אותנטית חש בחילה מהזיוף המניפולטיבי הגלוי, הבזוי, השפל כל כך.

*

קניבל מאמין שאכילת הכבד של אויבו מעבירה אליו את עוצמתו. כך הדוקטרינה המרקסיסטית ניזונה מערכי יריביה, מנכסת אותם לעצמה לקשט בהם את כתרה ומשליכה את הקליפה. איילת שקד אומנם אינה מרקסיסטית, אבל גם שקד היא איננה עוד. את האנושיות שבה, אם הייתה כזו פעם, טרף קניבליזם אידאולוגי מבלי להותיר שארית. האידאולוגיה המרקסיסטית חותרת להרוס הכול, תאורטית לפחות, כדי לכונן אוטופיה משיחית על חורבנו, וזאת בלי לטרוח לשתף את חסידיה בתוכנית. שמאלנים ברובם המוחלט אינם ערים להיותם כלי שרת בידי האידאולוגיה שהפכה אותם לקליפות הריקות שהם, בשיטה הקבועה והבדוקה: בתחילה היא רכשה את אמונם בהתחזות למשהו שדומה לערכים שלהם, פיתתה וגררה למאורתה, מצצה מהם את בינתם, תלשה את ליבם, וכדי שלא יחושו בריקנותם, מילאה את החלל הריק בשנאה מופשטת והשליכה אותם, גזולים ושדודים, לגשש כסומים באפלה אחר הצדקות הגיוניות לשנאה הבוערת בהם.

שנאה אידאולוגית, כמו אהבת אומתנו, קודמת לסיבותיה. רל"בים לא שונאים את נתניהו משום ש(הוא מושחת), הוא מושחת כדי להעניק לשנאתם פשר. אך מאחר שאין לה פשר, אין לה גם מזור. בחיפושו, הקורבן האומלל הופך נרקומן לתעמולת שטנה, שסוחרי הסמים בתקשורת מספקים בנדיבות וללא שובעה. לנגד עינינו ממש ראינו את זה מתרחש אצל שקד: אותה התפרקות מכל סממן אנושי, ובן רגע קיבלנו עוד אוטומט, הפולט אותם פסוקי שטנה, באותו נוסח אחיד, זהה לכל הנבזזים לפניה. עתה אין לה אידאולוגיה. לאידאולוגיה יש אותה.

  • המרקסיסט המודע סבור שהוא חי ברע שבכל העולמות האפשריים, ששום טוב אין בו, והכול מותר לו משום שממילא אין מעשה תועבה שיכול לקלקל אותו. הנדבקים במגפה אינם זקוקים להכרת ההגות המרקסיסטית, הם רוכשים גישה לחיים מבעד למבט קיקלופי – דרך עין אחת, העין הרעה – מתוך קנאה, צרות עין, זעם ותחושת קיפוח. דרך העין הזו לא תעבור עוד שום תקווה.

לפוסטמודרניזם אין שום בעיה עם עצם קיומה של הבניה חברתית, יש לו בעיה עם עצם קיומה של החברה

מרקס שאב מהגל את הרעיון, שהרוח האנושית מתקדמת בשלושה שלבים מחזוריים: תזה, אנטיתזה וסינתזה. ממודל ההתבוננות על העולם נגזר גם קניבליזם מתודי. ה'תזה' היא הערך המקודש ליריב. מולו יקדם הקניבל ערך הפוך – הוא ה'אנטיתזה': ט' באב הוא יום קדוש להינחם בו על שנאת חינם? זה התאריך שבו האידאולוגיה תגביר את תפוקת תעמולת השטנה. כשהשנואים משלימים עם היותם שנואים, זו הסינתזה, שהופכת לנורמה החדשה – שהיא התזה הממתינה לאנטיתזה. כך כל הדרך עד ריקון כל ערך והפיכת הכול לקליפות שקדים מרוקנות.

  • מרקסיזם הוא אידאולוגיה מונוליטית עם ערך אחד ומטרה אחת טוטלית – להשמיד את כל הקיים. בהעדר ערכים נוספים, אין על מה להתמקח. אם תגיע פשרה, היא תמיד על חשבון יריבה שערכיו מוחזקים בידיה כבני ערובה. ככל שערכיו מקודשים יותר, כך הוא סחיט יותר לוויתורים ולפשרה הבאה.
  • בתחילת דרכו היה ללנין שותף יהודי, מארטוב שמו. "מגיל צעיר נשתכנעו כל אחד מהשניים כי הישועה טמונה במהפכה לבדה. אבל בעוד שלנין היה יכול לכוף כל דבר למטרה האחת הזו, הנה מארטוב מעולם לא היה יכול להשתחרר מן הציוויים המוסריים הפנימיים שלו. לנין היה יכול לסטות, להעליל, לקשור קנוניות ולזרוע מבוכה, לבקש אפילו עזר מהשטן אם יוצע לו, בלא שידמה בנפשו גם רגע אחד שעצם התנהגותו תהיה לה חשיבות כלשהי בהשוואה למטרה הסופית. תמיד ייחס את המניעים הגרועים ביותר ליריביו… אבל בעוד שלנין גמיש כאתלט, היה מארטוב נוקשה וישר־קו, נתון בשבי מושכלות של התנהגות ועקרונות שמעולם לא עלה בדעתו לזוז מהן" (ליאונרד שפירא 'המפלגה הקומוניסטית הסובייטית', 36). לנין הביס את מארטוב במרוץ לצמרת. מארטוב נכחד.

זו נראית לי מטאפורה מושלמת למערך הכוחות במלחמת האחים שמתנהלת פה במעמד צד אחד: צד שמאל. לשמאל יש שק שלם של ערכים מוסריים, אף אחד מהם לא נועד לשימוש עצמי, אלא רק להחריב בו כל יריב בהתאם לאמונתו. בסופו של דבר, כל מי שניצב מול השמאל יתבשל בסיר שעשוי מערכיו שלו. הנה כמה כאלו: ארה"ב, שגאוותה בהיותה האומה היחידה שיצאה למלחמת אזרחים לשחרור שחורים מעבדות, קרסה מכובד רגשי אשם על היותה אומה גזענית ומשעבדת. רוחם של  הקנדים, אומת אנשים נחמדים עד גיחוך, רוסקה תחת אשמת שווא כחסרי רגישות לזולת. יד נעלמה לחצה לעם הרחום ביותר בתולדות האנושות על רגש החמלה, לסחוט ממנו חמלה  על רוצחיו והזדהות עם אויב המבקש לנשלו מאדמתו. כל אחד על פי ערכו, כל קניבל על פי צרכיו.

 

אחדות העם היא תנאי לקיומנו. זו התזה. האידאולוגיה תכוון אפוא את חיציה המורעלים של האנטיתזה לפילוג, שיסוי ושיסוע. ודווקא משום כך בחרתי בשימוש ברטוריקה מתלהמת המכוונת לפגוע. משום שכל עוד הם מאמינים שנעשה הכול כדי לשמר אחדות – הם יחזיקו באחדות העם כבת ערובה. לתפיסתי, הפגנת נכונות להקריב את האחדות על מזבח המאבק היא מסר: לא מנהלים משא ומתן עם טרור, לא משנה מה המחיר. ואז קיים סיכוי קטן שישחררו אותה וירגיעו קצת את השיסוי השיטתי.

 

  • "זו לא הדרך שלנו", אמר לי בעצב אחד ממנהלי מכינת עלי, כשאמרתי לו שהדרך היחידה לשכנע שמאלנים היא להעליב אותם. אני ערה לכך שזה ממצב אותי קרוב יותר לטרור הלניניסטי מאשר למארטוב היהודי, ההגון והערכי, ומאמינה שזה בשליטתי, וכשהצד השני יניח את נשקו, אניח גם אני. זו שטות כמובן. השיח מזהם ומטמא ואין דרך חזרה. הם יכולים לטעון בצדק, שאני גרועה לא פחות מהם (לו הייתה בהם מודעות עצמית להתבהמותם). ההצדקה היחידה (והמספקת, לדידי) היא, שכדי לשמר את קיומם של החלקים הבריאים בחברה, נחוצים גם כאלו שיאזנו את הרוע ברוע נגדי.
  • יש בכך גם משהו חיובי. חלק משמעותי באטרקטיביות של השמאל היא אשליה – מתודלקת תעמולה – של מונופול על הצדק והמוסר. מעטים מסוגלים לוותר על ההטבה המתגמלת הזו בעקבות טיעונים משכנעים. בורותם אינה חוסר ידע. היא סירוב אקטיבי להכיר בעובדות ולאבד מיידית את אשליית היותם־צודקים־מעצם־קיומם. ותמורת מה? הסיכוי העלוב להיות, לעיתים נדירות, צודקים באמת? זו תמורה ששווה לוותר למענה על עירוי קבוע של סם הגאווה שבעליונות מוסרית ואינטלקטואלית ללא הטרחה להיות ראויים לה? כמו לנסות לשכנע פורץ צמרת לוותר על תפוקה חינמית בשפע למען פרנסה חוקית מיגיע כפיים בשכר זעום. שמאלנים יודעים את העובדות ומסרבים להסיק את המסקנות. פגיעה ישירה בגאוותם, לעומת זאת, עשויה להוציא את הכיף מהשמאלנות ולאלץ אותם להפעיל את השכל. ואז, אם יבחרו בשמאל, לפחות יחזרו להיות בני אדם שיש להם רעיון, ולא רעיון שיש לו בן אדם.
  • קראתי את ספרו המצוין של הרב ד"ר יוסף שטמפל 'פלטינה ופלסטלינה' לקראת המפגש עימו בפורום קפה שפירא (כ' באב, כנסו לאתר פורום קפה שפירא והירשמו). הספר משווה בין ערכיה המוצקים של היהדות לבין הערכים הנזילים של הפוסטמודרניזם. שטמפל מקדיש דיון נרחב לטענה של הפוסטמודרניזם כאילו 'ההבניה החברתית' היא שורש כול רע. לטעמי, כאן המחבר החטיא: דווקא בשל תודעתו המוצקה מדי הוא מתקשה להשיג בדמיונו את עומק חוסר העקביות הפוסטמודרנית. לפוסטמודרניזם אין שום בעיה עם עצם קיומה של הבניה חברתית, יש לו בעיה עם עצם קיומה של החברה. אבל מתחת לרלטיביזם המוחלט רוחשת הנחת יסוד אמיתית באופן מוחלט, מנוסחת לעילא, עם תאולוגיה מובנית: זו הרואה בחברה הקיימת את התממשותו של הגרוע בעולמות. בחברה הזו כל אמת, עובדה, קטגוריה, מוסכמה, ערך, כל מה שקדוש, כל מה שנתפס כמובן מאליו – קלוקל מהיסוד, מונע בהכרח מהמניע הגרוע ביותר, והכרחי להשמידו. וזה, כמובן, מרקסיזם ללא כחל וסרק.
  • ההיסטוריה כולה היא מסכת מאבקים בין שונאים מרים. כל מלחמה הגיעה לסיומה לבסוף, כשהצדדים המותשים הבינו שפשרה כואבת עדיפה על חורבן מוחלט. רק סוג אחד של מאבק לא ייגמר אלא בהכרעה מוחלטת. מאבק, שבו צד אחד מגדיר את מטרותיו וערכיו על פי קריטריון יחיד: ההפך מהערכים והמטרות של יריבו.

האין זו הפרשנות, המילולית ממש, ל'סיטרא אחרא'?

  • האהבה שלנו את אומתנו, שקד, לא תסמא אותנו מלראות את מומך, מומם של מחנה הקליפות הריקות, כשם שכמיהתנו לאחדות לא תעצור בעדנו מלעשות כל הנדרש להגן על אומתנו.

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
הרב עזרא היימן אוגוסט 4, 2022 3:49 pm אין תגובות

המוזאון הישראלי שרצח את היהדות

הרב עזרא היימן

המוזאון של היהודי הרב־תרבותי

לפני שבועות מספר הלכתי לבקר במוזאון העם היהודי, 'אנו', פרויקט ענק שמומן בעיקרו על ידי מדינת ישראל בעשור האחרון. 100 מיליון דולר. 7000 מ"ר. 3 קומות. סרטים מושקעים בכל פינה, יצירתיות מרשימה, חגיגה.

אבל לצד ההשקעה האדירה, המוזאון והמסרים המועברים בו עושים לעם היהודי המרת זהות קיצונית, שהייתה מתאימה אולי לתנועה הרפורמית, לא למדינת ישראל.

אדם שאינו מכיר בכלל את הסיפור של עם ישראל וייכנס למוזאון, יקבל על העם היהודי את הרושם הבא: יהודי הוא מי שלא כל כך שש לספר מיהו יהודי ומהי יהדות, אלא מספר כמה הוא משתלב טוב ומדהים בכפר הגלובלי ובאג'נדה הרב־תרבותית. העם היהודי הוא אוסף של כל מיני אנשים מכל העולם שעושים כל מיני דברים שאין ביניהם שום קשר, חוץ מזה שהם קוראים לעצמם יהודים ולפעמים לא, והם מנסים בהצלחה – יותר או פחות – להיטמע בתרבויות העולם ולייצג את פסיפס הכפר הגלובלי. היהודי הוא בעצם הגרסה המוצלחת ביותר של האדם הרב־תרבותי, חסר כל זהות ייחודית.

לא רק בית המקדש, גם ירושלים (!) ואפילו הכותל המערבי אינם חלק מהסיפור. קשה למצוא מקום אחד בכל המוזאון העוסק בזיקה של העם היהודי לירושלים או מספר משהו על ירושלים.

המילים החוזרות שוב ושוב הן 'השתלבות', 'מגוון' ו'רב־תרבותיות'.

החלק הראשון והמרכזי של המוזאון נקרא 'הפסיפס', ובו העם היהודי מתגלה 'במלוא תפארתו' כמיקרוקוסמוס של הכפר הגלובלי. המסר המרכזי מוחק לגמרי את הזהות הייחודית של העם היהודי ומחליף אותה ברב־תרבותיות גלובליסטית. הדמויות המרכזיות בסיפור הן אלה שהצליחו להיטמע ולהתבולל בצורה המוצלחת ביותר בתרבות הגלובלית.

החלק העוסק במסע ההיסטורי שלנו, משאיר רושם חזק שעם ישראל איננו עם שחלם כל הדורות לשוב ולממש את ייעודו בארצו, מדינתו ומקדשו, שמהם גורש לפני אלפיים שנה. הוא מציג קבוצת נוודים שניסתה במשך דורות רבים להשתלב בעמים שמסביבם, ואחרי כישלונות רבים (ועוד תקלה קטנה בשם 'השואה'), הצליחו סוף סוף להגשים את המטרה ולהיטמע בגלובליזם הרב־תרבותי ואף להיות שותפים בכירים בהובלתו. ירושלים? הכותל המערבי? בית המקדש? ארץ ישראל? מדינה? תורה? במקרה הטוב אופציות שוליות, ובדרך כלל הן מודרות לחלוטין.

יהודה המכבי, המכבים ומלחמות המכבים להחזרת העצמאות לעם ישראל לא קיימים במוזאון.  הפינה היחידה על מלכות בית חשמונאי נקראת 'ממלכת החשמונאים ומשחקי הכס'… הסיפור היחיד המובא שם, בסרט קצר, הוא איך שלומציון המלכה הביאה לשגשוג עד שבאו הגברים אחריה והרסו הכול

'אינקלוסיביות' ומה שמסתתר מתחתיה

כל זה לא יצא במקרה. אוצרת המוזאון הסבירה בריאיון שנערך עימה בפתיחת המוזאון, שהם החליטו לוותר על הסיפור הלאומי והציוני של העם היהודי, 'מהתנ"ך לפלמ"ח', ובמקום זה לספר סיפור בינלאומי ורבגוני.

איך הם הצדיקו את הבחירה הזו? היא הסבירה שהם ביקשו לייצר סיפור הכולל את כולם, סיפור פלורליסטי, בשמו הפרוגרסיבי החדש: 'אינקלוסיביות'. למי שאינו מתמצא במילון הפרוגרסיבי, 'אינקלוסיביות' (או שיתוף) נועדה ליצור סיפור הכולל את כולם, שכל אחד יוכל למצוא את עצמו בתוכו. אוצרת המוזאון מסבירה באותו ריאיון, שהמטרה הייתה לתת מקום מכובד לשלל קבוצות, קולות ומגדרים, כדי שכולם ימצאו שם את מקומם. נשמע מכבד ומלטף. אך כמו תמיד במילון הפרוגרסיבי, מסתבר שמאחורי המילה הזו מסתתר בעצם משהו אחר: מחיקה מוחלטת של הזהות היהודית הייחודית שלנו. לא מאמינים? תכף תראו את רשימת הדברים שנשארו על רצפת העריכה כדי לייצר 'אינקלוסיביות' ו'שכולם ירגישו שמצאו את מקומם'.

יוצרי המוזאון היו עסוקים כל כך בלתת מקום לכולם ולכל הקולות, שהם בלי לשים לב 'שכחו', כנראה לגמרי במקרה, כמה קולות. יש כמה יהודים, סיפורים וערכים יהודיים מרכזיים מאוד שנותרו בחוץ מרוב אינקלוסיביות, ואם זה היה תלוי במוזאון, אף אחד לא היה יודע על קיומם ועל שייכותם לעם היהודי.

 

במוזאון העם היהודי, המוכר וממומן על ידי מדינת ישראל, יש הדרה מוחלטת של חיילי צה"ל! ובכלל, החיים במדינת ישראל הם רק אופציה אחת אפשרית מני רבות, לא בולטת במיוחד.

אז מי נשאר בחוץ?

מי שירצה ללמוד ממוזאון זה על העם היהודי, סיפורו, זהותו וערכיו, מה הוא לא ידע? עם מה הוא לא ייפגש? (חלקם קיבלו כמה שניות בודדות או פינות אפלות מתוך 7000 מ"ר ו־3 קומות ענק).

האבות והאימהות של העם היהודי, סיפורם, שליחותם וייעודם.

סיפור יציאת מצרים והיווצרות העם היהודי מתוך סיפורי יציאת מצרים.

הר סיני ומתן תורה הם מושגים שנעלמו לגמרי מהמוזאון היהודי. בפינה קטנה בסוף יש לוח ובו עשרת הדיברות תחת הכותרת 'החוק היהודי'. מתן תורה נעדר ומודר לחלוטין.

דוד המלך, המלך שלמה, תקופת בית ראשון לא קיימים במוזאון העם היהודי.

בית המקדש, לתפיסתם, איננו חלק מהסיפור של העם היהודי. אך לא רק בית המקדש, גם ירושלים (!) ואפילו הכותל המערבי אינם חלק מהסיפור. קשה למצוא מקום אחד בכל המוזאון העוסק בזיקה של העם היהודי לירושלים או מספר משהו על ירושלים.

יהודה המכבי, המכבים ומלחמות המכבים להחזרת העצמאות לעם ישראל לא קיימים במוזאון.  הפינה היחידה על מלכות בית חשמונאי נקראת 'ממלכת החשמונאים ומשחקי הכס'… הסיפור היחיד המובא שם, בסרט קצר, הוא איך שלומציון המלכה הביאה לשגשוג עד שבאו הגברים אחריה והרסו הכול.

גם הציונות יוצאת מהסיפור של העם היהודי בשן ועין. ארץ ישראל היא רק עוד מקום אחד בגלובוס שבו חיו יהודים בחלק מההיסטוריה שלו. הציונות מקבלת פינה קטנטנה במסע, שממנו נעדרים כמעט לגמרי סיפור העליות הציוניות, הכרזת העצמאות, מלחמות ישראל וחיילי צה"ל, ובולטים הרבה יותר הדרת הנשים מהציונות, האוכל שהם היו צריכים להכין וספרות עברית שמציפה את השברים והדרת הנשים מתחת למסירות הנפש של החלוצים.

במוזאון העם היהודי, המוכר וממומן על ידי מדינת ישראל, יש הדרה מוחלטת של חיילי צה"ל! ובכלל, החיים במדינת ישראל הם רק אופציה אחת אפשרית מני רבות, לא בולטת במיוחד.

כל אלה איכשהו נפלו קרבן ל'אינקלוסיביות', המשתפת וכוללת ממש את כולם. כנראה הכוונה היא לכולם חוץ מכל מה שיהודי. 'אינקלוסיביות' היא בעצם דרך יפה לומר: הדרה מוחלטת של כל מה שייחודי לך כיהודי.

 

כדאי להוסיף מילה לגבי היחס לנשים. התמה החוזרת בכל המוזאון שוב ושוב, היא שהנשים בכל ההיסטוריה ועד ימינו מודרות לגמרי מהעם היהודי. לצד אמירה זו יש ניסיון להראות שכל דבר טוב – בכל זאת ולמרות הכול – קרה על ידי נשים. סוג קוקטייל של האדרת נשים יחד עם הצגתן כקורבנות עלי אדמות. יש שני מיצגים מרכזיים על נשים. האחד – תערוכה של שמלות שקופות, להראות שבעם היהודי לאורך ההיסטוריה הנשים הן שקופות. השני – מיצג של נשים עם תפקיד מרכזי בהשתלבות בתרבות השמאל בעולם במאה השנים האחרונות. אז נשים כמו בטי פרידן, ג'ודית באטלר ורוזה לוקסמבורג, גיבורות השמאל הרדיקלי בעולם, הן הנשים היחידות הראויות לבוא במועדון העם היהודי, אבל נשים המייצגות חיבור אל זהותנו הייחודית, נשארו גם הן על רצפת העריכה.

 

למה הסיפור הזה חשוב לנו

מדוע הסיפור הזה חשוב כל כך?

אם זה היה מוזאון שממוקם בבוסטון או ניו יורק בתקציב הפדרציות היהודיות וקהילות רפורמיות בצפון אמריקה, הייתי מבין שאכן מדובר בהתגלמות זהותם וצורת הסתכלותם על ההווי היהודי.

אבל זהו מוזאון העם היהודי של מדינת ישראל, הממומן על ידי מדינת ישראל, הנועד לספר את הסיפור של העם היהודי. כשזהותו הייחודית, הלאומית והציונית, אמונתו, תורתו, שליחותו וייעודו, תקוותו ומרכז חייו בירושלים נעדרים מהסיפור – זה מדליק אלף נורות אדומות.

ועוד יש לדעת: זהו לא מוזאון תיירים. נוער מבקר שם לרוב. גם נוער דתי. גם בתי ספר. זה מוזאון מושקע ומושך. הדברים שתיארתי כאן נכנסים ומטפטפים בדלת האחורית אל התודעה. רבים לא היו שמים לב לרוב מה שסיפרתי כאן מרוב עושר של חוויות שהמוזאון מציע. אבל זה משפיע. כי ככה עובדת השפעה תרבותית. טפטוף בדלת האחורית של התודעה. הנדסת תודעה 'פרנדלי', תוך כדי עיסוק בפינת יצירה של 'אוכל יהודי'.

כל זה נעשה על ידי המדינה בעשר השנים האחרונות, זמן של ממשלות ימין. תחת האף של ממשלות ימין, מאות מיליוני שקלים מושקעים בבניית תודעה פוסט־יהודית ופוסט־ציונית. ממשלות ימין בונות כבישים וצבא ומממנות בו בזמן את חורבן התודעה של כולנו. זה לא 'הם'. זה אנחנו. המודעות של כולנו היטשטשה.

כל אלה איכשהו נפלו קרבן ל'אינקלוסיביות', המשתפת וכוללת ממש את כולם. כנראה הכוונה היא לכולם חוץ מכל מה שיהודי. 'אינקלוסיביות' היא בעצם דרך יפה לומר: הדרה מוחלטת של כל מה שייחודי לך כיהודי

כולם אוהבים להזכיר על מה נחרב בית שני ושעלינו להיזהר משנאת חינם ולשים את כובד משקלנו על אחדות בעם ישראל. זה בהחלט נכון מאוד. אבל לא כשזה משמש כחומר טשטוש.

כי באותה מידה קריטי לזכור על מה נחרב בית ראשון: על ניתוק מהזהות היהודית הייחודית שלנו והיטמעות רב־תרבותית בעמים מסביב.

ועוד יותר עלינו לזכור היטב את תפקידנו וחלקנו בבניית בית שלישי. נראה לכולנו שקיומנו הייחודי כעם בעידן של מדינת ישראל הוא מובן מאליו ומובטח, אך אין דבר רחוק יותר מהאמת. דווקא בעידן שבו ביססנו את קיומנו הפיזי באופן המדהים ביותר מאז ימי שלמה המלך, בתוך מדינת ישראל מתנהל מאבק נוקב ותהומי על כל הקופה, על עצם קיומנו הייחודי כעם. בעולם מערבי שמכנה מדינות לאום 'גזענות ממוסדת', אין לנו אופציה להיות מטושטשים בתודעה שלנו ונאיביים בגישה שלנו. הבסיס הטבעי של בית שלישי, מדינת ישראל, רעוע יותר מאי פעם בתודעה המוסרית הסובבת אותנו. וזה מונח לפתחנו. זה חלקנו בבניין בית שלישי.

 


אומנות קפה שפירא – יצירות של אומנים לאומיים

כיתוב: דויד לואיז זצ"ל שהלך לעולמו לפני שנה, היה בעל סוד, צייר, משורר ומלחין. בימים אלו מוצגות יצירותיו בשלוש קומות בתיאטרון ירושלים. התערוכה פתוחה עד 10.8. שמות היצירות: (הסערה) Field Letters דויד לואיס. (השח): דויד לואיס Chess With Letters.

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
מערכת עולם קטן יולי 28, 2022 3:34 pm אין תגובות

לאן?

נעמן לבבי, יו"ר פורום כיוון וטל קופל, חבר בפורום כיוון

'האומנות האמונית' מאותגרת כיום יותר מאי פעם לנוכח ההשתייכות הפרוגרסיבית המובהקת של רוב אומני ישראל * הפערים המעמיקים מחייבים ניעור של מוסד האומנות הדתי ותכנון אסטרטגיה לשימור האומנות ייחודית זו

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה…לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם." שמות פרק כ.

"האומנות הישראלית נולדה במאה העשרים לאורם של שני מיתוסים גדולים – המיתוס של המודרניזם והמיתוס הציוני – ושניהם נכרכו לאחד". (שרה ברייטברג־סמל)

"אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, יצור נא את תורתו ואת תעודתו וישא אותן אל המזרח… לא אך ל'ארץ ישראל' אך אל המזרח כולו". (מ' ז' פיארברג, 'לאן')

באופן אירוני ביום שבת שעבר, כ"ד בתמוז, הוכרז כי שולמית ליפשיץ ואריאל ברקוביץ', בוגרי בית הספר מעלה, זכו בפרס באפט"א היוקרתי על סרטם שעוסק בסבתה ניצולת השואה של שלומית. זו הזכייה הישראלית הראשונה בפרס זה. אירוע זה הוא אבן דרך באומנות הישראלית שנמצאת בקו פרשת מים – בצד אחד של מפת הקרב האומנות מובלת בידי ערכים פרוגרסיביים שמשפיעים בכל הספקטרום; ומצידה השני פריצה של אומנים מהציבור הדתי והחרדי. בתווך – קרב רוחני־תרבותי עמוק. האם אומנים אלו ממלאים את מקומם? האם החברה הדתית הבשילה להוביל בתחום?

ציר הזמן: את שהיה

צריך להתחיל במובן מאליו: היהדות לא הסתייגה מאומנות באופן גורף. את התוצרים ניתן לראות בארכאולוגיה וביודאיקה (המשכן, המקדש וכליו ועוד). בתלמוד קיימות כמה דעות בנושא, שעוסקות באומנות וביחסה לעבודת אלילים. הרמב"ם והרמב"ן סברו כי אין איסור להציג צמחים ובעלי חיים. אף על פי כן האומנות היהודית החדשה כפי שאנו מכירים כיום, נולדה במאה ה־19 מתוך עולם ההשכלה היהודית. פורשי האורתודוקסיה העדיפו את עולם האומנות האירופי על פני עולם התורה. האורתודוקסיה התנגדה לאומנות האירופית המודרנית, מה שהיה חלק מתהליך ההסתגרות שאפיין אחוז ניכר מיהדות מזרח אירופה.

אחת מן התולדות של תהליך זה היא האומנות הארצישראלית. בתחילה ניסו ראשי הזרם הארצישראלי לשלב יהדות באומנות, כתרבות ולא כדת. הדבר בולט בצורה ניכרת ביצירות השונות של בוריס ש"ץ ובמחזורי הסיום הראשונים של אקדמיית בצלאל. בשנות העשרים השפיעה התפיסה המודרניסטית על האומנות הארצישראלית וצמצמה את הזיקה למסורת היהודית ה'גלותית'. סמלים ערביים אוריינטליים תפסו את מקומה של המסורת שקושרה באופן אסוציאטיבי לעיירה ולגלות. היוצרים חיקו דמויות בעלות 'עוצמה' ו'נוכחות אותנטית' כגון 'הקוזק והבדווי', כשם ספרו הידוע של ההיסטוריון ישראל ברטל.

 

בשנות החמישים רצה הציור הארצישראלי להפריד בין היהודי הגלותי ליהודי החדש. הפיסול דחק את המסורת היהודית לטובת מערכת תרבותית פגאנית. בתקופה זו התהווה הרעיון האומר כי היהדות מגבילה את מרחבי האומן. הדור הצעיר הוביל את האומנות התל־אביבית בסוף שנות השישים והמשיך את תסביך האנטי־מסורתיות של דור המדינה. עם זאת היו אומנים פלסטיים שגם בתקופה ההיא הציגו סמלים יהודיים ביצירותיהם, כגון מרדכי ארדון, שרגא וייל, נפתלי בזם ואחרים.

כפי שטוען היסטוריון האומנות גדעון עפרת, קיימת "תנועת מטוטלת תרבותית מתמדת" והיחס ליהדות נע ונד, הולך וחוזר, מתרחק ושב. ההתרחקות הכנענית עמדה למול יצירות פיסול של פסלים ידועים, כגון קדישמן ויעקב אגם. מוטיבים תיאיסטיים תנ"כיים, כגון עקדת יצחק, איוב ודומים, עמדו למול מגמות פגאניות וחילון, בלשונו של עפרת "יהדות ו'כנעניות' כשני מחזורי הדם הגדולים של התרבות הישראלית. שניהם יחד, כתהליך… מתמיד המפרה את עצמו בניגודיו".

 

ציר זמן: את שמתהווה

כאן מתחיל סיפורו של המגזר הדתי־לאומי והחרדי. הללו החלו לעסוק באומנות באופן מוסדי בתחילת המאה ה־21. בתקופה זו הוקמו בית הספר לקולנוע 'מעלה', בית הספר לאומנות 'פרדס' ובית הספר למוזיקה 'מזמור'. בד בבד החלו לפעול מסגרות אומנות חרדיות, כגון 'מלאכת מחשבת', גלריה חרדית והשלוחה החרדית בבצלאל וגלריית 'המקלט'. עם זאת נשאלת השאלה – האם הקבוצות הללו והאומנות שהן יוצרות הגיעו לרמת תוצר שמשפיע על עולם הסמלים הישראלי? האם מוסף שבת של 'מקור ראשון' מתקרב לרמתו של מוסף האומנות ב'הארץ'?

נכון לעת כתיבת שורות אלה, הפריצה המשמעותית של הציונות הדתית לעיצוב שיח וסמלים בחברה הישראלית התרחשה בעיקרה במוזיקה ובספרות. אומנים כמו הרב חיים סבתו וחנן בן ארי הגיעו למיינסטרים הישראלי. עם זאת, בכל תחומי האומנות הפלסטית נותר הציבור מאחור; מרבית הגלריות המשמעותיות פתוחות בשבת – בעיה הלכתית לאומן הדתי. מוסדות מרכזיים חוסמים אומנים בעלי גישה חיובית, ציונית או שמרנית (ראו מאמרה של יונה לוי־גרוסמן ב'עולם קטן' פרשת מטות).

ציר זמן: את שיהיה

לאומנות יש תפקיד במבנה החברתי. בניגוד למיתוס הרומנטי אין האומנות אך ורק ביטוי אותנטי או מעין יצירה חד־פעמית. לאומנות יש מוסדות שמכשירים את יוצריה ויש לה קבוצות של שומרי סף המעצבים את הנורמות השונות של העולם הזה. ההיסק מן ההווה ברור: העתיד לא טומן בחובו סמלים ציוניים, מסורתיים, חיוביים או אסתטיקה שמחוברת לתולדה היהודית בת אלפי השנים. כל אלה לא נוצרים כעת אלא מתוך התנגדות ובהתאם לא ישפיעו על הדורות הבאים.

בעבר הזדהה הציבור הדתי־לאומי עם רוב יוצרי הסמלים הציוניים. הגיבור היה הצבר הלוחם, כובש הארץ, מייבש הביצות ועובד (ואוהב) האדמה. עוז אלמוג כותב במאמרו שהחל משנות ה־80, "טוב למות בעד ארצנו" תורגם ל"טוב למות בעד עצמנו". גאולת 'האני' החליפה את גאולת העם. תרבות מקומית ואותנטית הומרה בתרבות הצריכה האמריקנית, ומערכת מוסרית לאומית הפכה למערכת שמהותה הקפריזה של הפרט. אהבת הארץ התחלפה בעיור.

בהתאם לזאת, עולם הסמלים השתנה וכך גם יוצריהם. הציונות הדתית יכלה לדור בכפיפה אחת עם המודרניזם הלאומי בגלל היותה של היהדות גם דת וגם לאום. כעת הציונות הדתית לא יכולה להזדהות עם הסמלים האומנותיים של ההגמוניה, משום שמשמעותם חיסול הנחות היסוד שלה. כך נותרה הציונות הדתית מול שוקת שבורה.

 

הקבוצות השונות

כל דינמיקה בין רוב ומיעוט ובין פריפריה למרכז מכילה נטייה מובנית להזדהות עם המרכז.

מחנה אחד מורכב מקבוצות רבות בציונות הדתית שבחרו להתפשר על עקרונותיהן. מחנה זה החל לאמץ בקצב משתנה את הסמלים החדשים בעולמות היצירה השונים: הלכה, תאולוגיה, מבנה החברה, אופי האומנות וכדומה (ועם אלה את הסמלים והערכים המסוכנים). חברי המחנה הנ"ל שואפים לקבל הכרה מהמרכז הפוסט־מודרני. לשם כך הם יאמצו חלק או את כל עקרונותיו של אותו 'מרכז', כגון אנטי לאומיות, שבירת מבנה המשפחה ומאבק בממסד הדתי 'המיושן'.

מאידך גיסא, חלק אחר מהציונות הדתית הסתגר במידה רבה ובחר להילחם. מדובר בקבוצות שפסיקת רבניהן הלכה ושרטטה מחדש מערכת של חומות הלכתיות. קבוצות שעיצבו תפיסת עולם לעומתית לאופנה האינטלקטואלית של 'פולחן הגחמה'. לצערנו, יש מחיר לפתרון זה. הרמת החומות יוצרת זהירות יתר מפני יצירת אומנות פלסטית, אומנות מיצג, תיאטרון ועוד.

בתווך יש ניצנים של התקדמות ביצירה מסורתית ודתית־לאומית אותנטית מכל גוני הציבור. מסורתיים, דתיים־לאומיים, חרדים, יוצאים בשאלה שעצרו באמצע הדרך וחוזרים בתשובה שלא ויתרו על היצירה. ציבור זה נושא על שכמו את פוטנציאל היצירה הגדול ביותר.

 

סיכום ומחשבה הלאה

למרות החלוקה הגסה של הציבור, אין עדיין יכולת לענות על השאלה המהותית: האם אנו יוצרי אומנות? האם אנו צרכני אומנות?

אנו לכודים בלולאה אינסופית. כולנו צרכני תוכן ותרבות בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. תוכן תרבותי שמעצב סמל כמו 'ירושלים' כסמל שלילי ואפל. כוח תרבותי המעצב את יהודה ושומרון כ'שם' וכ'שטחים כבושים' וזרים. כוח כזה משפיע ומעצב את החברה ואותנו. מאידך גיסא, המרחק של הציונות הדתית מעולם היצירה הוא, בין היתר, גורם מרכזי לכך שאלה יהיו תוצרי עולם התרבות. מחד גיסא, אנו לא מסוגלים לגעת בסמלים הנוצריים כיום, שכן אלה עבורנו כמו רעל ערכי, מאידך גיסא, אנו לא יוצרים סמלים אלטרנטיביים לעולם המחר. ובסוף, כמו תמיד, מתלוננים.

האמירה שלנו ברורה: אם לא נרים את הכפפה וניצור יצירה חזותית כגון סרטים וסדרות, יצירה פלסטית כגון ציורים, פסלים ומיצגים, יצירה מילולית החל מפזמונאות וכלה בספרות גבוהה – לא יהיו סמלים אומנותיים ברוח היהדות/ישראליות. כיצד נוכל להלין על גיבורי התרבות 'הפרוגרסיביים' של ילדינו וטובי בנינו, בעוד רובנו מפקירים את המערכה מראשיתה?

 

 

למרות החלוקה הגסה של הציבור, עדיין אין יכולת לענות על השאלה המהותית: האם אנו יוצרי אומנות? האם אנו צרכני אומנות?

אנו לכודים בלולאה אינסופית. כולנו צרכני תוכן ותרבות בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. תוכן תרבותי שמעצב סמל כמו 'ירושלים' כסמל שלילי ואפל. כוח תרבותי המעצב את יהודה ושומרון כ'שם' וכ'שטחים כבושים' וזרים. כוח כזה משפיע ומעצב את החברה ואותנו. מאידך גיסא, המרחק של הציונות הדתית מעולם היצירה הוא, בין היתר, גורם מרכזי לכך שאלה יהיו תוצרי עולם התרבות

 

 

 

 

קרא עוד ←
  • 12
  • 13
  • 14
  • 15
  • 16
  • 17
  • 18

המהדורה הדיגיטלית

שו״ת סמס

שו"ת- ויגש

להמשך קריאה »

עשו לנו לייק

אודות עולם קטן

עולם קטן הוא עיתון שהחל לצאת לאור בפסח 2004 והפך במהרה לעיתון אקטואלי שבועי הכולל טורי פרשנות, כתבות, ראיונות עם אישים דתיים ואחרים, לצד מאמרים תורניים.

כתבות אחרונות

אם זה המצב, נשאר רק לפרגן

לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה

רב המאחד

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר/ במגזין או בעיתון

  • office@okm.co.il
  • עדן 050-903-1533

מה אתם מספרים?

© כל הזכויות שמורות לעולם קטן 

תקנון

עיצוב האתר NDESIGN

הצטרפו לעידכונים בוואטסאפ

גלילה לראש העמוד