לאן?

נעמן לבבי, יו"ר פורום כיוון וטל קופל, חבר בפורום כיוון

'האומנות האמונית' מאותגרת כיום יותר מאי פעם לנוכח ההשתייכות הפרוגרסיבית המובהקת של רוב אומני ישראל * הפערים המעמיקים מחייבים ניעור של מוסד האומנות הדתי ותכנון אסטרטגיה לשימור האומנות ייחודית זו

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה…לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם." שמות פרק כ.

"האומנות הישראלית נולדה במאה העשרים לאורם של שני מיתוסים גדולים – המיתוס של המודרניזם והמיתוס הציוני – ושניהם נכרכו לאחד". (שרה ברייטברג־סמל)

"אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, יצור נא את תורתו ואת תעודתו וישא אותן אל המזרח… לא אך ל'ארץ ישראל' אך אל המזרח כולו". (מ' ז' פיארברג, 'לאן')

באופן אירוני ביום שבת שעבר, כ"ד בתמוז, הוכרז כי שולמית ליפשיץ ואריאל ברקוביץ', בוגרי בית הספר מעלה, זכו בפרס באפט"א היוקרתי על סרטם שעוסק בסבתה ניצולת השואה של שלומית. זו הזכייה הישראלית הראשונה בפרס זה. אירוע זה הוא אבן דרך באומנות הישראלית שנמצאת בקו פרשת מים – בצד אחד של מפת הקרב האומנות מובלת בידי ערכים פרוגרסיביים שמשפיעים בכל הספקטרום; ומצידה השני פריצה של אומנים מהציבור הדתי והחרדי. בתווך – קרב רוחני־תרבותי עמוק. האם אומנים אלו ממלאים את מקומם? האם החברה הדתית הבשילה להוביל בתחום?

ציר הזמן: את שהיה

צריך להתחיל במובן מאליו: היהדות לא הסתייגה מאומנות באופן גורף. את התוצרים ניתן לראות בארכאולוגיה וביודאיקה (המשכן, המקדש וכליו ועוד). בתלמוד קיימות כמה דעות בנושא, שעוסקות באומנות וביחסה לעבודת אלילים. הרמב"ם והרמב"ן סברו כי אין איסור להציג צמחים ובעלי חיים. אף על פי כן האומנות היהודית החדשה כפי שאנו מכירים כיום, נולדה במאה ה־19 מתוך עולם ההשכלה היהודית. פורשי האורתודוקסיה העדיפו את עולם האומנות האירופי על פני עולם התורה. האורתודוקסיה התנגדה לאומנות האירופית המודרנית, מה שהיה חלק מתהליך ההסתגרות שאפיין אחוז ניכר מיהדות מזרח אירופה.

אחת מן התולדות של תהליך זה היא האומנות הארצישראלית. בתחילה ניסו ראשי הזרם הארצישראלי לשלב יהדות באומנות, כתרבות ולא כדת. הדבר בולט בצורה ניכרת ביצירות השונות של בוריס ש"ץ ובמחזורי הסיום הראשונים של אקדמיית בצלאל. בשנות העשרים השפיעה התפיסה המודרניסטית על האומנות הארצישראלית וצמצמה את הזיקה למסורת היהודית ה'גלותית'. סמלים ערביים אוריינטליים תפסו את מקומה של המסורת שקושרה באופן אסוציאטיבי לעיירה ולגלות. היוצרים חיקו דמויות בעלות 'עוצמה' ו'נוכחות אותנטית' כגון 'הקוזק והבדווי', כשם ספרו הידוע של ההיסטוריון ישראל ברטל.

בשנות החמישים רצה הציור הארצישראלי להפריד בין היהודי הגלותי ליהודי החדש. הפיסול דחק את המסורת היהודית לטובת מערכת תרבותית פגאנית. בתקופה זו התהווה הרעיון האומר כי היהדות מגבילה את מרחבי האומן. הדור הצעיר הוביל את האומנות התל־אביבית בסוף שנות השישים והמשיך את תסביך האנטי־מסורתיות של דור המדינה. עם זאת היו אומנים פלסטיים שגם בתקופה ההיא הציגו סמלים יהודיים ביצירותיהם, כגון מרדכי ארדון, שרגא וייל, נפתלי בזם ואחרים.

כפי שטוען היסטוריון האומנות גדעון עפרת, קיימת "תנועת מטוטלת תרבותית מתמדת" והיחס ליהדות נע ונד, הולך וחוזר, מתרחק ושב. ההתרחקות הכנענית עמדה למול יצירות פיסול של פסלים ידועים, כגון קדישמן ויעקב אגם. מוטיבים תיאיסטיים תנ"כיים, כגון עקדת יצחק, איוב ודומים, עמדו למול מגמות פגאניות וחילון, בלשונו של עפרת "יהדות ו'כנעניות' כשני מחזורי הדם הגדולים של התרבות הישראלית. שניהם יחד, כתהליך… מתמיד המפרה את עצמו בניגודיו".

ציר זמן: את שמתהווה

כאן מתחיל סיפורו של המגזר הדתי־לאומי והחרדי. הללו החלו לעסוק באומנות באופן מוסדי בתחילת המאה ה־21. בתקופה זו הוקמו בית הספר לקולנוע 'מעלה', בית הספר לאומנות 'פרדס' ובית הספר למוזיקה 'מזמור'. בד בבד החלו לפעול מסגרות אומנות חרדיות, כגון 'מלאכת מחשבת', גלריה חרדית והשלוחה החרדית בבצלאל וגלריית 'המקלט'. עם זאת נשאלת השאלה – האם הקבוצות הללו והאומנות שהן יוצרות הגיעו לרמת תוצר שמשפיע על עולם הסמלים הישראלי? האם מוסף שבת של 'מקור ראשון' מתקרב לרמתו של מוסף האומנות ב'הארץ'?

נכון לעת כתיבת שורות אלה, הפריצה המשמעותית של הציונות הדתית לעיצוב שיח וסמלים בחברה הישראלית התרחשה בעיקרה במוזיקה ובספרות. אומנים כמו הרב חיים סבתו וחנן בן ארי הגיעו למיינסטרים הישראלי. עם זאת, בכל תחומי האומנות הפלסטית נותר הציבור מאחור; מרבית הגלריות המשמעותיות פתוחות בשבת – בעיה הלכתית לאומן הדתי. מוסדות מרכזיים חוסמים אומנים בעלי גישה חיובית, ציונית או שמרנית (ראו מאמרה של יונה לוי־גרוסמן ב'עולם קטן' פרשת מטות).

ציר זמן: את שיהיה

לאומנות יש תפקיד במבנה החברתי. בניגוד למיתוס הרומנטי אין האומנות אך ורק ביטוי אותנטי או מעין יצירה חד־פעמית. לאומנות יש מוסדות שמכשירים את יוצריה ויש לה קבוצות של שומרי סף המעצבים את הנורמות השונות של העולם הזה. ההיסק מן ההווה ברור: העתיד לא טומן בחובו סמלים ציוניים, מסורתיים, חיוביים או אסתטיקה שמחוברת לתולדה היהודית בת אלפי השנים. כל אלה לא נוצרים כעת אלא מתוך התנגדות ובהתאם לא ישפיעו על הדורות הבאים.

בעבר הזדהה הציבור הדתי־לאומי עם רוב יוצרי הסמלים הציוניים. הגיבור היה הצבר הלוחם, כובש הארץ, מייבש הביצות ועובד (ואוהב) האדמה. עוז אלמוג כותב במאמרו שהחל משנות ה־80, "טוב למות בעד ארצנו" תורגם ל"טוב למות בעד עצמנו". גאולת 'האני' החליפה את גאולת העם. תרבות מקומית ואותנטית הומרה בתרבות הצריכה האמריקנית, ומערכת מוסרית לאומית הפכה למערכת שמהותה הקפריזה של הפרט. אהבת הארץ התחלפה בעיור.

בהתאם לזאת, עולם הסמלים השתנה וכך גם יוצריהם. הציונות הדתית יכלה לדור בכפיפה אחת עם המודרניזם הלאומי בגלל היותה של היהדות גם דת וגם לאום. כעת הציונות הדתית לא יכולה להזדהות עם הסמלים האומנותיים של ההגמוניה, משום שמשמעותם חיסול הנחות היסוד שלה. כך נותרה הציונות הדתית מול שוקת שבורה.

הקבוצות השונות

כל דינמיקה בין רוב ומיעוט ובין פריפריה למרכז מכילה נטייה מובנית להזדהות עם המרכז.

מחנה אחד מורכב מקבוצות רבות בציונות הדתית שבחרו להתפשר על עקרונותיהן. מחנה זה החל לאמץ בקצב משתנה את הסמלים החדשים בעולמות היצירה השונים: הלכה, תאולוגיה, מבנה החברה, אופי האומנות וכדומה (ועם אלה את הסמלים והערכים המסוכנים). חברי המחנה הנ"ל שואפים לקבל הכרה מהמרכז הפוסט־מודרני. לשם כך הם יאמצו חלק או את כל עקרונותיו של אותו 'מרכז', כגון אנטי לאומיות, שבירת מבנה המשפחה ומאבק בממסד הדתי 'המיושן'.

מאידך גיסא, חלק אחר מהציונות הדתית הסתגר במידה רבה ובחר להילחם. מדובר בקבוצות שפסיקת רבניהן הלכה ושרטטה מחדש מערכת של חומות הלכתיות. קבוצות שעיצבו תפיסת עולם לעומתית לאופנה האינטלקטואלית של 'פולחן הגחמה'. לצערנו, יש מחיר לפתרון זה. הרמת החומות יוצרת זהירות יתר מפני יצירת אומנות פלסטית, אומנות מיצג, תיאטרון ועוד.

בתווך יש ניצנים של התקדמות ביצירה מסורתית ודתית־לאומית אותנטית מכל גוני הציבור. מסורתיים, דתיים־לאומיים, חרדים, יוצאים בשאלה שעצרו באמצע הדרך וחוזרים בתשובה שלא ויתרו על היצירה. ציבור זה נושא על שכמו את פוטנציאל היצירה הגדול ביותר.

סיכום ומחשבה הלאה

למרות החלוקה הגסה של הציבור, אין עדיין יכולת לענות על השאלה המהותית: האם אנו יוצרי אומנות? האם אנו צרכני אומנות?

אנו לכודים בלולאה אינסופית. כולנו צרכני תוכן ותרבות בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. תוכן תרבותי שמעצב סמל כמו 'ירושלים' כסמל שלילי ואפל. כוח תרבותי המעצב את יהודה ושומרון כ'שם' וכ'שטחים כבושים' וזרים. כוח כזה משפיע ומעצב את החברה ואותנו. מאידך גיסא, המרחק של הציונות הדתית מעולם היצירה הוא, בין היתר, גורם מרכזי לכך שאלה יהיו תוצרי עולם התרבות. מחד גיסא, אנו לא מסוגלים לגעת בסמלים הנוצריים כיום, שכן אלה עבורנו כמו רעל ערכי, מאידך גיסא, אנו לא יוצרים סמלים אלטרנטיביים לעולם המחר. ובסוף, כמו תמיד, מתלוננים.

האמירה שלנו ברורה: אם לא נרים את הכפפה וניצור יצירה חזותית כגון סרטים וסדרות, יצירה פלסטית כגון ציורים, פסלים ומיצגים, יצירה מילולית החל מפזמונאות וכלה בספרות גבוהה – לא יהיו סמלים אומנותיים ברוח היהדות/ישראליות. כיצד נוכל להלין על גיבורי התרבות 'הפרוגרסיביים' של ילדינו וטובי בנינו, בעוד רובנו מפקירים את המערכה מראשיתה?

למרות החלוקה הגסה של הציבור, עדיין אין יכולת לענות על השאלה המהותית: האם אנו יוצרי אומנות? האם אנו צרכני אומנות?

אנו לכודים בלולאה אינסופית. כולנו צרכני תוכן ותרבות בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. תוכן תרבותי שמעצב סמל כמו 'ירושלים' כסמל שלילי ואפל. כוח תרבותי המעצב את יהודה ושומרון כ'שם' וכ'שטחים כבושים' וזרים. כוח כזה משפיע ומעצב את החברה ואותנו. מאידך גיסא, המרחק של הציונות הדתית מעולם היצירה הוא, בין היתר, גורם מרכזי לכך שאלה יהיו תוצרי עולם התרבות