השבוע נבעט יאיר לפיד היישר אל הנהגת המדינה ומייד החל לאחד את העם על ידי חלוקתו לשני מחנות אויבים: תומכיו – תומכי איחוד העם, וכוחות האופל – יריביו הפוליטיים. ואז גם טרח להבהיר:

"אני מבין שהיו אנשים, כולל ראש האופוזיציה, שנזקקו לתרגום של דבריי על 'כוחות האופל'. אז בשמחה: התכוונתי לכל מי שמנסה למנוע מעם ישראל להתאחד ולהתחבר… איתמר בן גביר וחבורתו וכל אלו שמפעילים את מכונת הרעל של הפייק־ניוז במימון אוליגרכים זרים".

 

 

 

לא שאין באמת אוליגרכים שממנים את בן גביר וחבורתו. זה, שאין באמת אמת.

לפיד הוא תוצר של הפרוגרס. ככל הנוגע לו, מילים לא נועדו לתאר מציאות. אין מציאות מחוץ למילים שלו.

לפיד, כמו בוחריו, חי אך ורק בתוך שפה. המילים, מרגע ששוחררו מהעול המעיק להצביע על משהו חיצוני להן, מחויבות רק לאמת, שהיא – כמות התועלת שהדיבור מביא. "כשאני  משתמש  במילים", אמר המפטי דמפטי, "המובן שלהן הוא  בדיוק מה שאני מחליט שהוא יהיה. השאלה היא רק מי האדון ותו לא".

הפרוגרס הוא השטיחות המוחלטת. המילה 'טקסט' נגזרת מ'טקסטורה': פני השטח. קורדרוי זה טקסט, המציאות טקסט, העם טקסט – הכול מתאחד לשכבה אחת יחידה. לפיד והאומה – חד הם. כל מי שמודפס על הטקסטורה שלו – בהכרח יציר עולם אפל, עולם שמעבר. אנחנו מאוחדים כי כל מי שלא איתנו, אינו קיים. למצער, אינו ראוי להיות קיים. כשחיים בשיח, ל'קיים' ול'ראוי' יש אותו מובן. רק המדַבּר קיים. המושתק אינו מדבר; באיזה יקום יש לו קיום?

זה רק נשמע כמו פארודיה של לואיס קרול, אבל הכרחי לנו לתפוס שככה בנויים המותנים לפרוגרס. במאה ה־19 המציא לואיס קרול ארץ פלאות שכולה בלבול בין מציאות לשפה. אז זה הצחיק ילדה בת חמש. היום ארץ הפלאות היא ישראל המאוכלסת במלכים, מלכות, קלפים מדברים, ראשי ביצה – שעולצים מכוח החירות שמעניקה השפה לנסח כל רעיון שהדמיון יכול להעלות על הדעת. ברגע שנאמר, זו המציאות ותו לא.

חיים לצידנו אנשים, שהותנו למציאות שאינה קיימת, למושגים שונים לגמרי ממה שנדמה לנו, כגון 'אמת', 'מציאות', 'מילים' – הם משתמשים בהם, אבל באופן שונה, דרמטית, ממה שאנחנו חשבנו עליהם.

זו משמעות המונח 'פרוגרס': התקדמות. לא משנה לאן. העיקר – לעולם לא להביט לאחור, משום שכל רעיון חדש תמיד הופך את קודמו למתועב, לחשוך, לצד הלא־נכון של ההיסטוריה. העבר אומנם קיים בו, בני אדם נושאים אותו בתודעתם. לכן צריך להדביר אותם. כי הם עוצרים את הקִדמה. זו סיבת היסטריית ההפלות בארה"ב: אנשים שהותנו להאמין שכל דבר – גם רצח תינוקות – הוא בהכרח טוב אם הדתיים, אנשי העבר, לא אוהבים אותו. הרעיון החדש ביותר הוא הטוב המוחלט. וזה תמיד רעיון שנולד וחי רק בשפה.

 

---

 

יאיר לפיד בארץ הבלהות

"התואיל בבקשה לומר לי להיכן עליי ללכת כדי להתקדם?" שאל יאיר והחווה קידה.

"לאן ברצונך להתקדם?" נאנח החתול הקשיש.

"לא ממש חשוב לי לאן", ענה יאיר, "העיקר להתקדם".

חתול הצ'שר, נפשו כבר נקעה ממאתיים שנים של שאלות מטופשות.

"לך לעזאזל", אמר.

יאיר נעלב. "לא צריך לכעוס, רק שאלתי".

"מה פתאום לכעוס? להתקדם זה אומר לעולם לא לפסוע בשביל שמישהו כבר פסע בו בעבר",

החתול הצביע בזנבו על שלט דרכים, שהמילה "לעזאזל" כתובה עליו מעל חץ:

"רק לשם אף אחד עוד לא הלך" ולעצמו מלמל מתחת לשפם – 'לפחות לא מרצון'.

"אה, חחח, סליחה", ענה לפיד בהקלה גלויה, "וכמה זמן לוקח להגיע לעזאזל?"

"מי שכל רצונו להתקדם, לעולם לא יוכל להגיע", ענה החתול ונעלם, ויאיר, שמח וטוב לב, הלך לו לעזאזל  ולקח את כולנו איתו.

אם המציאות הייתה לוח שחמט, כמו בארץ המראה, 'התקדמות' היא תמיד קדימה, לעבר משבצת חדשה, שהיא תמיד רעיון חדש. והוא חדש גם, ואולי בפרט, משום שלאורך כל ההיסטוריה האנושית אף אחד מעולם לא העז להציע רעיון מטומטם עד כדי כך. כשאין מציאות לתקף את השפה, כשהתקדמות היא ערך יחיד – אדם שנופל מגג מגדל מתקדם יותר מחברו שנשאר מאחור על הגג. גם אם ההתקדמות היא לעבר הקרקע. כל מה שיש בו זו התקדמות קדימה. תמיד אותה בלדה על חדווה ושלומיק: "ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה, ממה בעצם הם בורחים".

 

 

לפיד הוא תוצר מובהק של ארץ הפלאות של הפרוגרס: בכל רגע הוא מושלך אל עולם חדש לחלוטין, ללא כל ידע קודם. עולם שמתקדם בכל רגע לרעיון החדש הוא תמיד עולם זר ולא מוכר. בעולם כזה אפשר, צריך, למעשה אין כל ברירה אלא להתחיל לברוא מילים כדי לתאר אותו… העבר שייך לאופל – כך שמשם לא ניתן לדלות כל ידע מועיל. 'אמת' היא רק מה שמוכח כמועיל לך.

'יש עתיד' רק כשאין עבר. מה זה בעצם משנה אם המילה 'עתיד' היא סך כל הדברים שאינם בגדר היש הקיים, שלהם כבר קיים שם, 'הווה'? יש, אין, עבר, הווה, עתיד – הכול טקסטורה, הכול על פני השטח. אם זה נשמע טוב, אם זה משרת לפיד – זו אמת. העתיד הוא כדור ארץ ידידותי מתקדם אלינו במהירות. בעצם הוא כבר כאן, משאלת הלב היא המציאות אבל רק אם ניתן לשווק ולתרגם אותה לעוד כוח אלקטורלי, שאינו אלא טקסט, שיש לו רק משמעות ממשית אחת – האות שעל פתק הבחירות ותו לא. "ותו לא"  צריכות להיות אותיות פתק "יש עתיד".

כמו אותו ברנש שהגיע אליי לפני עשרים שנה מהאקדמיה המתקדמת בארה"ב והציע להקים עמותה 'לקידום העתיד'. הנה דו"ח מלא על השיחה שהייתה לנו:

"ומה פני העתיד שנבקש לקדם?" הוא השתומם לשאלתי: "מאין לי לדעת מה יביא העתיד?"

"אם כך", עניתי לו בסגנון חתול הצ'שר, "מדוע שלא נניח לעתיד להגיע בכוחות עצמו?"

זו הייתה שיחה אמיתית. יש אנשים כאלו. העמותה קמה. היא מצליחה ופועלת רבות בתחומי החינוך – ומלמדת את ילדינו לקדם את העתיד, לא משנה מה יהיה.

---

 

לפיד הוא תוצר – במובן התעשייתי של המילה – של 'מקדמי העתיד'. הצמיחו אותו על קריאת תסריטים שאחרים כתבו, אביו סלל לו את דרכו למקום שהמציאות מעולם לא הייתה מביאה אותו לשם בזכות עצמו. לפיד הוא באמת טקסט. במשך שנים הוא כתב טור, שמתאר את הישראליות על פי האופן שרצה שתהיה. מעולם לא נרמז שקיימת 'ישראליות' מחוץ לאופן שבו הוא בחר לתאר אותה.

מבחינתו, כל סך המטלות בניהול המדינה הוא לדאוג שבתקשורת יגידו עליו שהוא מנהל אותה באופן מוצלח. והם יאמרו, והם כבר אומרים. כי המציאות היא מה שהם קובעים שהיא, והעתיד כבר בבחינת יש. מדוע לחכות עד שיתממש אם ניתן לקבוע כבר עתה שהיה עתיד? שהוא לפיד?

כשהעולם הוא פני השטח, אתה העם, אתה האחדות, אתה מה שכתוב עליך בכותרות עיתונים, כל עוד זה מחמיא, זו המציאות, גם אם הוא עצמו מכתיב אותן. כי אמת היא מה שטוב ללפיד. ואם הן משמיעות דברי ביקורת, רחמנא לצלן, ברור לגמרי שהם "פייק במימון אוליגרכים", כי איך יכולה להתקיים אמת שלא משרתת את הלפיד? זה תרתי דסתרי!

לפיד הוא טעות תחבירית במציאות שכולה רק שפה. הוא היה יכול להיחשב קליפה ריקה, אם לא הייתה הריקנות מלאה עד אפס מקום באגו שלו. האגו של לפיד הוא הדבר היחיד שממשמע את מילותיו. בכל המציאות כולה אין מקום לשום דבר מלבד האגו של לפיד. ומי שאינו  הוא – מי שלא איתו – לא שייך לעולם הזה, אלא לעולמות האופל. ואם תאמרו לו זאת הוא לא יאמין. זו כל המציאות שהוא מכיר. לא פלא שנראה לו שביקורת עליו מגיעה מעולמות אופל דמיוניים.

אבל לפיד הוא רק סימפטום. הוא ייצוג מושלם של תופעה הולכת ומתפשטת של אנשים שעברו לחיות בשפה. שאינם מכירים בקיום מציאות מחוץ למילים שהם בוחרים לתאר אותה בכל רגע מחדש, מילים שישרתו אותם ותו לא, כי הם האדון. כך השיח הולך ומוצף מילים זומביות, מילים שבותקו מהדבר שהן אמורות להצביע עליו. מילים שכל מה שנותר בקליפתן הריקה הוא הרגש שהן עוררו כשעוד היו מחוברות למובנן.

כך פוטש גלוי כנגד הדמוקרטיה, שמבוצע על ידי רשויות החוק, נקרא 'הגנה על הדמוקרטיה ושמירה על שלטון החוק'. כך פלורליסטים בעיני עצמם מדירים, מסלקים ומשתיקים כל מי שאינו 'פלורליסט' כמוהם. כך נלחמים על השלום במלחמה כנגד כל מי שאינו 'שוחר שלום' כמוהם. כך מאחדים את העם על ידי פילוגו לשניים: מאחדים, בני האור; ומפלגים, בני החושך – כל מי שלא מתאחד איתם ומתמזג לתוך אותה טקסטורה, שהמילה 'חד־ממדית' עבה עליה. כך 'יש' עתיד. העתיד כבר כאן, אם כי טרם הגיע, אבל למי שמנסח את ההווה, אין כל בעיה לנסח את העתיד. ואם חלילה ינצח – בעתיד הוא ינסח מחדש את העבר על פי מה שטוב ללפיד שהעבר יהיה.

 

רעיונות מניעים את העולם. זו הטענה הקבועה של  הטור הזה, שגם מנסה למפות את הרעיונות הרוחשים תחת פני המציאות, ולעגן אותם בהקשר הרחב יותר, של תפיסות עולם סדורות שכל סטודנט נחשף אליהן.

במהלך הזמן הצגנו פה רעיונות פילוסופיים מרכזיים של רוח התקופה הנושבת מהאקדמיה. עד כה סברתי, שדי להציג את האידאולוגיות ותוכניות הפעולה כפי שנכתבו ונלמדו – וכיצד הן מסבירות תופעות חברתיות שהתממשו על פי התוכנית. אבל רק בעקבות תגובות למאמרי מעורר היצרים, שזכה לכינוי 'להט"ביסטן' – הבנתי שכשחושפים את התאוריות הקונספירטיביות הללו באופן גלוי, ללא מסך העשן הרגיל, הקונספירטיביות המבעיתה שבהם הופכת מוטלת לפתחי.

טיפשי באותה מידה להניח, שהתכוונתי לטעון שכל פמיניסטית מתלהמת, כל נער להט"בי מבולבל במצעד, כל מפגין בלפוריסט רפה שכל – פועלים מתוך מודעות על פי תוכנית אידאולוגית סדורה למימוש 'התוכנית הגדולה' שלהם. ההפך מזה: אני טוענת שהתוכנית האידאולוגית היא זו שמשתמשת בהם ומשעבדת אותם לתוכניות שלה, באמצעות רעיונות מחוללי רגשות, עד שהקורבן עצמו מתקשה להבין את מניעיו ומגשש בחשכה אחר תירוצים בדיעבד, בתקווה להבין את מעשיו ותחושותיו

סוף סוף קלטתי את הקשר ששכחתי לקשור, בתאוריות 'הקשר'.

בשל  היכרות אינטימית מדי עם הרעיונות המכוננים של התקופה, אני מזהה כמעט מייד תופעות חברתיות שמומשו מהם כמו שארכיטקט רואה בניין קיים בעיני רוחו מהתבוננות בשרטוטי התוכנית. ואין כמו הדימוי הזה כדי להזכיר לי שמאחר שאין לי השכלה בתחום, אין לי יכולת לדמיין בניין מתוך תוכנית.

ויותר מזה – 'בניין' הוא מושג, וכמו כל מושג הוא מסייע לבדל את תופעתו באופן מובחן וברור אף שבניינים הם למעשה אוסף כמעט אינסופי של תופעות, וצורתו משתנה ללא הכר במבט מזוויות שונות. ללא קיום מושג, ייתכן שהיה נתפס בחושים כמו איבריו של פיל בעיני כל אחד משבעה סינים. קל וחומר כשלא מדובר באובייקט אחד, ברור ומובחן למדי, אלא בקרנבל השלם של הריבוי הססגוני של כלל התופעות במציאות שאין בהן דמיון – ואז צריך לנסות למצוא את העיקרון הסיבתי האחד שחל על כולן: פמיניזם, להט"ביזם, היסטריית משבר אקלים, שנאת הציונות, דחיית היהדות וכל מה שמכנים בטעות 'שמאלנות'. מה הקשר?

כשמביטים בלילה בשמיים זרועי כוכבים, שום דבר נראה לעין אינו מרמז על קיומה של חוקיות סדירה מתחת לפני אנדרלמוסיית האורות המנצנצים. לפני שמישהו מצא בה חוקיות, הייתה נחוצה מידת גאונות כדי לשער את קיומה. חכמי ממלכת אשור העתיקה העזו לדמיין שהאלים הצפינו מסרים בתנועות גרמי השמיים. התשוקה לפצח אותם הביאה לפיתוח כלים מתמטיים מורכבים ומתוחכמים, שאלפי שנים מאוחר יותר ניוטון נעזר בהם לפצח את סודות היקום, תחת מודל אלגנטי להפליא שכלל את חוקי התנועה של כל אובייקט ביקום. כמו חכמי אשור, גם ניוטון לא שיער את קיומו של סדר מתוך התבוננות אלא הניח מראש שמוכרח להיות סדר, מתוך אמונתו הוודאית שבורא כליל שלמות בהכרח תכנן את העולם על פי סדר מופתי, הרמוני ועקבי, כיאה לנשגבותו.

לו היה ניוטון חי היום, בקהילה המדעית המטריאליסטית השוללת כל מטפיזיקה ורואה את היקום כקר, אדיש, נטול משמעות ותוצר המקרה, לא הייתה כל סיבה לחפש חוק טבע. בבסיסו של כל חוק טבע חייבת להימצא האמונה באחדותו והתמדתו של היקום. ואכן, מייד כשקם ההוגה האתאיסט הראשון – דיויד יום – נולדה איתו מייד בעיית האינדוקציה, והיא הציפה את העובדה שהיקום מעולם לא הבטיח לנו להתנהג מחר בדיוק כפי שהתנהג מאז ומקדם, הבטחה שניתן לקבל רק מיצרן. בהעדרו – מי יתקע לידינו שגם מחר תזרח השמש?

ניוטון, שנתפס היום בחוגים 'נאורים' כמיסטיקן הזוי, לא שכח את הכרת התודה על היקום הסדור שערב לאמיתיות הנצחית של החוקים שגילה. לאחר שפיצח את חוקי המכניקה, המציא מתמטיקה חדשה ושינה את פני הפילוסופיה, הוסיף שיר הלל, מפעים יותר מכל תפילה או פיוט – לבורא הנשגב של היקום.

הנה כי כן – רעיונות מטפיסיים מניעים אפילו את מדע. לא כל שכן – את החברה האנושית. ולא ניתן אפילו לדמיין פעולה אנושית שאינה תולדה של רעיון שקדם לה.

זה היה אותו דיויד יום שטען, באופן משכנע מאוד, שלא רעיון – אובייקט של השכל – הוא מה שמניע לפעולה – אלא הרגש הוא שמתווך בין מחשבה לביצוע. רגש ההתפעמות מיופיו של היקום ואהבה אינסופית לבוראו, הם האנרגייה שהתניעה את ניוטון להתמיד במשימה הבלתי אפשרית, לצד הביטחון המלא בהצלחתו, מתוך אמונה שההשגחה ששומרת על סדר מופתי של גמול ועונש, תתגמל את אלו הסוגדים לה בפולחן מדעי שמשמעו חיפוש האמת מתוך אהבה וטוהר לב.

אף אחד מאיתנו אינו ניוטון אבל כולנו פועלים כמוהו: תפיסת עולם בוראת רעיון, שמתניע רגש, שמניע לפעולה, שיוצרת תופעה בעולם. זה לא כמו לטעון שניוטון פעל על פי תוכנית דוֹגמה־תאולוגית סדורה שהכתיבה לו הדוגמה הכנסייתית; אלא שלאחר שספג את אמונתו, מן הסתם בתהליך החינוך ומשמיעת דרשות, הבשילה בו תפיסת עולם שהופנמה, וכל ריבוי הרעיונות התנקז דרך הצינור הדק של המשפך והניב רגש עז של אמונה ואהבה. לא שהוא שינן לעצמו שוב ושוב את כל הדוֹגמה הנוצרית, בכל פעם מחדש. הוא חש. ופעל בהתאם.

טיפשי באותה מידה להניח, שהתכוונתי לטעון שכל פמיניסטית מתלהמת, כל נער להט"בי מבולבל במצעד, כל מפגין בלפוריסט רפה שכל – פועלים מתוך מודעות על פי תוכנית אידאולוגית סדורה למימוש 'התוכנית הגדולה' שלהם. ההפך מזה: אני טוענת שהתוכנית האידאולוגית היא זו שמשתמשת בהם ומשעבדת אותם לתוכניות שלה, באמצעות רעיונות מחוללי רגשות, עד שהקורבן עצמו מתקשה להבין את מניעיו ומגשש בחשכה אחר תירוצים בדיעבד, בתקווה להבין את מעשיו ותחושותיו (ממש כפי שרל"בים לא שונאים את נתניהו משום שהוא מושחת, אלא הם מתעקשים שהוא מושחת משום שהם שונאים אותו).

אין אדם נטול תפיסת עולם, אבל לרוב היא פועלת כמו תוכנת הפעלה במחשב, שפועלת ומפעילה ברקע מבלי שנרגיש.

כל התורות הללו, שמנוסחות בצורה מלומדת, מנומקות במשפטים מורכבים במתכוון ופתלתלים –כדי להישמע מורכבים מבלי להסגיר את הסתירות במהותיות ואת העובדה שהמציאות עצמה מפריכה אותם – אכן לא מובנים או נתפסים בכלי השכל אלא עוברים עיבוד – לא אינטלקטואלי, לא פילוסופי, לא 'ביקורתי'

המדריך ליצירת כאוס

וכל זה היה הקדמה כדי להשלים את הקשר הרגשי שמחבר בין אידאולוגיה לפעולה:

האקדמיה היום נשלטת כליל על ידי תפיסות עולם הנגזרות מהגות מרקסיסטית לסוגיה, שאינה לחלוטין נטולת כוונות קונספירציה. אחרי הכול – מהי מהפכה? הנחות היסוד שלה: באין בורא, החברה היא חזות הכול. החברה מחוללת את כל התופעות האנושיות (משום מה, הטבע לא נתפס כגורם השפעה משמעותי). החברה בוראת כל פרט בצלמה ובדמותה (ומאחר ששלמות נשגבה נשללה – הפרט שבה פגום תמיד, וביחס ישר לפגמיה של החברה שבראה אותו).

כל סטודנט במדעי הרוח במערב רוכש את מרבית השכלתו מבעד למבטן של 'תאוריות ביקורת' שבכל אחת מהן מונחת הנחת היסוד, שהחברה הקיימת מקולקלת מכדי לתקנה, ורק הרס מוחלט של כל מבניה ומוסדותיה – באמצעות מהפכה – יאפשר את בנייתה מחדש. הפעם זה ייעשה בצורה הנכונה, הטובה והמוסרית. ואז תבוא אוטופיה של חופש, שוויון ואחווה כלל־אנושית; תאוריית הביקורת הפמיניסטית מלמדת סטודנטיות בחוגי מגדר שבהם סף הקבלה הוא ציון חד־ספרתי בפסיכומטרי, שמאז ומעולם נשים נשלטו ודוכאו על ידי מזימה של מעמד שליט גברי, אלים מעצם טיבו – הפטריארכיה.

תאוריות 'פוסט־קולוניאליסטיות' מציגות את הרגש הפטריוטי כאילו היה החטא הקדמון. פוקו מגלה להם שכל מוסכמה נורמטיבית היא תוצר דכאני של מוסדות כוח בחברה, שמטרתם – הדרה של  כל מי שאינו עומד בקטגוריות נורמטיביות, משום שפורעי סדר מאיימים על שלטונם.

ממרקס הם לומדים שהעולם נחלק למדכאים השולטים במדוכאים על ידי הנדסת תודעה, ושכל עשיר בהכרח עשה את הונו על ידי ניצול אחרים, ובהרחבה – כל מי שהגיע להישגים בכל תחום, הגיע אליהם לא בשל כישרון או יכולת אלא באמצעות הפעלת כוח צרוף (ניוטון מן הסתם גנב את רעיונותיו של קפלר לאחר שאיים לפצח את גולגולתו באמצעות הטלסקופ שגליליי שיקר שהמציא…)

הם לומדים ממרקוזה, שהאדם  בחברות מערביות מתועשות נוצל, דוכא, מושטר באופן כה יעיל, עד שהולחם ואוחד עם מכונת היצר בלי להותיר שארית. לטענת מרקוזה, החברה המערבית המתועשת שולטת בפרט דרך כל מוסדות התרבות, הבידור, האופנה, התקשורת, המשפחה, השפה. אין ולו אספקט אחד במציאות שנמצא מחוץ לקנוניה. בין היתר הוא טען, שהחברה ממשטרת את יצר המין כדי לכפות את קיומה של משפחה הטרוסקסואלית מונוגמית כאופציה יחידה והדכאנית מכל הברירות האחרות.

כל אחת מתאוריות הביקורת טוענת שהחברה המערבית היא הגרועה שבחברות, הלא־שוויונית ביותר, בנויה על הייררכיות של כוח צרוף, נצלנית, גזענות, שנאת האחר והשונה. כל זה מגולם בתוך עצם הרעיון הקפיטליסטי־לאומי, ואין לחברה זו כל תקנה או סיכוי להשתפר.

וכשהם מסיימים את לימודי התואר, הם  ממשיכים הלאה, להפיץ את מררתם בכל תחומי העיסוק: בתקשורת, במשפט, במוסדות החינוך, בשירות קבע בצבא, בפוליטיקה – כמו פצצות אורגניות מתקתקות, כך בלא כוונת מכוון או מודעות הם מפיצים ומרחיבים את רגש התיעוב לממסד בכללותו. הם לא נתלים על רעיונות גדולים ועמוקים. הרעיונות הללו סיימו את התהליך המטבולי ונספגו בהם כחלק בלתי נפרד מאישיותם.

הם לומדים לזהות קיפוח ודיכוי בכל אספקט של הקיום, מטפחים בהם את מיומנות הזיהוי ומעודדים אותם לחדד את חושיהם לזיהוי פוגענויות חדשות שטרם מופו עד אין גבול. כפי שניוטון גילה סדר בטבע משום שהאמין בכל ליבו שהוא חייב להיות מגולם בבריאה, כך סטודנטים היום מוצאים שלילה בכל תופעה מתוך אמונה שלא תיתכן תופעה חיובית בסדר הקיים.

הם לומדים, שמנגנוני החברה פוגעים, מקפחים ומדכאים אותם בשיטתיות, וגרוע מזאת – מאלצים אותם לפגוע, לדכא ולקפח אחרים. הם הותנו להאמין שהחברה הופכת אותם לאנשים רעים, חסרי מצפון, כובשים, מדכאים, תוקפניים ואלימים כלפי נשים, מיעוטים וכל סוג שנתפס במובלע, כנחות; שהחברה מבנה, ממשטרת, מגבילה ומצמצמת את הפוטנציאל האנושי שלהם, מונעת מהם את זהותם האותנטית. הם לומדים שהחברה הפכה אותם למשהו שהם עצמם לא יכולים לאהוב.

וכל זה, כל התורות הללו, שמנוסחות בצורה מלומדת, מנומקות במשפטים מורכבים במתכוון ופתלתלים –כדי להישמע מורכבים מבלי להסגיר את הסתירות במהותיות ואת העובדה שהמציאות עצמה מפריכה אותם – אכן לא מובנים או נתפסים בכלי השכל אלא עוברים עיבוד – לא אינטלקטואלי, לא פילוסופי, לא 'ביקורתי'. תחת זאת, כל המסה של מדעי הבאסה עוברת במשפך המנקז את כל המורסה יחד לתופעה אחת: שנאה מופשטת שאין לה פורקן, מורכבת מתחושות מיאוס, אשם, קיפוח, זעם, עוינות ורדיפה. כך הותנו פבלובית לחוש חשדנות ועוינות כלפי כל נורמה חברתית, כל מוסכמה, כל רעיון מסורתי, מתוך תחושה עמומה שיש בה משהו המכיל חומר רעיל, רדיואקטיבי, בשל היותה פרי מזימה דכאנית.

הם 'ערניים' (זו משמעות WOKE) לכל ניואנס ש'מוכיח' את היותם מדוכאים ומדכאים, מקופחים ומקפחים. מבטם ורגישותם מופנים לזיהוי תופעות שליליות בלבד, כך שבכל מפגש עם המציאות תחושות הזעם והעוינות מלבים את עצמם במעגל היזון חוזר.

את אי הנחת ההולכת וגוברת של השליליות החד־ממדית הם חולקים, באופן טבעי ואותנטי, עם הסביבה ומדביקים אחרים בזעם ובשנאה.

כשהם נתקלים בנער חרדי, הם כבר לא רואים בו יצור אנושי אלא ייצוג מופשט של קולקטיב, ששמרנותו מונעת את ההתקדמות לחברה טובה יותר. הם איבדו יכולת להזדעזע כשילדה מתנחלת נרצחת במיטתה. היא אינה אלא ייצוג מופשט של מכשול לשלום

וכשהם מסיימים את לימודי התואר, הם  ממשיכים הלאה, להפיץ את מררתם בכל תחומי העיסוק: בתקשורת, במשפט, במוסדות החינוך, בשירות קבע בצבא, בפוליטיקה – כמו פצצות אורגניות מתקתקות, מונעות באמצעות אנרגיות שנאה, דחייה ועוינות- כך בלא כוונת מכוון או מודעות הם מפיצים ומרחיבים את רגש התיעוב לממסד בכללותו. וזה בדיוק מה שהאידאולוגיה רצתה שיעשו. כשהם מבטאים את סלידתם מכל מה שמייצג את הסדר הקיים  הם לא נתלים על רעיונות גדולים ועמוקים. הרעיונות הללו סיימו את התהליך המטבולי ונספגו בהם כחלק בלתי נפרד מאישיותם.

כשהם נתקלים בנער חרדי, הם כבר לא רואים בו יצור אנושי אלא ייצוג מופשט של קולקטיב, ששמרנותו מונעת את ההתקדמות לחברה טובה יותר. הם איבדו יכולת להזדעזע כשילדה מתנחלת נרצחת במיטתה. היא אינה אלא ייצוג מופשט של מכשול לשלום. הם אינם מסוגלים לקלוט את הזוועה בשידול ילדים חסרי ישע להפוך לטרנסג'נרים – משום שהם מותנים לייחס כל סוג של התנגדות לחדש למזימה שמרנית לעצור את האוטופיה המובטחת, אף שאין להם כל מושג על מהותה.

הם אינם שטופי מוח – הם מהונדסי רגש. והם לא האויב.

הם הילדים והנכדים שלנו! ואנחנו עוללנו להם את זה כשהרשינו למהפכנים מרקסיסטים, מבריקים, אינטלקטואליים, מלומדים – מופרעים פתולוגיים – להשתלט על מוסדות החינוך שלנו. ועתה הצאצאים שלנו רואים בנו נציגים של הרוע המוחלט

כשהם ממיינים את הציבור ל'הומופובי', 'גזען', 'חשוך', 'כובש' ו'שונא נשים' – הם אינם ערים לכך שכל אלו ביטויים לשנאה, שאינה נהירה להם, לכל מה שמייצג את הסדר החברתי הקיים.

הם אינם שטופי מוח – הם מהונדסי רגש. והם לא האויב.

הם הילדים והנכדים שלנו!

ואנחנו עוללנו להם את זה כשהרשינו למהפכנים מרקסיסטים, מבריקים, אינטלקטואליים, מלומדים – מופרעים פתולוגיים – להשתלט על מוסדות החינוך שלנו.

ועתה הצאצאים שלנו רואים בנו נציגים של הרוע המוחלט. ובמובן מסוים הם צודקים – ההימנעות הפחדנית מהפעלת שיקול דעת בוגר ואחראי בשל קונפורמיזם נקלה ושפל, הפחד העלוב מחריגה מהשורה, פן יחשבונו ל'לא נחמדים'. זהו הרוע שבהפקרה, הפקרות, בעיוורון מכוון, בנכונות למכור את כל ערכינו תמורת קבלה חברתית – של חברה שהולכת והופכת מופרעת באופן פתולוגי. והאירוניה האכזרית היא, שמאחר שפחדנו לחנך את ילדינו פן לא יאהבו אותנו, מישהו אחר חינך אותם לתעב אותנו ואת כל מה שאנחנו מייצגים. רבים מאיתנו מאמינים שהתרבות החילונית חרבה. נותר לנו רק לשמש שליחים מלב המאפליה – להזהיר את הציבור הדתי מפני הצפוי גם להם.