המוזאון הישראלי שרצח את היהדות

הרב עזרא היימן

המוזאון של היהודי הרב־תרבותי

לפני שבועות מספר הלכתי לבקר במוזאון העם היהודי, 'אנו', פרויקט ענק שמומן בעיקרו על ידי מדינת ישראל בעשור האחרון. 100 מיליון דולר. 7000 מ"ר. 3 קומות. סרטים מושקעים בכל פינה, יצירתיות מרשימה, חגיגה.

אבל לצד ההשקעה האדירה, המוזאון והמסרים המועברים בו עושים לעם היהודי המרת זהות קיצונית, שהייתה מתאימה אולי לתנועה הרפורמית, לא למדינת ישראל.

אדם שאינו מכיר בכלל את הסיפור של עם ישראל וייכנס למוזאון, יקבל על העם היהודי את הרושם הבא: יהודי הוא מי שלא כל כך שש לספר מיהו יהודי ומהי יהדות, אלא מספר כמה הוא משתלב טוב ומדהים בכפר הגלובלי ובאג'נדה הרב־תרבותית. העם היהודי הוא אוסף של כל מיני אנשים מכל העולם שעושים כל מיני דברים שאין ביניהם שום קשר, חוץ מזה שהם קוראים לעצמם יהודים ולפעמים לא, והם מנסים בהצלחה – יותר או פחות – להיטמע בתרבויות העולם ולייצג את פסיפס הכפר הגלובלי. היהודי הוא בעצם הגרסה המוצלחת ביותר של האדם הרב־תרבותי, חסר כל זהות ייחודית.

לא רק בית המקדש, גם ירושלים (!) ואפילו הכותל המערבי אינם חלק מהסיפור. קשה למצוא מקום אחד בכל המוזאון העוסק בזיקה של העם היהודי לירושלים או מספר משהו על ירושלים.

המילים החוזרות שוב ושוב הן 'השתלבות', 'מגוון' ו'רב־תרבותיות'.

החלק הראשון והמרכזי של המוזאון נקרא 'הפסיפס', ובו העם היהודי מתגלה 'במלוא תפארתו' כמיקרוקוסמוס של הכפר הגלובלי. המסר המרכזי מוחק לגמרי את הזהות הייחודית של העם היהודי ומחליף אותה ברב־תרבותיות גלובליסטית. הדמויות המרכזיות בסיפור הן אלה שהצליחו להיטמע ולהתבולל בצורה המוצלחת ביותר בתרבות הגלובלית.

החלק העוסק במסע ההיסטורי שלנו, משאיר רושם חזק שעם ישראל איננו עם שחלם כל הדורות לשוב ולממש את ייעודו בארצו, מדינתו ומקדשו, שמהם גורש לפני אלפיים שנה. הוא מציג קבוצת נוודים שניסתה במשך דורות רבים להשתלב בעמים שמסביבם, ואחרי כישלונות רבים (ועוד תקלה קטנה בשם 'השואה'), הצליחו סוף סוף להגשים את המטרה ולהיטמע בגלובליזם הרב־תרבותי ואף להיות שותפים בכירים בהובלתו. ירושלים? הכותל המערבי? בית המקדש? ארץ ישראל? מדינה? תורה? במקרה הטוב אופציות שוליות, ובדרך כלל הן מודרות לחלוטין.

יהודה המכבי, המכבים ומלחמות המכבים להחזרת העצמאות לעם ישראל לא קיימים במוזאון.  הפינה היחידה על מלכות בית חשמונאי נקראת 'ממלכת החשמונאים ומשחקי הכס'… הסיפור היחיד המובא שם, בסרט קצר, הוא איך שלומציון המלכה הביאה לשגשוג עד שבאו הגברים אחריה והרסו הכול

'אינקלוסיביות' ומה שמסתתר מתחתיה

כל זה לא יצא במקרה. אוצרת המוזאון הסבירה בריאיון שנערך עימה בפתיחת המוזאון, שהם החליטו לוותר על הסיפור הלאומי והציוני של העם היהודי, 'מהתנ"ך לפלמ"ח', ובמקום זה לספר סיפור בינלאומי ורבגוני.

איך הם הצדיקו את הבחירה הזו? היא הסבירה שהם ביקשו לייצר סיפור הכולל את כולם, סיפור פלורליסטי, בשמו הפרוגרסיבי החדש: 'אינקלוסיביות'. למי שאינו מתמצא במילון הפרוגרסיבי, 'אינקלוסיביות' (או שיתוף) נועדה ליצור סיפור הכולל את כולם, שכל אחד יוכל למצוא את עצמו בתוכו. אוצרת המוזאון מסבירה באותו ריאיון, שהמטרה הייתה לתת מקום מכובד לשלל קבוצות, קולות ומגדרים, כדי שכולם ימצאו שם את מקומם. נשמע מכבד ומלטף. אך כמו תמיד במילון הפרוגרסיבי, מסתבר שמאחורי המילה הזו מסתתר בעצם משהו אחר: מחיקה מוחלטת של הזהות היהודית הייחודית שלנו. לא מאמינים? תכף תראו את רשימת הדברים שנשארו על רצפת העריכה כדי לייצר 'אינקלוסיביות' ו'שכולם ירגישו שמצאו את מקומם'.

יוצרי המוזאון היו עסוקים כל כך בלתת מקום לכולם ולכל הקולות, שהם בלי לשים לב 'שכחו', כנראה לגמרי במקרה, כמה קולות. יש כמה יהודים, סיפורים וערכים יהודיים מרכזיים מאוד שנותרו בחוץ מרוב אינקלוסיביות, ואם זה היה תלוי במוזאון, אף אחד לא היה יודע על קיומם ועל שייכותם לעם היהודי.

במוזאון העם היהודי, המוכר וממומן על ידי מדינת ישראל, יש הדרה מוחלטת של חיילי צה"ל! ובכלל, החיים במדינת ישראל הם רק אופציה אחת אפשרית מני רבות, לא בולטת במיוחד.

אז מי נשאר בחוץ?

מי שירצה ללמוד ממוזאון זה על העם היהודי, סיפורו, זהותו וערכיו, מה הוא לא ידע? עם מה הוא לא ייפגש? (חלקם קיבלו כמה שניות בודדות או פינות אפלות מתוך 7000 מ"ר ו־3 קומות ענק).

האבות והאימהות של העם היהודי, סיפורם, שליחותם וייעודם.

סיפור יציאת מצרים והיווצרות העם היהודי מתוך סיפורי יציאת מצרים.

הר סיני ומתן תורה הם מושגים שנעלמו לגמרי מהמוזאון היהודי. בפינה קטנה בסוף יש לוח ובו עשרת הדיברות תחת הכותרת 'החוק היהודי'. מתן תורה נעדר ומודר לחלוטין.

דוד המלך, המלך שלמה, תקופת בית ראשון לא קיימים במוזאון העם היהודי.

בית המקדש, לתפיסתם, איננו חלק מהסיפור של העם היהודי. אך לא רק בית המקדש, גם ירושלים (!) ואפילו הכותל המערבי אינם חלק מהסיפור. קשה למצוא מקום אחד בכל המוזאון העוסק בזיקה של העם היהודי לירושלים או מספר משהו על ירושלים.

יהודה המכבי, המכבים ומלחמות המכבים להחזרת העצמאות לעם ישראל לא קיימים במוזאון.  הפינה היחידה על מלכות בית חשמונאי נקראת 'ממלכת החשמונאים ומשחקי הכס'… הסיפור היחיד המובא שם, בסרט קצר, הוא איך שלומציון המלכה הביאה לשגשוג עד שבאו הגברים אחריה והרסו הכול.

גם הציונות יוצאת מהסיפור של העם היהודי בשן ועין. ארץ ישראל היא רק עוד מקום אחד בגלובוס שבו חיו יהודים בחלק מההיסטוריה שלו. הציונות מקבלת פינה קטנטנה במסע, שממנו נעדרים כמעט לגמרי סיפור העליות הציוניות, הכרזת העצמאות, מלחמות ישראל וחיילי צה"ל, ובולטים הרבה יותר הדרת הנשים מהציונות, האוכל שהם היו צריכים להכין וספרות עברית שמציפה את השברים והדרת הנשים מתחת למסירות הנפש של החלוצים.

במוזאון העם היהודי, המוכר וממומן על ידי מדינת ישראל, יש הדרה מוחלטת של חיילי צה"ל! ובכלל, החיים במדינת ישראל הם רק אופציה אחת אפשרית מני רבות, לא בולטת במיוחד.

כל אלה איכשהו נפלו קרבן ל'אינקלוסיביות', המשתפת וכוללת ממש את כולם. כנראה הכוונה היא לכולם חוץ מכל מה שיהודי. 'אינקלוסיביות' היא בעצם דרך יפה לומר: הדרה מוחלטת של כל מה שייחודי לך כיהודי.

כדאי להוסיף מילה לגבי היחס לנשים. התמה החוזרת בכל המוזאון שוב ושוב, היא שהנשים בכל ההיסטוריה ועד ימינו מודרות לגמרי מהעם היהודי. לצד אמירה זו יש ניסיון להראות שכל דבר טוב – בכל זאת ולמרות הכול – קרה על ידי נשים. סוג קוקטייל של האדרת נשים יחד עם הצגתן כקורבנות עלי אדמות. יש שני מיצגים מרכזיים על נשים. האחד – תערוכה של שמלות שקופות, להראות שבעם היהודי לאורך ההיסטוריה הנשים הן שקופות. השני – מיצג של נשים עם תפקיד מרכזי בהשתלבות בתרבות השמאל בעולם במאה השנים האחרונות. אז נשים כמו בטי פרידן, ג'ודית באטלר ורוזה לוקסמבורג, גיבורות השמאל הרדיקלי בעולם, הן הנשים היחידות הראויות לבוא במועדון העם היהודי, אבל נשים המייצגות חיבור אל זהותנו הייחודית, נשארו גם הן על רצפת העריכה.

למה הסיפור הזה חשוב לנו

מדוע הסיפור הזה חשוב כל כך?

אם זה היה מוזאון שממוקם בבוסטון או ניו יורק בתקציב הפדרציות היהודיות וקהילות רפורמיות בצפון אמריקה, הייתי מבין שאכן מדובר בהתגלמות זהותם וצורת הסתכלותם על ההווי היהודי.

אבל זהו מוזאון העם היהודי של מדינת ישראל, הממומן על ידי מדינת ישראל, הנועד לספר את הסיפור של העם היהודי. כשזהותו הייחודית, הלאומית והציונית, אמונתו, תורתו, שליחותו וייעודו, תקוותו ומרכז חייו בירושלים נעדרים מהסיפור – זה מדליק אלף נורות אדומות.

ועוד יש לדעת: זהו לא מוזאון תיירים. נוער מבקר שם לרוב. גם נוער דתי. גם בתי ספר. זה מוזאון מושקע ומושך. הדברים שתיארתי כאן נכנסים ומטפטפים בדלת האחורית אל התודעה. רבים לא היו שמים לב לרוב מה שסיפרתי כאן מרוב עושר של חוויות שהמוזאון מציע. אבל זה משפיע. כי ככה עובדת השפעה תרבותית. טפטוף בדלת האחורית של התודעה. הנדסת תודעה 'פרנדלי', תוך כדי עיסוק בפינת יצירה של 'אוכל יהודי'.

כל זה נעשה על ידי המדינה בעשר השנים האחרונות, זמן של ממשלות ימין. תחת האף של ממשלות ימין, מאות מיליוני שקלים מושקעים בבניית תודעה פוסט־יהודית ופוסט־ציונית. ממשלות ימין בונות כבישים וצבא ומממנות בו בזמן את חורבן התודעה של כולנו. זה לא 'הם'. זה אנחנו. המודעות של כולנו היטשטשה.

כל אלה איכשהו נפלו קרבן ל'אינקלוסיביות', המשתפת וכוללת ממש את כולם. כנראה הכוונה היא לכולם חוץ מכל מה שיהודי. 'אינקלוסיביות' היא בעצם דרך יפה לומר: הדרה מוחלטת של כל מה שייחודי לך כיהודי

כולם אוהבים להזכיר על מה נחרב בית שני ושעלינו להיזהר משנאת חינם ולשים את כובד משקלנו על אחדות בעם ישראל. זה בהחלט נכון מאוד. אבל לא כשזה משמש כחומר טשטוש.

כי באותה מידה קריטי לזכור על מה נחרב בית ראשון: על ניתוק מהזהות היהודית הייחודית שלנו והיטמעות רב־תרבותית בעמים מסביב.

ועוד יותר עלינו לזכור היטב את תפקידנו וחלקנו בבניית בית שלישי. נראה לכולנו שקיומנו הייחודי כעם בעידן של מדינת ישראל הוא מובן מאליו ומובטח, אך אין דבר רחוק יותר מהאמת. דווקא בעידן שבו ביססנו את קיומנו הפיזי באופן המדהים ביותר מאז ימי שלמה המלך, בתוך מדינת ישראל מתנהל מאבק נוקב ותהומי על כל הקופה, על עצם קיומנו הייחודי כעם. בעולם מערבי שמכנה מדינות לאום 'גזענות ממוסדת', אין לנו אופציה להיות מטושטשים בתודעה שלנו ונאיביים בגישה שלנו. הבסיס הטבעי של בית שלישי, מדינת ישראל, רעוע יותר מאי פעם בתודעה המוסרית הסובבת אותנו. וזה מונח לפתחנו. זה חלקנו בבניין בית שלישי.

אומנות קפה שפירא – יצירות של אומנים לאומיים

כיתוב: דויד לואיז זצ"ל שהלך לעולמו לפני שנה, היה בעל סוד, צייר, משורר ומלחין. בימים אלו מוצגות יצירותיו בשלוש קומות בתיאטרון ירושלים. התערוכה פתוחה עד 10.8. שמות היצירות: (הסערה) Field Letters דויד לואיס. (השח): דויד לואיס Chess With Letters.