Facebook Twitter Youtube

כותרות חמות :

  • המדריך – שמיני
  • בעגלה ובזמן קריב
  • צירי הלידה של עם ישראל
  • מלחמות הראי"ה
  • נבואת הרב התגשמה
  • ידידי, השכחת?
  • מצוינות מדעית ונאמנות למסורת היהודית
  • יהודית ומשה מונטיפיורי של דורנו
  • כאן גונבים בכיף
  • המלחמה על התרג'ום
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
בלוג
ראשי » בלוג (עמוד 16)
מערכת עולם קטן יולי 21, 2022 2:09 pm אין תגובות

מסרים סמויים חודרים עמוק

יונה לוי גוטמן

 

כחלק מתהליך ההתבגרות שעובר הימין הגענו להבנה כי לא נצליח להתקדם ללא תוכן ולא נוכל לתת כיוון ללא סמלים.

אירועי השנה האחרונה בכלל והיחס של בית הספר בצלאל לתא הציוני (שנפתח בגל הטרור 2022) בפרט, הובילו אותנו להבנה כי יש ליצור שינוי בהתייחסות שלנו כלפי עצמנו וכלפי האומנות. ההגמוניה האומנותית הפרוגרסיבית משפיעה באמצעות סמלים, לעיתים בגלוי ולרוב באופן סמוי. המצב שבו האומנות נוגדת את תפיסות העולם של רוב הציבוריות הישראלית לא ייתכן. בשל כך החלטנו בקפה שפירא לפתח את הנושא ולתמוך באומנים יוצרי סמלים מהצד הציוני של המפה, שסובלים מניכור מצד ההגמוניה האומנותית, וכך ליצור חלופה ראויה.

כחלק מהמהלך, ניפגש מעל במה זו עם אומנים פורצי דרך באומנות הישראלית, שיצירותיהם וההתמודדות שלהם מייצגות כיוון חשוב באומנות הישראלית.

הראשונה בסדרה: יונה לוי־גרוסמן – אומנית ישראלית רב־תחומית, ציירת, יוצרת במציאות רבודה ווידאו ארט, משוררת, סופרת ואוצרת. יונה מתגוררת במושב עין הבשור שבנגב המערבי. יונה עברה דרך ארוכה והיא תשתף מתובנותיה של יוצרת ציונית בישראל.


כמה עובדות בסיסיות: פתח תקווה, אם המושבות, נוסדה ב־1878 כמושבה חקלאית. ראשון לציון נוסדה ב־1882 כמושבה חקלאית. חיפה – היסטוריה ארוכת שנים לה. שמה מוזכר מתקופת התנאים, ולאורך הדורות רבים התיישבו בה. רבים לא פחות ראו בה נכס אסטרטגי ולכן השקיעו בהקמת נמל, רכבת ותעשייה. תל אביב הוקמה בתהליך של הקמת חצרות למיניהן במאה ה־17, כאשר נותני הרוח הדומיננטית היו כל מיני 'ארחי פרחי' הולכי בטל כמו ציירים, משוררים ושחקנים. זו הסיבה שבגללה הפכה תל אביב למה שנכתב עליה בוויקיפדיה: "מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאומנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים".

 

 

 

 

 

 

 

גם כיום ידועה עיריית תל אביב כמי שיוזמת תמיכה באומנים החיים ויוצרים בה. אלו הן העובדות. המסקנה שלי היא – ברכה ושגשוג זורמים אחר הרוח.

איך בונים אתוס תרבותי ומה לזה ולהנדסת תודעה  

אם פותחים את עמודי האמצע של כל מוסף, נחשפים לעמודי הדעות. בדרך כלל מופיעות בהם שש דעות. חמש מהן כתובות ואחת ויזואלית – הקריקטורה. נשאלות שתי שאלות: 1. כמה זמן לוקח להבין את המסר של כל אחת מחמש הדעות, הכתובות לעומת הוויזואלית? 2. כמה זמן התובנות נשארות בזיכרון?

מניסיוני, הדעה הוויזואלית מנצחת בשני הפרמטרים. זאת משום שהדעות הכתובות נעזרות בשפת ה'רציו' כדי להגיע אל הקורא, בעוד שהציור דוהר באמצעות אוטוסטרדה של שפת התת־מודע, שפת הרגש.

שפת האומנות היא שפת התת־מודע. אותו תת־מודע המקדים את הרציונל הן במהירות התגובה הן בעוצמת ההשפעה על התפיסה, התובנה, המיקוד וההתנהגות של כל אדם. השפה הזו מתקשרת מתחת לרדאר באמצעות צבעים, צורות, תנועות מזעריות, צלילים ורמזים שהרציו אינו קולט. אבל הדרך שלה אל התת־מודע סלולה, רחבה ומהירה.

השמאל למד לגייס את האומנות ככלי לשלוט על ה־'State of mind' של ההמונים. כדי לשלוט על ההמונים הבינו בשמאל שעליהם לשלוט קודם כול על מוסדות התרבות וכלי התקשורת. כל השאר ייפלו לידיהם כפרי בשל בהמשך. זו הסיבה שהשמאל דואג זה שנים רבות להחדיר את אנשיו לכל עמדה שקובעת את המדיניות התרבותית בישראל.

בעולם האומנות החזותית לא תמצאו במוזאונים מנהלים או אוצרים שאינם מהשמאל. הם אלו אשר מייצרים את האתוס התרבותי באמצעות קידום אומנים המזדהים עם האג'נדה הפוליטית של השמאל, תוך כדי החרמת אומנים שדעתם הפוליטית אינה האג'נדה ה'נכונה'. האוצרת הראשית לאומנות ישראלית במוזאון תל אביב, אלן גינטון, הבהירה בפשטות מדוע דחתה את יצירתי – היותה לא פוסט־ציונית. כך נראה טרור רוחני בעולם התרבות. זה בדיוק מה שאמרתי לה.

בכתבה 'אומנות או נמות' (מוסף מעריב 2005) טרחה גינטון לפרט קצת יותר:

"כאוצרת, לעולם אני אזדהה עם הנכבש ולא עם הכובש, עם המוכה ולא המכה, עם החסום ולא עם החוסם, עם המנושל ולא עם המנשל. במקום שבו מדבר כוח כלשהו, פוליטי, כלכלי או צבאי, הצד החלש הופך לפסיבי, והאומנות שייכת לצד הזה… אני שואלת את עצמי אם הצד מפעיל הכוח, כמה רגישות אומנותית הוא יכול לייצר".[1]

כך, באופן מתוכנן ולאורך שנים רבות, נבנה האתוס התרבותי של מדינת ישראל, נטול ציונות ומלא ברגשי אשם על עצם קיומה של מדינה ליהודים, ואף אחד לא קם לשאול: האם ייתכן שאדם אשר אטום לעובדות היסטוריות ואין לו זיק של רגישות כלפי העם שלו, יכול לקבל לידיו את המשימה להכתיב את האתוס התרבותי של העם?

לא רק זאת – כל תוכניות התרבות – בכל ערוצי התקשורת – חוזרות ומדקלמות את המנטרה כי הימין/השמרן אינו יכול להצמיח מתוכו יצירה בעלת חשיבות ערכית, היסטורית או פורצת דרך.

"בלי חיצים מושחזים של ביקורת מודעות עצמית ודה־אוטומטיזציה של המציאות הנחווית אין אומנות מעניינת… קל לאומנים ישראלים, למשל, להביע דעה בעד אימוץ של זוגות חד־מיניים או נגד יוקר המחייה. אבל לא נראה אותם מתבטאים נגד מבצעים צבאיים הרסניים בשטחים או בהפגנות נגד שוד הגז". (ציטוט מתוך תכנית תרבות בערוץ 11)

למרבה הצער, הציבור הציוני הפנים את השקר הפוליטי הכוחני, האומר שיותר ממחצית הציבור היהודי בישראל אשר יודע להוציא מתוכו אנשי מדע, הגות, מחקר ועוד, אינו מסוגל לטפח בתוכו אנשי תרבות, ומסר לידיו של השמאל הבריוני את השליטה רק כדי שיקל עליהם להמשיך לדרוס אותו גם במישור התרבותי, כהמשך למיתוגם כ'בבונים' ו'בעלי משכל בגובה דשא', חסרי יכולת לבחור נציג ראוי לבג"ץ ולראשות ממשלה. הבריונות הזו הצליחה לחסל אפילו את המדע, בהשליטה טרור גם על האקדמיה, בהדרת חוקרים אשר תזות המחקר שלהם אינן מיישרות קו עם האג'נדה האנטי ציונית.

בעשור האחרון היה נדמה, שלפחות בתחום התקשורת הצליח הימין לסלול לעצמו כמה משעולים צרים, אבל למרבה האכזבה, כתבי התרבות מהתקשורת הימנית עושים לעצמם עבודה קלה ומחקים את המיינסטרים תוך כדי התעלמות מהיצירה האומנותית של הציבור הלאומי

זרועות התמנון של הדרה תרבותית

יצירת אומנות היא קולו של הציבור שבתוכו האומן חי ועבורו הוא יוצר את יצירתו. כמו כל יוצר בכל תחום, גם האומן זקוק לתנאים אשר יעודדו ויטפחו את היצירה שלו. הוא זקוק למקום, לקהל ולכסף. כל תחום באומנות ואופי המקום שלו. כדי להגיע לקהל ולכסף האומנות נזקקת לתקשורת, לאקדמיה ולתמיכה ציבורית. בואו נבחן מה קורה בעולם האומנות הפלסטית המוכרת לי – מי זוכה בכול ומי נותר בידיים ריקות.

מקום – בדקו כמה גלריות משמשות אומנים ביישובים המזוהים עם הימין לעומת כמות הגלריות הקיימות בקיבוצים, גם הנידחים והקטנים שבהם. בדקו כמה מוזאונים פתוחים ליצירה של אומנים מהימין וכמה מהם מקבלים אך ורק יצירות של אומנים מהשמאל.

לעומת המוזאונים הלאומיים שנכבשו על ידי השמאל, נטען שלפחות הגלריות הפרטיות פתוחות לכול מכיוון שהן עובדות על בסיס אג'נדה אחת – כסף. כן, אומנים ימניים נדרשים לרוקן את הכיסים כדי להציג את יצירתם בגלריות שמנהלי המוזאונים מזלזלים במוצג בהן.

קהל – כבר נאמר שכל יצירה שאינה נחשפת לקהל, כמוה כלא קיימת.

כסף – מי שאינו מוצג במקומות ראויים, גם יצירתו נחשבת לחסרת ערך. אפילו הכנסת, שקיימת כדי להעניק ייצוג נאות לכל חלקי הציבור, מעדיפה משום מה את יצירותיו של המיעוט שבז לכל מה שהיא מייצגת.

בעשור האחרון היה נדמה, שלפחות בתחום התקשורת הצליח הימין לסלול לעצמו כמה משעולים צרים, אבל למרבה האכזבה, כתבי התרבות מהתקשורת הימנית עושים לעצמם עבודה קלה ומחקים את המיינסטרים תוך כדי התעלמות מהיצירה האומנותית של הציבור הלאומי.

וכך מטבע הדברים, כשמשרד החוץ פונה למוזאונים כדי להציג תערוכות ישראליות לשיפור ההסברה בעולם, כל המבחר הניצב לפניו כולל רק תערוכות בעלות אופי הפוגע באינטרסים של מדינת ישראל, כיוון שהן מעבירות מסר של הזדהות עם אויבי המדינה.

ועוד לא הזכרתי את נושא הכספים שקרנות אירופיות מזרימות לארץ כדי לייצר דמוניזציה של היהודים בישראל על ידי היהודים, דמוניזציה המנוצלת להגדיל את מעגלי השנאה כלפי יהודים ומדינת היהודים בעולם. והכול על ידי הכלי רב־העוצמה של הנדסת תודעה – האומנות. כך יכולים האנטישמים באירופה לרחוץ בניקיון כפיהם – היהודים עצמם משתתפים באופן פעיל בהסתה האנטישמית ומעודדים בעצמם את הקריאות להשמדת יהודים וישראל בעולם.

 

המצב בשטח ומה יש לעשות כדי לתקן

אומני השמאל מתוגמלים כמידת ההשתלחות כלפי מה שהם מכנים 'כיבוש' היהודים באדמת מולדתם. עבודתם מוצגת במוזאונים, ביאנלות בינלאומיות מטעם המדינה ואולמות קולנוע. כלי תקשורת מדברים עליהם, שמם נבנה כדי שילך לפניהם, ויצירתם נמכרת, בהתאם, במחירים אשר מאפשרים להם להתמקד אך ורק בעבודתם המוקדשת למה שהם מכנים 'ביקורת על הציונות'.

לאחרונה שמעתי כי כעת האומנים כבר לא עוסקים בפוליטיקה. ובכן, אל תטעו: מי שמקדם אומנות של השמאל, מקדם אך ורק את האומנים שיתרמו את חלקם להכפשת המדינה בעת הצורך.

כדי לשנות את המצב לא מספיק לבקר את השמאל. גם הציבור הלאומי חייב להתגייס לטובת יוצרי התרבות שלו. רבים מבין רוכשי האומנות הם אנשים מהציבור הציוני־לאומי. האם הם משקיעים את כספם בעידוד יוצרים לאומיים? נראה שלא. הכסף זורם לאומנים המוצגים במוזאונים. האם לא הגיע הזמן שרוכשי האומנות ימקדו את השקעותיהם ביוצרים לאומיים?

כתבי התרבות בתקשורת הציונית־לאומית! האם לא הגיע הזמן להתמקד בסקירה ובחשיפה של הופעות, תערוכות ואירועים של אומנים אלו?

ראשי ערים ויישובים אשר נבחרו על ידי ציבור לאומי! האם לא הגיע הזמן שתמנו יועצי תרבות ומנהלי מחלקות אשר באים מהציבור הזה? האם לא הגיע הזמן שתחשפו, תטפחו ותקדמו לקדמת הבמה יוצרים אשר מייצגים את הציבור שלכם?

ועוד לא דיברתי על פרסים ותמיכות ממשלתיות למען שחרור האומנים מנטל הפרנסה כדי להתמקד אך ורק ביצירה.

 

 

 

 

 

 

[1] הכתבה במעריב 2005 https://goo.gl/7JRNUj

קרא עוד ←
טל קופל, איש חינוך ומרצה במכינות קד''צ יולי 14, 2022 2:00 pm אין תגובות

אליטה בהליך בירור

פרולוג

אחד המאפיינים הבעייתיים ביותר בימין הוא התייחסות בביטול לדיסציפלינות שונות או כלים תאורטיים שונים רק מעצם שייכותם הקטגורית. למשל, הזלזול בסוציולוגיה ככלי להסבר חברתי או הזלזול בתאוריות שפיתחו הוגים מרקסיסטים ופוסט־מודרניים. אם משה שמע לעצת יתרו כהן מדיין, ואם רבי מאיר – "רימון מצא תוכו אכל, קליפתו זרק", גם אנו הקטנים יכולים לנסות ללמוד מעט מ'אחר' שכזה.

תמצית

בסיסו של הדיון מצוי בשלוש טענות:

  1. האליטה הפוליטית של הציבור הדתי־לאומי התפצלה, ולפיצול מאפיינים סוציולוגיים מובהקים עם ההתפצלות של בנט וסמוטריץ' בבחירות האחרונות.
  2. ההתפצלות מייצגת מאפיינים רוחניים ותרבותיים כאשר קבוצה אחת חוזרת לדפוס הכפיפות של המפד"ל למרכז הפוליטי הוותיק (יורשי מפא"י), והקבוצה השנייה משמרת את תפיסת ההובלה החברתית־מדינית (אוונגרד בלע"ז) של 'גוש אמונים'.
  3. הקבוצה אשר חזרה לדפוסי הכפיפות, להלן 'ימינה' ודמויות כגון מתן כהנא ונפתלי בנט (כל שכן אלעזר שטרן והרב שי פירון), פרשה למעשה מתפיסתו ההיסטוריוסופית של הרב קוק ותפקידה של מדינת ישראל לפי תורתו.

למרות פיצולים נוספים שחלו במפלגה, תנועת גוש אמונים, גם לאחר סופה הרשמי בשנות השמונים, הייתה הכיוון הרוחני שכבש בסערה ממש את הציונות הדתית והייתה למצפן התרבותי־רוחני של כל המגזר ברמה משתנה. מכאן שלושת המניעים כפי שתיארו שגיא ושוורץ והחתירה למרכז הפוליטי כמפתח למדידת הפיצול וההבנה של הקריאה של הציונות הדתית: 'עכשיו תורנו'

הפיצול

"שנים רבות של פעולה שבשגרה ללא בחינת דרך ועירוי דם, שכנעו את מנהיגי התנועה בהכרח שבקיום ועידה, שתמיר את תחושת הרפיון והעייפות בחלל ריק ובעריכה מחודשת של הכוחות…" כך פותח זבולון המר במאמרו 'ידריכנו המחשבה והמצפון' (20.1.1964) ומתאר את מצבה של המפד"ל ההיסטורית, לוויין פוליטי־דתי של מפא"י ערב מלחמת ששת הימים. השינוי החל קודם מלחמת ששת הימים, אולם המלחמה האיצה תהליך זה היישר אל המרד. את הקריאה ל'שידוד חדש ומרענן של המערכות' ראינו מתגשמת עם הכניסה של המפד"ל, בהובלת הצעירים של גוש אמונים אל ממשלת בגין ב־1977. את האימפקט הפוליטי של מלחמת ששת הימים ראינו מתגשם עשור לאחר מכן, ב־1977. המפד"ל עוצבה מחדש בדמות 'הצעירים' ודמויות מרכזיות מתנועת גוש אמונים.

אבי שגיא ודב שוורץ מציגים את שלוש 'ההנעות' כלשונן להקמת התנועה: 1. שיקום פוליטי של המחנה הדתי ממעמדו השולי והתמקדותו בנושאי דת. 2. שיקום ציוני־חלוצי, נשיאת משא הזהות החלוצית. 3. זיקה רגשית אידאולוגית לאדמה וגאולתה.

שגיא ושוורץ מחדדים את הידוע: מדובר בצעירים בני מעמד בורגני (עירוניים) אשר רצו "לחוות את ההתנחלות ואת העלייה על הקרקע ברשות ושלא ברשות… ליטול חלק במיתוס החלוצי־ציוני". למעשה, בבסיס הדיון אומרים שוורץ ושגיא כי מדובר בתמהיל בין "חתירה לשוב למרכז ההכרעות הפוליטיות המשנות את פני ההיסטוריה" ורק לאחר מכן כניסת תודעה דתית־משיחית של קבוצת גחל"ת ותפיסת הרב צבי יהודה קוק.

בהיבט החברתי, למרות פיצולים נוספים שחלו במפלגה, תנועת גוש אמונים, גם לאחר סופה הרשמי בשנות השמונים, הייתה הכיוון הרוחני שכבש בסערה ממש את הציונות הדתית והייתה למצפן התרבותי־רוחני של כל המגזר ברמה משתנה. מכאן שלושת המניעים כפי שתיארו שגיא ושוורץ והחתירה למרכז הפוליטי כמפתח למדידת הפיצול וההבנה של הקריאה של הציונות הדתית: 'עכשיו תורנו'.

לסיכום: המרד במפד"ל היה קריאת תיגר מוצלחת על המרכז הפוליטי הוותיק במגזר ובחברה כולה.

האליטה הדתית־לאומית הישנה קיבלה הכרה כסמכות במגזר והעניקה ל'מרכז' של מפא"י 'הילה דתית' או גושפנקא דתית לציונות.

"לחברה יש מרכז" – מהו מרכז?

הסוציולוג האמריקני אדוארד שילס תיאר 'מרכז' אשר קיים בכל חברה. מרכז זה הוא סוג של ליבה רעיונית, מתחם של ערכים ואמונות העומדים ביסוד הסדר. המרכז הנ"ל מעוצב ומיוצג על ידי 'קבוצה מנהיגה', כפי שתיאר הוגה מרקסיסטי בשם אנטוניו גרמשי. הנהגה היא, לפי גרמשי, בדיוק כך – אחיזה בנורמות הערכיות, בסמלים הגדולים, וכל זאת תחת הייררכייה תרבותית ברורה – הקבוצה המנהיגה מחזיקה ב'הון סמלי', שייכות אליה היא 'ערך' המקדם את הפרטים בחברה, החברות בה היא סממן של שלטון האליטות השונות,  וכפי שתיאר ד"ר אודי לבל בספרו 'הדרך לפנתאון' – הנהגה מעניקה לגיטימציה פוליטית לקבוצה חברתית ומפלגתה לשלוט. עד לשנות ה־70 המאוחרות המרכז הישראלי שיוצג על ידי מפא"י (כיום מיוצג על ידי הקונגלומרט 'יש עתיד־עבודה־מר"צ') היה למעשה המנהיג של הציונות הדתית, ואכן מפא"י זכתה ללגיטימציה כמפלגת שלטון גם מידי המפד"ל; האליטה הדתית־לאומית הישנה קיבלה הכרה כסמכות במגזר והעניקה ל'מרכז' של מפא"י 'הילה דתית' או גושפנקא דתית לציונות.

גוש אמונים הייתה סוג של מרד נעורים או 'רצח אב', אם נשתמש בלשון פרוידיאנית – התקוממות של הצעירים הדתיים־לאומיים נגד האליטה הדתית־לאומית הישנה ויחסי הכוחות התרבותיים שלה עם 'המרכז' או הקבוצה המנהיגה. לשון סוציולוגית: הצעירים החליטו 'לכבוש את המרכז' ולהנהיג! הדבר הגיע למצב שבו אף קראו תיגר על 'המרכז הגאוגרפי הישן' (גוש דן) לטובת 'מרכז גאוגרפי חדש' (יש"ע וירושלים). מדובר בניסיון להפוך את תפיסת הזמן של הציונות כולה ותפיסת המרחב של הציונות כולה כפי שתיאר פרופסור מיכה פייגה הי"ד בספרו 'שתי מפות לגדה'. פרופסור יוסף גורני תיאר זאת מדויק: "אין ספק שבגוש אמונים, ביחס לחברה אשר מתוכה הוא צמח, התגלו מעשים מהפכניים, כגון גילוי ה'מנהיגות' בתחום ההתיישבות ביהודה ושומרון והלחץ האקטיביסטי המדיני אשר חוגים אלה יזמו אותו. אלה היו מעשים מהפכניים לגבי עברה ההיסטורי של הציונות הדתית ".

גוש אמונים הייתה סוג של מרד נעורים או 'רצח אב', אם נשתמש בלשון פרוידיאנית – התקוממות של הצעירים הדתיים־לאומיים נגד האליטה הדתית־לאומית הישנה ויחסי הכוחות התרבותיים שלה עם 'המרכז' או הקבוצה המנהיגה

מכאן יש להבין את גוש אמונים כ'אוונגרד' או 'חיל חלוץ' רוחני־תרבותי המשנה את פני החברה בקריאת תיגר על המבנה הישן שלה: הן בהיבט הפנימי של הציונות הדתית והן בהיבט 'החיצוני' כלפי החברה הישראלית כולה והמרכז הוותיק שלה.

במעבר חד קדימה

עת נפרדו בנט וסמוטריץ', עד לפני שנה שני הניצים של הפוליטיקה הישראלית, נתגלה פיצול עמוק יותר שסימניו ומקורותיו כבר שכנו שם קודם, אולם עתה הם הבשילו פוליטית. לטענתי, הפיצול מייצג 'מרד פונדמנטליסטי' בתוך הציונות הדתית, אלא שאין זאת חזרה לדת קדומה אלא לדת־מדינה כפי שבנה בנ"ג. קבוצה מובילה, האליטה הכלכלית של הציונות הדתית, רוצה לחזור ולקבל הכרה מהמרכז הישן. כמו כן היא מעניקה לו 'הילה דתית־לאומית' כפי שהוכיח שיבוצם של שי פירון ואלעזר שטרן במפלגת המרכז הקיצוני, 'יש עתיד'.

בין שתי הקבוצות, האליטה הכלכלית והרוב הדתי־לאומי, ניכר הבדל במעגל הכלכלי, הדמוגרפי, האמוני־אינטלקטואלי ואף הפסיכולוגי. אם נבנה שני טיפוסים של מצביע ימינה דתי־לאומי ממוצע ומצביע 'הציונות הדתית' ממוצע, נראה את הפער. אתנצל מראש על ההכללה.

מצביע ימינה ממוצע הוא, לרוב, תושב אחת מערי גוש דן, אחד מתושבי גוש עציון או תושב הקיבוץ הדתי – בממוצע הוא בעל צורת חיים עירונית (שנקראת בורגנית). הוא עוסק לרוב במקצועות חופשיים והוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה יותר. הממשק האנושי שלו עם 'האליטה החילונית' (המרכז הישן) אינטנסיבי, ולבטח גדול מזה של אחיו, מצביע הציונות הדתית. האליטה האינטלקטואלית הרוחנית שלו למדה או מלמדת בישיבות גוש עציון או אחת מהישיבות הגדולות של רמת גן או פ"ת.

מצביע הציונות הדתית הממוצע הוא תושב פריפריה גאוגרפית (גליל או נגב), יישובי יו"ש עם יחס ישיר ליישובים 'העמוקים' הנמצאים בלב השטח. יש אחוז לא מבוטל המצביע למפלגה גם בערים הגדולות, אולם באופן יחסי 'ימינה' דומיננטית שם – מכאן שאופיו עירוני פחות. הוא עוסק במקצועות החינוך, הביורוקרטיה המקומית ולא אחת גם בעבודת כפיים, בעל מעמד סוציואקונומי נמוך יותר מרעו מצביע 'ימינה'. הממשק האנושי שלו עם האליטה החילונית נמוך יותר ולעיתים אף נדיר (בעיקר ליישובים מבודדים ביו"ש), האליטה האינטלקטואלית שלו בגרה בהר המור, מרכז הרב, ישיבות הקו.

פיצול זה מכיל מאפיינים פוליטיים ברורים: נטייה של מפלגה אחת לדבוק בפוליטיקה המשיחית פרי בית מדרשו של הרב צבי יהודה, ונטייה של האחר לקלוט דפוסי אופנות אינטלקטואליות מן 'המערב', כפי שהציבור החילוני קולט ומאמץ את ערכיו מ'רוח התקופה'

כל מאפיין הפיצול הנ"ל חושף לטענתי זיקה אורגנית של האליטה הכלכלית הדתית־לאומית למפלגת ימינה, ובהתאם – ל'מרכז הישן'. לשון אחרת: יש דפוס כפיפות של קבוצה זו למרכז החילוני, מה שנקרא הגמוניה (הנהגה תרבותית ופוליטית) שהחזיקה המפד"ל הישנה (עד 1977), ועתה פלח מהציבור הדת"ל חוזר לדפוס זה.

חברתי־מדיני – הרב קוק

פיצול זה מכיל מאפיינים פוליטיים ברורים: נטייה של מפלגה אחת לדבוק בפוליטיקה המשיחית פרי בית מדרשו של הרב צבי יהודה, ונטייה של האחר לקלוט דפוסי אופנות אינטלקטואליות מן 'המערב', כפי שהציבור החילוני קולט ומאמץ את ערכיו מ'רוח התקופה' המצטיירת בארה"ב בעיקר (מה שנקרא 'אמריקניזציה'). על כן אין להתפלא למשל בהבנת רפורמת הכשרות, כל שכן הגיור, שניסה לקדם מתן כהנא.

קבוצה אחת מיישמת חזון שנכתב קודם האופנות הללו, בסוף שנות השישים, ודבקה בו באופן שיש שיתארו כ'ארכאי'. למרות זאת זוהי קבוצה מורדת אשר מנהיגה הנהגה חדשה, חיל חלוץ מדיני, רוחני ותרבותי ומרכז חדש. הקבוצה השנייה יונקת את ערכיה מן 'המרכז' הישראלי (מה שמסמלים באמצעות המילה חסרת התוכן הממשי 'ממלכתיות'), היא מונהגת על ידי קבוצה אחרת ומאמצת ממנה ערכים שהפכו ל'מובנים מאליהם'.

לסיכום, הקבוצה המנהיגה תלך ותסגור את עצמה מפני ה'על מרחב' העולמי (מה שנקרא 'גלובליזם') כמידת יכולתה ותתמקד בתהליך הגאולה כפי שתיאר הרב קוק. חברי הקבוצה השנייה יאמצו בקצב הולך וגובר סל עמדות מתאים לרוח המרכז המנהיג בסוגיות שונות, כגון מבנה המשפחה, יחסי פרט וחברה, יחסי פרט ומדינה, נטייה מינית, עמדות כלפי הסכסוך הערבי־ישראלי המהוות שיקוף של יחס הפוסט־מודרניזם לפרויקט מדינת הלאום בכלל ועוד.

הקבוצה המנהיגה תלך ותסגור את עצמה מפני ה'על מרחב' העולמי (מה שנקרא 'גלובליזם') כמידת יכולתה ותתמקד בתהליך הגאולה כפי שתיאר הרב קוק. חברי הקבוצה השנייה יאמצו בקצב הולך וגובר סל עמדות מתאים לרוח המרכז המנהיג בסוגיות שונות, כגון מבנה המשפחה, יחסי פרט וחברה, יחסי פרט ומדינה, נטייה מינית, עמדות כלפי הסכסוך הערבי־ישראלי המהוות שיקוף של יחס הפוסט־מודרניזם לפרויקט מדינת הלאום בכלל ועוד

רפורמת הכשרות של כהנא היא הצהרת נסיגה מחזון הרב קוק ושבירת מודל הגאולה בציבור הנ"ל. הרפורמה מבטאת את האיחוד בין המדינה והתורה, בין הפוליטיקה ו'הסנהדרין' (הרבנות) והליך 'השחרור' שמתבטא בחפיפה בין הדת והמדינה. לקבוצה אחת 'קִדמה' משמעה מימוש עם ישראל במדינה יהודית על פני הארץ כולה – הוא 'הפרוגרס' (הקִדמה). לקבוצה השנייה הפרטת תפקיד המדינה בתחום הדתי, הפרדת התפקיד הדתי מן המדינה והליך הסרת האחריות של המדינה מן 'הגאולה' הוא 'הפרוגרס' אליבא דמתן כהנא, כפי שמתבטא במדיניות שניסה לקדם. אירונית, העובדה שדווקא כאשר מפלגה דתית־לאומית החזיקה במושכות השלטון הפוליטי הפכה המדינה ל'שומר לילה', דחליל מדיני־מוסדי חיוור, חסר אופי וצורה, שמטרתו – רווחתם החומרית של היחידים.

איש איש יבחר את מחנהו, אולם יש לעמוד על יחסי הכוחות ואופיים הסוציולוגי של המחנות השונים. אל לו למונהג להתיימר להיות מנהיג, ואל לו למנהיג לא לראות את מהותו ואופיו. הדילמה שעולה מן הפיצול הנ"ל היא הדילמה העמוקה ביותר ביחס לעתידו של המפעל הציוני, ועל פתרונה יעמוד אופיה של מדינת ישראל לדורות הבאים.

 

טל קופל הוא מהצעירים המבריקים שפורום קפה שפירא הפגיש סביב אסכולת ירושלים ואשר יכונסו בקרוב לסמינרים בהנחיית פרופסורים והוגים להכשרתם להובלת השיח בדורות הבאים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
אודי בן חמו יולי 7, 2022 3:22 pm אין תגובות

רעיונות יכולים להרוג

 

אין לך דבר פרקטי יותר מתאוריה טובה

בכנס, שבו השתתפה לאחרונה השרה תמר זנדברג, "למען חינוך סביבתי ואקלימי לדור העתיד של מדינת ישראל", אמרה השרה כך:

"החל מה־1 בספטמבר הקרוב כל תלמידה ותלמיד מגן ועד כיתה י"ב ייגע, יכיר ויעמיק במשבר האקלים ולימודי הסביבה כחלק מלימודי החובה במערכת החינוך. במדעים, כימיה, גאוגרפיה, אבל גם בפילוסופיה, באזרחות, באומנות, בחינוך חברתי – ייכנסו תכנים שקשורים למשבר האקלים".

בואו נבין לרגע מה למעשה אמרה השרה זנדברג. היא חשפה לפנינו כיצד עובדת תרבות וכיצד מונחלים רעיונות. כיצד המציאות פועלת, וכיצד הדבר החשוב מכולם הוא הטמעת מערכת הפעלה רעיונית־תרבותית כלשהי שתופיע בכל תחומי החיים, ללא דילוג על שום תחום ומרחב בחיינו.

רעיונות? עוד פעם הנושא הנדוש הזה? המדינה בוערת והם מתעסקים ברעיונות? בטח יהיה מי שיטען כך.

חוסר היחס הראוי למחשבות ולרעיונות נובע בין היתר מהעובדה שאנו חושבים שהדברים נשארים במגדלי השן של הקמפוסים רק אצל חבורה מצומצמת ומנותקת של יודעי ח"ן ותו לא. זוהי תפיסה צרה שלא לוקחת בחשבון את העובדה ש'רעיון על' כלשהו – במקרה של זנדברג, 'משבר האקלים' – יועבר ויופנם בכל הרבדים האפשריים ולא רק באמצעות לימוד שכלי קר.

כשאדם בחברה המערבית מפנים – מגן הילדים, בית הספר, תוכניות טלוויזיה, ספרות, קולנוע, תרבות ועד האוניברסיטה – תפיסה כלשהי, קשה לצפות ממנו להתנהלות הפוכה במציאות.

האופן שעל פיו פעל צה"ל במלחמת לבנון השנייה, היה תוצאה של גוף קטן כמות אך קטלני בפירותיו, שייצר, יידע והנחיל שפה שלמה שהיא תוצר של תפיסות עולם פוסטמודרניות. הכירו את המכון לחקר תורת המערכה (מלת"מ)

על חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב

קבלו טיפ קטן לחיים: אם אתם רוצים להטמיע רעיון כלשהו, לא משנה איזה, ברור שלא כדאי להתחיל אותו בגיל מבוגר, כשהאדם כבר מעוצב בתפיסת עולמו. ככל שתקדימו בזמן בהנגשת הרעיון, מותאם לנפשו של האדם – כך ייטב, עד שבגיל מאוחר רעיון הפוך, הסותר את מה שגדל עליו, יישמע פשוט הזוי ולא מחובר. לא משום שהאדם ידע לנמק ולהסביר את הדברים אלא משום שקיבל את אמיתותם, כאילו ירדו למשה מסיני, ישירות לתוך הווריד. אגב, דווקא חוסר היכולת להסבירם ולמרות זאת לקבלם כאמת מוחלטת – מעיד על התיישבותם על הנפש במלוא עוצמתם. זו הסיבה שאין להתפלא ולתמוה כשמגלים כל פעם מחדש שמכניסים לילדינו עוד בגני הילדים רעיונות על שוויון מגדרי, על לגיטימיות בשינוי מין, על 'גיוון', על 'קבלת האחר' ועוד מניפולציות עטופות בנייר צלופן משקר.

כעת מה שנותר לנו הוא להתחקות אחר אותו 'רעיון על', אותה 'אידאולוגיה שלטת', כשם ספרו של פרופ' שמואל טריגנו, ולזהות את טביעות אצבעותיו והשפעתו במציאות.

"האידאולוגיה השלטת – פוסטמודרניזם"

"התנגדות למושג הידע כייצוג מדויק של המציאות, דוחה את ההגדרה הקלאסית של האמת כמייצגת את המציאות, מצביעה על ה'אמת' ככזו שאינה קיימת אלא כמונח סובייקטיבי תלוי הקשר".

ניתן לשבור קולמוסים רבים ולשפוך נהרות של דיו כדי לנתח את ההגדרה הזו של הפוסטמודרניזם, אך די לנו אם נכיר בעובדה הפשוטה שה'אמת' הלכה לעולמה על פי חסידי התפיסה והוגיה, וה'אמת' נקברה גם על ידי ההמון הרחב שקיבל מוסכמה זו באופן סמוי וחי על פיה בצורה לא מודעת.

"לדעתי זה לא נכון…" כל אחד מאיתנו שמע את המילים הללו אינספור פעמים מבלי שתהיה לדובר הידע והמומחיות הנדרשים לטעון כך. ללא שום יכולת לטעון טענה, להפריך אחרת, להסתמך על עובדות ולהביא טיעונים מוסמכים, משום שאין אוטוריטה בשום תחום לכאורה,  ולכל אחד יש זכות לטעון ככל העולה על רוחו. חרפה אינטלקטואלית.

אתה יכול להיות בעל פרס נובל לכימיה ובור ועם הארץ ביחס למוסר או כלכלה, ואתה יכול להיות רמטכ"ל (כמשל) בנושא אחד וטוראי בנושאים אחרים.

המכון אומנם נסגר (עקב אי סדרים ניהוליים), אך רעיונותיו ממשיכים להכות שורש

הצבא צועד על רעיונות

הדברים שתקראו פה לעולם לא הוכחשו. הם אמורים לטלטל גם לאחר קריאתם פעמים רבות ופורסמו שחור על גבי לבן. מי ששירת באותם ימים בצבא יכול להעיד עליהם עדות כואבת. כל מי שאיבד פקודים, חברים ובני משפחה ודבריי יכאיבו לו – קבלו את התנצלותי מראש. ממאפייני התקופה לתקוף אנשים – ברצוני לתקוף את הרעיונות.

האופן שעל פיו פעל צה"ל במלחמת לבנון השנייה, היה תוצאה של גוף קטן כמות אך קטלני בפירותיו, שייצר, יידע והנחיל שפה שלמה שהיא תוצר של תפיסות עולם פוסטמודרניות. הכירו את המכון לחקר תורת המערכה (מלת"מ). בראש המכון עמדו תא"ל במיל' דוביק תמרי ותא"ל במיל' ד"ר שמעון נווה. מפאת קוצר היריעה אני מציע לכל הקוראים לחפש בביקורתיות מידע על אודות המכון ועל תפיסותיהם של ראשיו, על חיבוריהם ועל האופן שבו פעלו אז ובמידה רבה גם כיום. המכון אומנם נסגר (עקב אי סדרים ניהוליים), אך רעיונותיו ממשיכים להכות שורש.

נקודות מחלוקת רבות יש בין התפיסה הקלאסית שצה"ל פעל על פיה עד אז, לבין החידושים המוזרים שהביאו נווה וחבורתו (מן הסתם היו שם גם רעיונות טובים).

כדאי לגעת בשורשה של המחלוקת לפני שיורדים לפרטים, והיא מתאימה לגמרי לאופן שבו הגדרנו את מותה בטרם עת של ה'אמת' ונגזרותיה. תנצב"ה.

במאמר שפרסם אל"מ בדימוס ד"ר חנן שי (בעל צל"ש הרמטכ"ל ממלחמת יום הכיפורים) ב'ישראל היום' נכתב כך: "החל מסוף שנות ה־90 הופשט צה"ל מדוקטרינת ההכרעה המהירה שלו, שהייתה מבוססת על חשיבה פילוסופית שרעיונותיה נגזרו מהטבע והותאמו לאמת האבסולוטית והנצחית של חוקיו. תחת זאת הוא הולבש ב'בגדי מלך חדשים': דוקטרינה שנתפרה לאור פילוסופיה שבה אין אמת אובייקטיבית אחת שחייבת לעמוד בחובת הוכחה מדעית, האדם הוא ש'עושה את האמת' על שלל גרסאותיה, והוא רשאי לבססה על נרטיבים ומעשיות ולשנותה כל הזמן.

"משום שלפילוסופיה זו אין אמת אחת, לא תיתכן גם הבחנה בין טוב לרע, בין צדיק לרשע ובין אויב לאוהב. לפיכך אין גם צידוק לצאת למלחמה, שכן בהיעדר אמת וצדק, הרג האויב ואף מסירות נפש מצד כוחותינו, שבלעדיהם אי אפשר לנצח, הם בלתי מוסריים…"    

בתרגום פשוט: מכיוון שאין אמת, גם אין ערך לעובדות אובייקטיביות במציאות, כי אין דבר כזה 'מציאות אובייקטיבית', הכול בראשך. ומכיוון שאין עובדות ממשיות בשדה הקרב, מה שנשאר הוא רק לייצר מציאות מדומה של 'כאילו'. של 'ישראבלוף'. למה לנו להתאמץ ולסכן את כוחותינו אם אנחנו יכולים לביים מציאות מדומה שתשפיע על מה שהאויב חושב שקורה?

אל תתבלבלו, לוחמה פסיכולוגית ותעמולה, יצירת מציאות מדומה ותחבולה, ודאי נדרשים  מכל דרג, והם חלק מארסנל הכלים שיש בידי המפקד. אך כאשר כל המבנה מתהפך על ראשו והכול הופך להיות 'פייק' אחד גדול – צבא שלם הופך לתיאטרון במקום לגוף לוחם.

אלוף שהגיע למטה פצ"ן גילה על גבי המסכים את תנועת חטיבת 35, התקשר למח"ט ושמע ממנו על משימת הדגל והסתייגותו ממנה. אותו אלוף אמר למח"ט כך: 'דירבאלק, תעופו משם מייד לפני שאתה מחזיר את האנשים שלך על גבי אלונקות'

מקרה בוחן, אירוע הדגל

עד כה היו הדברים כרקע למה שתקראו, והם פורסמו בספר 'אש על כוחותינו' על מלחמת לבנון השנייה. צה"ל השתוקק לתמונת ניצחון סמלית ותכנן, במקביל להנפת דגל במקום שבו נשא נסראללה את נאום 'קורי העכביש', לבצע תהלוכת ניצחון בעיירה בינת' ג'בל.

בואו ניתן לדברים לדבר בעד עצמם:

"מפקד חטיבת הצנחנים אל"מ חגי מרדכי נדהם לשמוע מקצינת החינוך החטיבתית כי כבר קיבלה לידיה מגבוה עותק לנאום הניצחון שהוא אמור לשאת בבינת' ג'בל לאחר הקרב ואשר נועד להפריך את טענותיו של נסראללה בדבר חולשתה של החברה הישראלית. לוחמים צוידו במצלמות וידיאו וסטילס והתבקשו לתעד את הנאום ההיסטורי ואת הנפת הדגל. המח"ט נאלץ להוביל את חטיבתו בשבעה באוגוסט לתוך העיירה, כאשר כוחותיו נמצאים בנקודה צפונית יותר. במקום להמשיך ולהתקדם הם התבקשו לנוע לאחור. המח"ט מצא את הרעיון שחטיבה שלמה תילחם כדי לתלות דגל ולשאת נאום – לא הגיוני, ולכן הוא לא היה נחוש למלא את המשימה.

"אלוף שהגיע למטה פצ"ן גילה על גבי המסכים את תנועת חטיבת 35, התקשר למח"ט ושמע ממנו על משימת הדגל והסתייגותו ממנה. אותו אלוף אמר למח"ט כך: 'דירבאלק, תעופו משם מייד לפני שאתה מחזיר את האנשים שלך על גבי אלונקות'. בסופו של דבר המח"ט לא נאם, ומצעד צבאי רכוב לא התקיים. כמה לוחמים ומפקדים עלו על גג בניין בעיירה והניפו בגאווה את דגל ישראל על עמוד מתכת שמצאו שם. זה לא היה הבניין המקורי שעליו הייתה אמורה להתבצע ההנפה אלא בניין מגורים רגיל. הנפת הדגל צולמה בווידאו ובמצלמת סטילס. התצלומים הועברו לידי חטיבת דובר צה"ל ונגנזו.

"הם לא הופצו מעולם לתקשורת ולא פורסמו. תמונת 'הניצחון' הנחשקת פשוט לא הייתה רלוונטית. כשהתמונה הייתה מוכנה להפצה, הצנחנים עמדו ממילא לנטוש את העיירה מבלי לנפץ שום סמל של חיזבאללה. אל"מ מרדכי ציין לאחר המלחמה בכנס מפקדים: 'לא כל המשימות שנשלחנו אליהן היו ערכיות'".

לא נעים לקרוא את הדברים אך אין ברירה, דרושה הפנמה שכאשר 'רעיון על' מופץ לכל עבר, אין תחום שיישאר מוגן. הכול רעיל, רדיואקטיבי ונגוע. כך ניתן להראות איך הרעיונות הללו מופיעים בתקשורת, במשפט (בעיקר על ידי אהרון ברק וחסידיו), בחינוך, בתרבות, במדיניות ציבורית, באופנה ועוד.

חפשו תמיד את בית הגידול הרעיוני של כל איש מעשה. זה יסביר הכול.

ומשום שכותב שורות אלו גולנצ'יק בעברו, וכדי שלא יחשדו בי בכוונות זדון בהטלת רפש על חטיבת הצנחנים, נביא מדבריו של צנחן מהולל אחר, אל"מ במיל' אלישע שלם, בריאיון לאחר מלחמת לבנון הראשונה:

"המורל קשור באמת האובייקטיבית, ובחשבון הרחוק מה שקרוב לאמת נותן פירות. מורל מלאכותי כמו זה שהיה לצבאות ערב עלול להיעלם בתוך רבע שעה. כל ימיי לא אשכח את מצב הרוח הנמוך בחודש שלפני ששת הימים. אותו 'מורל נמוך' דחף אז לביצועים גבוהים. למלחמת יום הכיפורים לעומת זאת, יצאנו במורל גבוה, כביכול. אסור להפריד את המורל מהאמת האובייקטיבית ומאחריות המפקדים".

אז מה היו לנו כאן?

  1. רעיונות, דעות, תפיסות עולם – עִסקו בהם, ועסקתם בדבר העיקרי בחיינו. כך נבין את היער לפני שנעסוק בעצים.
  2. גוף קטן וחכם משפיע על כל המציאות, כפי שהמוח משפיע על כל הגוף.
  3. אין תחום בחיינו שאינו מושפע מהאידאולוגיה השלטת – הפוסטמודרניזם.
  4. רעיונות יכולים גם להרוג.
  5. רעיונות גם יכולים לעצב כראוי את כל חיינו באופן שיבטא את עצמיות חיינו ותרבותנו. בידינו הדבר.

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
  • 13
  • 14
  • 15
  • 16
  • 17
  • 18
  • 19

המהדורה הדיגיטלית

שו״ת סמס

שו"ת- ויגש

להמשך קריאה »

עשו לנו לייק

אודות עולם קטן

עולם קטן הוא עיתון שהחל לצאת לאור בפסח 2004 והפך במהרה לעיתון אקטואלי שבועי הכולל טורי פרשנות, כתבות, ראיונות עם אישים דתיים ואחרים, לצד מאמרים תורניים.

כתבות אחרונות

אם זה המצב, נשאר רק לפרגן

לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה

רב המאחד

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר/ במגזין או בעיתון

  • office@okm.co.il
  • עדן 050-903-1533

מה אתם מספרים?

© כל הזכויות שמורות לעולם קטן 

תקנון

עיצוב האתר NDESIGN

הצטרפו לעידכונים בוואטסאפ

גלילה לראש העמוד