איתי אסמן ואודי בן חמו
בשבוע שעבר, כשעוד לא יבשה הדיו על תוצאות הבחירות המהדהדות, קפצו גורמים שונים שנבהלו מהתוצאות ומייד קראו: "אחדות, אחדות!"
"אדיבות של מנצחים", היה מי שכתב ומייד מסגר את השיח לכך שמי שאינו קורא לשיתוף גורמים בעלי מדיניות הפוכה לזו של המחנה הלאומי, יסומן כנחות, מפלג, פרימיטיבי ולא אדיב.
נפלא. איזה ציבור מרשים באצילותו. לפני הבחירות הוא מתגייס, מתאמץ, מנצח, ומייד לאחריהן הוא מושיט יד לאחיו מהשמאל במצוקתו הרבה. באמת יפה.
אך האם הקריאה לאחדות מעידה על משהו להתפאר בו, או שמא יש לבחון אותה באומץ ובביקורתיות?
בואו נצא לדרך.
מסגור השיח
כמו תמיד, בתחילת כל דיון יש לשים לב למסגור השיח. מִסְגור (framing) הוא הדרך שבאמצעותה אמצעי התקשורת ההמונית מעצבים נושאים ציבוריים עבור הקהל, ובצורה זו משפיעים על הבנת הסוגיות והערכתן על ידי הקהל (ויקיפדיה). למשל, השאלה "האם הסיבה שאתה מתנגד ללהט"ב היא בגלל שאתה חרדי או סתם כי אתה חשוך?" כך, מנותב הנשאל מראש לתשובה בעייתית, כאילו אין אפשרויות נוספות על הסקאלה.
מספרים ששמעון פרס היה אחד הפוליטיקאים הידועים שתמיד ידע להיחלץ ממסגור תקשורתי ולאחר שאלת עיתונאי שניסה למסגרו, היה עונה: "מצטער, אבל לא זאת השאלה", ומייד עבר לדבר על מה שראה לנכון.
מן הסתם כשיהיו בשוליים כל מיני אמירות מתריסות ועוקצניות מימין כלפי שמאל, אנא, אנשי ימין יקרים, שחררו, הכול בסדר! אל תמהרו לחנך את הילד המוכה שכשאזר אומץ להחזיר לילדים המגודלים בכיתה, זה יצא לא בדיוק כמו שיח של דיפלומט בריטי
לענייננו, 'האחדות' ממוסגרת בין שני גבולות גזרה שקריים ומגוחכים, שתי אפשרויות בלבד: גבול גזרה אחד מדבר על מציאות שבה אם לא ישותפו גורמי שמאל אנחנו בהכרח שונאים, מפלגים, לא אחראיים ושמחים לאיד; וגבול גזרה שני מדבר על שיתוף פעולה עם גורמים בעלי מדיניות הפוכה לחלוטין עד כדי ויתור על מדיניותך שלך.
אבל יש גם אפשרות נוספת, פשוטה להפליא ומפתיעה. הצעד המתבקש, המוסרי והנכון הוא, להילחם על המדיניות הברורה שנבחרה במאמצים עילאיים, להבין שככה עובדת מדינה דמוקרטית ובשביל זה הלכנו להצביע ושכנענו חברים, ומצד שני, להיות ענייניים לגמרי, לא לשנוא (מי בכלל שונא??) ולא להעליב, ובעיקר לא ליפול למניפולציה השקרית הזו.
העובדה המצחיקה היא ששיח האחדות הזה הגיח פתאום, ממש הוצא מהבוידעם, לאחר שנת הדרה והחרמה של מחנה הרל"ב את חצי העם שכעת קיבל את כל הלגיטימציה להוציא לפועל את מדיניותו. ככה עובדת מדינה דמוקרטית. כך מוכרע ויכוח ציבורי נוקב.
בקיצור, לא שנאה ולא חרם. פשוט ענייניות, אלו הם כללי הדמוקרטיה.
נוסף על כך, מן הסתם כשיהיו בשוליים כל מיני אמירות מתריסות ועוקצניות מימין כלפי שמאל, אנא אנשי ימין יקרים, שחררו, הכול בסדר! אל תמהרו לחנך את הילד המוכה שכשאזר אומץ להחזיר לילדים המגודלים בכיתה, זה יצא לא בדיוק כמו שיח של דיפלומט בריטי. אין צורך לרוץ ולהוכיח כל אחד במחנה כשהשיח הכללי רעיל ובעייתי. לעיתים דרישה מהילד המוכה להתנהל אחרת מכללי השכונה הנהוגים היא דרישה לא מוסרית ולא נכונה. כך יוצא שרבנים ואנשי ציבור צדיקים שאינם נמצאים בכיכר העיר – הרשתות החברתיות – ואינם מודעים לשיח התוקפני והמתלהם, מוצאים את עצמם פעם אחר פעם מגנים ומוכיחים בעיקר צד אחד של המתרס הרעיוני – את המחנה הימני והדתי, ואילו מחנה השמאל זוכה להנחה מוסרית בטענה ש"אנחנו צריכים להיות טובים יותר". האם גם לילד שמחזיר לבריון מעירים שיחטוף מכות באהבה וכך יוכיח שהוא מוסרי יותר?
הבחנה בין התייחסות לפרט למדיניות ציבורית
"אבל מדובר באחים שלנו, אנשים המשרתים בצה"ל ונושאים בעול איתנו כתף אל כתף", או כפי שטען בנט בנאומו המכונן שאם עומר בר לב מסיירת מטכ"ל ומתן כהנא מפקד הטייסת משרתים יחד, ודאי שהם יכולים לשבת גם בממשלה יחד.
עלינו להבדיל ולהפריד בחדות בין "ואהבת לרעך כמוך" הפשוט והטריוויאלי ביחס שבין אדם לחברו לבין התייחסות כללית למדיניות ציבורית ולאנשי ציבור.
כשבוחנים מדיניות ציבורית, תהיה זו אינפנטיליות גמורה להחיל את אותם ערכים ועקרונות כפי שאנו בוחרים קומונר לתנועת נוער. לא משתפים אדם בקואליציה משום שתרם כליה באצילות, הרצה במכינה קדם־צבאית, קרא מגילת איכה בתשעה באב או התנדב בקהילה כאדם פרטי. אין קשר בין היותו אדם נחמד ומתוק למדיניותו.
אין בעיה, למשל, לומר על וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אדם בעייתי ומורכב כאדם פרטי אך מנהיג שהציל את העולם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהוא ראוי להערצה. (מספרים שפעם עלה לנאום כשהוא שתוי לגמרי, וחברת פרלמנט קראה לעברו: "סר וינסטון, תתבייש, אתה שיכור לגמרי!" וצ'רצ'יל השיב לה: "ואת גבירתי, מכוערת. אבל מחר בבוקר אני אהיה פיכח, ואילו את תישארי מכוערת…")
רבי יצחק עראמה זצ"ל שואל בספרו החשוב 'עקדת יצחק': איפה אהבת האחים של יעקב אבינו כלפי אחיו עשיו? מדוע הוא קונה בנזיד עדשים את הבכורה מעשיו וגם לוקח ממנו את הברכות במרמה? איפה "ואהבת לרעך כמוך?" זה הרי אח שלו, כפשוטו! והוא עונה שהכוונה של יעקב אבינו לא הייתה בשביל ירושת נכסים או כבוד, אלא בשביל הטובות הנצחיות שעשיו בז להן. לדעת רבי יצחק עראמה, היה צריך לעשות כל השתדלות, גם במרמה, כדי לקחת את הבכורה והברכה, כי זה לא עניין אישי אלא ציבורי נצחי, ולכן היה צורך להתנהל מול אדם לא ראוי בצורה כזו. ייתכן שאם היו טהרנים בזמנו של יעקב, הם היו אומרים לו להחזיר את הבכורה לעשיו אחרי שהוא בכה, כי זה לא יפה, אבל אבותינו יעקב (ולבסוף יצחק) סברו אחרת.
כך אין בעיה לטעון, למשל, שחילי טרופר הוא אדם מרשים מבחינה פרטית ומחנך נהדר, ומאידך גיסא בעל תפיסות עולם בעייתיות ומזיקות. לתפיסתנו הסובייקטיבית כמובן.
נוסף על כך, שימו לב שהמונח 'ערכי' התחלף עם המונח 'מנומס'. נבחר ציבור יכול לדבר בקול שקט עם דופק נמוך, לחייך ולדבר על ממלכתיות ואחדות כפי שעשו כהנא וטרופר, אך בפועל לפלג, לטעון שמי שאינו מחזיק בדעותיהם הוא חשוך, מזיק, אינו ממלכתי, וכך להחזיק בתפיסת עולם הרסנית.
ולהפך: אתה יכול לדבר בעזרת הידיים, להרים את הקול, להשתמש בביטויים עממיים, לדבר ב'ח' ו'ע' ועדיין להיות אדם בעל תפיסת עולם ראויה וטובה. שוב, הקריטריון אם הנושא או האדם ערכי או לא ויש לשתפו יחד בקידום מדיניות, ראוי שייבחן רק לאור התוכן והמהות ולא בגלל הכלי החיצוני, העטוף לפעמים בצלופן והוא מלא ארס.
מנהיגות, ודאי כזו המתנהלת בשדה הקרב הפוליטי, היא קשוחה, מניפולטיבית ומורכבת. אין לבחון את המנהיג על פי טוב ליבו הרחום, אנושיותו והאופן שבו הוא מתייחס לצער בעלי חיים או לחוג קרמיקה במתנ"ס.
ובכן, זה קצת יותר מורכב.
חוסר ביטחון
הפאניקה מתוצאות הבחירות והריצה לחיבורים מוזרים ולא טבעיים עם השמאל לאחר בחירות כה מובהקות בעד מדינה לאומית, ציונות ויהודית, מעידות יותר מכול על חוסר ביטחון עצמי.
השמאל לפני שנה וחצי כלל לא העלה בדעתו לפנות לימין ולצרפו לקואליציה. השמאל דרס את הימין בכל הכוח בביטחון עצמי רב ומתוך הפגנת עוצמה אדירה בכך שהוא אוחז בדעות הנכונות והראויות.
"בשביל זה נבחרנו", טענו, ואם נוציא מהסיפור את המרמה שרומו בוחרי הימין שהשתמשו בקולותיהם לשמאל, חייבים להודות שיש מה ללמוד מאופן התנהלותם.
אז כיצד קורה הדבר שרק בימין עולות קריאות לפנות אל השמאל ולשתף עימו פעולה בסוגיות שבמהות, וכשהמצב הפוך, אין סיכוי שזה יקרה? כמו כן, מישהו מעלה על דעתו שמירב מיכאלי, למשל, לאחר היבחרה, הייתה מעבירה את קולות בוחריה לימין כפי שעשה בנט בשם אחדות מזויפת?
מדובר בחוסר ביטחון וחשש אצל חלק ממרכיבי המחנה הלאומי שמא האח הגדול והבכיר, 'ההוא מישראל הראשונה' כמו שאומרים, יטיח בנו האשמות חמורות על חוסר אכפתיות מעם ישראל ומתחושות של חצי מהעם שהולכים כעת שפוף (אף שהשמאל כלל לא מייצג חצי מהעם) כאילו הימין שדד פה מישהו ולא קיבל לגיטימיות ברורה ותביעה מוחלטת להוציא לפועל מדיניות ימין. עד הסוף.
הקריסה המנטלית של רבים מהמחנה הלאומי, המחפשים כל העת אישור לעצם קיומם מהאליטה, המורכבת לרוב מגורמי שמאל, היא תופעה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שיש למגרה. משמעותה העמוקה היא קבלת עליונות תפיסת העולם של השמאל. משום שהאקדמיה, החינוך, התרבות, מערכת המשפט – כולם מעבירים את המסר של עליונות זו.
התופעה הזו לא מוסיפה נקודות זכות, היא אינה מכבדת ובעיקר הופכת את אותם אנשי ימין לפס ייצור של עבדים נרצעים הנכנעים תודעתית לשמאל, במקום לגדל טיפוסים עצמאיים ברוחם וחירותיים באישיותם.
בעומק העניין, הדרישה מהימין ש'יתפייס' עם השמאל לאחר ניצחונו, יוצאת מתוך נקודת הנחה סמויה שכשהימין מנצח בבחירות זה לא דבר טבעי ומקובל ועליו לפנות לשמאל, אך כשהשמאל מנצח בבחירות, אין טבעי מזה, ולכן לא עולה כלל המחשבה שמא יש צורך בפיוס עם הימין.
הימין הוא טוב והוא ידאג לכל עם ישראל כולו. צריך להפסיק עם המחשבה שאנחנו רעים ומפלגים.
כשהשמאל היה בשלטון הוא ממש לא התנהג כך. הוא אחז ב'אמת' ברורה וחדה וחתר אליה ללא הפסקה, בלי לחשבן לשום גורם ובלי להתנצל, ואילו כעת, משהימין עלה לשלטון, הוא מאמץ – מבלי להצהיר על כך – את התרבות המגונה הזו שלא ששה להילחם על שום ערך.
תוספת תרבותית חשובה לדיון:
רק בעולם פוסטמודרני, שבו האמת נעדרת וחסרת חשיבות, יש מקום לשיתוף גורמים בעלי תפיסות עולם מנוגדות. הרי אין על מה להילחם, אז בואו רק נחפש איזה 'טוב משותף' רזה וחלול, ונסתדר יחד. זו הדרך שהוביל בנט במוצהר. אך שימו לב לדבר המדהים: מסתבר שכשהשמאל היה בשלטון הוא ממש לא התנהג כך. הוא אחז ב'אמת' ברורה וחדה וחתר אליה ללא הפסקה, בלי לחשבן לשום גורם ובלי להתנצל, ואילו כעת, משהימין עלה לשלטון, הוא מאמץ – מבלי להצהיר על כך – את התרבות המגונה הזו שלא ששה להילחם על שום ערך.
בקיצור, יכול להיות שהימין נפל לבור שהשמאל כרה לו?
אחדות, אחדות. וערכים נוספים
אחדות היא ערך עליון וחשוב ונשברו עליו קולמוסים רבים. אין צורך לצטט מן הכתובים פסוקים כדי להביא הוכחה לנחיצות הערך בחיי האומה הישראלית המתחדשת בארצה, וגם אין צורך לחשוד בכותבי דברים אלו שמא הערך הזה נחות בעיניהם.
אך הדרך לאחדות לא יכולה ואסור שתהיה דרך כניעה, שפלות וקבלת תכתיבים ואיומים של הצד השני, שמא אם לא ישותף במעשה הפוליטי ירד מהארץ ועוד שאר איומי סרק ילדותיים. חשוב שגם המפסידים יכבדו את כללי הדמוקרטיה.
התנהלותו של השמאל במשך שנים, ודאי בשנה וחצי האחרונות, דמתה להתנהלותו של נער מכור. וכפי שיודע כל מטפל בנער כזה, יש לאחוז בשני עקרונות – אהבה וגבולות. לעיתים יושם הדגש על אהבה, לעיתים על גבולות.
ניכר שבמציאות הנוכחית הגיע הזמן לסמן בבטחה את הגבול ולומר: "עד כאן!"
להפסיד בכבוד אנחנו יודעים מצוין, הגיע הזמן שגם נלמד לנצח, למען עם ישראל.
לידים:
