באחת מההפגנות למען הדמוקרטיה שמתי לב שקהל חובשי הכיפה שעמד במתחם הבמה נבקע לפתע לשניים כים סוף כדי לפנות מקום לאדם בעל זקן לבן הדור, שדימיתי בנפשי שאור פנימי בוקע ממנו. דניאלה וייס שעמדה לצדי לחשה לאוזני "זה הרב טאו". בראותי את יראת הכבוד שאלתי: "זה כמו שכאילו בשבילי ג'ורדן פיטרסון היה פוסע כאן?" דניאלה תמיד חושבת לפני שהיא עונה. אז היא חשבה קצת ורק אז ענתה: "כן".

זו אותה יראת כבוד. רק בשנים האחרונות גיליתי כמה דמיון קיים בין משנתו של פיטרסון לבין הפילוסופיה של הרב קוק וכמובן של הר המור. למעשה, ללא פיטרסון לא הייתי מגיעה כנראה להיפתח ליהדות. פיטרסון אומנם לא מדבר על חוכמת היהדות וכלל לא מכיר אותה, אבל היכולת שלו לשכנע תלמידת פילוסופיה שרציונליות חומרית־מדעית אינה כל הסיפור, הייתה הכרחית לסילוק הקיר שחסם מפני כל תוכן שלא מגיע ממקורות 'מדעיים', מוחשיים וניתנים לכימות.

הייתה לי הזכות לתרגם לעברית את ספריו של פיטרסון שיצאו לאור בהוצאת שיבולת '12 כללים לחיים – תרופת נגד לכאוס' ו'להיות אדם (עוד 12 כללים לחיים)'. עבודת התרגום שונה מאוד מהקריאה. המתרגם נדרש בכל משפט לבחור בשימת לב מילה מסך כל המילים הנרדפות שיכולות להתאים. המבט הזה נשלח לשורש המילה שמחתת לעפר ולא רק לתפרחת הנראית לעין. זה מבט שמחיה מטאפורות מתות. ברגיל אנחנו אולי שמים לב שבמילים 'ראש השנה' יש 'ראש', אבל מאין נולדה המילה 'שנה'? נגיע לזה.

כך, למעשה, התחלתי לגלות עניין במשנתו של הרב קוק ואז להעריך אותה. 'שלמות והשתלמות', הדהד לי את אותו רעיון. והפעם הייתי פתוחה להקשיב. 

הסדר הוא העולם הידוע והמוכר, הכאוס הוא המקום שבו נמצאים כל הדברים שאנחנו עדיין לא יודעים, ומטבע הדברים – טרם הסדרנו אותו. ללא סדר אין קיום. ללא כאוס אין השתלמות

סיפור אחד לכולם

מסע הרעיונות המרהיב של פיטרסון חותר לחשוף – וגם מצליח להראות – שאם מוצאים את המפתח הנכון, כל הקטגוריות השונות והנבדלות של הידע מספרות לנו בדיוק את אותו סיפור: החל ממיתולוגיות, תיאולוגיות, סיפורי מעשיות עממיים ועד גדולי הסופרים; המשך בתורת האבולוציה, מדעי החיים, מדעי הקוגניציה, נוירוכימיה, תורות סוציולוגיות, תורות פסיכולוגיות; וכלה, כמובן, ברעיונות פילוסופיים. הוא מציג באופן מעורר השראה והשתאות – כיצד כל אלו מציגים את אותן תובנות על הפרט, על החברה האנושית ועל העולם – החומרי והנשגב גם יחד.

פיטרסון בונה את החיבורים בין העבר הקדום ביותר לימינו אלה, בין היתר באמצעות השערות לגבי תפיסות המציאות של האדם בתקופה קדם־מדעית, כדי להראות כיצד עובר אותו רעיון בלתי ניתק כחוט השני וכיצד הוא בא לביטוי בימינו. בין היתר הוא מסתמך גם על כתבי הקודש (התנ"ך, כידוע, קדוש גם לנוצרים). ואני גיליתי שבמהלך תרגום המילים והרעיונות מאנגלית לשפת הקודש, העברית, מתחולל מעת לעת מעין נס. מתרחשת תגלית, הארה.

העברית, מהיותה שפה קדומה, גם משום שמקורה בשפות שמיות קדומות אף יותר וגם משום שנחה לה למשך 2000 שנה ולא עברה שינוי מהותי – שימרה כך את המטאפורות שמוכיחות שוב ושוב את האינטואיציות העמוקות של פיטרסון! (למשל, המושג בעברית בלבד 'להעלות עולה' מאשש את טענת פיטרסון שמקור הפולחן הוא בהתבוננות משתאה בעשן ה'עולה' מעלה – מתוך עולם החומר אל הנשגב השמיימי.

אם אין ברירה אלא לצמצם את הגותו של פיטרסון, ניתן לטעון שהוא מנסה לענות על השאלה הבסיסית: 'מה חשוב'.

ב'12 כללים לחיים' הוא מקדיש פרק אחד לשאלה הזו בדיוק 'what matters' שתרגמתי בטעות כ'מה חשוב'. לטענתו, החומר הבסיסי, ה־matter (חומר), היסודות שמהם עשוי העולם, הם כאוס, סדר והתודעה האנושית שמתווכת בין השניים. מכאן נובעת תפיסה, שהמציאות אינה 'קיימת' אלא מתהווה לה, לצד תודעה מפותחת שמתהווה יחד איתה ומנהלת איתה משא ומתן תמידי תוך כדי השפעה הדדית.

כך, למעשה, התחלתי לגלות עניין במשנתו של הרב קוק ואז להעריך אותה. 'שלמות והשתלמות', הדהד לי את אותו רעיון. והפעם הייתי פתוחה להקשיב.

הסדר הוא העולם הידוע והמוכר, הכאוס הוא המקום שבו נמצאים כל הדברים שאנחנו עדיין לא יודעים, ומטבע הדברים – טרם הסדרנו אותו. ללא סדר אין קיום. ללא כאוס אין השתלמות.

 

טבע הדברים

הרעיון הזה עומד גם בבסיס תפיסת המוסר שפיטרסון מציע: מצפון אנושי מפותח מחויב לשמור על החוק, על הצווים והכללים. ומדי פעם המצפון מצווה להפר את הכללים דווקא כדי לשמר את הרוח, שלשמה נוצרו הכללים מלכתחילה.

היסודות הללו מעוגנים גם בתפיסת הטבע והביולוגיה שלו. פיטרסון הוא גם אדם מאמין וגם דרוויניסט מושבע, ופרשנותו לדרוויניזם לא רק שאינה סותרת אמונה אלא תומכת בה. "טבע" לטענתו הוא "מה שמתמיד". "טבע הדברים" – זו מהותם של הדברים. טבעם הוא מה שנשמר ואינו משתנה בדבר. הוא הזהות של הדבר שנשארת, לא משנה כמה שינויים עבר הדבר.

אומנם, הטבע עצמו משתנה תדיר. בכל שינוי הוא משמיד כל יצור חי שהישרדותו הותאמה לתנאי הסביבה של הטבע 'הקודם'. המשכיות הקיום מובטחת רק על ידי תכונות מסוימות, שעברו שוב ושוב ושוב את הסלקציה האכזרית של הטבע, הועברו לצאצאים בשרשרת שמעולם לא נקטעה מתחילת הימים ועד לרגע זה. מכאן פיטרסון גוזר, שמאחר שאמונה בנשגב התמידה לאורך כל תולדות האנושות, היא בהכרח 'תכונה' הישרדותית הכרחית. וזה מה שהופך אותה גם לאמיתית. נוסף על כך, הטבע משמר ומעתיק באופן שמרני כל תכונה שעברה סלקציה. למשל: מבנה העצמות של כף ידנו זהה למבנה הכנף של בעלי חיים קדמוניים. זהו סדר. אבל בעלי חיים מתפתחים בשל טעויות העתקה קטנות, רובן המוחלט מזיקות, אך אחת לכמה מיליוני שנה טעות כזו יוצרת מוטציה – תכונה חדשה – שהיא התפתחות חיונית. שוב – השתלמות מול שלמות.

זוהי גם תורתו החברתית: יש לכבד ולשמר את הממסד הקיים, אבל אין לזלזל גם ברעיונות מהפכנים שמציעים חידושים מצילי חיים.

וכך גם תפיסתו הפוליטית: שמרנים נחוצים כדי לשמר את הממסד שכבר הצלחנו להקים, ופרוגרסיבים נחוצים כדי לאתגר את הישן ולחדש את החברה. לולא כן, הממסד הישן יתנוון.

מיתוסים וסיפורים עתיקים נשמרים ו'מעתיקים' את עצמם לדורות הבאים באותו הליך של סלקציה טבעית. רק הסיפורים החשובים ביותר זוכים להישנות ולהישמר, כי היה בהם משהו חשוב לשנות אותו באוזני הדור הצעיר כל הדרך עד לימינו. משום שהם מכילים מידע חיוני, חוצה תרבויות ונצחי. אנחנו מספרים אותם משום שאנחנו חשים שיש בהם ידע עמוק והכרחי – וככל שאנחנו מספרים ומעבירים אותם לדורות הבאים – אנחנו מכוננים חברה על פי העקרונות החשובים שטמונים בהם. מה שמתמיד, הוא הנחשב. מה שמתמיד לאורך כל שרשרת הדורות – מכיל רעיון נצחי. פיטרסון מציג לדוגמה את סיפור יציאת מצרים כסיפור מכונן באופן מושלם – שמתאים עבור כל קהילה, בכל זמן ומקום, ששואפת לחירות.

המתמיד הוא הסדר, הוא הטבעי, ומכאן שהוא ההישרדותי, ומכאן שהוא הנכון, והוא האמת. לפחות כפי שאנחנו מבינים את המושג 'אמת'.

וגם הסיפורים המכוננים עוברים שינוי. שינוי הוא הכאוס שממתין ל'ביות'. הנרטיב הבסיסי נותר: מעבר מעבדות לחירות. הסביבה משתנה. הקמת מדינת ישראל היא אותו סיפור יציאת מצרים. רק הפרטים שונים בהתאם לתקופה.

כך, השאלה החשובה ביותר היא 'מה חשוב?' התשובה: חפשו את המענה על ידי איזון בין סדר לכאוס באמצעות התודעה שלכם.

 

מה זה משנה?

ועכשיו נשאל, בעברית, את השאלה הזו שוב: 'what matters'. לא. 'מה חשוב' אלא
'מה משנה'. זה התרגום המילולי הנכון לנוסח האנגלי. השורש שנ"ה(!)

מה שמשנה זה מה ראוי להישנות. מה מתמיד ומה שראוי להתמיד בו. הוא המהות, הטבע, הוא מה שמבטיח הישרדות. שחשוב עד כדי הציווי "ושנית בו יומם ולילה". רק מתוך מה שנשנה ניתן לחצוב חוק טבע. כל שלל התופעות הנתפסות בחושים הן רגעיות, זמניות וחולפות. הן לא משנות כלום למדע. חוקיות קיימת רק במה שלא משתנה. ממנו ניתן להמציא תרופה, טכנולוגיה חדשה, לחצוב, על דרך הדדוקציה, ידע חדש. מה שמתמיד הוא הסדר הקיים והמוכר, שמאפשר חיים. המדע כולו הוא חיפוש תופעות שמתמידות. מה שלא מתמיד, מפתיע. ואם הכול היה מפתיע, לעולם לא היינו יכולים לארגן את חיינו או בכלל לשרוד.

המשכיות הקיום מובטחת רק על ידי תכונות מסוימות, שעברו שוב ושוב ושוב את הסלקציה האכזרית של הטבע, הועברו לצאצאים בשרשרת שמעולם לא נקטעה מתחילת הימים ועד לרגע זה. מכאן פיטרסון גוזר, שמאחר שאמונה בנשגב התמידה לאורך כל תולדות האנושות, היא בהכרח 'תכונה' הישרדותית הכרחית. וזה מה שהופך אותה גם לאמיתית

 

אבל מאותו שורש, שנ"ה, כנראה רק בעברית, נגזר גם 'שינוי'. שהוא ההפך – כל מה שאינו מתמיד. הוא ממלכת הכאוס. הוא כל מה שמאפשר השתלמות, צמיחה, התפתחות, שיפור. רק לבני אדם יש מילים, רק הם יכולים להיכנס למדבר, לתוהו, ולברוא ממנו רעיונות חדשים.

בעלי חיים לא משתנים. רק תודעה המסוגלת לתווך בין סדר לכאוס באמצעות המילה, יכולה לשנות וגם להשתנות.  וכך גם לשמר את הסדר וגם לצאת אל הכאוס, אל הלא־נודע – לחלץ ממנו שינוי רצוי, הכרחי, אולי אף ברמה קיומית ממש. וכל זה נמצא בבסיס התאוריה של פיטרסון ששואל בשפה אנגלית מתה את שאלת השאלות – 'מה חשוב'. והעברית, שהבינה את השאלה הזו מאז ומקדם, מתקנת: מה משנה. ("מה זה משנה?")

אנחנו מתמידים לשנות באוזני ילדינו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" ולהעביר כך מדור לדור את סיפור השינוי העצום שעברנו – מעבדות לחירות. ליל סדר, במרכזו סיפור כאוס על שינוי מהפכני, שיצר סדר חברתי יהודי שהתמיד לשמר את המסורת בתוך כאוס הפיזור לגלויות.

וכל שנה מתחלפת שנה. היא שונה, כי היא חוזרת על עצמה מתשרי ועד אלול, והיא שונה, כי בכל שנה אנחנו מתחדשים. תכלה שנה וקללותיה – כל מה שלא ראוי לשמר; ותחל שנה וברכותיה – כל מה שראוי לשנות לטובה. וביום הדין היהודי יש מי שקובע לגבינו – מי שימר ושינה כראוי, ולכן ראוי להישמר, ומי לא שימר את הנחוץ ושינה את הלא־נחוץ – ואז דינו נחרץ.

'שנה' היא מה שהשתנה. שנה. כל מה ששינינו, וכל מה ששינו. מה ששימרנו, ומה שחידשנו. מה שראוי לשימור הוא סדר, מה שנחוץ לשנות הוא עדיין כאוס. לשנה יש 'ראש' – זה לא רק ראשונות אלא גם ראש ממש – התודעה, שהיא הכלי שמאזן כראוי בין כאוס לסדר.

זה סוד הקיום עצמו.

וזה כל מה שמשנה. כל מה שחשוב.

שנה טובה, שמרו את הטוב ושנו לטובה.

חתימה טובה.

השבוע התקשרתי למאות אנשים לבקש תרומה לפורום קפה שפירא.  מן המפורסמות הוא, שכשפותחים שיחה ב"שלום, מה שלומך?" אנשים אכן יאמרו את שלומם. בשנים האחרונות החלטתי לומר את מה שאני מתכוונת ולהתכוון למה שאני אומרת. אז הקשבתי ברצינות.

לפני שנתיים, בקמפיין הקודם, האזנתי לכמות בלתי נדלית של בעיות בריאות, פה ושם קשיים כלליים, ביקורות על התנהלות הפורום, או אישית עליי. והמון עצות. אבל האווירה הכללית הייתה, למרות כל זאת, שמחה ואופטימית.

לא הפעם. השנה שמעתי מאנשים בעיות שלפני שנתיים לא יכולתי לדמיין שהן אפשריות בכלל. הן הותירו אותי פעורת פה. וחסרת אונים. התלונות על מחושים נדחקו מפאת בעיות  שמעולם איש לא חשב שיהיה עליו להתמודד עימן: הורים מספרים לי שהילדים מתנכרים ונוטרים להם בגלל סוגיות שאין להן שום קשר ממשי ליחסים – סוגיות להט"ב, משבר אקלים, טרנסג'נדרים (?), 'שוויון מגדרי', שיוך פוליטי לימין. הילדים הפכו עצבניים, רגישים ועוינים. אב חולה סרטן סיפר שהוא מוחרם על ידי ילדיו כ'ביביסט'. אם גרושה התחננה לעצה: בתה המתבגרת הביאה הביתה חבר טרנסג'נדר. מה עושים עם זה? איך מגיבים?

ואין לי תשובות.

כמה אירוני ש'קיימות' הייתה הרעיון שלנו להוריש לצאצאינו את כדור הארץ לפחות כפי שאנחנו קיבלנו אותו. ועתה 'קיימות' הפכה  לציווי שלא להוליד צאצאים – כי האקלים לא אוהב בני אדם ויעניש אותנו בחרון אפו אם נתרבה

 

אין שום דרך להגיב נכון. הבעת התנגדות הקלה ביותר תאותת לילדה שאימה היא 'טרנסופובית', כפי שהסיתו אותה להאמין אלו שעוללו זאת לילדים ואז הסתתרו מאחורי גבם כדי להשתיק כל ביקורת על הפשע שעוללו לילד. וגם להתעלם אי אפשר, וממילא הילדה תזהה עיקום אף בלתי נראה ותתנפל על אימה. ככה זה אפילו אצלי בבית!

אב מספר שבית הספר מצפצף על התנגדותו לשלוח את בתו לשבוע 'סמינר מגדר', משום שכאב גרוש אין לו סמכות  על בתו! גבר, מורה, מספר בדמעות על העלבון הצורב שבדרישת מערכת החינוך להציג מדי שנה תעודה מהמשטרה על שאינו עבריין מין! ההשפלה הזו כבר גרמה למורה, שאני מכירה אישית, למאוס בגבריותו ולהתחיל ממש תהליך שינוי מין!

הופתעתי לשמוע על גירושים של חברים שיש להם בתים נורמטיביים לגמרי. הורים מתלוננים באוזניי על תכנים הזויים בבתי הספר: 'לימודי מגדר' במקום תנ"ך, חומרי תועבה פוליטיים בכיתות, הכנסת שפה א־מגדרית – כי "העברית היא שפה מדכאה וכובשת". סבא, אומנם ממדינה אירופית (בינתיים), בכה שעולמו חרב עליו ומשפחתו  מתפרקת, משום שהנכד המקסים שלו מתעקש שהוא נכדה.

אני שומעת והולכת ונמקה מבפנים.

אין לי תשובות. שום ניסיון חיים לא הכין אותי לבעיות החדשות האלו. הן מלכוד שלא ניתן להיחלץ ממנו. ילד ששוכנע שהוא ילדה הודרך לאיים בהתאבדות. עתה הדילמה המוצגת לפני ההורים היא להעדיף בת חיה (מעוקרת, מסורסת וקטועת איברים) על פני בן מת. אין אפשרות טובה לבחור בה.

"סליחה", אמרתי שוב ושוב. סליחה על שהדור שלי לא שמר עליכם מפני השתלטות הטירוף. היינו עסוקים. חיינו למען עצמנו. הנחנו, במחדלינו הבלתי נסלחים, שהתרבות שלנו תמשיך מעצמה. סמכנו על מוסדות החינוך ולא פיקחנו, לא ביקרנו, לא שאלנו שאלות.

לא אמרנו את מה שהיה חייב להיאמר. פחדנו, הלכנו על הזרם, היינו מנומסים, לא העזנו לשאול  מחשש שתשובה תאלץ אותנו לפעול. בחרנו מרצוננו בעיוורון וקיווינו שמישהו אחר יעשה את העבודה. כך הדור שלי הפקיר את נכדיו לנאו־ברבריות.

נכנענו לרגש הבושה שתעמולה אנטישמית החדירה בנו. רבים כמוני סברו שיש מבוגרים אחראיים מאיתנו, שידאגו שהמדינה היהודית תמשיך להתקיים גם בזמן שאנחנו  משחקים אותה 'אנשי העולם הגדול' שהשבטיות והמדינה קטנות עליהם. רק עכשיו הבנו שאנחנו היינו אמורים להיות המבוגר. אבל מעלנו באחריותנו. הנחנו במו ידינו להפוך את אהבת המולדת ל'הכלת רגשות האויב', את המורשת התרבותית שלנו ל'הדתה' ואת הזהות היהודית והציונית – בסיסמה המטופשת 'האחר הוא אני'.

לא היה לנו זמן או חשק להגן על הדמוקרטיה, אז הורשנו לדורות הבאים שלטון טוטליטרי של שליטים יהירים, מושחתים, העומדים מעל לכל חוק, ששונאים אותנו.

'הזדהינו עם מיעוטים' וראינו את עצמנו נאורים, אזרחי העולם הגדול ועליונים על פני 'הגזענים הכהניסטיים' כשהפגנו למען 'שלום' ונגד בני עמנו המתנחלים. כך הורשנו לצאצאינו מדינות פלסטיניות עם מליציות חמושות בלוד, עכו, יפו וירושלים, וגם ביו"ש.

כמה אירוני ש'קיימות' הייתה הרעיון שלנו להוריש לצאצאינו את כדור הארץ לפחות כפי שאנחנו קיבלנו אותו. ועתה 'קיימות' הפכה  לציווי שלא להוליד צאצאים – כי האקלים לא אוהב בני אדם ויעניש אותנו בחרון אפו אם נתרבה.

המחדלים שלנו פתחו פתח לכל סוכן עם כיסים מלאים בכסף זר שזחל מכל חור בעולם להציף אותנו באג'נדות הרדיקליות שהביא איתו. והנזק רק מתחיל לתת את אותותיו. והוא אינו בעיה אידאולוגית מופשטת – הוא מפרק, הורס ופוגע – באופן ממשי ומוחשי – כמעט בכל משפחה.

תחת עינינו העצומות לרווחה החליפה יד נעלמה בשיטתיות כל ערך – מוסרי, נורמטיבי, מסורתי, מקובל – ב'ערך' ההפוך לו. כך חיסלנו ובזבזנו עד הפרט האחרון את כל המורשת שהורישו לנו ושעברה מדור לדור, כולל אפילו את התרבות דלת־החומר החילונית־ליברלית.

המהפכה ניצחה. באשמתי. באשמת הדור שלי.

עם הנצח אולי לא פוחד מדרך ארוכה, אבל רבים מאיתנו הזניחו את 'הדרך הקצרה' – שהיא כל מה שיכולנו והיה עלינו לעשות במשמרת שלנו

וזה כבר אבוד. האג'נדה שמחנכת עכשיו את ילדינו מנכרת אותם ביסודיות מההורים שאיבדו את היכולת לחנך את ילדיהם על פי דרכם. המערכת מחנכת אותם לראות את הדורות הקודמים יצורים חשוכים, אפלים, פאשיסטיים. "להטבופים". וכך היא שולטת בהם בלעדית. המילה 'מסורתי' הפכה לבטא את "ההפך מכל מה שטוב, מוסרי ונכון".

המהפכה ניצחה. באשמתי. באשמת הדור שלי.

עם הנצח אולי לא פוחד מדרך ארוכה, אבל רבים מאיתנו הזניחו את 'הדרך הקצרה' – שהיא כל מה שיכולנו והיה עלינו לעשות במשמרת שלנו. הורשנו לצאצאינו 'תרבות ביטול' שאינה אלא ברבריות. אני ודורי שלי היינו אלו שקטעו את שרשרת הדורות. כשלנו מלהעביר את  החוכמה והתרבות שניתנו לנו לשימור. אנחנו דור השוטים האנוכיים שהתמכרו לרעיון המגלומני – שבכוח מוחנו הקטן נמציא מוסר חדש, עולם חדש, אדם חדש, חיים אנושיים חדשים. אכן המצאנו. האדם החדש יציר כפינו הוא מפלצת פרנקלשטיינית.

רבים מאיתנו תפסו, כמוני, רק כשכבר היה מאוחר מדי, שהמוסריות שלנו לא עוצבה על ידינו, בבחירות האישיות שעשינו. שהיינו מוסריים ללא דת בשל אדי הדלק האחרונים, זיכרון קלוש של המסורת היהודית שנספג בנו בילדותנו. כילינו גם אותם, וגם אם היה לנו מה להעביר – הדור הצעיר כבר לא נשמע לנו. הורשנו תרבות מוות על חורבות תרבות מפוארת, כל הדרך חזרה לברבריות טרום־ציוויליזציה, עם כל הסבל הקיומי, האלימות, המחסור, העבדות, האמונות התפלות, הפגאניות. והייאוש הקיומי.

בטור שכתבתי כאן לפני כמה חודשים הצעתי מטפורה: צילום לוויין של העולם בלילה שבו כל המדינות נמצאות בחשכה, ורק מתוך הציונות הדתית עדיין קורן האור. מבהיל לגלות שחזון הבלהות התממש: הטירוף הפרוגרסיבי שתקף את אירופה ומגיע לכאן, כבר החשיך את היבשת והיא שרויה בעלטה ממשית. המערב ויתר על האנרגייה וקיבל חורף חשוך, קר ומחסור במזון. כל הדרך לברבריות.

הפרויקט החילוני התאבד. יש לי חלק באשמה, ואין לכך מחילה. אנא, שמרו אתם על המורשת של כולנו גם עבור צאצאיי! אל תיתנו לפרוגרס דריסת רגל! רחמו עלינו, מחלו לנו, ולמדו מאיתנו מה לא לעשות!

 

 

 

 

 

שמישהו יוכיח לי, עכשיו ומייד, שבתורה לא כתוב הציווי "לא, תרצח!" כלומר, ציווי שמחייב אותנו לרצוח, וכן ציוויים נוראיים אחרים מעשרת הדיברות.

הרי התורה לא נכתבה עם סימני פיסוק, אז איך אפשר להוכיח שלא כך כתוב? איזו טענה נוראית! איך יוצאים מהברוך הזה? איך אפשר להוכיח דבר כזה? הרי באמת התורה לא נכתבה בצורה ברורה. באמת באופן יבש נקלענו לצרה צרורה, אי אפשר להוכיח שלא כך נאמר.

בקיצור, הסתבכנו.

טוב, אז בואו נתחיל רגע מהתחלה ונפרק את הטיעון המגוחך הזה.

בתורה כתוב באופן חד־משמעי שאסור לרצוח. אסור. אין בכך נרטיבים, אין בכך גישות מגוונות, אין פה 'מורכבויות' ואין בכך ספקות. זאת האמת לאמיתה ואין בלתה.

אבל מסתבר שהספק עדיין מקנן בבטן, ודאי בתרבות המקדשת ספקנות, ולא נותן לנו מנוח, ולכן בואו נפנה להסבר פשוט ועמוק גם יחד.

ההוכחה הכי משמעותית והכי חזקה לכך שבתורה כתוב ציווי שאוסר על האדם לרצוח היא המציאות עצמה. 'אֹמֶר החיים' הישראליים לאורך רוב שנותיו של העם היהודי מדבר אלינו בקול ברור וצלול. במקום לשאול אדם או עם מה הוא חושב 'על', אפשר פשוט להביט על 'אומר חייו'. על מה שחייו אומרים. לא על מה שהוא אומר על החיים.

אדם (או עם) יכול לצעוק עד לב השמיים כל מיני סיסמאות, אבל אחרי הכול יש מציאות. אתה יכול לחזור על העובדה שאתה שייך לדת האהבה והאחווה, אך אם ההיסטוריה שלך מספרת סיפור הפוך לחלוטין, אתה שקרן מדופלם.

הסטטיסטיקה מדברת יותר מכל דבר אחר. מביטים ממקום גבוה וסוקרים את חייו של אדם לכל אורך שנותיו ועם על כל תופעותיו, וכך לאט לאט מצטיירת לנו תמונה שלמה ואמיתית.

אני זוכר את עצמי לפני כמה שנים נוסע בכביש איילון. אישה פרובוקטיבית בפרסומת לא הכי צנועה בגודל של בנין רב־קומות מסתכלת עליי, ובד בבד אני שומע בחדשות שמכינת עלי מקדמת שיח שפוגע בנשים…

תבדקו את הבוגרים של המכינה הזאת. מישהו שמע על פגיעה שיטתית בנשים?

ההיסתוריה מדברת

הרב קוק היה נוהג לכתוב היסתוריה, בת' ולא בט'. משום שכשאנחנו מביטים על ההיסתוריה כולה, היא מספרת לנו על המציאות האלוקית. ולכן בספר הכוזרי, כשנשאל החבר על תפיסת היהודים, הוא מתחיל בסיפור היסטורי עובדתי המוכיח יותר מכול את המציאות האלוקית. לא סיפורי אלף לילה ולילה אלא תיאור של מציאות קיימת או שהתקיימה בעבר, שמעידה כאלף עדים על מציאות רוחנית קולקטיבית.

וכעת נחזור לשאלה המתריסה: האם כתוב שעלינו לרצוח או שמא זהו ציווי על איסור רציחה? כשאנחנו מביטים על עם ישראל, האם אנו רואים עם של רוצחים או עם שבישר לאנושות את בשורת החסד? נראה לי שהתשובה ברורה.

ומדוע נזכרתי במשל הזה? משום שלאחרונה הוציאה מפלגת מרץ תשדיר בחירות נוטף שנאה ומלא שקרים והוצאת דיבה על רבני המכינה בעלי.

גילוי נאות, אף שאין לו שום משמעות (הרי אם דבריי נכונים מה משנה הגילוי הנאות הזה? ואם דבריי אינם נכונים, שוב אין לכך שום משמעות): יש לי קשר למוסד הנפלא הזה ופינה חמה בלב לרבני המקום.

לכאורה, יש פה נוק־אאוט בזירת התגוששות התודעתית למפלגת מרץ על המכינה בעלי. איזו מבוכה. ממש רואים בצורה ברורה בסרטון התעמולה האנטישמי הזה רבנים המדברים בקולם דברים שקשה להסבירם. אז איך יוצאים מזה?

חוזרים למשל מפתיחת הדברים.

בעבר הגיע העיתונאית דנה וייס לראיין את הרב אלי סדן ראש מוסדות 'בני דוד' בביתו. לאחר הריאיון התוקפני כתבתי את הדברים האלה:

"פתיחה אלטרנטיבית לריאיון: במקום לחכות לשאלותיה של המראיינת הזועמת הרואה את המציאות הפוך לחלוטין מראשי המוסד המפואר הזה ומייד להתגונן ולענות על שאלותיה, צריך לצאת מייד ל'התקפה' מנומסת וכך למסגר את כל הדיון. זה הולך כך:

"הייתי רוצה לשרטט יחד איתך את קווי המתאר של המפעל החינוכי שעליו אנו אמונים. מה אומרים הקווים הללו? אני חושב שאפילו את יכולה לומר מהם. נתינה, נשיאת כתף במקום שצריך, מתינות, מסירות, כבוד לכל אחד ואחת וכדומה. על המציאות הזאת אין ויכוח!

"על כך קיבלנו פרס ישראל.

"אז יכול להיות שיש משהו שעושים גורמים כלשהם בשוגג או שמא במזיד כדי להצר את צעדינו ? תגידי, יכול להיות שיש אפילו גורמים בתקשורת ששותפים לכך??

"אני סומך על האינטליגנציה של עם ישראל, משאיר לצופים לשפוט לבד ומקווה שלא תחתכו דברים אלו בעריכה… ועכשיו בואי נתחיל".

בקיצור, כמו בטיעון הבסיסי לגבי האמירה המפורשת הכתובה בתורה על "לא תרצח", גם כאן ברור לכל אחד ששכל בקודקודו ובגרות אינטלקטואלית בסיסית בראשו, שהדברים של הרבנים היקרים האלה מוצאים מהקשרם. למה? כי המציאות מדברת בעד עצמה. זהו. פשוט. בלי להסתבך ובלי להתפתל.

אל תסבירו, אל תתרצו, ואפילו אל תענו. משום ששום תשובה – מנומקת ככל שתהיה – לא תעזור פה. אל תנהלו שיח עם מי שהושיב אתכם על כיסא הנאשמים, קשר את ידיכם ורגליכם וכעת שואל לדעתכם. זהו משחק לידיים הערמומיות של הצד השני.

עולם הפוך ראיתי

כדי לבחון מה מלמדים שם במכינה לאורך עשרות שנות קיומה, צריך פשוט להביט על בוגריה.

רק לפני שבועות אחדים הזכרתי את הבדיחה, שאם היו רוצים לפנות יישוב ביו"ש היו שולחים גדוד, אך אם היו רוצים לפנות את היישוב עלי מספיק יהיה לשלוח פקס, שהרי המקום נחשב 'ממלכתי'.

אני זוכר את עצמי לפני כמה שנים נוסע בכביש איילון. אישה פרובוקטיבית בפרסומת לא הכי צנועה בגודל של בנין רב־קומות מסתכלת עליי, ובד בבד אני שומע בחדשות שמכינת עלי מקדמת שיח שפוגע בנשים…

תבדקו את הבוגרים של המכינה הזאת. מישהו שמע על פגיעה שיטתית בנשים? מישהו שמע על התעמרות בערבים? אולי שמעתם על ביטויים מגונים? או אולי על יחס שיטתי נוראי כלפי בעלי נטיות הפוכות?

אם המציאות הייתה מעידה שבוגרי המכינה הם אנשים רעים, שונאי נשים ואלימים, שום שיח מתקתק לא היה עוזר. אלף שיעורים לא היו מצליחים לדחות את 'אומר חייה' של המכינה בעלי. וכן ההפך.

בקיצור, אנשי מפלגת מרץ הלא־יקרה, חפשו לכם מישהו אחר לטפס עליו. הגעתם לכתובת הלא־נכונה. בוז ולעג, אנטי מוסריות ותרבות של שקר, מניפולציות ושנאת כל מה שריח של מסורת נודפים ממנו – אלו הפרקטיקות שהשתמשתם בהן, והן של שונאי ישראל הנוראים ביותר. תתביישו לכם.

בלי לחץ

מראשי מרץ אין לי ציפיות כמובן, אך יותר מכול דבריי אלה מכוונים אל הציבור האוהב ומכבד את המסורת, את תלמידי החכמים, את העם היהודי בכלל; ובפרט אל האוהדים את המכינה בעלי ואת מי ששומרים באדיקות על מסורת ישראל.

אל תיפלו בבור ובמניפולציה הזאת. בצד השני של מלחמת התרבות הזאת עומדים אנשים המנסים לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו מטרתם המוצהרת. אתם מכירים את המוסדות הללו שבהם למדתם והתחנכתם ומכירים את המסירות של אנשי החינוך המלמדים שם. אנשים צנועים, מחפשי אמת, מסורים וכאלה שכל מעיינם הוא רק לעשות טוב.

אל תיפלו למוקשים הללו ואל תדקדקו בציטוטים. אתם מכירים די טוב את המפעל התורני והערכי הזה (כמו מוסדות אחרים) כדי להשיב בבוז על הטענות הללו.

אל תסבירו, אל תתרצו, ואפילו אל תענו. משום ששום תשובה – מנומקת ככל שתהיה – לא תעזור פה. אל תנהלו שיח עם מי שהושיב אתכם על כיסא הנאשמים, קשר את ידיכם ורגליכם וכעת שואל לדעתכם. זהו משחק לידיים הערמומיות של הצד השני.

השיבו בזלזול, בביטחון עצמי, ודעו שהתשובה הטובה ביותר לטענות הללו היא: תקפצו לנו!  וכשנראה שמישהו ירצה באמת לברר את הדברים, בררו קודם את טהרת כוונתו ורק אחר כך השיבו לו.

העמדה הנפשית קרת הרוח של הטוען חשובה פי כמה יותר מכל טיעון – מנומק ככל שיהיה – הנאמר בלחץ ובחוסר ביטחון מופגן.

כעת, ורק כעת, אפשר לרדת להסברים מנומקים ולפרט כל טיעון וטיעון לגופו של עניין. לגבי היחס לאישה ביהדות, לגבי סוגיית "אתה בחרתנו" ועוד. אך רק כאשר יש רצון להקשיב, לא כאשר יש רצון לנגח ולהתריס, לעורר מדנים ולהשניא ובעיקר ליהנות כשהם רואים את תומכי היהדות נלחצים אל הקיר, מתחפרים בחוריהם ומחפשים מענה.

השיבו בזלזול, בביטחון עצמי, ודעו שהתשובה הטובה ביותר לטענות הללו היא: תקפצו לנו! 

 

ככה מיישרים את הגב

כדאי להדגיש נקודה נוספת: מדי פעם יש כאלה שלחוצים מכל מיני אמירות שלא בדיוק במקום, של רבנים או של כאלה המייצגים את היהדות. חברים, עצרו! אל תשחקו להם לידיים, הם ממש לא מעוניינים בטיהור השיח והמרחב הציבורי, הם מעוניינים בדחיקת כל מי שזהות יהודית בראש מעייניו, אף אם הוא מדבר במתק שפתיים ובנימוס מרשימים. הם משתמשים כנגדכם בכללי ההתנהגות שאתם מחילים על עצמכם. חפשו למשל את הביקורת והזעקות כנגד 'אנשי רוח' מהשמאל כשהתבטאו בביטויי שנאה ולעג. חפשו את המחאה נגד מפגיני בלפור או את הזעזוע ממופעי השנאה התהומית והברברית שהופגנו שם.

עזבו, אל תחפשו, כי פשוט לא תמצאו.

ואולי בזכות הסרטונים האנטישמיים האלה נבין על מה המאבק בבחירות הללו ועל מה עלינו להילחם ביתר שאת.

נוסף על הַשְׂנָאָה מחפירה ומכוערת, התרבות הפוסט־מודרנית שבה אנו חיים מבודדת כל סיפור וקוטעת כל רצף לפרטים בודדים ומקוטעים. כך ניתן להסיק כל מסקנה על כל דבר כשמאבדים את התפיסה הכוללת. ואולי גם לכך מכוונת האמירה "כל המוציא עצמו מן הכלל (כלומר מהמבט הכללי), כופר בעיקר".

ישרו את הגב, זה הכי חשוב. שנה טובה.