Facebook Twitter Youtube

כותרות חמות :

  • המדריך – שמיני
  • בעגלה ובזמן קריב
  • צירי הלידה של עם ישראל
  • מלחמות הראי"ה
  • נבואת הרב התגשמה
  • ידידי, השכחת?
  • מצוינות מדעית ונאמנות למסורת היהודית
  • יהודית ומשה מונטיפיורי של דורנו
  • כאן גונבים בכיף
  • המלחמה על התרג'ום
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
בלוג
ראשי » בלוג (עמוד 14)
הרב ד"ר חיים שיין ספטמבר 15, 2022 10:54 am אין תגובות

בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים – לא ניתן להרוס את החלום

בכל שבוע, זה כמה שנים, פורום קפה שפירא מארח את האנשים שמצאנו אותם כראויים ביותר להישמע בציבור. ואלו תמיד דברים נבונים, עמוקים, מקנים ידע חדש או שהם מעוררי השראה ומפיחים עוז רוח וגם כופים עלינו באכזריות להכיר בסכנות קיומיות. כל אחד חשוב והכרחי לנו, בדרכו ובסגנונו. בנאומו הקצר של ד"ר חיים שיין באירוע פתיחת קמפיין ההתרמה לפורום, ד"ר חיים שיין עשה את הבלתי מתקבל על הדעת – לקח אותנו למסע ברכבת ההרים של הכול יחד, איזון מושלם בין מבט מפוכח נטול אשליות אך  ממלא בתקווה; הציג את עוצמתנו כעם ואת שבריריותנו; מיקם את ההוויה הקולקטיבית שלנו על ציר של עבר ועתיד נצחיים – עם רגליים נטועות בכאן והעכשיו. לטעמי, הטקסט הקצר הזה הוא מענה מדויק לשאלה 'מהי נפש יהודי בפרט ומהי המשמעות של היות אדם ככלל'. הבטתי בקהל בשעה שדיבר – ראיתי בעיניהם את כל המסע שהעביר אותם הנאום הזה. (גלי בת חורין)

החלטתי ללמוד פילוסופיה בתקווה שאמצא תשובות לשאלות קיומיות קשות שלא הרפו ממני. פצעי גוף ניתנים לשיקום, אך חיבוטי נפש נשארים כל עוד נשמת חיים באפנו. כל מי שחזר משדות הקרב של מלחמת יום כיפור מכיר היטב את צלקות הלחימה בנפש,  ששום ניתוח פלסטי לא יכול להסיר אותן.

 

הייתי אז בין השנה הראשונה לשנייה של לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. עם צאת הכוכבים במוצאי יום כיפור, הושמעה ברדיו סיסמת היחידה שהשתייכתי אליה. נפרדתי מבני הבית ועשיתי את דרכי לבית הספר 'גאולה' בקרבת שפת הים. רחובות העיר היו באפלה מוחלטת, דמויות רבות נראו מתרוצצות אנה ואנה. עליתי לאוטובוס שיעדו היה מחנה נתן ליד באר שבע. לידי באוטובוס ישב ישראל איגלברג, שבמהלך הנסיעה הראה לי תמונה מחתונתו שנערכה שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. ישראל, שהיה איתי בקורס קציני שריון, שרוי היה במצב רוח עגמומי. כעבור חודשים נודע לי שישראל הי"ד נפל בסיני בקרב על המתחם המקולל 'חמוטל'.

במחנה נתן כבר המתינו חיילי מילואים לרוב, ישובים בחוסר מעש ומחכים להוראות. אי הסדר היה נוראי. בנוהל חפוז ובאופן אקראי ארגנתי צוותי טנקים. כל התדריכים שקיבלתי בטרם השחרור על נוהלי הגיוס והציוות בקריאת חירום התבררו כחלום באספמיא. משעליתי אל הטנקים המיועדים לנו, חשכו עיניי. היו אלה טנקים שחזרו מאימון, מוזנחים, בבטנם פגזים מועטים, בלי משקפת מפקד ובלי מפות. בצריח המפקד בטנק שלי היה מקלע ללא הדק. משהערתי את תשומת ליבו של קצין החימוש, הוא הרגיע אותי ואמר שבטנקים האחרים אין מקלע מפקד. רגשות מעורבים: מחד גיסא תחושת הדחיפות לצאת ולסייע לחיילים בקו התעלה שמצויים בקרבות קשים וסובלים נפגעים רבים, ומאידך גיסא הבנה כי יציאה למלחמה ברמת מוכנות עלובה ומתסכלת היא דבר מפחיד ומסוכן.

הכנתי תשעה טנקים. חיכינו למובילים שיסיעו אותנו מבאר שבע לקרבת התעלה. מפקד הגדוד אמר שאין מובילים כי המצב ברמת הגולן גרוע, והמובילים מופנים להוביל טנקים לרמה. התחלנו לנסוע על זחלים לכיוון התעלה. רגע לפני היציאה מהבסיס נופף לי בידיו סמל מאיר שטיין, ששירת איתי בסדיר בחטיבה 188, וביקש בנחישות להיות איתי בטנק. הסכמתי. התקרבנו לחזית. המראות היו קשים. לאורך ציר התנועה נראו טנקים מפוחמים משיירי חטיבת הסדיר 14. בליל הקרב השני נאלצנו לחלץ טנקי שרמן שנקלעו למארב מצרי והפכו ללפידים בוערים. המפקדים הבכירים לא קראו נכון את מפת הקרב ושלחו טנקים אל אובדנם. החילוץ היה תחת אש תופת מתוך טנקים שנפגעו והתהפכו.

בסוף השבוע הראשון למלחמה חטף הטנק שלנו פגיעת פגז ישירה על הצריח. חברי מאיר שטיין הי"ד נהרג ואני נפצעתי קשה. הובהלתי  בטיסה לבית חולים הדסה בירושלים. אושפזתי כמה חודשים, ועם שחרורי מבית החולים, חבול נפשית וגופנית, חזרתי לאוניברסיטה. החלטתי ללמוד פילוסופיה בתקווה שאמצא תשובות לשאלות קיומיות קשות שלא הרפו ממני. פצעי גוף ניתנים לשיקום, אך חיבוטי נפש נשארים כל עוד נשמת חיים באפנו. כל מי שחזר משדות הקרב של מלחמת יום כיפור מכיר היטב את צלקות הלחימה בנפש,  ששום ניתוח פלסטי לא יכול להסיר אותן.

כשחזרנו לאחר המלחמה אל האוניברסיטה, הפנמתי ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. אומה שלמה חיפשה תשובות לשאלות קשות, קיומיות ופילוסופיות. הביטחון העצמי של הקולקטיב הישראלי נשחק לבלי הכר. מרכבות האלים שעליהן שעטנו לאחר מלחמת ששת הימים, טבעו במים אדירים של דם ואש ותמרות עשן.

נרשמתי לקורס בפילוסופיה אנגלו־אמריקאית, שלימד ד"ר משה קרוי. היינו בכיתה הקטנה חמישה סטודנטים. המפורסם שבהם היה דן בן אמוץ. בשבוע השני התראיין משה קרוי בתוכנית הטלוויזיה 'עלי כותרת', אצל ירון לונדון. המרצה הסביר בתוכנית שהוא דוגל באגואיזם מבית מדרשה של איין ראנד, שספרה 'מרד הנפילים' היה עבורו תחליף לתנ"ך. בשיא הריאיון הוא אמר, שאם עיוור צריך לעבור כביש הוא לא יעזור לו, מכיוון שלחיי העיוור אין משמעות מבחינתו. לתוכנית, בערוץ היחיד אז, היה אפקט אדיר. מאות אנשים ונשים הגיעו לאוניברסיטה לשמוע את הגורו החדש. השיעור הועבר לאולם הגדול ביותר באוניברסיטה. כל 'היפים והיפות' הגיעו בהמונים לשתות בצמא את חזון הנביא החדש. הסלבריטאים החדשים של החברה הישראלית נטשו את בתי הקפה האופנתיים והצטופפו באולם גילמן באוניברסיטת תל אביב. כסטודנט לפילוסופיה האמון על גישה ביקורתית, קלטתי במהירות שמדובר בדברי הבל וכבר אז הבנתי שהחברה הישראלית תשלם את מחיר האסקפיזם, הבועה שאליה נכנסו רבים ועד היום טרם יצאו ממנה.

כשחזרנו לאחר המלחמה אל האוניברסיטה, הפנמתי ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. אומה שלמה חיפשה תשובות לשאלות קשות, קיומיות ופילוסופיות. הביטחון העצמי של הקולקטיב הישראלי נשחק לבלי הכר. מרכבות האלים שעליהן שעטנו לאחר מלחמת ששת הימים, טבעו במים אדירים של דם ואש ותמרות עשן

ממש באותה עת למדתי פסק דין של בית המשפט העליון משנת 1962 – רייזנפלד נגד יעקבסון. עובדות המקרה היו גבר נשוי שהבטיח נישואין לאישה רווקה. לצורך התמצות אציין כי השאלה שעלתה לדיון בבית המשפט העליון, הייתה האם בהבטחה שכזו יש אי מוסריות. הרכב השופטים היה מרשים ביותר. השופט חיים כהן שהיה אנטי דתי, השופט משה זילברג שישב על כיסא 'הדתי', והשופט אלפרד ויתקון שהיה א־דתי. השופט ויתקון הבהיר שאזרחי  ישראל רואים את עצמם כחלק מהתרבות המערבית האוניברסלית, לא מעניינת אותם עמדת המשפט העברי ולא הדין האישי. בית המשפט העליון אמור לתת ביטוי לערכי 'הציבור המתקדם והנאור'. בוויכוח שהיה לי עם השופט אהרן ברק הצלחתי לשכנע את הנוכחים שהציבור המתקדם והנאור (בעיני עצמו כמובן) הוא מי שגר ברחביה או ברמת אביב, קורא עיתון הארץ ויוצא בבוקר לעבוד בבית המשפט העליון. מחיאות הכפיים של הקהל היו נלהבות.

השופט ברק אימץ את דעת השופט ויתקון. הוא הפך את ערכי הציבור המתקדם והנאור לדגל שמונף מעל בית המשפט העליון. ביחד עם הקביעה בדבר מהפכה חוקתית, ביטול הדרישה לזכות העמידה, הסבירות והמידתיות, הצליח השופט ברק להטות את ספינת מדינת ישראל והחברה הישראלית. אין עוד דוגמה בהיסטוריה, לפחות זו שאני מכיר, שאדם אחד, שלא נבחר על ידי הציבור, מצליח להוביל חברה שלמה ולעצב מחדש את ערכיה. לא עוד מדינה יהודית, אלא מדינת כל אזרחיה. שוויון, אנושיות בסיסית, וערכים פרוגרסיביים מעל הכול.

השופט ברק, באותו כנס שאוזכר, טען שפסק דין קעדאן, שבו נקבע שאי אפשר למנוע מאזרח ערבי לקנות קרקע ביישוב יהודי, הוא מפסקי הדין החשובים ביותר בתולדות המדינה. כשהצגתי לו, בפני הציבור, את פסק דין אביטן שבו נקבע שיהודי לא זכאי לקבל קרקע ביישוב שמיועד לעיור בדואים, מכיוון שלבדואים יש ייחודיות משפחתית שבטית ולאומית, הסביר השופט ברק שמדובר בפסק דין מוטעה.

כל בר דעת הגון מבין היום שישראל מצויה במערכה אדירה על אופיה ודרכה: האם ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? האם ישראל היא התגשמות של חלום דורות או שלוחה קטנה של ארה"ב לחופי המזרח התיכון?

לי אין ספק שאיש לא יהיה מוכן למסור את הנפש על מדינת כל אזרחיה. שמעתי את דברי הרמטכ"ל אביב כוכבי, והתמלאתי דאגה. הבנתי מדבריו, בהנחה שאיני טועה, שהאליטה (בעיני עצמה כמובן) רוצה לשרת ב־8200 ומקווה שהפריפריה החברתית תשרת בגולני ובגבעתי. שלא תהיה טעות. אין פראיירים בישראל. לכך יש להוסיף את קריסת מערכת החינוך שמונעת לימודי תנ"ך והיסטוריה יהודית. לפני כמה שנים, בהרצאה לסטודנטים, שאלתי מה היה 'מבצע דני'. התשובה שקיבלתי הייתה שמדובר במבצע של חברת שטראוס. שבועיים לאחר מכן סיפרתי למורים את התשובה שקיבלתי, והם כלל לא צחקו.

בחג שבועות תש"ד (1944) אימא שלי, הוריה ושמונה אחים ואחיות שלה הגיעו ברכבת משא לאושוויץ־בירקנאו. על הרמפה ערך 'דוקטור' מנגלה סלקציה. סבתי ושישה אחים ואחיות של אימי הובלו מייד למשרפות. אם היו אומרים אז לאימא שלי שבעוד ארבע שנים תהיה ליהודים מדינה, היא הייתה אומרת שהגאולה כבר כאן. אבא שלי היה במחנה הריכוז דכאו, מושפל ומורעב. אם היו אומרים לו שבעוד שנים ספורות ליהודים יהיה צבא, שהבן והנכד שלו יהיו קציני שריון, הוא היה אומר שהמשיח כבר כאן. לסבא שלי היה בביתו בהרי הקרפטים איור של קבר רחל. אם היו אומרים לו שהנכדים והנינים שלו יוכלו להתפלל במערת המכפלה ובקבר רחל, הוא היה אומר: "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". אלפיים שנה יהודים התפללו "ותחזינה עינינו בשובך לציון, ולירושלים עירך ברחמים תשוב". אנחנו זכינו לראות בהתגשמות חזון הנביאים. ירושלים נבנית לתלפיות, זקנים יושבים ברחובותיה וילדים משחקים בגינותיה, כרמים בשומרון ובתים ביהודה. אנו זוכים לחיות בימים הגדולים בהיסטוריה היהודית, ימי שיבת ציון. לא ניתן  להרוס לנו את החלום בשם סיסמאות נבובות של מדינת כל אזרחיה. בקרוב תהיה ההכרעה. הבחירות הפעם הן מהחשובות ביותר בתולדות המדינה. חובה להשתתף ולהצביע. ההיסטוריה היהודית לא תמחל למי שוויתר על המדינה היהודית, חלום הדורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
מערכת עולם קטן ספטמבר 8, 2022 2:43 pm אין תגובות

"אנחנו מאמנים צבא נחוש, חצוף, עם שפת גוף בוטחת, חסין מפני ליטופים ועם פה שלא כדאי ליפול לתוכו"

אודי בן חמו, גלי בת חורין

 

תסבירי מה מניע אותך. מה גורם לך לקום בכל בוקר (טוב, נו, בכל צהריים) ולפעול ללא הפסקה.

פורום קפה שפירא יוצא בקמפיין מימון המונים, וככל שלוחצים עליי לנסח במדויק יותר למה העולם לא יכול להמשיך להסתובב בלי פורום קפה שפירא, ככה אני עצמי מבינה את זה פחות. זה לא שתכננתי ששבע שנים אחרי שבטעות קבעתי פגישה והגיעו בלי כוונה ארבעים איש יהיה לי על הראש מועדון של כמעט שנים עשר אלף חברים, בית אינטלקטואלי לימין (פעם קראו לזה ציונות), כולל שכר דירה, ארנונה, ניהול הרצאות, אולפן הפקות, ערוץ יוטיוב שיש לו מיליון וחצי צופים שיש לספק יומיום את תאבונם התובעני בארגון שבנוי על מתנדבים נכבדי ציבור ומאות מרצים ידועי שם. מי בחר בזה בכלל? לא אני.

אבל אודי כן. הוא פנה אליי, וגם אם לא הבין למה הכניס את עצמו, לפחות ידע למה הוא מצטרף כשמצא אותי לפני שנתיים והתנדב למנכ"ל את הפורום. העולמות שלנו הפוכים כל כך, שכשאנחנו משוחחים בזום אודי תמיד נראה קצת לחוץ שמא הוא אומר משהו בשפה מרקסיסטית לא מובנת או שאחריד את ילדיו בלשוני המשוחררת מדי.

כשבאים לציבור הדתי ומפתים אותו בשם ערכים כמו חמלה והכלה, זה נקלט שם כי זה כל כך מתאים לתפיסות היהודיות שלו. צריך ללמוד לבחון את המושגים והמשמעות שלהם בקפידה, לברר אם כולם מתכוונים בדיוק לאותו ערך. והבעיה היא שהציבור הדתי בסכנה. הוא הקורבן הראשון של התעמולה.

 

תגיד, אודי, למה בחור יהודי טוב, שקיבל חינוך דתי, בוחר אחרי קריירה צבאית מכל הארגונים במגזר הדתי שישמחו לשלם לו משכורת להצטרף דווקא לארגון שבראשו שמוצניקית לשעבר, יצור כלאיים בין אינטלקטואלית לטרול?

באתי כי מצאתי פה מצרך נדיר: היכרות אינטימית עם המציאות. מצאתי פה תפיסה סדורה של כל מה שמתרחש פה, שיח שמחבר את הנקודות בין כל מה שמתרחש בארץ, אינטלקט צרוף אבל בעיקר שפת גוף בוטחת, עצמאית וזקופת קומה שלא מחפשת ליטופים מהאליטות.

אני לא רוצה להישמע נביא זעם, אני לא זועם ובטח לא נביא, אבל אנחנו חיים בחברה שהולכת ונעשית אדישה. בינתיים הכול נראה די בסדר. אנשים לא קולטים שמתחת לפני השטח מתחוללת מלחמת תרבות סמויה ומטורפת. אני בטוח שגם לא מעט מקוראי עולם קטן חושבים שאנחנו לגמרי הזויים, שבויים בתאוריות קונספירציה.

להפך, השמאלנים הם הקורבנות הראשונים. זה כמו בארץ הצעצועים בפינוקיו: החמורים השלמים הם ראשוני הקורבנות. לאחרונים עדיין יש רק אוזני חמור.

 

אז מצאת פה אנשים שרואים את המציאות כפי שאתה רואה אותה. זה גם מן הסתם אישש את התפיסות שלך. הנה שאלה קשה: למה אתה חושב שאנחנו צודקים? כל אחד יכול למצוא קבוצה שחושבת בדיוק כמוהו, גם מי שבטוחים שכדור הארץ שטוח.

פשוט. כי יש דבר כזה אמת. המציאות עצמה מדברת. יש ביטוי כזה 'אומר חיים'. יש עובדות, המציאות עצמה מדבררת אותן. וכשלאט לאט מלקטים את חלקי מציאות, מחברים בזהירות כל פיסה, כמו בפאזל מתקבלת התמונה המלאה. זאת להבדיל מהשיח הקיים, שבו כל אחד יכול להגיד כל מה שבא לו, הכול הולך, בלי היגיון, בלי עקביות. בלי עובדות.

קחי את הנאום של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בטקס הכי סמלי, יום הזיכרון לשואה בצבא ההגנה לישראל. הוא 'מזהה סימנים' בחברה הישראלית: "אנו בוטחים ברמתו המוסרית של צה"ל כארגון, אך איננו מתעלמים מחריגות של פרטים". כלומר, חיילי צה"ל הם 'נאצים' כי כמה פרטים חריגים מזכירים לו את הנאצים. את מבינה? החריג מתוקף ההגדרה שלו הוא שמייצג את הכלל.

זה מזכיר לי: חנין זועבי, ארבע פעמים ניסו לפסול אותה מלהתמודד לכנסת, ובחמישית היא נפסלה אחרי התמיכה במרמרה. בתגובה היא אמרה: "מדינת ישראל היא מדינה פשיסטית. ארבע פעמים ניסיתם להרחיק אותי, וגם בחמישית לא תצליחו; יש לי אמון מלא בבג"ץ שיהפוך את ההחלטה". צדקה, אגב. אותה תרבות השקר של האסלאם, שיצר פרדוקסים כמו "נרצח את כל מי שיקרא לנו אלימים", רווחת היום בשיח ה'אינטלקטואלי' שלנו. הערבים לפחות משקרים לטובת האינטרסים שלהם. אנחנו משקרים בטמטומנו לטובת האינטרסים של האויב.

אבל הציבור הדתי הכי פתוח לקבל את הערכים המזויפים של החמלה, של ההכלה.

זה מצחיק וחמוד. זו הנשמה היהודית שלך שלא מסוגלת לרדת לעומק תחתית הכשל. אפילו אתה נפלת בפח: זה לא שהשמאל מקדם חמלה או הכלה. אין לו ערכים משלו. השמאל הוא אידאולוגיה חתרנית, טפילה על הערכים של החברה שבה הוא פועל חתרנית. בשומר הצעיר לא דיברו איתנו על חמלה. פנו אל היהירות האינטלקטואלית שלנו

בגלל שקרים כאלו הרגשתי שאני חלק ממיעוט בצבא, מאלה שחושבים אחרת. למשל, שלארץ ישראל יש ערך, זה לא רק נדל"ן. להיסטוריה יש תוכן, היא מספרת לנו סיפור שכדאי להקשיב לו. אי אפשר היום לטעון שיש למשל 'מצוות מלחמה', שכשאתה הורג את האויב אתה לא אמור להיחשב רוצח. להפך, הוספת טוב לעולם. זה לא חלק משיח לגיטימי יותר. אז אתה כל הזמן בורר מילים.

חשבתי הרבה על המושג קונפורמיזם, הליכה בתלם. תמיד התגאיתי בכך שאני נון-קונפורמיסטית. הנחתי שכולם נולדים עדר נטול חשיבה עצמאית, ורק אני הצלחתי לפרוץ החוצה. בשנים האחרונות התחלתי להבין שזה הפוך: אנחנו נולדים בעלי עולם פנימי עשיר, ביזארי, ייחודי, עם דחפים ותשוקות שונים ומשונים, רובם אנטי-סוציאליים, והמאמץ האמיתי, ההרואי כמעט, הוא בהצלחה לפתח משמעת עצמית לריסון מרבית הפוטנציאל הזה כדי להצליח להתאים לחברה, להיות נסבל בה, מתוך היכולת והרצון להתחשב בסביבה, במשפחה, בבני הזוג. נון-קונפורמיזם הוא הרבה פעמים תירוץ לפעול על פי דחפים וגחמות תוך כדי צפצוף על דרישות החברה, צרכיה ורצונותיה. מה שאתה מתאר זה מצב שבו כולם מכילים רעיונות שנכפו עליהם באיומים, שבו כולם מעמידים פנים ומשלמים מס שפתיים לשיח שכולם יודעים שהוא שקרי. זה לא קונפורמיזם אלא פחדנות.

בגלל כל הבלבול הזה נחוץ היום שיח שיאיר את עיני הציבור שלא כל מה שנשמע כמו מכנה משותף הוא באמת כזה. כשבאים לציבור הדתי ומפתים אותו בשם ערכים כמו חמלה והכלה, זה נקלט שם כי זה כל כך מתאים לתפיסות היהודיות שלו. צריך ללמוד לבחון את המושגים והמשמעות שלהם בקפידה, לברר אם כולם מתכוונים בדיוק לאותו ערך. והבעיה היא שהציבור הדתי בסכנה. הוא הקורבן הראשון של התעמולה.

להפך, השמאלנים הם הקורבנות הראשונים. זה כמו בארץ הצעצועים בפינוקיו: החמורים השלמים הם ראשוני הקורבנות. לאחרונים עדיין יש רק אוזני חמור.

אבל הציבור הדתי הכי פתוח לקבל את הערכים המזויפים של החמלה, של ההכלה.

זה מצחיק וחמוד. זו הנשמה היהודית שלך שלא מסוגלת לרדת לעומק תחתית הכשל. אפילו אתה נפלת בפח: זה לא שהשמאל מקדם חמלה או הכלה. אין לו ערכים משלו. השמאל הוא אידאולוגיה חתרנית, טפילה על הערכים של החברה שבה הוא פועל חתרנית. בשומר הצעיר לא דיברו איתנו על חמלה. פנו אל היהירות האינטלקטואלית שלנו. לערבים הם משווקים לאומנות פשיסטית, לחילונים – חתירה לשלום ולאי-אלימות, ולמיעוטים 'מודרים' – מהפכנות באמצעות טרור. המהפכה מתקדמת באמצעות כזבים.

פרומיל מכלל השמאלנים יתמכו בכוונות השמאל לו ידעו מה הן. החילונים היו הראשונים ליפול, כי להם לא הייתה אמונה מוצקה. הם פשוט נאספו ביד קלה באמצעות דמגוגיה פשוטה. עד לא מזמן הציבור הדתי נתפס כחומה בצורה בפני חתרנות. קשה לבלבל לציבור אמוני את מושגי הטוב והרע שיצוקים לתוכם בבטון. רק לאחר שהשחיתו את מרבית הציבור יכלו לקוות שהדתיים לא יעמדו בפרץ ויישרו קו עם הממלכתיות הכוזבת. אני מקווה שטעו.

מעניין. לאור ההיכרות החדשה למדי עם הציבור הזה, יש לך אולי אבחנה על המחנה האמוני שאנחנו לא מצליחים לראות במבט מבפנים?

במבט מבחוץ על הציבור הדתי חצבתי כמה מסקנות עליי: הציבור הזה תמיד נראָה לי עדרי, משעמם בקונפורמיסטיות שלו. כולם נישאים, מקימים משפחות, מולידים. כשהתקרבתי יותר הבנתי כמה עוצמה נחוצה לניהול אורח חיים סדור כזה ושיניתי את דעתי על מושג הקונפורמיזם. אני מורדת מטבעי, ולי זה מהפך פרדיגמטי ממש. השתניתי כתוצאה מהמפגש הזה. ההתפתחות הזו היא הרווח האישי שלי מההיפתחות לציבור הדתי שחונכתי לשנוא.

ככה זה בג'ונגל

הרבה אנשים טוענים שהכתיבה שלך מורכבת מדי, בשפה גבוהה מדי, לא מובנת. זה בכוונה?

ברור. זה מפחיד שמאלנים.

חשבתי שזה מה שתגידי.

שמע, כל האינטלקט נמצא בימין, הדתי והחילוני. אבל הימין אימץ לעצמו תכונה אובדנית – צניעות. וזה מאפשר לנאו-ברברי שבא, כמוני, מתרבות 'אני ואפסי עוד', להתנשא על בן שיחו. כשדתי מתפלמס עם טיפוס מתבהם, הרבה פעמים הדתי מתבייש במקומו על בהמיותו, ובמקום לתקוף אותה הוא מתנצל בשמו במקום לתקוף בדיוק על זה.

אני מאמינה באסטרטגיות של חיות בטבע. קודם כול חושפת שיניים כדי לאותת שאני יכולה ומוכנה לטרוף אותם באמצעות עליונות אינטלקטואלית. שפה בוטה מאותתת לטרף שאין לי עכבה מוסרית לצרוב עלבון היישר באגו שלו.

כמו בטבע, לאיומים יש אפקט ממתן שעשוי למנוע קרב ממשי. ואם היריב מצליח לגייס מספיק שפיות לנהל דיון ענייני, רק אז אסיר ממנו את הטלפיים. זה לעולם לא יקרה כשמגישים לטורף את הצוואר מראש.

 

הרבה אנשים טוענים שהכתיבה שלך מורכבת מדי, בשפה גבוהה מדי, לא מובנת. זה בכוונה?

ברור. זה מפחיד שמאלנים.

חשבתי שזה מה שתגידי.

שמע, כל האינטלקט נמצא בימין, הדתי והחילוני. אבל הימין אימץ לעצמו תכונה אובדנית – צניעות. וזה מאפשר לנאו-ברברי שבא, כמוני, מתרבות 'אני ואפסי עוד', להתנשא על בן שיחו

 

דרוש קפה הפוך, שחור וחזק

לאחר שיחה מרשימה של ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת שאלתי אותו: "אתה יכול להראות לי את פס הייצור התודעתי שמייצר אנשים כמוך?" הוא חשב לרגע וענה בצער: "לא מכיר. יש לך אולי רעיונות?"

בהתחלה כל אחד יכול להחליט שלא לשלם עוד מס שפתיים לשקר. אם מסוכן מדי לומר את האמת, לפחות אל תהיו שותפים בשקר.

כמי שהייתה בשמאל שנים רבות את יכולה לנסות להסביר לציבור הדתי שהשנאה כתפיסת עולם באמת קיימת?

 

אני מציעה תרגיל פוקח עיניים: הקריבו את עצמכם על קידוש השם פעם אחת והיכנסו לטוויטר ביום כיפור (נו, לא באמת). כמות השנאה הצרופה לדתיים, ליהדות, הפולחן הפגאני של ההתרסה על ידי חילול כל מה שמקודש תוך כדי התערטלות אפילו מהמעטה הדק של התרבותיות – כל אלו לא יותירו אתכם באפלה. להפך, הם יעניקו לכם מבט היישר לעומק המאפליה.

אז איך מסיימים את השיחה?

איך מסיימים זה ה"עכשיו תגידי משהו אופטימי לסיום" החדש?

את מתחילה להכיר אותנו.

הנה משהו אופטימי: סוציולוג בלגי חקר ומצא שמצליחים לשטוף מוח רק לשלושים אחוז מכלל החברה. הרוב ייכנע, מפחד או בושה, והזומבים יצליחו להביא להפיכה מדמוקרטיה לרודנות.

ממש התמלאתי תקווה.

אבל מספיק שיתייצבו מולם בנחישות וללא מורא רק חמישה אחוזים מכלל החברה כדי לבלום את מתקפת הברברים. ועכשיו פתאום הבנתי בשביל מה צריך פורום קפה שפירא הפוך, שחור וחזק. זה בדיוק מה שאנחנו עושים: אנחנו לא טורחים להוסיף אור. אנחנו מגייסים ומאמנים צבא נחוש, חצוף, כמו שאמרת, עם שפת גוף בוטחת, חסין מפני ליטופים ועם פה שלא כדאי ליפול לתוכו. וכדי שנצליח להגיע למסה הקריטית של חמשת האחוזים בתקווה שיהיה לפני שהנאו-ברברים יגיעו למסה הקריטית שלהם – שלושים אחוז – אנחנו צריכים כסף. הרבה ומהר.

 

 

קרא עוד ←
גלי בן חורין אוגוסט 25, 2022 1:48 pm אין תגובות

הנאום המכונן של שפי פז

בשבוע שעבר הושק ספרו של מתן פלג 'מדינה למכירה' באירוע מרשים בהיכל התרבות. מתן פלג, יו"ר 'אם תרצו', אסף בספרו נתונים מבהילים על ממדי ההון שמדינות זרות משקיעות בישראל – כדי לחסל את מדינת היהודים. "מדינות העולם", כתוב בגב הספר, "ומיוחד מדינות אירופה – מעבירות בכל שנה עשרות מיליוני שקלים לארגונים ישראליים כדי שיתקעו מקלות בגלגלי המדינה בנושאים החשובים ביותר שעומדים על סדר יומה, ובהם המלחמה בטרור, ההגירה, ההתיישבות, שילוב מיעוטים, פעילות צה"ל והריבונות בירושלים".

על כל אלו אני מוסיפה מתוך ידע ומחקר אישי – השתלטותן של עמותות זרות על מערכת החינוך בישראל תוך כדי החדרת תכנים פוליטיים החותרים תחת הזהות היהודית, הציונית, ערכי המשפחה, וחינוך ליצירת הזדהות (רק) עם האויב.

'מדינה למכירה' מביא כמה סיפורים אישיים; סיפורו של כל אחד הוא סיפור דרמטי על גיבור על־כורחו. אדם שנקלע במקרה לאירוע ששינה את חייו – שהפך אותו מחויב למאבק, כנגד כל הסיכויים. אדם אחד אל מול ממסד ממשלתי עוין, כנגד ארגונים בינלאומיים עתירי ממון וכנגד חבריו ושכניו שטופי המוח (אכולי הראש, אם תרצו); אם שכולה מול מערכת משומנת שפועלת דווקא למען זכויות המחבל שרצח את בנה; מתיישבים, שכל אחד מהם מגשים אישית את חזון הציונות – שגילו לפתע שמתנהל נגדם קמפיין 'אלימות מתנחלים', בשעה ששכניהם המוסלמים טובחים בהם; חייל שעומד לדין על שחתר למגע וחיסל מחבל (שרק בדיעבד התברר שמדובר באוטיסט). כל אחד מהם בחר להפוך אסון אישי ליעד, למנוע מאחרים את הסבל שעבר. "לא בחרתי במאבק", מעידה על עצמה שפי פז. כך גם כל הגיבורים והגיבורות האחרים בסיפור הדרמה הזה. כל אחד מהם ראוי לתואר 'גיבור' בשל המאבק הנחוש שהם מנהלים, כשכספים של מדינות שלמות למולם, התקשורת שיוצאת מגדרה להשניא אותם, ומערכת ממסדית משומנת שקנתה את אחיזתה בשלמונים בכל שדרת הפקידות בישראל.

"לא בחרתי במאבק", מעידה על עצמה שפי פז. כך גם כל הגיבורים והגיבורות האחרים בסיפור הדרמה הזה. כל אחד מהם ראוי לתואר 'גיבור' בשל המאבק הנחוש שהם מנהלים, כשכספים של מדינות שלמות למולם, התקשורת שיוצאת מגדרה להשניא אותם, ומערכת ממסדית משומנת שקנתה את אחיזתה בשלמונים בכל שדרת הפקידות בישראל

כולם גיבורים. שפי פז היא גם הגיבורה האישית שלי.

פורום קפה שפירא קרוי על שם הקפה שבו נפגשנו לראשונה, בשכונת שפירא. קבעתי את הפגישה בכוונה בלב המאפליה – הקפה השכונתי של שפי שהפך מעוז ליריביה הבריונים מהשמאל. באנו להפגין את תמיכתנו בה במקום שבו רודפים אותה עד היום התושבים החדשים, המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט. שנואה בשל שקרים נאלחים של עיתונות בוגדנית. פוליטיקאים פופוליסטיים עושים הון פוליטי בהסתה כנגדה, כל ההון שנשפך מהעמותות הזרות מופנה כנגדה ולבסוף – האיחוד האירופי מרשה לעצמו, בחוצפתו הקולוניאליסטית, לרדוף אותה משפטית־אזרחית־יהודית בתוך ישראל, בחסות בית משפט שהפקיר את כל זכויות האזרח שלה.

שפי פז היא מנהיגה טבעית שהצמיחה מצוקה. היא בחרה להקים את ביתה דווקא בלב שכונת מצוקה. לימים, כשיד נעלמה התחילה לשלוח אוטובוסים ומשאיות לשפוך תכולה אנושית של גנבי גבול שבית המשפט כפה על המדינה – באופן טבעי פנו התושבים אל פעילת מרצ שתסייע להם מול הממשלה. המפלגה שהיא הקדישה לה את מרבית חייה, זרקה אותה מכל המדרגות. ולא בכדי. מרצ מקבלת שלמונים מגרמניה דרך הקרן של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, 'קרן רוזה לוקסמבורג', שמטרתה המוצהרת היא פעילות ברוח משנתה של רוזה לוקסמבורג, קרי מהפכה קומוניסטית באמצעות טרור. על פי פלג (ובהצהרתה הגלויה של מיכל רוזין), הקרן ארגנה ב־2018 לחברי מרצ משלחת טיסה לרואנדה ולאוגנדה כדי לשכנע את הממשלות להתנער מהסכמיהן עם ממשלת ישראל לפנות אליה את המסתננים. כיום שפי פז עומדת לדין על גרפיטי בעוד שני הסוכנים הזרים שחתרו ישירות תחת הדמוקרטיה הישראלית לא רק לא נחקרו – מפלגתם עדיין חוקית.

מהרגע ששפי נענתה לפנייה מצד התושבים – בדיוק מה שכל שמאלני הגון אמור לעשות – השמאל הפך אותה לאויב האנושות, ולעם נולדה מנהיגה.

לפני כמה שנים נעמדנו, אנו המעטים, מול הפגנה בדרום תל אביב שארגנו קרנות זרות. כותרת המודעה הייתה "תושבי דרום ת"א נגד גירוש מסתננים" ושורה מתחת – "הסעות מכל הארץ". ואכן, מאות אוטובוסים הביאו את תושבי דרום תל אביב המתנגדים לגירוש, וכך הזדמן לי לעמוד בתוך מכלאה מגודרת של תושבים אמיתיים, בשכונתם שלהם. כסוף שיער אחד צעק לעברי, "את לא מתביישת?! ההורים שלי היו פליטי שואה", כשמנגד מסתנן סודני משליך עלי אבנים וקורא לי לחזור למרוקו, ילדים שחרחרים מודים להיטלר ש"דפק אותנו" (במקור זה יותר גס) ומשטרה יהודית גוררת בכוח אותי דווקא, כי העזתי לעמוד על הכביש, החסום ממילא, בארצי שלי. אותם "תושבי דרום תל אביב מכל הארץ" היו בעיקר 'תושבות'. כאלו שאני מכירה אישית, מקרוב.

כמוני, אלו נשים בגיל העמידה. הן היו המיליה שלי. הן אלו שמגיעות מדי שבוע לשעה קלה, לנופף בעליונותן על שפי, להתעמת איתה , להזעיק נגדה משטרה – ולחזור עתירות ניצחון לבית נקי ומוגן ברמת השרון. אלו אותן גרושות מבעל עם פנסיה תקציבית, או מטרוניתות  מפורכסות שמאחוריהן נגרר בעל מדוכא וכנוע שתפקידו לפרנס ולשתוק. חלקן יוצאות קיבוץ שנטשו את האספסת למען נוחות בורגנית אך עדיין רואות עצמן מלח הארץ מול כל האספסוף. להן יש הכול: בית מטופח בשכונה מוגנת. עיתותיהן בידן, לכל מטלה יש להן שכיר: מטפלות דואגות לילדים, עוזרת בית – לניקיון, גנן – לגינה. הדבר היחיד שנפקד מהן הוא מצפון נקי על שהן רודות בחלכאים השכירים תחת להוביל מהפכה למען זכויותיהם. מתוך הרגל אדנותי אין להן בעיה שמישהו אחר יישא בעול של אירוח המסתננים, אבל גם זה לא מספיק להן. הן תובעות לגזול  ולנכס לעצמן גם את כבשת הרש של שפי – ליהנות מהילה של אומץ לב חברתי, ועל הדרך הן ממרקות עליה את מצפונן.

יום אחד ראיתי אותן כמות שהן, ואז ראיתי את שפי. הבחירה הייתה קלה. ואני יודעת שהן יודעות טוב מאד – הן שונאות אותה כי היא כל מה שהן היו מתות להיות. שפי היא המבוגר שנדרו להיות בילדותן, כשקראו את 'הלינו אותי לילה' ונדרו שלא תהיינה המבוגר שזורק את הילדה היהודייה מהבית בתמורה לכלבלב.

אבל מה לעשות? כפי שהבינו גם עשרות מיליוני גרמנים בשעתם, לא נעים ללכת כנגד הזרם, אין בזה תהילה והטבות כלכליות. זה גם קשה ומסוכן. אז מתוך אותה מרמה עצמית בורגנית שבעה הפכו הללו את היוצרות: הילדה היא הנאצי שיש להילחם בו, במימונם ותמיכתם של קרנות גרמניות אנטישמיות, נסחפות בזרם קונפורמיסטי תוך כדי שהן מרמות את עצמן להאמין שהן הגרמני האחד שלא שתק. הבוז שלי אליהן הוא אינסופי.

בחרתי להביא לכאן את הנאום המלא של שפי פז, מכיוון שמדובר בטקסט מכונן שצריך להילמד בכל בית ספר ציוני. גם אותי הקשיחו מאבקים, ולמרות זאת לא יכולתי לעצור את הדמעות.

אבל מה לעשות, כפי שהבינו גם עשרות מיליוני גרמנים בשעתם, לא נעים ללכת כנגד הזרם, אין בזה תהילה והטבות כלכליות. זה גם קשה ומסוכן. אז מתוך אותה מרמה עצמית בורגנית שבעה הפכו הללו את היוצרות

 

"מתן פלג מדבר בספר 'מדינה למכירה' על הילדות שלי כעולה חדשה ובת לניצולי שואה. משם הכול נובע. שם ההתחלה, שם האמצע ושם הסוף.

"החיים שלי היו מסע מפותל, אבל בסוף – האדם הוא תבנית נוף ילדותו. השואה. פולין שאחרי המלחמה. העלייה לישראל. רגליים יחפות בשדות קוצים בחמסין. המלחמות. הדגל הכחול־לבן. המעברה והגג הדולף. השפה העברית. אבא נלחם להאכיל את המשפחה. אימא צועקת בלילות של סיוטים. השלדים מתחת לבלטות. הזוועה שרבצה מעלינו כמו עננת אבק, שפלש לכל סדק, שנכח בכל צחוק ובכל בכי, למרות המאמץ ההרואי של ההורים לבנות חיים חדשים תחת שמי ים התיכון.

"והנדר שנדרתי לעצמי כילדה, הילדה היחפה עם הצמות שבלעה את סיפורי השואה. הנדר שאני לא אעלה על הרכבת. אני אמות על הרציף ולא אעלה על הרכבת.

"לפני 30 שנה עשיתי את הצעד שבדיעבד היה החשוב ביותר בחיי: עברתי לגור בדרום תל אביב והכול הסתחרר. חיי התהפכו. בזו אחר זו נפלו כל הקליפות של הדעות הקדומות, ובמקומן באה האהבה לאנשים ולמקום. סוף סוף מצאתי שורשים. והתאהבתי. כל כך אהבתי. דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, ותיקים וחדשים, שמאלנים וימנים. עד שיום אחד החל הטפטוף מסיני, והטפטוף הפך לזרם, והזרם גאה לנחשול שאיים לכלות אותי ואת חבריי ואת שכנותיי, ואת הבית ואת השכונה ואת הקהילה ואת הזהות ואת השייכות, וגם את החיים הפיזיים, ואת הרכוש ואת הביטחון. וכוח שאינני יודעת להגדירו במילים אמר לי 'זו המשימה שלך'.

"אני בת 70 היום. ראיתי מלחמות. איבדתי חברים. חוויתי אימה. התרגשתי מתקוות. ידעתי גאווה לאומית וידעתי אכזבות מרות. ידעתי ודאות וידעתי בלבול וידעתי כאב וחוסר אונים. הייתי בשמאל וברחתי לימין ועוד יותר לימין. יצאתי למלחמה נגד כוחות אדירים. איבדתי את הפחד. איבדתי את התמימות. נלחמתי ואני ממשיכה להילחם במדינה שהפקירה אותנו. המדינה האהובה שמחזירה מלחמה בכל כוחה. המדינה שמחבקת את שונאיה ומתעמרת באוהביה.

"גלית דיסטל אטבריאן כתבה פעם: 'שפי לא בחרה במאבק. המאבק בחר בה'. והיא צדקה. אף אדם לא היה בוחר מרצונו החופשי להוביל מאבק כל כך קשה, כל כך מתיש, כל כך מתסכל, כל כך שנוי במחלוקת וכל כך מעורר שנאה. אבל במבט לאחור אני חושבת שכל חיי הכשירו אותי לרגע הזה. הרגע שבו אסרב לעלות על הרכבת ואצא למלחמה על הזהות היהודית של הארץ שאליה באו הוריי, שארית הפלטה, לבנות בית לילדיהם.

"ואנחנו ננצח. כי אין ברירה אחרת".

 

אנחנו ננצח, כי יש בנו אנשים כמו שפי פז.

[הספר 'מדינה למכירה' מאת מתן פלג. הוצאת שיבולת]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
  • 11
  • 12
  • 13
  • 14
  • 15
  • 16
  • 17

המהדורה הדיגיטלית

שו״ת סמס

שו"ת- ויגש

להמשך קריאה »

עשו לנו לייק

אודות עולם קטן

עולם קטן הוא עיתון שהחל לצאת לאור בפסח 2004 והפך במהרה לעיתון אקטואלי שבועי הכולל טורי פרשנות, כתבות, ראיונות עם אישים דתיים ואחרים, לצד מאמרים תורניים.

כתבות אחרונות

אם זה המצב, נשאר רק לפרגן

לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה

רב המאחד

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר/ במגזין או בעיתון

  • office@okm.co.il
  • עדן 050-903-1533

מה אתם מספרים?

© כל הזכויות שמורות לעולם קטן 

תקנון

עיצוב האתר NDESIGN

הצטרפו לעידכונים בוואטסאפ

גלילה לראש העמוד