הטעות הרווחת של הימין הדתי היא שבאצילותו הוא סבור שכשהוא מנהל ויכוח עם פוסטמודרניות מרקסיסטית, יש כאן תהליך שבסופו קיימת סינתזה מפרה * איילת שקד כדוגמה
גלי בת חורין
כבכל שנה בתשעה באב, גם השנה שימשתי בתורנות ברשתות החברתיות כדי להפתיע שמאלנים שטועים לחשוב שהם לבדם בזירה, ואז חרצובות לשונם, הבלתי־מרוסנת כבשגרה, מפיקות פואטיקה של שטנה צרופה ליהדות. לא אכחיש, מענג מאוד לתפוס אותם לא מוכנים ולהחזיר מנה אחת אפיים על הפגיעה שלהם ברגשות הלאומיים היקרים לליבי.
מדוע הם יקרים לליבי? זו שאלה מוטעית. המילה 'מדוע' מניחה תוצאה שקדמה לה סיבה. לא כך באהבת העם שהעניק לי את זהותי. כאן האהבה קודמת לסיבה. היא קדמה לקיומי. אני נולדתי לתוכה. היא הסיבה. אני התוצאה. סיבה לא יכולה להיות מנומקת על ידי תוצאה.
שכל עוד הם מאמינים שנעשה הכול כדי לשמר אחדות – הם יחזיקו באחדות העם כבת ערובה. לתפיסתי, הפגנת נכונות להקריב את האחדות על מזבח המאבק היא מסר: לא מנהלים משא ומתן עם טרור, לא משנה מה המחיר. ואז קיים סיכוי קטן
שישחררו אותה וירגיעו קצת את השיסוי השיטתי
*
אהבה מחדדת את חוש ההבחנה, מהיותה אכפתיות בדרגתה הגבוהה ביותר. ולכן, כשנוכלת – שהוכיחה בעליל שאין שום ערך שלא תרמוס במרוץ המונע מאהבתה חסרת המתחרים לעצמה – מתחנפת לציבור נאמני הרב קוק בהכרזת 'אהבה לאומתנו', וציטוט מ'אורות ישראל', כל מי שהכיר אהבה אותנטית חש בחילה מהזיוף המניפולטיבי הגלוי, הבזוי, השפל כל כך.
*
קניבל מאמין שאכילת הכבד של אויבו מעבירה אליו את עוצמתו. כך הדוקטרינה המרקסיסטית ניזונה מערכי יריביה, מנכסת אותם לעצמה לקשט בהם את כתרה ומשליכה את הקליפה. איילת שקד אומנם אינה מרקסיסטית, אבל גם שקד היא איננה עוד. את האנושיות שבה, אם הייתה כזו פעם, טרף קניבליזם אידאולוגי מבלי להותיר שארית. האידאולוגיה המרקסיסטית חותרת להרוס הכול, תאורטית לפחות, כדי לכונן אוטופיה משיחית על חורבנו, וזאת בלי לטרוח לשתף את חסידיה בתוכנית. שמאלנים ברובם המוחלט אינם ערים להיותם כלי שרת בידי האידאולוגיה שהפכה אותם לקליפות הריקות שהם, בשיטה הקבועה והבדוקה: בתחילה היא רכשה את אמונם בהתחזות למשהו שדומה לערכים שלהם, פיתתה וגררה למאורתה, מצצה מהם את בינתם, תלשה את ליבם, וכדי שלא יחושו בריקנותם, מילאה את החלל הריק בשנאה מופשטת והשליכה אותם, גזולים ושדודים, לגשש כסומים באפלה אחר הצדקות הגיוניות לשנאה הבוערת בהם.
שנאה אידאולוגית, כמו אהבת אומתנו, קודמת לסיבותיה. רל"בים לא שונאים את נתניהו משום ש(הוא מושחת), הוא מושחת כדי להעניק לשנאתם פשר. אך מאחר שאין לה פשר, אין לה גם מזור. בחיפושו, הקורבן האומלל הופך נרקומן לתעמולת שטנה, שסוחרי הסמים בתקשורת מספקים בנדיבות וללא שובעה. לנגד עינינו ממש ראינו את זה מתרחש אצל שקד: אותה התפרקות מכל סממן אנושי, ובן רגע קיבלנו עוד אוטומט, הפולט אותם פסוקי שטנה, באותו נוסח אחיד, זהה לכל הנבזזים לפניה. עתה אין לה אידאולוגיה. לאידאולוגיה יש אותה.
- המרקסיסט המודע סבור שהוא חי ברע שבכל העולמות האפשריים, ששום טוב אין בו, והכול מותר לו משום שממילא אין מעשה תועבה שיכול לקלקל אותו. הנדבקים במגפה אינם זקוקים להכרת ההגות המרקסיסטית, הם רוכשים גישה לחיים מבעד למבט קיקלופי – דרך עין אחת, העין הרעה – מתוך קנאה, צרות עין, זעם ותחושת קיפוח. דרך העין הזו לא תעבור עוד שום תקווה.
לפוסטמודרניזם אין שום בעיה עם עצם קיומה של הבניה חברתית, יש לו בעיה עם עצם קיומה של החברה
מרקס שאב מהגל את הרעיון, שהרוח האנושית מתקדמת בשלושה שלבים מחזוריים: תזה, אנטיתזה וסינתזה. ממודל ההתבוננות על העולם נגזר גם קניבליזם מתודי. ה'תזה' היא הערך המקודש ליריב. מולו יקדם הקניבל ערך הפוך – הוא ה'אנטיתזה': ט' באב הוא יום קדוש להינחם בו על שנאת חינם? זה התאריך שבו האידאולוגיה תגביר את תפוקת תעמולת השטנה. כשהשנואים משלימים עם היותם שנואים, זו הסינתזה, שהופכת לנורמה החדשה – שהיא התזה הממתינה לאנטיתזה. כך כל הדרך עד ריקון כל ערך והפיכת הכול לקליפות שקדים מרוקנות.
- מרקסיזם הוא אידאולוגיה מונוליטית עם ערך אחד ומטרה אחת טוטלית – להשמיד את כל הקיים. בהעדר ערכים נוספים, אין על מה להתמקח. אם תגיע פשרה, היא תמיד על חשבון יריבה שערכיו מוחזקים בידיה כבני ערובה. ככל שערכיו מקודשים יותר, כך הוא סחיט יותר לוויתורים ולפשרה הבאה.
- בתחילת דרכו היה ללנין שותף יהודי, מארטוב שמו. "מגיל צעיר נשתכנעו כל אחד מהשניים כי הישועה טמונה במהפכה לבדה. אבל בעוד שלנין היה יכול לכוף כל דבר למטרה האחת הזו, הנה מארטוב מעולם לא היה יכול להשתחרר מן הציוויים המוסריים הפנימיים שלו. לנין היה יכול לסטות, להעליל, לקשור קנוניות ולזרוע מבוכה, לבקש אפילו עזר מהשטן אם יוצע לו, בלא שידמה בנפשו גם רגע אחד שעצם התנהגותו תהיה לה חשיבות כלשהי בהשוואה למטרה הסופית. תמיד ייחס את המניעים הגרועים ביותר ליריביו… אבל בעוד שלנין גמיש כאתלט, היה מארטוב נוקשה וישר־קו, נתון בשבי מושכלות של התנהגות ועקרונות שמעולם לא עלה בדעתו לזוז מהן" (ליאונרד שפירא 'המפלגה הקומוניסטית הסובייטית', 36). לנין הביס את מארטוב במרוץ לצמרת. מארטוב נכחד.
זו נראית לי מטאפורה מושלמת למערך הכוחות במלחמת האחים שמתנהלת פה במעמד צד אחד: צד שמאל. לשמאל יש שק שלם של ערכים מוסריים, אף אחד מהם לא נועד לשימוש עצמי, אלא רק להחריב בו כל יריב בהתאם לאמונתו. בסופו של דבר, כל מי שניצב מול השמאל יתבשל בסיר שעשוי מערכיו שלו. הנה כמה כאלו: ארה"ב, שגאוותה בהיותה האומה היחידה שיצאה למלחמת אזרחים לשחרור שחורים מעבדות, קרסה מכובד רגשי אשם על היותה אומה גזענית ומשעבדת. רוחם של הקנדים, אומת אנשים נחמדים עד גיחוך, רוסקה תחת אשמת שווא כחסרי רגישות לזולת. יד נעלמה לחצה לעם הרחום ביותר בתולדות האנושות על רגש החמלה, לסחוט ממנו חמלה על רוצחיו והזדהות עם אויב המבקש לנשלו מאדמתו. כל אחד על פי ערכו, כל קניבל על פי צרכיו.
אחדות העם היא תנאי לקיומנו. זו התזה. האידאולוגיה תכוון אפוא את חיציה המורעלים של האנטיתזה לפילוג, שיסוי ושיסוע. ודווקא משום כך בחרתי בשימוש ברטוריקה מתלהמת המכוונת לפגוע. משום שכל עוד הם מאמינים שנעשה הכול כדי לשמר אחדות – הם יחזיקו באחדות העם כבת ערובה. לתפיסתי, הפגנת נכונות להקריב את האחדות על מזבח המאבק היא מסר: לא מנהלים משא ומתן עם טרור, לא משנה מה המחיר. ואז קיים סיכוי קטן שישחררו אותה וירגיעו קצת את השיסוי השיטתי.
- "זו לא הדרך שלנו", אמר לי בעצב אחד ממנהלי מכינת עלי, כשאמרתי לו שהדרך היחידה לשכנע שמאלנים היא להעליב אותם. אני ערה לכך שזה ממצב אותי קרוב יותר לטרור הלניניסטי מאשר למארטוב היהודי, ההגון והערכי, ומאמינה שזה בשליטתי, וכשהצד השני יניח את נשקו, אניח גם אני. זו שטות כמובן. השיח מזהם ומטמא ואין דרך חזרה. הם יכולים לטעון בצדק, שאני גרועה לא פחות מהם (לו הייתה בהם מודעות עצמית להתבהמותם). ההצדקה היחידה (והמספקת, לדידי) היא, שכדי לשמר את קיומם של החלקים הבריאים בחברה, נחוצים גם כאלו שיאזנו את הרוע ברוע נגדי.
- יש בכך גם משהו חיובי. חלק משמעותי באטרקטיביות של השמאל היא אשליה – מתודלקת תעמולה – של מונופול על הצדק והמוסר. מעטים מסוגלים לוותר על ההטבה המתגמלת הזו בעקבות טיעונים משכנעים. בורותם אינה חוסר ידע. היא סירוב אקטיבי להכיר בעובדות ולאבד מיידית את אשליית היותם־צודקים־מעצם־קיומם. ותמורת מה? הסיכוי העלוב להיות, לעיתים נדירות, צודקים באמת? זו תמורה ששווה לוותר למענה על עירוי קבוע של סם הגאווה שבעליונות מוסרית ואינטלקטואלית ללא הטרחה להיות ראויים לה? כמו לנסות לשכנע פורץ צמרת לוותר על תפוקה חינמית בשפע למען פרנסה חוקית מיגיע כפיים בשכר זעום. שמאלנים יודעים את העובדות ומסרבים להסיק את המסקנות. פגיעה ישירה בגאוותם, לעומת זאת, עשויה להוציא את הכיף מהשמאלנות ולאלץ אותם להפעיל את השכל. ואז, אם יבחרו בשמאל, לפחות יחזרו להיות בני אדם שיש להם רעיון, ולא רעיון שיש לו בן אדם.
- קראתי את ספרו המצוין של הרב ד"ר יוסף שטמפל 'פלטינה ופלסטלינה' לקראת המפגש עימו בפורום קפה שפירא (כ' באב, כנסו לאתר פורום קפה שפירא והירשמו). הספר משווה בין ערכיה המוצקים של היהדות לבין הערכים הנזילים של הפוסטמודרניזם. שטמפל מקדיש דיון נרחב לטענה של הפוסטמודרניזם כאילו 'ההבניה החברתית' היא שורש כול רע. לטעמי, כאן המחבר החטיא: דווקא בשל תודעתו המוצקה מדי הוא מתקשה להשיג בדמיונו את עומק חוסר העקביות הפוסטמודרנית. לפוסטמודרניזם אין שום בעיה עם עצם קיומה של הבניה חברתית, יש לו בעיה עם עצם קיומה של החברה. אבל מתחת לרלטיביזם המוחלט רוחשת הנחת יסוד אמיתית באופן מוחלט, מנוסחת לעילא, עם תאולוגיה מובנית: זו הרואה בחברה הקיימת את התממשותו של הגרוע בעולמות. בחברה הזו כל אמת, עובדה, קטגוריה, מוסכמה, ערך, כל מה שקדוש, כל מה שנתפס כמובן מאליו – קלוקל מהיסוד, מונע בהכרח מהמניע הגרוע ביותר, והכרחי להשמידו. וזה, כמובן, מרקסיזם ללא כחל וסרק.
- ההיסטוריה כולה היא מסכת מאבקים בין שונאים מרים. כל מלחמה הגיעה לסיומה לבסוף, כשהצדדים המותשים הבינו שפשרה כואבת עדיפה על חורבן מוחלט. רק סוג אחד של מאבק לא ייגמר אלא בהכרעה מוחלטת. מאבק, שבו צד אחד מגדיר את מטרותיו וערכיו על פי קריטריון יחיד: ההפך מהערכים והמטרות של יריבו.
האין זו הפרשנות, המילולית ממש, ל'סיטרא אחרא'?
- האהבה שלנו את אומתנו, שקד, לא תסמא אותנו מלראות את מומך, מומם של מחנה הקליפות הריקות, כשם שכמיהתנו לאחדות לא תעצור בעדנו מלעשות כל הנדרש להגן על אומתנו.
