ד"ר יהודה שלם[1]
"האירוניה המרה ביותר נפלה דווקא בחלקם של בני המזל לכאורה, שזכו לחזור: לחזור אל הילדים שצוחצחו… אל הכלב שקולרו עוטר בסרט… בילי וישהארט… למשל, שלושה ילדים ואישה טובה, שום גבר אינו יכול לייחל לאישה טובה ממנה, חטף הרעלת גז ואינו יכול לאחוז בכף בלי שזו תתיז לכל עבר נתזי מרק ותרסס את השולחן כמכונת חציר. אינו יכול לכפתר את בגדיו בגלל הרעידות".
תיאור מכמיר לב זה, המופיע בספרה של מ' ל' סטדמן 'אור בין האוקיינוסים', ממחיש את מוראות המלחמה. כל מלחמה. ובמקרה של התיאור לעיל מדובר במלחמת העולם הראשונה ובפצועים ששבו ממנה אל אוסטרליה, מולדתם. ועכשיו שכל אחד יהיה ישר עם עצמו וישיב לשתי שאלות: האם הוא מדמיין מצב הפוך – אישה פצועה החוזרת משדה הקרב אל חיק משפחתה? והאם הוא היה מסכים לשאת לאישה בחורה שהייתה לוחמת ונותרה מצולקת נפשית ופיזית? מאחר שהתשובות לכך ברורות, אפשר להמשיך הלאה ולהודות כי נשים רבות מכילות את מוראות המלחמה כאשר הן מקימות משפחה עם גברים פגועי נפש וגוף, כפי שתיארה סטדמן.
"אם נודה על האמת, גברים תלויים בנשים", כתב אל"מ במיל' רז שגיא בספרו 'נלחמות בצה"ל'. "וחיילים בשדה הקרב תלויים במחשבות על נשים באופן מיוחד. אנו רואים זאת שוב ושוב בזיכרונות… וחלומות. נקודה זו תוארה היטב בדמותו של טום האנקס בסרט 'להציל את טוראי רייאן', בעודו מדמיין את אשתו בגינת השושנים שלה בבית. דמותה הדמיונית שמרה גם על שפיותו של קפטן… מצד אחד, קיים העולם הזוועתי שבו הם מתבוססים, ומצד אחר יש עולם אידילי, המציב את הנשים מחוץ ללוחמה".
כך עולם אידיאלי אמור להתנהל. גברים הנאלצים להגן על ביתם ומולדתם שבים אל חיק משפחתם עם שוך המלחמה. אבל מדינת ישראל נמצאת בתהליך מואץ, הנובע משיבוש מערכות, של פתיחת כל אופני השירות הקרבי לנשים, ועל הפרק נמצאת יחידת החילוץ של חיל האוויר 669. יש לומר באופן חד וברור: תהליך זה מייצר תנועת מלקחיים הרסנית להמשך קיומה של מדינת ישראל.
כדי להמחיש את האנומליה של שירות נשים ביחידות חילוץ, ישאל הקורא את עצמו אם הוא ראה פעם אישה מחזיקה פטיש חציבה או מגבה של משאית. ניתן לסכם עניין זה באבסורד שנוצר בפיקוד העורף: חיילות המצילות חיים עלולות למנוע חיים, כתוצאה מהנזק שייגרם להן בשירות
באגף אחד היא פוגעת בחוסנו של צה"ל, בכשירותו ובמוכנותו למלחמה, ומסרסת אותו מייעודו ותכליתו. על ההשלכות ההרסניות של שירות קרבי משותף לגברים ונשים, "יש אמת שאיש אינו אומר אותה", כתב שגיא, "והיא סיבה מספקת כדי למנוע את שילוב הנשים ביחידות קרביות… הפגיעוּת של הגברים היא למעשה אבן הנגף האמיתית. לא זו בלבד שגברים חלשים כאשר מדובר בנשים, אלא שהם גם נוטים אליהן, וזהו כלל בסיסי ומוחלט… אפשר לטעון לכאורה שזו בעייתם של הגברים ומתפקידם להתגבר עליה, אולם אין אנו יכולים להחליף את כל הגברים. מדובר כאן במוכנות ובכשירות הצבא לקרב".
האגף השני של אותה תנועת המלקחיים גורם נזק לעתידו של העם היהודי שנגזר מהפגיעה בכושר הילודה של הנשים הלוחמות. וכבר הזהיר בן גוריון כי "הדבר הראשון – הייעוד המיוחד של האישה, ייעוד האימהוּת אין בחיים ייעוד גדול ממנו. אין יצור חשוב, יקר ונעלה כילוד אדם. הוא נזר הבריאה, הוא נצח האנושות…אין לעשות שום דבר העלול לפגוע באימהוּת".
תנועת מלקחיים זו היא תכלית מסע הפמיניזם המזויף, אשר מצליח לשבש את שיקול הדעת של ראשי המדינה ובכירי צה"ל. מול מגמות חתרניות אלו ניצבים להם כמה דון־קישוטים, ועבורם המילים "ארגוני נשים מתנפלים עליי בתוכחה", אינן רק חלק משיר של מאיר אריאל. מסע השטנה והשנאה של ארגוני השמאל, אשר עומדים מאחורי הפגיעה בצבא, אינו יודע רחמים. ככל שארגונים אלו יחושו חלולים וחסרי מענה לטיעונים נגד שירות קרבי לנשים, כמו אלו המופיעים כאן, כך תגבר איבתם ומשטמתם. איבה זו תזכה להדהוד בתקשורת המרכזית המנוונת.
לנוכח סביבה תקשורתית עוינת שכזו חשוב לזכור כי אל מול הימין לא ניצבים לרוב אינטלקטואלים אך תמיד מופיעים מולו בריונים. "כשמישהו קורא לך גזעני, סקסיסטי… וכדומה משום שאתה לא מסכים איתו… זו בריונות. זה נבזי…" כתב בן שפירו בספרו '11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה'. הבריונות של השמאל מתבטאת גם בתיוג כל מי שאינו חושב כמוהם כ"לא סובלני, שונא זרים ותומך באי־צדק".
"מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור וחיי בית; חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף בו את האישה על הגבר. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח"
"היש הכרח בגיוס הבנות?"
את השאלה הזו העלה דוד בן גוריון בסקירת הביטחון שערך ב־1953 והשיב: "השאלה… נפתרת בנקל על ידי בדיקת כוח האדם… שלנו ובין זה של הערבים… מבלי שהבנות תעשינה חלק גדול של השירותים – נהיה מוכרחים להעביר חלק גדול של גברים בעלי כושר קרבי ליחידות שירות." מאז שכתב בן גוריון את תפיסת הביטחון היא לא עודכנה, וגם אם יש צורך בריענון כלשהו, ספק אם שירות נשים צריך להיות הסעיף הראשון לדיון או שינוי.
למרות זאת חל שינוי מהותי במושג 'גיוס בנות'. מצורך לאומי, שמתבטא בשירות נשים ביחידות שונות לא קרביות תוך כדי מימוש היתרון האיכותי המובנה בתכונות שלהן, להגשמה עצמית המאפשרת לנשים צעירות לממש את חלומן בחי"ר, שריון או טיס.
"לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים 'לכול', לכל מה שתדרוש ארץ ישראל… אנחנו צריכים להקים דור שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל – סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל… קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול… אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול, איני קשור בשום דבר".
זהו האידיאל שהציג יוסף טרומפלדור לזאב ז'בוטינסקי בעת שעמלו על ייסוד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. לו רק היו אותן נשים צעירות ואידיאליסטיות מאמצות מעט מהענווה של יוסף טרומפלדור, היה נמנע מופע האימים הפמיניסטי שמסחרר את צה"ל ואת החברה הישראלית.
לטווח הקצר הן מימשו את עצמן. בטווח הארוך עלול להיגרם להן נזק בלתי הפיך כפי שעולה מספרו של שגיא: "לוחמות קרקל, לדוגמה… מעריכים כי מרבית הלוחמות סובלות מבעיות רפואיות חמורות. בדרך כלל מדובר בשברי מאמץ ובפריצות דיסק, אולם חלקן סובלות מצניחות רחם, דלקות צוואר הרחם והפסקת המחזור החודשי …גם אחרי שחרורן משירות בצה"ל, רוב הבנות ממשיכות לסבול מהפציעות שנגרמו להן בתקופת השירות".
על הבעייתיות של השירות הקרבי לנשים יש להוסיף גם את יחידות החילוץ של פיקוד העורף שבהן הרוב הוא של חיילות. עבודות החילוץ דורשות נשיאת מכשירים וכלים במשקלים כבדים אשר רובם גבוה מ־18 ק"ג, המשקל המותר לנשים להרים לפי הוראות קצין רפואה ראשי. אין כמעט אלמנט באתר הרס או בכלי החילוץ שעומד בקריטריונים שקבע הצבא. למרבה התדהמה, חיילות מסורות אלו, אשר מתאמנות על חילוץ והצלת חיי אדם, אינן מודעות להוראה זו ועוברות על פקודות הצבא בהוראות המפקדים, שגם הם אינם מודעים למגבלת המשקל שקבע צה"ל.
כדי להמחיש את האנומליה של שירות נשים ביחידות חילוץ, ישאל הקורא את עצמו אם הוא ראה פעם אישה מחזיקה פטיש חציבה או מגבה של משאית. ניתן לסכם עניין זה באבסורד שנוצר בפיקוד העורף: חיילות המצילות חיים עלולות למנוע חיים, כתוצאה מהנזק שייגרם להן בשירות.
מלחמה אינה משחק
הסבר להבדל יסודי זה בין הגבר לאשה, אשר יכול להסביר את כוחה של האישה לחיות לצידו של גבר פצוע או הלום קרב, נמצא בדבריו של זאב ז'בוטינסקי: "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור וחיי בית; חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף בו את האישה על הגבר. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח… בתוך תוכי יש מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קוראים אישה. אמונתי מעטות הן. וזו אחת מהן – שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים, אל תיגע ובל תגיע."
המקום שבו באות לידי ביטוי באופן מובהק המילים "חוץ מיגיע כפיים גס ופראי" הוא השירות הקרבי. בחוסר התאמתן של הנשים לשירות כזה הבחין לוחם הקומנדו צבי סווט, כפי שעולה מספרו 'עוד ניצחון כזה…'. סווט, שהעלה את זיכרונותיו מהקרבות שבהם השתתף באלבניה ואיטליה במלחמת העולם השנייה, תיאר כיצד "הבחורות הפרטיזניות… הסתובבו בחשיבות רבה… נוכחותן אומנם חייבה התנהגות גיבורים, אך גם הפריעה למהלך חיים חיילי תקין. והייתה מכשול ומקור קנאה לבחורים… הוסיפו מתח הרסני לאווירה… ריחמתי עליהן. מלחמה אינה משחק… ודאי שאין מקום האישה בעמדות הקדמיות, מול אויב".
ואחרי ההסברים הללו ניתן לפנות לנשים הצעירות והמסורות ולנסות לפקוח את עיניהן. אפשר למשל לשאול אותן אם הם יודעות היכן משרתים בנותיהם ובניהם של אותם חברי ארגונים חתרניים. אולי גם כדאי לציין לפניהן שראשי החמאס מעולם לא שלחו את בניהם להתאבד. הם מצאו להם קורבנות משולי החברה.
ביטוי דרמטי קלאסי לאידיאליזם הצעיר מופיע בשירו של הסופר הרוסי איוון טורגנייב: "אתם המבקשים לחצות מפתן זה, התדעו מה מצפה לכם?/ אני יודעת, השיבה הנערה/… האם יודעת את כי ייתכן שתתפכחי מאשליותייך, שתגלי כי טעית, שהרסת את חייך הצעירים לשווא?"
[1] ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. ספרו, 'עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט', ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל.
צילום תמונה ראשית: דו"צ
