הנאום המכונן של שפי פז

בשבוע שעבר הושק ספרו של מתן פלג 'מדינה למכירה' באירוע מרשים בהיכל התרבות. מתן פלג, יו"ר 'אם תרצו', אסף בספרו נתונים מבהילים על ממדי ההון שמדינות זרות משקיעות בישראל – כדי לחסל את מדינת היהודים. "מדינות העולם", כתוב בגב הספר, "ומיוחד מדינות אירופה – מעבירות בכל שנה עשרות מיליוני שקלים לארגונים ישראליים כדי שיתקעו מקלות בגלגלי המדינה בנושאים החשובים ביותר שעומדים על סדר יומה, ובהם המלחמה בטרור, ההגירה, ההתיישבות, שילוב מיעוטים, פעילות צה"ל והריבונות בירושלים".

על כל אלו אני מוסיפה מתוך ידע ומחקר אישי – השתלטותן של עמותות זרות על מערכת החינוך בישראל תוך כדי החדרת תכנים פוליטיים החותרים תחת הזהות היהודית, הציונית, ערכי המשפחה, וחינוך ליצירת הזדהות (רק) עם האויב.

'מדינה למכירה' מביא כמה סיפורים אישיים; סיפורו של כל אחד הוא סיפור דרמטי על גיבור על־כורחו. אדם שנקלע במקרה לאירוע ששינה את חייו – שהפך אותו מחויב למאבק, כנגד כל הסיכויים. אדם אחד אל מול ממסד ממשלתי עוין, כנגד ארגונים בינלאומיים עתירי ממון וכנגד חבריו ושכניו שטופי המוח (אכולי הראש, אם תרצו); אם שכולה מול מערכת משומנת שפועלת דווקא למען זכויות המחבל שרצח את בנה; מתיישבים, שכל אחד מהם מגשים אישית את חזון הציונות – שגילו לפתע שמתנהל נגדם קמפיין 'אלימות מתנחלים', בשעה ששכניהם המוסלמים טובחים בהם; חייל שעומד לדין על שחתר למגע וחיסל מחבל (שרק בדיעבד התברר שמדובר באוטיסט). כל אחד מהם בחר להפוך אסון אישי ליעד, למנוע מאחרים את הסבל שעבר. "לא בחרתי במאבק", מעידה על עצמה שפי פז. כך גם כל הגיבורים והגיבורות האחרים בסיפור הדרמה הזה. כל אחד מהם ראוי לתואר 'גיבור' בשל המאבק הנחוש שהם מנהלים, כשכספים של מדינות שלמות למולם, התקשורת שיוצאת מגדרה להשניא אותם, ומערכת ממסדית משומנת שקנתה את אחיזתה בשלמונים בכל שדרת הפקידות בישראל.

"לא בחרתי במאבק", מעידה על עצמה שפי פז. כך גם כל הגיבורים והגיבורות האחרים בסיפור הדרמה הזה. כל אחד מהם ראוי לתואר 'גיבור' בשל המאבק הנחוש שהם מנהלים, כשכספים של מדינות שלמות למולם, התקשורת שיוצאת מגדרה להשניא אותם, ומערכת ממסדית משומנת שקנתה את אחיזתה בשלמונים בכל שדרת הפקידות בישראל

כולם גיבורים. שפי פז היא גם הגיבורה האישית שלי.

פורום קפה שפירא קרוי על שם הקפה שבו נפגשנו לראשונה, בשכונת שפירא. קבעתי את הפגישה בכוונה בלב המאפליה – הקפה השכונתי של שפי שהפך מעוז ליריביה הבריונים מהשמאל. באנו להפגין את תמיכתנו בה במקום שבו רודפים אותה עד היום התושבים החדשים, המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט. שנואה בשל שקרים נאלחים של עיתונות בוגדנית. פוליטיקאים פופוליסטיים עושים הון פוליטי בהסתה כנגדה, כל ההון שנשפך מהעמותות הזרות מופנה כנגדה ולבסוף – האיחוד האירופי מרשה לעצמו, בחוצפתו הקולוניאליסטית, לרדוף אותה משפטית־אזרחית־יהודית בתוך ישראל, בחסות בית משפט שהפקיר את כל זכויות האזרח שלה.

שפי פז היא מנהיגה טבעית שהצמיחה מצוקה. היא בחרה להקים את ביתה דווקא בלב שכונת מצוקה. לימים, כשיד נעלמה התחילה לשלוח אוטובוסים ומשאיות לשפוך תכולה אנושית של גנבי גבול שבית המשפט כפה על המדינה – באופן טבעי פנו התושבים אל פעילת מרצ שתסייע להם מול הממשלה. המפלגה שהיא הקדישה לה את מרבית חייה, זרקה אותה מכל המדרגות. ולא בכדי. מרצ מקבלת שלמונים מגרמניה דרך הקרן של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, 'קרן רוזה לוקסמבורג', שמטרתה המוצהרת היא פעילות ברוח משנתה של רוזה לוקסמבורג, קרי מהפכה קומוניסטית באמצעות טרור. על פי פלג (ובהצהרתה הגלויה של מיכל רוזין), הקרן ארגנה ב־2018 לחברי מרצ משלחת טיסה לרואנדה ולאוגנדה כדי לשכנע את הממשלות להתנער מהסכמיהן עם ממשלת ישראל לפנות אליה את המסתננים. כיום שפי פז עומדת לדין על גרפיטי בעוד שני הסוכנים הזרים שחתרו ישירות תחת הדמוקרטיה הישראלית לא רק לא נחקרו – מפלגתם עדיין חוקית.

מהרגע ששפי נענתה לפנייה מצד התושבים – בדיוק מה שכל שמאלני הגון אמור לעשות – השמאל הפך אותה לאויב האנושות, ולעם נולדה מנהיגה.

לפני כמה שנים נעמדנו, אנו המעטים, מול הפגנה בדרום תל אביב שארגנו קרנות זרות. כותרת המודעה הייתה "תושבי דרום ת"א נגד גירוש מסתננים" ושורה מתחת – "הסעות מכל הארץ". ואכן, מאות אוטובוסים הביאו את תושבי דרום תל אביב המתנגדים לגירוש, וכך הזדמן לי לעמוד בתוך מכלאה מגודרת של תושבים אמיתיים, בשכונתם שלהם. כסוף שיער אחד צעק לעברי, "את לא מתביישת?! ההורים שלי היו פליטי שואה", כשמנגד מסתנן סודני משליך עלי אבנים וקורא לי לחזור למרוקו, ילדים שחרחרים מודים להיטלר ש"דפק אותנו" (במקור זה יותר גס) ומשטרה יהודית גוררת בכוח אותי דווקא, כי העזתי לעמוד על הכביש, החסום ממילא, בארצי שלי. אותם "תושבי דרום תל אביב מכל הארץ" היו בעיקר 'תושבות'. כאלו שאני מכירה אישית, מקרוב.

כמוני, אלו נשים בגיל העמידה. הן היו המיליה שלי. הן אלו שמגיעות מדי שבוע לשעה קלה, לנופף בעליונותן על שפי, להתעמת איתה , להזעיק נגדה משטרה – ולחזור עתירות ניצחון לבית נקי ומוגן ברמת השרון. אלו אותן גרושות מבעל עם פנסיה תקציבית, או מטרוניתות  מפורכסות שמאחוריהן נגרר בעל מדוכא וכנוע שתפקידו לפרנס ולשתוק. חלקן יוצאות קיבוץ שנטשו את האספסת למען נוחות בורגנית אך עדיין רואות עצמן מלח הארץ מול כל האספסוף. להן יש הכול: בית מטופח בשכונה מוגנת. עיתותיהן בידן, לכל מטלה יש להן שכיר: מטפלות דואגות לילדים, עוזרת בית – לניקיון, גנן – לגינה. הדבר היחיד שנפקד מהן הוא מצפון נקי על שהן רודות בחלכאים השכירים תחת להוביל מהפכה למען זכויותיהם. מתוך הרגל אדנותי אין להן בעיה שמישהו אחר יישא בעול של אירוח המסתננים, אבל גם זה לא מספיק להן. הן תובעות לגזול  ולנכס לעצמן גם את כבשת הרש של שפי – ליהנות מהילה של אומץ לב חברתי, ועל הדרך הן ממרקות עליה את מצפונן.

יום אחד ראיתי אותן כמות שהן, ואז ראיתי את שפי. הבחירה הייתה קלה. ואני יודעת שהן יודעות טוב מאד – הן שונאות אותה כי היא כל מה שהן היו מתות להיות. שפי היא המבוגר שנדרו להיות בילדותן, כשקראו את 'הלינו אותי לילה' ונדרו שלא תהיינה המבוגר שזורק את הילדה היהודייה מהבית בתמורה לכלבלב.

אבל מה לעשות? כפי שהבינו גם עשרות מיליוני גרמנים בשעתם, לא נעים ללכת כנגד הזרם, אין בזה תהילה והטבות כלכליות. זה גם קשה ומסוכן. אז מתוך אותה מרמה עצמית בורגנית שבעה הפכו הללו את היוצרות: הילדה היא הנאצי שיש להילחם בו, במימונם ותמיכתם של קרנות גרמניות אנטישמיות, נסחפות בזרם קונפורמיסטי תוך כדי שהן מרמות את עצמן להאמין שהן הגרמני האחד שלא שתק. הבוז שלי אליהן הוא אינסופי.

בחרתי להביא לכאן את הנאום המלא של שפי פז, מכיוון שמדובר בטקסט מכונן שצריך להילמד בכל בית ספר ציוני. גם אותי הקשיחו מאבקים, ולמרות זאת לא יכולתי לעצור את הדמעות.

אבל מה לעשות, כפי שהבינו גם עשרות מיליוני גרמנים בשעתם, לא נעים ללכת כנגד הזרם, אין בזה תהילה והטבות כלכליות. זה גם קשה ומסוכן. אז מתוך אותה מרמה עצמית בורגנית שבעה הפכו הללו את היוצרות

"מתן פלג מדבר בספר 'מדינה למכירה' על הילדות שלי כעולה חדשה ובת לניצולי שואה. משם הכול נובע. שם ההתחלה, שם האמצע ושם הסוף.

"החיים שלי היו מסע מפותל, אבל בסוף – האדם הוא תבנית נוף ילדותו. השואה. פולין שאחרי המלחמה. העלייה לישראל. רגליים יחפות בשדות קוצים בחמסין. המלחמות. הדגל הכחול־לבן. המעברה והגג הדולף. השפה העברית. אבא נלחם להאכיל את המשפחה. אימא צועקת בלילות של סיוטים. השלדים מתחת לבלטות. הזוועה שרבצה מעלינו כמו עננת אבק, שפלש לכל סדק, שנכח בכל צחוק ובכל בכי, למרות המאמץ ההרואי של ההורים לבנות חיים חדשים תחת שמי ים התיכון.

"והנדר שנדרתי לעצמי כילדה, הילדה היחפה עם הצמות שבלעה את סיפורי השואה. הנדר שאני לא אעלה על הרכבת. אני אמות על הרציף ולא אעלה על הרכבת.

"לפני 30 שנה עשיתי את הצעד שבדיעבד היה החשוב ביותר בחיי: עברתי לגור בדרום תל אביב והכול הסתחרר. חיי התהפכו. בזו אחר זו נפלו כל הקליפות של הדעות הקדומות, ובמקומן באה האהבה לאנשים ולמקום. סוף סוף מצאתי שורשים. והתאהבתי. כל כך אהבתי. דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, ותיקים וחדשים, שמאלנים וימנים. עד שיום אחד החל הטפטוף מסיני, והטפטוף הפך לזרם, והזרם גאה לנחשול שאיים לכלות אותי ואת חבריי ואת שכנותיי, ואת הבית ואת השכונה ואת הקהילה ואת הזהות ואת השייכות, וגם את החיים הפיזיים, ואת הרכוש ואת הביטחון. וכוח שאינני יודעת להגדירו במילים אמר לי 'זו המשימה שלך'.

"אני בת 70 היום. ראיתי מלחמות. איבדתי חברים. חוויתי אימה. התרגשתי מתקוות. ידעתי גאווה לאומית וידעתי אכזבות מרות. ידעתי ודאות וידעתי בלבול וידעתי כאב וחוסר אונים. הייתי בשמאל וברחתי לימין ועוד יותר לימין. יצאתי למלחמה נגד כוחות אדירים. איבדתי את הפחד. איבדתי את התמימות. נלחמתי ואני ממשיכה להילחם במדינה שהפקירה אותנו. המדינה האהובה שמחזירה מלחמה בכל כוחה. המדינה שמחבקת את שונאיה ומתעמרת באוהביה.

"גלית דיסטל אטבריאן כתבה פעם: 'שפי לא בחרה במאבק. המאבק בחר בה'. והיא צדקה. אף אדם לא היה בוחר מרצונו החופשי להוביל מאבק כל כך קשה, כל כך מתיש, כל כך מתסכל, כל כך שנוי במחלוקת וכל כך מעורר שנאה. אבל במבט לאחור אני חושבת שכל חיי הכשירו אותי לרגע הזה. הרגע שבו אסרב לעלות על הרכבת ואצא למלחמה על הזהות היהודית של הארץ שאליה באו הוריי, שארית הפלטה, לבנות בית לילדיהם.

"ואנחנו ננצח. כי אין ברירה אחרת".

אנחנו ננצח, כי יש בנו אנשים כמו שפי פז.

[הספר 'מדינה למכירה' מאת מתן פלג. הוצאת שיבולת]