שמעו סיפור.

אם לילד בן 14 בבית ספר במרכז הארץ שולחת אליי את ההודעה שכתבה בקבוצת ואטסאפ של הורי הכיתה:

"איזה קטע. מישהו מציע שירותי ייעוץ מיני – ועוד מוטֶה אידיאולוגית, לא מוסמך או מפוקח בשום צורה, לילדים שלנו, שהם קטינים מאחורי גבינו, בהסתר מאיתנו – בחסות בית הספר!"

מתברר שבית הספר פתח את שעריו למתנדבי ארגון כלשהו לנוער להט"ב שמגדיר את עצמו כ"בית לאלפי בנות ובני נוער להט"ב" ושמטרתו: "זיהוי צורכי הנוער ההומו־לסבי־ביסקסואלי וטרנסג'נדר בישראל. מתן מענה לצורכי הנוער והצעירים ההומו־לסבי־ביסקסואלי וטרנסג'נד בישראל". במהלך הפעילות שנעשתה בבית הספר בהסכמת המוסד החינוכי שידלו המתנדבים הצעירים את הילדים להצטרף למועדון התנועה שלהם, שם יסייעו להם לבחון את ההעדפות המיניות מתוך כל האופציות האפשריות וכך גם את ההעדפות שלהם בדבר זהותם המינית האלטרנטיבית.

נחזור על הדברים כדי לוודא הבנה: בית הספר הניח לארגון חיצוני לפתות ולשדל ילדים, שלכל אחד מהם יש הורים, להגיע למקום שבו זרים – צעירים או מבוגרים, מי יודע – ינברו להם בנפש, במיניות, בזהות המינית – בידיעה שחלק מההורים לא היו מסכימים לכך לו היו יודעים – ועל כן מובטח להם שהארגון יעשה איתם יד אחת כנגד ההורים שלהם – לשמור על כך בסוד מפניהם

אה, ואת עיקר העיקרים שכחתי: הובטחה דיסקרטיות, קרי – הובטח לא לגלות להורים שלהם.

סליחה, מה?!

נחזור על הדברים כדי לוודא הבנה: בית הספר הניח לארגון חיצוני לפתות ולשדל ילדים, שלכל אחד מהם יש הורים, להגיע למקום שבו זרים – צעירים או מבוגרים, מי יודע – ינברו להם בנפש, במיניות, בזהות המינית – בידיעה שחלק מההורים לא היו מסכימים לכך לו היו יודעים, ועל כן מובטח להם שהארגון יעשה איתם יד אחת כנגד ההורים שלהם – לשמור על כך בסוד מפניהם.

מה ששמעתם.

האם ששמעה זאת הזדעקה והעלתה בקבוצת ההורים את השאלה שמתנוססת פה למעלה. הייתם חושבים, אולי, שקמה שם זעקה גדולה. אלא שההורים המדוברים היו מהסוג ה'מתקדם'. ההתקדמות היא סוג של אומנות יישור הקו עם דעת הקהל, שהיא קונפורמיזם שבטעות מייחסים לשמרנים בלבד. ואכן, שמרנים נוטים ליישר קו עם התרבות הקיימת, וזה די בסדר, אם כי קצת משעמם. לקונפורמיזם הפרוגרסיבי יש ניחוח מרדני ומתריס. ה'מתקדם' מפתח חוש שישי לזהות את ההתרסות השובביות של הפופוליזם הזול, שמשום מה מעניקות לו את התחושה שהוא שונה מאחרים, ולא סתם שונה – אלא טוב מהם בתמיכתו בקדמת החזית של הצעקה האחרונה בתחום האופנה המרדנית הפופוליסטית. להתייצב תמידית בחזית האופנה זה מחייב. האופנה, לעומת זאת, מתחלפת בכל רגע. וכך הופך המתקדם האופנתי לטרף, קל מדי, עבור מוסדות השיח המתקדם, שרק מזיזים בכל רגע את האופנה. וכך מוצא עצמו המתקדם כמי שתומך ומקבל באהבה את הרעיון שזרים גמורים יתעסקו במיניות של הילדים שלו בלא הסכמתו ובלי לספר לו. כך אומנם הגיבה אם מתקדמת אחת בקבוצה:

"שמחה מאוד על הביקור של הארגון הלהט"בי מכמה סיבות:

1. 1. ילד להט"ב עלול לסבול מהיותו בארון. ייתכן וההצעה לדבר ללא חשיפה להורים נובעת מהסיבה שהרבה פעמים הילד.ה חוששים לחשוף את רחשי ליבם בנושא להורים כקו ראשון כיציאה מהארון.
2. 2. לגבי החשש שישתלו להם רעיונות: נטייה מינית לא מושתלת לאף אחד בראש! זה מגיע גם ללא שיחות וללא סרטים.
3. 3. עדיף לדבר ולא לקבור את הראש בחול, כנ"ל לגבי חינוך מיני בכללותו… בעיניי הרצאה מבורכת במדינה ליברלית".

אלו, אם יאמרו להם שזה המעשה הליברלי והמתקדם, לא יהססו לכרסם את איברי גופם במו־שיניהם.

הנחת המוצא שם היא שאם קטין כבר טרח להגיע לתהליך בירור (לא מפוקח וללא ידיעת ההורים), הרי שהוא בהכרח שייך לקהילה. זאת לעומת טיפולי ההמרה שהמונופול האלים והבריוני הצליח להוציא מהחוק, שהם סך כל הטיפולים הפסיכולוגיים נטולי האג'נדה הפוליטית, שבהם קטין יכול לקבל סיוע לבירור הבלבול המיני מצד אנשי מקצוע מוסמכים, שנוטים לנסות לסייע לו למצוא את זהותו בטווח הנורמטיבי, כך שיצליח להקים משפחה ולא יזדקק לעזרתם הנצחית של ארגוני להט"ב

בשיחה עם ההורים הציעה חברתי, שמכירה את עומק כשל ה'התקדמות', לחשוב שארגון יהודי דתי מזמין את ילדיהם לבית כנסת להתנסות בהנחת תפילין בלי לספר להורים. אני מניחה שמזה – ולא מכך שיסלילו את ילדיהם לשינוי מין – הם באמת הזדעזעו.

לאחר שכמה מהמתקדמים היותר צעקנים בקבוצה השתיקו את האם המודאגת בבריונות מבלי להבין עם מי הם מתעסקים (מדובר בחברה אישית שלי. אני מכירה אותה זה שנים, ולא הייתי מעיזה להתעסק איתה; אני גם לא מטומטמת לעשות זאת), היא פנתה למחנכת האהובה והמוערכת של הכיתה. לתדהמתה, התשובה הייתה: "כל תנועות הנוער מורשות להיכנס לכיתות ולהזמין את הילדים להצטרף". מה אומר, אומנם חלפו שנים רבות מאז שהייתי בשומר הצעיר, אבל נדמה לי שאם מישהו היה מעלה על דעתו לגייס לשומ"ץ קטינים ללא רשות ההורים – מישהו בהנהלת התנועה היה משלם בראשו, והתנועה הייתה נדרשת לפרסם התנצלות בעיתונות ולהבטיח שלעולם לא יעזו לשדל ילדים להסתיר דברים מהוריהם ולשקר להם.

הילדים שלנו חשובים מכדי שנפקיר אותם במוסדות חינוך בידיים של בוגרים שאינם תופסים את האחריות ומשדלים אותם לפעול מאחורי גבם של ההורים.

נכון ש"שהרבה פעמים הילד/ה חוששים לחשוף את רחשי ליבם בנושא להורים" – הם עדיין ההורים שלו, הם האפוטרופוס הבלעדי, לא בית הספר, ובטח לא ארגון להט"ב חיצוני שמתחזה לתנועת נוער. וכך גם ענתה להם אימא־נמרה:

"אני עומדת על זה שהורים הם כתובת! שאם יש לילד שלי בלבול מיני, אימא ואבא שלו פה בשבילו לברר באמת – בצורה מקצועית ומאוזנת – מה עובר עליו! ואם הוא צריך תיווך כי הוא מתבייש, יש יועצת ויש מורה. לא ארגון להט"בי, נקודה".

אם בית הספר מאמין שתלמיד נמצא במצוקה נפשית כלשהי, יתכבד לזמן את ההורים ולשוחח איתם ולא לשלוח את הקטין לידי זרים בארגון חיצוני לא מפוקח שיתעסק במיניותו – וללמד אותו לשקר להורים. כולם השתגעו לגמרי?!

ואל תשגו באשליות – זו לא בעיה של חילונים. בבית ספר של חמ"ד כבר הוכיחו שאין להם בעיה לשקר להורים האחרים בנוגע לזהות מינית של אחד התלמידים. למרבה הצער, אין לסמוך יותר על המוסדות של משרד החינוך

אדרבא, להורים יש סיבה מצוינת להתנגד שהצאצא שלהם יתרועע עם ארגוני להט"ב. ראשית, נזכיר שלהט"ב זה לא סך כל בעלי הנטיות, אלא ארגון כלל־עולמי פוליטי רדיקלי, שכלל לא בטוח שמטרתו היא לסייע לפרט. ההשערה הקרובה יותר למציאות היא, שהארגונים הללו מנצלים את המצוקות של הפונים אליהם – למטרות הפוליטיות שלהם. זה הצליח מספיק בישראל, ולראייה – ארגוני להט"ב הצליחו לבסס מונופול על טיפולי ההמרה, שעיקרם שידול כל מי שנטייתו אינה ברורה לו, לבחור בנטייה המינית הפחות מיטבית. הנחת המוצא שם היא שאם קטין כבר טרח להגיע לתהליך בירור (לא מפוקח וללא ידיעת ההורים), הרי שהוא בהכרח שייך לקהילה. זאת לעומת טיפולי ההמרה שהמונופול האלים והבריוני הצליח להוציא מהחוק, שהם סך כל הטיפולים הפסיכולוגיים נטולי האג'נדה הפוליטית, שבהם קטין יכול לקבל סיוע לבירור הבלבול המיני מצד אנשי מקצוע מוסמכים, שנוטים לנסות לסייע לו למצוא את זהותו בטווח הנורמטיבי, כך שיצליח להקים משפחה ולא יזדקק לעזרתם הנצחית של ארגוני להט"ב.

וחמור מזה: כבר בשיחת השיווק שידלו מתנדבי ארגון הלהט"ב את התלמידים לאמץ את הרעיון האווילי, השקרי והמסוכן לבריאותם ולנפשם – שעליהם להטיל ספק בזהות המינית שלהם, וכך ניסו להעלות אותם על מסלול מזוויע של סירוס כימי, סירוס כירורגי, עיקור, סיכון היכולת להנאה מינית ותלות כרונית לכל החיים בנטילת הורמונים – שלהבדיל מתרופות נועדו להילחם כנגד הגוף. כן, הורים שפויים בהחלט אמורים לדעת אם הילדים שלהם הוזמנו לכייף במועדון להט"בי ואז להפעיל את כל הסמכות ההורית לאסור עליהם את זה.

המונופול על טיפולי ההמרה מטעם ארגוני להט"ב טוען להגנתו טיעון שמדובר בטיפול מציל חיים. זה אומר, שכשבית הספר חושש ברצינות שהילד שלכם אובדני, המעשה הנכון יהיה להסתיר זאת מכם ולשלוח אותו לטיפול אצל זרים בלא ידיעתכם, מתוך הנחה שאתם הסכנה לילד שלכם, לא הארגון העלום.

ואל תשגו באשליות – זו לא בעיה של חילונים. בבית ספר של חמ"ד כבר הוכיחו שאין להם בעיה לשקר להורים האחרים בנוגע לזהות מינית של אחד התלמידים. למרבה הצער, אין לסמוך יותר על המוסדות של משרד החינוך.

עד לפני שנה כולנו צחקנו כשראינו את ההלם במבטם של משתתפי פאנל בקנדה, שבו שטחה מירב מיכאלי את הטענה שהילדים שייכים למדינה ולא להורים. ובכן, שנה וחצי של ממשלת שינוי, ובתי הספר שונו עד לבלי הכר עד שהם מלמדים את הילדים לשקר להוריהם. בתחילה שנמכו את אימא ואבא ל"הורה 2-1", ועכשיו – "הילדים הם לא שלכם אלא של המדינה". אתם האויב שיש להערים עליו. לא ייאמן.

לאחר פנייה לעו"ד רוני ססובר מעמותת 'מאירים' יישלחו מכתבים לארגון הלהט"בי (שמו נשאר במערכת משום שהוא אינו הארגון היחיד מסוגו שיש להישמר מפניו) ולבית הספר. במכתבים יתחייבו כל הצדדים שאינם פועלים מאחורי גבם של ההורים ושאינם משדלים בני נוער להסתיר ולשקר להורים. בית הספר יתחייב גם שלא לעשות יד אחת עם ארגונים חיצוניים לפעול כנגד ידיעתם ורצונם של ההורים.

ואוסיף המלצה להורים בזמנים אלו: רשמתם ילד למוסד חינוכי? החתימו את המוסד על מסמך נוטריוני לכך שאם נכנס בשעריו בן, הוא יישאר בן עד לסיום לימודיו בו ויצא משם עם כל האיברים שאיתם נולד. וכנ"ל הבנות. ורק שיהיה ברור: אין שום דבר ליברלי בארגוני להט"ב. זו התארגנות פוליטית רדיקלית. גם אם לא סיפרו לאף אחד מהמתנדבים ובני הנוער ש"הארגון פועל למען חינוך ושינוי חברתי", משמעותו מהפכה רדיקלית פוליטית כלל־עולמית.

לא גלי, לא הכול פוליטי, יש כאן פרט שנפגע

עקיבא אליסף

 כשקראתי את המאמר של גלי בת חורין בשבת התהפכה לי הבטן, ואנסה להסביר – לפחות לעצמי – למה.

גלי בן חורין כבר תקופה ארוכה מייצגת בגאון את המסרים שמזוהים עם הרב טאו: ראיית התהליכים בחברה כהתערבות של רוחות זרות ממקורות אינטלקטואליים שליליים שמשפיעים על כל מה שזז סביבנו בלי שאנחנו שמים לב. היא לקחת לעצמה את תפקיד הנביא הזועם והמזהיר מהחורבן שמביאה הפרוגרסיביות יחד עם ישיבות הקו, וזו זכותה .ואולם היא בטח לא גורם ניטרלי להתייחס לסוגיה כזו.

בתמצית המאמר שני מהלכים: א. השיח על פגיעות מיניות מעוות בגלל אג'נדות קלוקלות. ב. בעקבות זאת, מתלוננת שתפרסם את פגיעתה כדי לקבל תמיכה, לא תהיה ראויה לתמיכה (וגרוע מכך – בפוסט החמור ביותר של גלי שנמחק בפייסבוק – היא תזכה לזלזול מוחלט).

אנסה לפרק את המאמר ולענות.

טענה א" – השתרשה בנו תרבות שמקורה בהגות ובאידאלים שמאלניים עמוקים, שרואה בפרט תוצר לוואי של הכלל. תאולוגיות מרקסיסטיות רואות בפרט תוצר לוואי של המושג (הערטילאי) 'חברה'", כותבת גלי, "ה'חברה' היא חזות הכול. הפרט אינו אלא השתקפות חיוורת, מקרה פרטי של 'החברה'. האישי והפרטי לא קיימים, אלא כדי לחשוף את פניה של 'החברה'".

נראה לי מגוחך לענות לטענה הזו בהקשר הזה. כי יסוד שיטתו של הרב טאו (אולי בעקבות הרב קוק לפי קריאתו, ואומנם אצל הראי"ה יש הרבה מקום לאינדיבידואל) היא שהפרט בטל לכלל ולתהליכיו.

אחרי הגיחוך ברור שיש מקום להפריד רשויות בין נושאי פרט לכלל. אבל לטעון את זה סביב הפרשייה האחרונה שמתפוצצת אצל אחד הציבורים הכי קנאים לפרטיותם, ורק כשהגיעו מים עד נפש ותחושה שיש פה בירור דחוף והכרחי, פותחים ודנים; או אז באה הטהרנות ומטיפה: "לא, זה נושא שצריך להיסגר אחד על אחד, הוא אפילו לא פנים־קהילתי".

 

טענה ב' – דחיפת המסרים וההנחות של השמאל הפרוגרסיבי לקריאה הספרותית, לפרשנות הפסיכולוגית ועוד .

כך כתבה גלי: "ספרות נלמדת היום באקדמיה בכלים מתודולוגיים 'דקונסטרוקטיביים', שעיקרם פירוק הטקסט, לא כדי להבין מה התכוון המחבר באומרו, אלא כדי לחשוף את המנגנונים החברתיים המובלעים בתוך היצירה… בעיות נפשיות של נשים מתפרשות כתוצאה של מערכות יחסים דכאניות מצד גברים. בנים הם בנות שהחברה אנסה אותן להיות מזוהים כבנים. גברים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי נאלצים להתמודד מול דעה קדומה מכלילה על היותם בעלי דחפים אלימים."

תמיד מוזר בעיניי להאשים אג'נדה ערטילאית בהפעלת כמות גדולה מאוד של אנשים שאין קשר ביניהם ודעותיהם חלוקות .אבל פה הגדילה הגב' בן חורין לעשות וטוענת שאותה אג'נדה זדונית מפעילה כה הרבה אנשים שונים מתחומים שונים, שכנראה לא יסכימו זה עם זה כמעט על כלום.

אדם שדרכו היא למצוא בכל פינה את הקשר הפרוגרסיבי והאג'נדות הסמויות, כשהוא מאשים את האקדמיה בקריאה מכורה מראש לפי אג'נדה ואת הפסיכולוגים בהבנת הנפש על פי אג'נדה – הרי הוא ממש כמו גמל שלא רואה את דבשתו.

טענה ג' – בשם אותה תרבות של מחיקת הפרטיות דוחקים במתלוננות שיצאו אל תחום הכלל, תוך כדי רמיסת פרטיותן וכבודן רק כדי לממש את האידאולוגיה 'הכול פוליטי'.

מרגש לראות כמה הגב' בן חורין דואגת לנפגעות, עד כדי כך שהיא דואגת שיחזרו לפינתן הטבעית ולהתמודד לבד בלי תמיכה ציבורית עם התוקף …

כמובן בסוגריים אם אין עבירה פלילית (להזכירך, את כותבת את המאמר על טענות לעבירה פלילית).

טוב, כבר היינו בסרט הזה, וכן גם את כבר כותבת את הדוגמה המצוינת לזה – 'הקיבוצים', שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור אליהם .

אולי במקום תאוריות הזויות תחשבי שיש פה ציבור עצום שפשוט נמאס לו להיות גן עדן לפוגעים? אולי תקראי מחקרים המתארים את כמות הפגיעות המיניות ובכמה אחוזים מהם התהליך מבשיל למשפט? בכמה אחוזים אחרי המאסר הקצר הפוגע חוזר לקהילה?

אולי תחשבי שיש פה מתלוננת שניסתה ללא הרף לעמוד מול התוקף והוא לעג לה, עד שבכוחות לא אנושיים היא אספה את עצמה ופשוט צעקה? כן, כמו בתורה "וצעקה הנערה"!

אולי תחשבי שאם דברים נסגרים כמו שאת מציעה, זה מאפשר לפוגע להתהלך חופשי ולפגוע בלי שאף אחד ידע שהוא פוגעני?

אולי תאמיני לנפגעות שהפרסום והתמיכה דווקא מחזקים אותם מול החולשה שנטע בהם התוקף, שאף אחד לא יאמין להן וקולן לא יישמע?

אולי תחשבי על זה כערבות הדדית שאיש ציבור, מחנך, מורה דרך, רב גדול ונערץ פוגע מינית ומנצל סמכות? זו באמת, אבל באמת, פגיעה בכל הציבור!

אולי תחשבי על זה שהציבור בנוי מפרטים אינדיבידואליים כואבים, חושבים, עצמאיים, ביקורתיים לא פחות ממך, שלא מנהלת אותם איזו אג'נדה מסתורית?

עקיבא אליאסף: אדם שדרכו היא למצוא בכל פינה את הקשר הפרוגרסיבי והאג'נדות הסמויות, כשהוא מאשים את האקדמיה בקריאה מכורה מראש לפי אג'נדה ואת הפסיכולוגים בהבנת הנפש על פי אג'נדה – הרי הוא ממש כמו גמל שלא רואה את דבשתו

טענה ד – הנדוס תודעה מי הקורבן ומי התוקף.

"ואז, אחרי ששודלה ונוצלה שלא בטובתה על ידי סוכני אג'נדת 'הכול פוליטי' לחשוף את כל חייה לשיפוט הציבור", כותבת גלי, "האג'נדה זוכה להזריק לחברה דרכה את כל הארס של האידאולוגיה הכללית שלה. הפרטי שהפך לציבורי אינו באמת פתוח לדיון. הציבור נדרש לשפוט, תמיד לטובת הצד שהוגדר מראש כקורבן, על פי פוליטיקת זהויות ניתנת מראש. אם היא אישה, הגבר הוא האשם. אם הוא מוסלמי, הילדה הנאנסת היא האשמה. מה היה לה לעשות שם, במיטה שלה בביתה בבאר שבע?"

"כל מי שמעז להטיל ספק בקורבן – מוקע כמרושע אטום חסר חמלה כלפי הפרט האחד, האישי" .

אז מה יש לנו כאן? פמיניזם רדיקלי שתמיד מאמין לאישה (עייני תחקיר של רביב דרוקר על שולי רנד) או שטוען שכל הגברים אנסים; שמאלני קיצוני שתמיד מאשים את היהודי (טוב, אין צורך להסביר כמה מופרך להאשים את ציבור הזועקים בפייסבוק עכשיו בטענה כזו); שונאי דת שחושבים ש"כל הדתיים סוטים" (גם קצת קשה להאשים את המתלוננת ותומכיה, שרובם דתיים על הרצף ורובם נשואים); תומכי טרנסג'נדרים. טוב נו…

זאת השיטה – לקחת כל כך הרבה דברים לא קשורים ולפתח מכולם סיפור אחד שיתאים לסיפור שלך על השתלטות עוינת של אג'נדות שמאלניות, ואת כל זה להשליך על המתלוננת שרק רוצה שישמעו אותה, שיראו אותה, על הציבור הכואב שמגיע לו לדעת מיהם רבניו, שמגיע לו לייצר חברה שאין בה פגיעות.

וכן, לדעתי מי שחושב שפלטפורמה כמו פייסבוק היא המקום לחקור אישה מרוסקת שנפגעה, הוא בן אדם לא ממש טוב לב.

אני מוכרח להתייחס למשפט "הציבור נדרש לשפוט". מי דורש? האם הציבור הוא בובה על חוטים??

אם תקראי בעיון, תראי שרוב הציבור לא שופט את הנאשם אלא תומך בנפגעות, מסיבה פשוטה: כל אדם הגיוני רוצה עולם נקי מפגיעות. וכדי שזה יקרה צריך לתמוך בנפגעות ולעודד אותן להשמיע את קולן.

וכן אחוז תלונות השווא נמוך משמעותית מאחוז הפגיעות האמיתיות שבהן הפוגע מתחמק מעונש.

גלי בת חורין: התרבות הזו, שמוחקת את הפרט, את הפרטי ואת האישי – כל כולה תרבות שקר. והיא שקרית, לא בהכרח משום שהמתלוננות בדו את תלונתן – אלא כי כל הסוגיה מעוגנת בתוך זירה שקרית, שבה מותר, מחד גיסא – להטיל באופן ציבורי רפש על אדם בסוגיות אישיות ופרטיות שבהן אין לציבור כל כלים לבצע שיפוט אמת, ואז להדוף כל ביקורת כאילו מדובר עדיין בעניין אישי ופרטי

טענה ה – הואיל והתלונות התפרסמו בצורה הנוכחית, הן פוליטיות ולא אישיות, ולכן המתלוננות לא זכאיות לחמלה.

"לכן, עד כמה שזה לא נעים, נראה לא מהוגן ונתפס כחסר רגישות ונבזי – יש לאמץ את העיקרון שמי שהופך או שודל להפוך את הטרגדיה האישית שלו לעניין פוליטי – מאבד את זכותו לדרוש חמלה. הפוליטיקה היא אינה אישית ועיקרה כוח, לא חמלה."

אם זאת המסקנה שלך אחרי כל תאוריית הקונספירציה ההזויה שבנית – שלא לחמול על מי שנוהג אחרת ממך או שמבין את העולם אחרת ממך או שנקלע לנסיבות חיים אחרות ממך – את פשוט אולי לא ראויה לתגובה.

 

טענה ו  – ותאמרו: אין עשן בלי אש. גם בהעדר יכולת להוכיח מעשה בראיות ממשיות, עצם קיומן של האשמות מעיד על המעשה, וככל שהן רבות יותר כך האשמה אמינה יותר.

נכון, אין עשן בלי אש. השאלה היא מה אופי העשן ומה אופיה של האש. עשן הוא לפעמים עדות, לא למעשה שנעשה, אלא להלך רוח של תקופה ששולטת בה אג'נדה קלוקלת מהיסוד, שמבטלת את הפרט תחת 'הכול פוליטי'. ששופטת לא על פי מעשים אלא על פי מי עשה אותם, גם בלי שיעשה אותם. אני מריחה את העשן של ההיסטריה הקולקטיבית, שאפף בשנות התשעים את כל חברותיי שהתגרשו בפרק זמן קצר, לאחר שחברה אחת הרעילה אותן בהערה אחת "תראי איך הוא מדבר אלייך! שתדעי לך שזו אלימות מילולית! בקרוב יפעיל אלימות פיסית!

טוב, זוהי כבר האשמת כל מתלוננת שמפרטת 'נ א נ ס ת י 'בדמיון שווא שמיוצר ברוח תקופה של אג'נדה קלוקלת.

נראה לי שגם זה לא ראוי לתגובה.

אני מציע לך ללמוד קצת גמרא. שם תראי שיש הרבה סיטואציות שיצא על אדם קול, וזה נוגע לדין בבית דין (מגילה כה: מועד קטן יז ועוד). כמו כן כדאי שתראי את דברי החפץ חיים (כלל י) על החשיבות של "לא תעמוד על דם רעך" בפרסום פוגעים.

נראה לי שהבעיה במאמרים שלך היא שאת משתמשת בשפה גבוהה מדי ובמושגים שאנשים פשוטים כמוני לא תמיד מבינים, ואז את נראית חכמה וצודקת, אבל אם מכל המלל המתנשא והגבוה שלך מזקקים את הטענות, מגיע כאב בטן, צריך קצת מאמץ כדי להבין למה.

 

גלי בת חורין:

בעקבות הטור הקודם 'כביסה נקייה מתלכלכת בחוץ', שבו טענתי בעקבות התלונות כנגד הרב טאו, שאין להניח לפרוגרס לטשטש את הגבול בין הפרטי לציבורי ובין האישי לפוליטי, הגיע מאמר הביקורת החשוב של עקיבא אליסף.

אליסף פותח בהתנצלות: "הערות על המאמר של גלי בת חורין (סליחה אם זה יהיה קצת ציני)". ההתנצלות מיותרת לחלוטין, ולדעתי היא עדות לבעיה שניסיתי להציף. שהרי בעצם כתיבת טור דעה מיצבתי את עצמי בחזית הזירה הכללית והפוליטית. אני עקבית בטענה שמי שבוחר לנהל מאבק ציבורי – פותח את עצמו לביקורת ציבורית ומותר לבקר אותו, גם בציניות, גם בתקיפות. בבואך לירות תירה, אל תירא.

זה בדיוק אותו ויתור שאני דורשת מאותן מתלוננות. זו שהכריזה על גבורתה מעצם התלונה לא יכולה להלין על שמטילים ספק בכנותה. אי אפשר לירות בגבורה לכל עבר בתוך הזירה הציבורית ואז להשתיק כל ניסיון לבחון את עדותה או את כשרותה לעדות – בתואנה של מסכנות פרטית ואישית כאילו לא השלכת את עצמך לזירה שבה מתבקשת ביקורת.

להחלטה לצאת לציבור יש השתמעויות לא נעימות. אין חצי־גבורה. הזירה הציבורית היא שחייה במים חומציים, והיא מתאימה רק לדגים בעלי חוסן נפשי, שידעו מול מה הם ניצבים לפני שמזנקים למים. אין משם דרך חזרה אל הפרטי והאישי.

אליסף מזועזע מהעדר החמלה כלפי מי שהופכת מצוקה אישית למאבק פוליטי. אכן, לתפיסתי, ההחלטה לצאת למאבק ציבורי היא ויתור על כך, משום שכרטיס הכניסה לבריכה הרדיואקטיבית שולם מראש: הטלת רפש באדם אחר. עתה הציבור נדרש לשפוט, ולא ניתן לעשות שימוש במסכנות כהוכחת אשמת הצד המואשם. במקרים כאלו רק חקירת משטרה ובית משפט יכולים, אולי, להגיע לאמת. לציבור אין כלים לשפוט מי אומר אמת. חמלה על מסכנות היא הטיה נוספת של הצדק.

אליסף טוען: "…ברור שיש מקום להפריד רשויות בין נושאי פרט לכלל", אלא שלטענתו מוצו כל ההליכים הנורמטיביים: "אבל לטעון את זה סביב הפרשייה האחרונה שמתפוצצת אצל אחד הציבורים הקנאים לפרטיותם, ורק כשהגיעו מים עד נפש ותחושה שיש פה בירור דחוף והכרחי, פותחים ודנים; או אז באה הטהרנות ומטיפה: לא, זה נושא שצריך להיסגר אחד על אחד, הוא אפילו לא פנים־קהילתי".

ובכן, על פי הפרטים שידועים לי, הוגשה תלונה במשטרה (עשרות שנים לאחר המקרה שנטען שקרה). במשטרה לא נמצאה עילה לחקירה, בין אם התלונה לא נשמעה אמינה או בשל חוק ההתיישנות, ואז, על פי השמועות – המשטרה עצמה רמזה למתלוננות לפתוח במאבק ציבורי ולהפגין 'כנגד' המשטרה כדי שתוכל לפתוח תיק חקירה. אם זה נכון, המושג 'מדינת משטרה' קטן על האירוע הפשיסטי הזה. השכל הישר אומר, שאם המשטרה עצמה לא מוצאת עילה לחקירה – יש לקבל שאין כזו.

וזה נאמר מתוך ידיעה ודאית שלא ניתן לסמוך על המשטרה שתעשה את הדבר הנכון. אבל התרופה גרועה מהבעיה. מאבקים ציבוריים לא יכולים להיות עילה לפתיחה בחקירה משטרתית משום שכך איש אינו מוגן עוד מפני רדיפה משטרתית. לכל אחד יש יריבים, פוליטיים, כלכליים, אישיים – שיכולים להתארגן ל'מחאה' למען פתיחת תיקים במשטרה (יש האומרים שכל זה כבר קורה). ואכן, קיימים היום כמה מאבקים כאלו בדיוק: על חפותו של זדורוב; כנגד תפירת תיקי נתניהו; ובקרוב – העמדה לדין של התופרים. אלא שכל מנהלי המאבק הציבורי הזה ידעו היטב שברגע שהם יוצאים למאבק ציבורי הם יחטפו – ומכל הכיוונים האפשריים. אין מכך מנוס, כי כשפונים לשיפוט הציבור יש לקחת בחשבון שחלק מהציבור ייטה להאמין לצד השני, ויהיו כאלו שיפעלו בכל האמצעים העומדים לרשותם בזירה הציבורית כדי לנהל מאבק ציבורי נגדם. זו הזירה, זה המשחק, זה המחיר של עמידה מאחורי מה שאדם מאמין בו. חמלה אינה חלק מהמשחק, והיא נועדה רק להטיית רגשות. וסליחה על ההערה חסרת הרגישות, אך הנדרשת: דיון ציבורי הוא משחק של טיעונים ועובדות. רגש הוא רק מניפולציה. ממש כשם שהקהל ביציעים לא יכול לדרוש מהשופט לפסוק ניצחון לקבוצה שיותר נוגעת ללב. זה לא אותו משחק.

וכאן אני מצטרפת לקריאה של הרב טאו, כמו גם של הרב קלנר, הרב לוינשטיין  ועוד – ללמוד ולהכיר את ההגות הפרוגרסיבית ואת מושגיה. ואז, אם תמצאו אותה טובה ומועילה – אמצו אותה (על אחריותכם בלבד) אבל עליכם לפחות לדעת בשם אילו רעיונות משדלים היום ילדים להפוך לילדות ולהפך, לאן נעלמה חזקת החפות, איפה נמצא היום המרחב הפרטי והאישי

בניגוד לטענות המשתמעת של אליסף, הקשר בין המאמר שלי לרב טאו, שלדעתו אני תומכת בו משום ששנינו הוזים קיומה של אג'נדה סמויה, מקרי בלבד. אני תמיד טוענת כנגד ההטיה הלא־הוגנת, לא הגונה ולא הגיונית – "להאמין לקורבן".

"מאוד מרגש לראות כמה הגב' בן חורין דואגת לנפגעות" (מעניין מה דעתו על הריאיון של אחת המתלוננות עם גיא פלג – שנראה קשוב במיוחד, אמפתי יותר מפסיכולוג קליני – כשהוא שומע את מצוקותיה של אישה חרדית, מזרם שהוא בז לו, שונא מן הסתם, ולא בטוח שרואה בהם בן אנוש במלואם) "עד כדי כך שהיא דואגת להם שיחזרו לפינתם הטבעית ולהתמודד לבד בלי תמיכה ציבורית עם התוקף".

אז ככה: ראשית, הטענה שלו שהן צריכות "להתמודד לבד עם תוקף" – כל עוד לא הוכח שהן אכן קורבן – מהיכן צץ לו "תוקף"? האג'נדה, שלדעתו אני הוזה את קיומה, דומה שכבר שבתה אותו עצמו. "אנחנו מאמינות לקורבנות" היא אחת הטענות המרכזיות ב"אג'נדה שהמצאתי". וזו טענה מגוחכת שסותרת את עצמה. כל אחד מאמין לקורבן, בתנאי שהוכח שהוא אכן קורבן. ואם הוכח, לא נחוצה אמונה. אם לא הוכח, אין לדעת אם להאמין לה, כי טרם הוכח שחל עליה הצו להאמין ל"קורבן"…

בשימוש במושג "תוקף" אליסף מוכיח שהוא עצמו כבר עמוק בתוך האג'נדה. הוא מאמין לקורבנות. (אלא אם הוא מקורב, ואז היה ניאות לבצע גילוי נאות).

מאחר שטעה להניח שהטור קשור ישירות לרב טאו, הוא ממשיך לטעות בסתירה שמצא בדבריי כנגד הרעיון הפרוגרסיבי ש"הכול פוליטי": "כי יסוד שיטתו של הרב טאו (אולי בעקבות הרב קוק לפי קריאתו, ואומנם אצל הראי"ה יש הרבה מקום לאינדיבידואל) היא שהפרט בטל לכלל ולתהליכיו".

אני לא מתמצאת בהגותו של הרב טאו. ואם הפרשנות נכונה, גם לא הייתי מאמצת תורה המבטלת את הפרט.

ראוי לציין, שיש הבדל תהומי בין הצגת משנה סדורה שמציעה את האמת שלה (אידאולוגיה, תאולוגיה וכדומה) לבין ביקורת כלפי משהו שלא יכול להיות אמיתי בשום מצב עניינים. אמת אמורה להיות אחת, ומעולם לא התיימרתי לרגע לטעון שאני יודעת מהי. שקר, לעומת זאת, ניתן לסתור בהרבה מאוד דרכים שונות. הרב טאו, כשמו כן הוא, מציע דרך. אני לעומת זאת מצביעה רק על שבילים – שאל לו לאדם להלך בהם. לא רק, אבל גם משום שאני עצמי הייתי וחזרתי בי מהשביל הזה, המוביל רק לאבדון.

התרבות הזו, שמוחקת את הפרט, את הפרטי ואת האישי – כל כולה תרבות שקר. והיא שקרית, לא בהכרח משום שהמתלוננות בדו את תלונתן (אישית, אני סבורה שאלו הבלים מוחלטים. וזכותי לדעה הזו משום שמרגע שזה נפתח לשיפוט ציבורי, כחלק מהציבור, ביצעתי את שיפוטי שלי) – אלא כי כל הסוגיה מעוגנת בתוך זירה שקרית, שבה מותר, מחד גיסא, להטיל באופן ציבורי רפש על אדם בסוגיות אישיות ופרטיות שבהן אין לציבור כל כלים לבצע שיפוט אמת, ואז להדוף כל ביקורת כאילו מדובר עדיין בעניין אישי ופרטי.

את שקר הזירה הזו אני מזהה בכל מקום בשיח הפרוגרסיבי: אגודות להט"ב וארגוני נשים מנצלים תדיר מצוקה אישית, הופכים אותה לעניין פוליטי, וכשהציבור מגיב – נמלטים בחזרה לתחומי הפרט להסתתר מאחורי גבם של אלו שאת מצוקתם ניצלו פוליטית, לאחר שדלת האורווה כבר נפתחה והסוס ברח.

כך למשל כפתה אג'נדה פוליטית על בית ספר לקלוט ילדה המזהה עצמה כילד, ולאחר שנתגלתה הפרשייה, הדפו ביקורת, שעיקרה התנגדות פוליטית לכפייה פרוגרסיבית בתואנה של התאכזרות לילד/ה.

כך נראית תרבות שקר. מצד אג'נדה שפועלת נמרצות לחסל את היושרה, את דרך הישר ואת השכל הישר. את זה אני משתדלת תדיר להציף בקתדרה הנכבדה הזו, ואני עושה זאת בין היתר באמצעות שימוש במונחים הפילוסופיים של ההגות הקלוקלת הזו לא כדי להישמע מלומדת – כטענת אליסף – אלא כדי לעודד את הקורא להכיר את המושגים שהשתלטו על המציאות שלנו.

וכאן אני מצטרפת לקריאה של הרב טאו, כמו גם של הרב קלנר, הרב לוינשטיין  ועוד – ללמוד ולהכיר את ההגות הפרוגרסיבית ואת מושגיה. ואז, אם תמצאו אותה טובה ומועילה – אמצו אותה (על אחריותכם בלבד) אבל עליכם לפחות לדעת בשם אילו רעיונות משדלים היום ילדים להפוך לילדות ולהפך, לאן נעלמה חזקת החפות, איפה נמצא היום המרחב הפרטי והאישי. מדוע כמות הנישואים בצניחה ומדוע רוב המשפחות מתפרקות. כל זה נובע בין היתר מתוך מושגים 'אקדמיים' כמו 'דקונסטרורציה' (פירוק).

וגם את עצמי איני פוטרת מלימוד. כמי שחיה במדינת ישראל, חובתי היא לרכוש ידע בתורת היהדות (וזאת אני עושה בסיועם הנדיב של הרבנים שמניתי). הכותב אולי חש בור נוכח ההתמצאות שלי במושגים ובתורות ההרסניות הזרות: "איני מתיימר לכתוב ברמה של גלי, היות שאני פחות משכיל ממנה כנראה, ואוצר הידע הכללי שלי פחות משלה (בכל אופן ביני"ש כבר תשע שנים), אבל עדיין, כשקראתי את המאמר בשבת התהפכה לי הבטן".

לידיעתו, בורותי שלי שלחה אותי לברר מה זה 'ביני"ש'. לכולנו יש הרבה מה ללמוד.

והערה אחרונה: אני בהחלט מזדהה עם הזעזוע ו"הבטן המתהפכת". עצם העלאה בעיני רוחנו של אירוע תקיפה מינית מעורר חלחלה. גם כשמדובר בבדיון ספרותי, בסרט קולנוע או בהאשמה שאינה עדיין מתוקפת. אבל חייבת להיות הבחנה ברורה לגמרי: התחושה העמוקה של הזעזוע דומה לפעמים לתחושת ה'אמת' – שבה דברים נחווים כאמיתיים באופן ברור, מובחן ובלתי אמצעי. אך לעולם אין לבלבל בין שתי התחושות: דבר יכול להיות מזעזע עד עמקי הנשמה, אבל לא אמיתי. וה'אמיתי' נבחן מול עובדות מוכחות ולא על פי תחושת בטן.