בכל שבוע, זה כמה שנים, פורום קפה שפירא מארח את האנשים שמצאנו אותם כראויים ביותר להישמע בציבור. ואלו תמיד דברים נבונים, עמוקים, מקנים ידע חדש או שהם מעוררי השראה ומפיחים עוז רוח וגם כופים עלינו באכזריות להכיר בסכנות קיומיות. כל אחד חשוב והכרחי לנו, בדרכו ובסגנונו. בנאומו הקצר של ד"ר חיים שיין באירוע פתיחת קמפיין ההתרמה לפורום, ד"ר חיים שיין עשה את הבלתי מתקבל על הדעת – לקח אותנו למסע ברכבת ההרים של הכול יחד, איזון מושלם בין מבט מפוכח נטול אשליות אך ממלא בתקווה; הציג את עוצמתנו כעם ואת שבריריותנו; מיקם את ההוויה הקולקטיבית שלנו על ציר של עבר ועתיד נצחיים – עם רגליים נטועות בכאן והעכשיו. לטעמי, הטקסט הקצר הזה הוא מענה מדויק לשאלה 'מהי נפש יהודי בפרט ומהי המשמעות של היות אדם ככלל'. הבטתי בקהל בשעה שדיבר – ראיתי בעיניהם את כל המסע שהעביר אותם הנאום הזה. (גלי בת חורין)
החלטתי ללמוד פילוסופיה בתקווה שאמצא תשובות לשאלות קיומיות קשות שלא הרפו ממני. פצעי גוף ניתנים לשיקום, אך חיבוטי נפש נשארים כל עוד נשמת חיים באפנו. כל מי שחזר משדות הקרב של מלחמת יום כיפור מכיר היטב את צלקות הלחימה בנפש, ששום ניתוח פלסטי לא יכול להסיר אותן.
הייתי אז בין השנה הראשונה לשנייה של לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. עם צאת הכוכבים במוצאי יום כיפור, הושמעה ברדיו סיסמת היחידה שהשתייכתי אליה. נפרדתי מבני הבית ועשיתי את דרכי לבית הספר 'גאולה' בקרבת שפת הים. רחובות העיר היו באפלה מוחלטת, דמויות רבות נראו מתרוצצות אנה ואנה. עליתי לאוטובוס שיעדו היה מחנה נתן ליד באר שבע. לידי באוטובוס ישב ישראל איגלברג, שבמהלך הנסיעה הראה לי תמונה מחתונתו שנערכה שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. ישראל, שהיה איתי בקורס קציני שריון, שרוי היה במצב רוח עגמומי. כעבור חודשים נודע לי שישראל הי"ד נפל בסיני בקרב על המתחם המקולל 'חמוטל'.
במחנה נתן כבר המתינו חיילי מילואים לרוב, ישובים בחוסר מעש ומחכים להוראות. אי הסדר היה נוראי. בנוהל חפוז ובאופן אקראי ארגנתי צוותי טנקים. כל התדריכים שקיבלתי בטרם השחרור על נוהלי הגיוס והציוות בקריאת חירום התבררו כחלום באספמיא. משעליתי אל הטנקים המיועדים לנו, חשכו עיניי. היו אלה טנקים שחזרו מאימון, מוזנחים, בבטנם פגזים מועטים, בלי משקפת מפקד ובלי מפות. בצריח המפקד בטנק שלי היה מקלע ללא הדק. משהערתי את תשומת ליבו של קצין החימוש, הוא הרגיע אותי ואמר שבטנקים האחרים אין מקלע מפקד. רגשות מעורבים: מחד גיסא תחושת הדחיפות לצאת ולסייע לחיילים בקו התעלה שמצויים בקרבות קשים וסובלים נפגעים רבים, ומאידך גיסא הבנה כי יציאה למלחמה ברמת מוכנות עלובה ומתסכלת היא דבר מפחיד ומסוכן.
הכנתי תשעה טנקים. חיכינו למובילים שיסיעו אותנו מבאר שבע לקרבת התעלה. מפקד הגדוד אמר שאין מובילים כי המצב ברמת הגולן גרוע, והמובילים מופנים להוביל טנקים לרמה. התחלנו לנסוע על זחלים לכיוון התעלה. רגע לפני היציאה מהבסיס נופף לי בידיו סמל מאיר שטיין, ששירת איתי בסדיר בחטיבה 188, וביקש בנחישות להיות איתי בטנק. הסכמתי. התקרבנו לחזית. המראות היו קשים. לאורך ציר התנועה נראו טנקים מפוחמים משיירי חטיבת הסדיר 14. בליל הקרב השני נאלצנו לחלץ טנקי שרמן שנקלעו למארב מצרי והפכו ללפידים בוערים. המפקדים הבכירים לא קראו נכון את מפת הקרב ושלחו טנקים אל אובדנם. החילוץ היה תחת אש תופת מתוך טנקים שנפגעו והתהפכו.
בסוף השבוע הראשון למלחמה חטף הטנק שלנו פגיעת פגז ישירה על הצריח. חברי מאיר שטיין הי"ד נהרג ואני נפצעתי קשה. הובהלתי בטיסה לבית חולים הדסה בירושלים. אושפזתי כמה חודשים, ועם שחרורי מבית החולים, חבול נפשית וגופנית, חזרתי לאוניברסיטה. החלטתי ללמוד פילוסופיה בתקווה שאמצא תשובות לשאלות קיומיות קשות שלא הרפו ממני. פצעי גוף ניתנים לשיקום, אך חיבוטי נפש נשארים כל עוד נשמת חיים באפנו. כל מי שחזר משדות הקרב של מלחמת יום כיפור מכיר היטב את צלקות הלחימה בנפש, ששום ניתוח פלסטי לא יכול להסיר אותן.
כשחזרנו לאחר המלחמה אל האוניברסיטה, הפנמתי ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. אומה שלמה חיפשה תשובות לשאלות קשות, קיומיות ופילוסופיות. הביטחון העצמי של הקולקטיב הישראלי נשחק לבלי הכר. מרכבות האלים שעליהן שעטנו לאחר מלחמת ששת הימים, טבעו במים אדירים של דם ואש ותמרות עשן.
נרשמתי לקורס בפילוסופיה אנגלו־אמריקאית, שלימד ד"ר משה קרוי. היינו בכיתה הקטנה חמישה סטודנטים. המפורסם שבהם היה דן בן אמוץ. בשבוע השני התראיין משה קרוי בתוכנית הטלוויזיה 'עלי כותרת', אצל ירון לונדון. המרצה הסביר בתוכנית שהוא דוגל באגואיזם מבית מדרשה של איין ראנד, שספרה 'מרד הנפילים' היה עבורו תחליף לתנ"ך. בשיא הריאיון הוא אמר, שאם עיוור צריך לעבור כביש הוא לא יעזור לו, מכיוון שלחיי העיוור אין משמעות מבחינתו. לתוכנית, בערוץ היחיד אז, היה אפקט אדיר. מאות אנשים ונשים הגיעו לאוניברסיטה לשמוע את הגורו החדש. השיעור הועבר לאולם הגדול ביותר באוניברסיטה. כל 'היפים והיפות' הגיעו בהמונים לשתות בצמא את חזון הנביא החדש. הסלבריטאים החדשים של החברה הישראלית נטשו את בתי הקפה האופנתיים והצטופפו באולם גילמן באוניברסיטת תל אביב. כסטודנט לפילוסופיה האמון על גישה ביקורתית, קלטתי במהירות שמדובר בדברי הבל וכבר אז הבנתי שהחברה הישראלית תשלם את מחיר האסקפיזם, הבועה שאליה נכנסו רבים ועד היום טרם יצאו ממנה.
כשחזרנו לאחר המלחמה אל האוניברסיטה, הפנמתי ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. אומה שלמה חיפשה תשובות לשאלות קשות, קיומיות ופילוסופיות. הביטחון העצמי של הקולקטיב הישראלי נשחק לבלי הכר. מרכבות האלים שעליהן שעטנו לאחר מלחמת ששת הימים, טבעו במים אדירים של דם ואש ותמרות עשן
ממש באותה עת למדתי פסק דין של בית המשפט העליון משנת 1962 – רייזנפלד נגד יעקבסון. עובדות המקרה היו גבר נשוי שהבטיח נישואין לאישה רווקה. לצורך התמצות אציין כי השאלה שעלתה לדיון בבית המשפט העליון, הייתה האם בהבטחה שכזו יש אי מוסריות. הרכב השופטים היה מרשים ביותר. השופט חיים כהן שהיה אנטי דתי, השופט משה זילברג שישב על כיסא 'הדתי', והשופט אלפרד ויתקון שהיה א־דתי. השופט ויתקון הבהיר שאזרחי ישראל רואים את עצמם כחלק מהתרבות המערבית האוניברסלית, לא מעניינת אותם עמדת המשפט העברי ולא הדין האישי. בית המשפט העליון אמור לתת ביטוי לערכי 'הציבור המתקדם והנאור'. בוויכוח שהיה לי עם השופט אהרן ברק הצלחתי לשכנע את הנוכחים שהציבור המתקדם והנאור (בעיני עצמו כמובן) הוא מי שגר ברחביה או ברמת אביב, קורא עיתון הארץ ויוצא בבוקר לעבוד בבית המשפט העליון. מחיאות הכפיים של הקהל היו נלהבות.
השופט ברק אימץ את דעת השופט ויתקון. הוא הפך את ערכי הציבור המתקדם והנאור לדגל שמונף מעל בית המשפט העליון. ביחד עם הקביעה בדבר מהפכה חוקתית, ביטול הדרישה לזכות העמידה, הסבירות והמידתיות, הצליח השופט ברק להטות את ספינת מדינת ישראל והחברה הישראלית. אין עוד דוגמה בהיסטוריה, לפחות זו שאני מכיר, שאדם אחד, שלא נבחר על ידי הציבור, מצליח להוביל חברה שלמה ולעצב מחדש את ערכיה. לא עוד מדינה יהודית, אלא מדינת כל אזרחיה. שוויון, אנושיות בסיסית, וערכים פרוגרסיביים מעל הכול.
השופט ברק, באותו כנס שאוזכר, טען שפסק דין קעדאן, שבו נקבע שאי אפשר למנוע מאזרח ערבי לקנות קרקע ביישוב יהודי, הוא מפסקי הדין החשובים ביותר בתולדות המדינה. כשהצגתי לו, בפני הציבור, את פסק דין אביטן שבו נקבע שיהודי לא זכאי לקבל קרקע ביישוב שמיועד לעיור בדואים, מכיוון שלבדואים יש ייחודיות משפחתית שבטית ולאומית, הסביר השופט ברק שמדובר בפסק דין מוטעה.
כל בר דעת הגון מבין היום שישראל מצויה במערכה אדירה על אופיה ודרכה: האם ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? האם ישראל היא התגשמות של חלום דורות או שלוחה קטנה של ארה"ב לחופי המזרח התיכון?
לי אין ספק שאיש לא יהיה מוכן למסור את הנפש על מדינת כל אזרחיה. שמעתי את דברי הרמטכ"ל אביב כוכבי, והתמלאתי דאגה. הבנתי מדבריו, בהנחה שאיני טועה, שהאליטה (בעיני עצמה כמובן) רוצה לשרת ב־8200 ומקווה שהפריפריה החברתית תשרת בגולני ובגבעתי. שלא תהיה טעות. אין פראיירים בישראל. לכך יש להוסיף את קריסת מערכת החינוך שמונעת לימודי תנ"ך והיסטוריה יהודית. לפני כמה שנים, בהרצאה לסטודנטים, שאלתי מה היה 'מבצע דני'. התשובה שקיבלתי הייתה שמדובר במבצע של חברת שטראוס. שבועיים לאחר מכן סיפרתי למורים את התשובה שקיבלתי, והם כלל לא צחקו.
בחג שבועות תש"ד (1944) אימא שלי, הוריה ושמונה אחים ואחיות שלה הגיעו ברכבת משא לאושוויץ־בירקנאו. על הרמפה ערך 'דוקטור' מנגלה סלקציה. סבתי ושישה אחים ואחיות של אימי הובלו מייד למשרפות. אם היו אומרים אז לאימא שלי שבעוד ארבע שנים תהיה ליהודים מדינה, היא הייתה אומרת שהגאולה כבר כאן. אבא שלי היה במחנה הריכוז דכאו, מושפל ומורעב. אם היו אומרים לו שבעוד שנים ספורות ליהודים יהיה צבא, שהבן והנכד שלו יהיו קציני שריון, הוא היה אומר שהמשיח כבר כאן. לסבא שלי היה בביתו בהרי הקרפטים איור של קבר רחל. אם היו אומרים לו שהנכדים והנינים שלו יוכלו להתפלל במערת המכפלה ובקבר רחל, הוא היה אומר: "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". אלפיים שנה יהודים התפללו "ותחזינה עינינו בשובך לציון, ולירושלים עירך ברחמים תשוב". אנחנו זכינו לראות בהתגשמות חזון הנביאים. ירושלים נבנית לתלפיות, זקנים יושבים ברחובותיה וילדים משחקים בגינותיה, כרמים בשומרון ובתים ביהודה. אנו זוכים לחיות בימים הגדולים בהיסטוריה היהודית, ימי שיבת ציון. לא ניתן להרוס לנו את החלום בשם סיסמאות נבובות של מדינת כל אזרחיה. בקרוב תהיה ההכרעה. הבחירות הפעם הן מהחשובות ביותר בתולדות המדינה. חובה להשתתף ולהצביע. ההיסטוריה היהודית לא תמחל למי שוויתר על המדינה היהודית, חלום הדורות.
