Facebook Twitter Youtube

כותרות חמות :

  • המדריך – שמיני
  • בעגלה ובזמן קריב
  • צירי הלידה של עם ישראל
  • מלחמות הראי"ה
  • נבואת הרב התגשמה
  • ידידי, השכחת?
  • מצוינות מדעית ונאמנות למסורת היהודית
  • יהודית ומשה מונטיפיורי של דורנו
  • כאן גונבים בכיף
  • המלחמה על התרג'ום
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
בלוג
ראשי » בלוג (עמוד 9)
אודי בן חמו פברואר 9, 2023 12:47 pm אין תגובות

הפסקנו להזדעזע

בשבוע שעבר אירע אירוע אונס מזעזע בעיר גדרה. אירוע מחריד שובר שיאי בחילה וטירוף, והארץ לא רעדה. האדמה לא פצתה את פיה, לא בלעה אף אחד, וכולנו המשכנו הלאה.

בן עוולה בדואי, מפלצת, מנוול ורשע, עשה את המעשה באישה יהודייה, ודמנו לא רתח מזעם.

חיינו לא נעצרו מלכת. עולם כמנהגו נוהג, הכותרות נפתחו אומנם בתיאור הנורא אך כבר אחרי כמה שעות עברו לעסוק במניפולציות הרגילות לגבי כמות המפגינים מהשמאל שהגיעו להפגין נגד החזרתה לשפיות של מדינת ישראל.

כולנו שמענו על האירוע, הזדעזענו, יותר או פחות, צקצקנו בלשון והמשכנו הלאה.

האירוע הזה הוא אירוע נקודתי וסמלי שכדאי וראוי להתעכב עליו, משום שהוא מלמד על כל מציאות חיינו.

לפני שנים אחדות שחזרו בתוכנית טלוויזיה המסרסים את המעשה והתגאו בו ללא חרטה. אחד מהם אמר כך: "הפלוגה המיוחדת ביצעה את כל הדברים שעכשיו נשמעים סדיסטיים, אבל זה היה לשמור על בנות ישראל ועל בני ישראל". ועל השאלה אם הוא מצטער על מה שעשה, ענה: "חס וחלילה, הייתי עושה את זה עוד פעם, ערבי שאונס בחורה יהודייה? ערבי שאונס בת 9 יהודייה? שאני אצטער?!"

"אין בשר המת מרגיש באיזמל"

זכינו במאה השנים האחרונות, לאחר אלפיים שנות גלות, לראות במו עינינו את פלא תקומתנו ולהיות שותפים להתעוררות האומה הקמה מרבצה לאחר תרדמה ארוכה שבה כל תחושות חיינו הלאומיים נדמו. עם ישראל בתקופת הגלות היה חי־מת. זו לא מליצה, זו הייתה מציאות ממשית, גופה רקובה בבית הקברות, מפרפרת מדי פעם. בתהליך איטי קמנו לתחייה באופן פנומנלי, חסר תקדים בתולדות האנושות, וכך החלו האיברים הלאומיים להראות סימני תחייה וחזרה איטית למצבם התקין.

קשה לנו לתפוס זאת משום שאיבדנו את ההבנה שיש חיות מיוחדת הנקראת 'עם'. וכדי לנסות לגשר על הקושי הזה נסו לדמיין אדם פרטי, לא עם, שנפגע בתאונה קשה והפך לצמח ולאחר שנים רבות בבית לווינשטיין הוא פתאום מתחיל להזיז את איבריו, לחוש תחושות כשצובטים אותו, להתייחס לסובבים ולהשמיע קולות. במאמצים אדירים, בכאבים שלא ייאמנו ובתהליך שיקום ארוך ומייגע הוא חוזר לאט ובבטחה לאיתנו.

מוזמנים לעצור ולעצום את העיניים. בעולם של מסרים קצרים וזולים קשה להתרשם ולהתרגש מתהליכים ארוכים המצריכים ריכוז, חיבור פיסות פזל רבות לתמונה אחת ולזיהוי תהליכים ראוי ולא פופוליסטי.

חייבים לעצור ולהפנים את גודל הנס הזה שהתרחש פה וממשיך להתרחש עד ימינו.

אבל אסור לנו לעצור את הסיפור כאן.

המשמעות של הדברים הנאמרים כאן היא דרמה, או נכון יותר טרגדיה של ממש. המהפכה של אהרון ברק למעשה הסיגה את תהליך התחייה הלאומית לאחור.

"סירסנוך יא מוחמד"

לאחר ההתעוררות המרשימה, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות, התחלנו כאומה, לאו דווקא כפרטים, לחוש תחושות בריאות ביחס לתופעות בחיינו. פתאום התחלנו (שוב, מבחינה לאומית כללית) לחוש תחושת בושה, עלבון, ביזוי, השפלה ועוד תחושות קשות שהן הבסיס לבריאות ההולכת ומופיעה בנו. אלו אומנם היו תחושות קשות, אך הן העידו יותר מכול על מדרגת חיים בסיסית הכרחית החוזרת ומתעוררת.

ואו… איזה אושר ! ה'צמח' מתחיל לזוז… מי לא ימחה דמעות מעיניו למראה הפלא?

הסיפור המפורסם שעליו כתב חיים חפר את שירו "סירסנוך יא מוחמד" (חפשו בפייסבוק את הפוסט המכונן של יגאל כנען), הוא דוגמה מצוינת לבריאות וחזרה לחיוניות חיים טבעית ונורמלית.

בינואר 1944 נעשה מעשה אונס באזור בית שאן. שלושה מחברי הפלמ"ח הגיעו כשהם מחופשים לערבים. הם הסתתרו בקרבת בית האנס, ולאחר שנכנס לביתו הם פרצו באקדחים שלופים פנימה, הוציאוהו באיומי נשק וסירסוהו למען יראו וייראו. לאחר מכן הם נסוגו ליצהר, סליחה, לקיבוץ בית השיטה… ביצהר בחיים לא יגיעו לרמה כזאת.

בעקבות הצלחת המבצע הוחלט ב'הגנה' להגיב גם כנגד תקיפה מינית שאירעה שנתיים לפני כן באזור הצפון, עת שני ערבים אנסו אם ובתה. הפעם הוחלט להרוג את האנסים. חברי הפלמ"ח היו מעורבים במעקב ובביצוע גזר דין המוות.

פרשת האונס והסירוס בעמק בית שאן הייתה לאחד מהצ'יזבטים הידועים בתולדות הפלמ"ח. חיים חפר כתב בעקבותיה את השיר: "סירסנוך, יא מוחמד", ששרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד מסביב למדורה.

לפני שנים אחדות שחזרו בתוכנית טלוויזיה המסרסים את המעשה והתגאו בו ללא חרטה. אחד מהם אמר כך: "הפלוגה המיוחדת ביצעה את כל הדברים שעכשיו נשמעים סדיסטיים, אבל זה היה לשמור על בנות ישראל ועל בני ישראל". ועל השאלה אם הוא מצטער על מה שעשה, ענה: "חס וחלילה, הייתי עושה את זה עוד פעם, ערבי שאונס בחורה יהודייה? ערבי שאונס בת 9 יהודייה? שאני אצטער?!"

אין כוונתי לתמוך בפעולות נקם פרטיות כמובן, אבל הזעם הבריא והתגובה החריפה בעקבותיו מעידים על בריאות, לא על חולי.

כיום במדינה עצמאית וריבונית ראוי שהענישה והיחס למעשה נורא שכזה יגיעו מהמערכות הציבוריות, לא מאנשים פרטיים.

 

כך בלמה מערכת המשפט את תהליך התקומה

על במה זו חזרנו רבות על העיקרון שרעיונות ותפיסות עולם מעצבים את המציאות ושמדיניות ציבורית נגזרת מעולם תודעתי המונחל באמצעות מערכות עיצוב התודעה באקדמיה, בעולם החינוך, התקשורת, התרבות ועוד.

אך יש לזכור דבר חשוב ביחס למערכת המשפט, ודאי לאחר המהפכה המשטרית המגונה שחולל אהרון ברק: מערכת המשפט, להבדיל מהמערכות האחרות, היא מערכת הכופה את אזרחיה בתוקף ללא שום יכולת בחירה חופשית. כך עובדת כל מערכת משפטית. זה בסדר ונצרך כל עוד המערכת מייצגת נאמנה את ערכי הריבון – העם. אך אם אין זה כך, המשמעות מחרידה.

במערכות עיצוב התודעה השונות יש לאזרח יכולת בחירה כלשהי (למרות הנדסת התודעה המופעלת עליו) ביחס לערכיו. האדם הפשוט יכול להימנע מצריכת תקשורת הבזה לערכיו או להינזר מללכת לאירוע 'תרבות' הנוגד את תפיסת עולמו, והוא יכול לשלוח את ילדו למוסד חינוכי התואם את עולם הערכים שלו.

אך מערכת המשפט השחצנית, באימוצה תרבות פרוגרסיבית, למעשה 'מסבירה' בפטרונות לעם ישראל שתחושותיו הבריאות ביחס לכל מיני עוולות הזועקות לשמיים – שהחלו לשוב אט אט לאחר הגלות – הן לא נאורות, לא מתקדמות ולא ראויות לבוא בקהל. המערכת החלה לחנך את העם לערכים הזרים לו במקום לייצגו נאמנה.

המשמעות של הדברים הנאמרים כאן היא דרמה, או נכון יותר טרגדיה של ממש. המהפכה של אהרון ברק למעשה הסיגה את תהליך התחייה הלאומית לאחור.

כך, כשעם ישראל חוזר וניעור מתרדמת הגלות ומזועזע עד עמקי נשמתו מפגיעה בנשים זקנות הנשדדות ונאנסות בדרום ת"א, בית המשפט מתעלם ומתעדף ערכית מסתננים וגנבי גבול. וכשעצירים יהודים נחקרים בעינויים ומודים במיוחס להם בצורה מפוקפקת, בית המשפט מתעלם. ותחת אותו בית משפט מותרת כריתת איברים ועשיית נזק בלתי הפיך בילדים רכים, וכך, תחת ידו הטמאה של אותו בית משפט, אנס בדואי מזוהם שפגע בילדה תמימה בת 10, מקבל עונש מגוחך. איזה חילול ה' נורא!

בקיצור, נסו לדמיין ילד החוזר לבריאותו לאחר פגיעה פיסית ונפשית מתמשכת ואינו מקבל יחס אמפתי התומך בתחושותיו. הילד הזה לא יצליח לעמוד על רגליו ולהשתקם ועלול לגדול פרא, חס ושלום.

כך, כשעם ישראל חוזר וניעור מתרדמת הגלות ומזועזע עד עמקי נשמתו מפגיעה בנשים זקנות הנשדדות ונאנסות בדרום ת"א, בית המשפט מתעלם ומתעדף ערכית מסתננים וגנבי גבול

מהי התפיסה הערכית של מערכת המשפט?

בקצרה: התפיסה הפרוגרסיבית רואה בכל עוולות החברה תוצאה של מוסדות לקויים ובורות ולא אחריות עניינית של העושה אותן.

כל מעשה עוול נורא ומזעזע כאונס אישה לעיני ילדיה ייסלח לאור האחריות של המדכא, המקרבן והאכזר – הלא הוא הגבר הסטרייט, הלבן והמערבי.

הגישה הזו טוענת שעיקר המענה הוא סוציאלי, שיקומי־חינוכי ולא של ענישה, ועיקר המאמץ צריך להתרכז ולהתמקד במיגור התנאים החברתיים שהם הם המקור לעוול.

מכך גם נגזרת האשמה תמידית ומתמשכת כלפי בני עמנו האחראיים לכל עוול, היות שאנו נתפסים כמדכאים האולטימטיביים. האשמת החברה הישראלית והתעלמות מערכיו המסורתיים של עם ישראל הן גנבת דעת הציבור, רמייה וחרפה מוסרית.

בשורה התחתונה: עולם הערכים הפרוגרסיבי בז לכל מה ומי שנתפס כחזק, ובניגוד לו – רוב העם בישראל חש שהכוח משחית בעיקר את אלה שנעדרים אותו.

אפשר להמשיך ולהרחיב בהסברה על תפיסתו של בית המשפט את עולם הערכים הראוי, אך אי אפשר להישאר אדישים למשמעות העולה מדברים אלו.

יש מקום לאופטימיות

כעת ניכר שהגענו לשלב האל־חזור. לפחות לעת עתה. אנו ניצבים מול בחירה בין שתי ברירות: אפשרות אחת – להמשיך את העבדות המודרנית המתוחכמת שאנו חיים בה, להמשיך בתהליך הנסיגה הגלותי, בקיום חיים פרטיים יהודיים בלבד ללא משמעות לפרהסיה יהודית בעלת זהות לאומית משותפת, ומוציאים לפועל את משנתו של אהרון ברק כפי שעוצבה ב'חוק כבוד האדם וחירותו'. רק פרטים בודדים בלבד.

והברירה השנייה – להמשיך את תהליך היציאה האינסופי לחירות מהעבדות הזו ולהמשיך את תהליך הקוממיות שלנו שהוסג בגסות.

ובעיקר, בעיקר – להחזיר את האמון שלנו בעצמנו. רק אנו נקבע את גורלנו ולא אף אחד אחר.

קרא עוד ←
מערכת עולם קטן ינואר 19, 2023 11:20 am אין תגובות

פרקי אליקה

 

עלילות מינויי האליטה, פרק שני

יגאל כנען

אחד האמצעים שבאמצעותו השמאל מסכל כל ניסיון של העם לשלוט, הוא נושא המינויים:

מינוי בתקופת מפא"י היה חלק מסדרו של עולם כמו זריחת ושקיעת השמש. מינוי תחת שלטון הליכוד מוצג תמיד כתככנות מזיעה, "ג'וב למקורבים".

במינוי ימני ראוי תמיד יימצא דופי ("גנב תרנגולות" ב־92) עד שבעקבות כמה פסילות (להלן "הפארסה של מינוי ______") נגיע למועמד הראוי, שהוא כמובן כליל השלמות: נאור וחמוד ("גנב איתנו תרנגולות ב־92"). בן של פעיל מר"צ, השתלם בתוכניות המשפטנים של הקרן החדשה ומוכן בכל עת לקבל סודנים ולוותר על ירושלים.

חשבנו שכדאי לרשויות המתקשות בהליך מינוי ראוי, לקחת דוגמה מהליך מינוי טהור, חף מניגוד אינטרסים, שהתבצע ברשות השופטת.

אם זה היה ספר, היינו קוראים לו 'פרקי אליקה' או 'מערכת המשפט בשבתה על מקפצת הבריכה'.

אליקה, הלא היא אלישבע אוסוסקין־ברק, היא אשתו של השופט לשעבר אהרון ברק. מקורביה מספרים על אישה נחמדה וחמה.

אי שם בשנות ה־70 הגיע הזוג למסקנה כי כישרונותיו הפוליטיים והכלכליים של פרופ' אהרון ברק ימצאו ביטוי טוב יותר אם מי שחולקת עימו את ביתו תשמש כשופטת במערכת.

בגיל 41, גיל שבו כל ועדת קבלה דוחה אותך באדיבות, סיימה אליקה את לימודי המשפטים בפקולטה שבעלה לימד בה.

אף משרד אחד לא היה מקבל מישהי שפוצחת בקריירה שנייה בגיל הזה להתמחות, אבל במקרה הזה – לא פחות ולא יותר מיואל זוסמן, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נאנס לקבל אותה כעוזרת משפטית.

בעלה היה היועץ המשפטי לממשלה. לא נעים.

נשיא בית הדין לעבודה דאז, השופט מנחם גולדברג, ידע עם מי יש לו עסק וסירב למינויה. להגיד "לא" לברק זה כמו להגיד "לא" לדון קורליאונה. התוצאה הייתה שהמועמדת הזוטרה התקבלה, ונשיא בית המשפט התפטר

 

מתמחה הוא בדרך כלל בן 25. מתעמרים בו, הוא נשאר עד שעות מאוחרות, עושה עבודה שחורה, כותב פסקי דין ארוכי נגן. דבר מכל אלה לא היה לאליקה.

ארבעה שופטים התחלפו בתפקיד המכובד הזה: אחרי זוסמן היו תותחי עליון כשמגר, לנדוי, כהן. נהוג שהעוזרים גם הם מתחלפים, אך לא אלישבע ברק. הם חרקו שיניים ופרנסו אותה בתפקיד.

אז הוחלט (כנראה, שוב, בירכתי אחד מחדרי בית משפחת ברק) על מסלול קידום. שופטת בבית הדין לעבודה.

הרבה גבות הורמו. היא מעולם לא עבדה כעורכת דין או פרקליטה בשירות המדינה. כיצד זה נהייתה מייד שופטת? איש כברק לא ייכנע לשמועות נלוזות. אם היה נדרש, הוא היה כותב נייר עמדה של 500 עמודים המוכיח את נחיצותו, חוקתיותו ונאורותו של המינוי. זה לא נצרך. הפחד עבד.

זיכרונות מתארים את המעמד המביך בוועדה למינוי שופטים, מקום שגם כך הוא מבורות הביוב של הדמוקרטיה, כאשר הוכרז – "מי שמכיר את המועמד אישית, מתבקש לצאת". "כולנו הכרנו את אליקה", אמרו שופטי העליון בוועדה. אבל, כידוע, החוק נועד רק לבני תמותה.

נשיא בית הדין לעבודה דאז, השופט מנחם גולדברג, ידע עם מי יש לו עסק וסירב למינויה. להגיד "לא" לברק זה כמו להגיד "לא" לדון קורליאונה. התוצאה הייתה שהמועמדת הזוטרה התקבלה, ונשיא בית המשפט התפטר.

להתמודד עם משפטנים אחרים על התפקיד היה קצת פחות אפשרי; זה בעיקר לא היה נראה יעיל, לא מתגמל, והעיקר – זה לא היה משרת את הקריירה של בעלה.

אז אליקה בחרה במסלול ההפוך. היא פסקה לפי "מיטב הכרתה", בניגוד לחוק. בעלה דאג להמציא לזה שם: "חקיקה שיפוטית". מה שכותב השופט – הוא החוק. מושגים כמו משק חופשי, ריבית, כלכלה, עול של ניהול עסק – הם מושגים קשים מדי, הם היו זרים לה.

הצירוף של השניים – ברק שניסה להוביל שינוי תפיסתי במערכת המשפט, ואשתו שהיה לה עניין מיוחד במה שמכנים היום הפרוגרסיבים "פסיקה חברתית" – יצר שיתוף פעולה מרהיב: היא פסקה לטובת העובד גם כשהיה עבריין מבחינה חוקית פשוטה, גם כשזה יצר גיהינום בפסיקה. וכך בית הדין לעבודה הפך הקמת עסק והעסקת עובדים לדבר בלתי אפשרי. המעסיק תמיד חייב. המעסיק תמיד אשם. אליקה לחצה על דוושת הגז בירידה. דוגמאות:

בפסק דין כפר מנדא פסקה אליקה, בניגוד לחוק ולכל היגיון, שאפשר לכוף על מעביד להעסיק עובד.

בפסק דין מכתשים היא נתנה גיבוי אוהד לאלימות עובדים.

בפסק דין שופרסל היא 'תקעה' את המעביד בהחליטה שגוף פרטי ניתן לדונו כגוף ציבורי.

בפסק דין אחר גיבתה עובד מדינה שגזל כספי מדינה.

סתם אזרח המעוות את החוק היה נכנס לכלא. הדודה שהתחפשה זכתה בתואר 'אקטיביסטית שיפוטית'.

עיכוב ההכרעות ועינוי הדין אצלה היו לאגדה. המדינה שילמה פיצוי על ערעורים שנדונו שנים, על פסקי דין שהגיעו אחרי שהמעביד פשט את הרגל. ברק הנהיג יד קשה בנושא קצב טיפול בתיקים, המשמעת עבדה עד ידית הדלת שלה.

טוב, אהרון איש עסוק. לא תמיד היה לו זמן לעזור לאליקה.

אחד הדברים שכנופיית שלטון החוק פעלה נגדו בכל הכוח היה 'משוב השופטים' – מתן ציון על רמת השיפוט מצד עורכי הדין. המקרה של אליקה הראה עד כמה קנה מידה אובייקטיבי מסוכן: השופטת אלישבע ברק, סגנית נשיא בית הדין לעבודה, זכתה באופן שיטתי בציון הנמוך ביותר בקרב כל שופטי בית הדין.

כשאליקה פרשה, הוציאו ספר על 'חידושי הפסיקה' שלה. של השופטת שמבחינת הדירוג הייתה הגרועה בבית המשפט. סטאלין לא היה עושה זאת טוב יותר.

אחרי הפרישה קיבל ברק משרה בבינתחומי. גם אז, כמו באוניברסיטה, כמו במערכת המשפט, הובהר למעבידים שההזמנה היא זוגית. גם אוסוסקין מרצה בבינתחומי.

הזוג ברק נהנה מפנסיה חודשית הגבוהה מ־100,000 ₪ לחודש, רק משירות המדינה. כסף גדול בא בקושי והולך בקושי. משפחת ברק נזקקה לקנות 18 דירות (לא סופי) כדי להיפרד מהכסף ולחיות בצניעות הראויה.

וכן, נזכיר לקוראינו הנאמנים, מדובר על מהלך של אהרון ברק, 'שמש העמים', 'העילוי מקובנה', האיש שעל פיו נמדד סרגל המוסר, נביא המהפכה החוקתית.

אחד משיאי הטירוף ברומי העתיקה היה כאשר הקיסר קליגולה מינה את סוסו, אינקיטאטוס, לסנאטור, כפי שמוזכר ב'חיי שנים־עשר הקיסרים" לסווטוניוס. בהתייחסות לסיפור זה נציין רק, מפי הסוס, כי זה אינו נורא כל כך. דובר אז במעשה סמלי. הסוס לא כתב פסיקה, לא יצא נגד חוקים, לא עיכב משפטים ולא שולמה לו משכורת ופנסיה במיליונים.

ועכשיו כולם ביחד: "דרעי מושחת, דרעי מושחת".

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד ←
יגאל כנען ינואר 12, 2023 1:20 pm אין תגובות

הבעיטה לצמרת של רם לנדס: כרוניקה של שחיתות צחה כשלג

יגאל כנען

רם לנדס היה בחור מצוין. צאצא למייסדי פתח תקווה. קצין מצטיין בצנחנים. נהג מרוצים מעולה. לבסוף, אחרי לימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון, הוא החליט להתמקד בתחום העיתונות. הוא עסק בתחום שאהב יותר מכול: רכב. הוא כתב במגזין הרכב טורבו, השיג משרה לצידו של דניאל פאר בתוכנית רכב טלוויזיונית והיה כתב בעיתון הארץ. מין גיל מלמד כזה או יואב קווה.

בסוף שנות השמונים קיבלה הקריירה שלו בעיטה מדהימה. מה זה בעיטה, טיל.

בשנת 1993 קם ערוץ 2, הערוץ הפרטי הראשון, שרוב הציבור ראה בו תקווה לחוליי קול ישראל המפא"יניקי, ששימש שופר לשמאל. רם לנדס הזוטר הוזמן במפתיע לצוות ההקמה ומונה לסמנכ"ל תוכן ומהדורת החדשות המרכזית (!). בתפקיד זה היה אחראי בחירת הכתבים ועריכת החדשות לרוב אזרחי ישראל, כולל משדרים מיוחדים לנושא רצח רבין ובחירות 1996.

העיתון ידיעות אחרונות הוא מונופול השולט על יותר מ־50% מהעיתונות הכתובה ומדפיס יותר מ־300,000 עותקים ביום חול. ידיעות אחרונות בראשות נוני מוזס היה לחוד החנית של השמאל הישראלי בתקשורת. צוות התחקירים של מוטי גילת ומלי קמפנר היה לחוליית חיסול, כמו במוסד.

אז סר חינו של אריה דרעי. אחרי כישלון התרגיל המסריח (1990) יצא העיתון בסדרת תחקירים שהזינו המשטרה והפרקליטות. דרעי חוסל. מפכ"ל המשטרה רפי פלד גם הוא היה בעיה, והיא חוסלה ב־1995. בנימין נתניהו הוא בעיה תמידית (1996). הפתרון? תחקירים של אלפי מילים על עציצים, מעבר דירה, חשמלאי. בתיה כרמון, האחראית למניעת כניסת זרים לישראל, היא בעיה, וסדרת כתבות משמיצה גורמת להדחתה. אריאל שרון הוא נבחר הימין הישראלי? סדרת כתבות גורמת לקריסתו הפוליטית שמאלה. ואז מונה מיודענו כתב הרכב רם לנדס לעורך המוסף לשבת (!) של ידיעות אחרונות (1997).

בשנת 2000 הוחלט להקים ערוץ חדש, ערוץ 10, שינהל סוף סוף תחרות חופשית מול ערוץ 2 וייפטר מהסמולנות המובנית של התקשורת בישראל. על הערוץ התחרו שתי קבוצות: של דן מרגלית, המרכזי יותר, ושל מוטי קירשנבאום. השמאלני. דן מרגלית זכה. קירשנבאום ידע היכן חבריו, ובאמצעות עו"ד אלי זוהר עתר לעליון. העליון הפך את ההחלטה. קירשנבאום זכה. מי מונה ליו"ר חברת החדשות של הערוץ החדש, הנקי, הבתול?

בשנת 2000 הוחלט להקים ערוץ חדש, ערוץ 10, שינהל סוף סוף תחרות חופשית מול ערוץ 2 וייפטר מהסמולנות המובנית של התקשורת בישראל. על הערוץ התחרו שתי קבוצות: של דן מרגלית, המרכזי יותר, ושל מוטי קירשנבאום. השמאלני. דן מרגלית זכה. קירשנבאום ידע היכן חבריו, ובאמצעות עו"ד אלי זוהר עתר לעליון. העליון הפך את ההחלטה. קירשנבאום זכה. מי מונה ליו"ר חברת החדשות של הערוץ החדש, הנקי, הבתול? ניחשתם. רם לנדס מיודענו.

שוב הוא בחר את כל אנשי הצוות, ובהם גיא זוהר, בנו של פרקליט הקבוצה עו"ד אלי זוהר, שהיה בתורו לסמנכ"ל תוכן. הוא בחר את רינו צרור, לונדון, קירשנבאום ועמנואל רוזן.

באותן שנים נכנס לישראל המיליונר האקסצנטרי והשנוי במחלוקת ארקדי גאידמק. גאידמק היה בעיצומם של הליכים משפטיים רבים שנגעו גם לבג"ץ, ולכן בחר לקנות תחנת רדיו, רדיו 99, ולשים בראשה תעודת ביטוח. כמובן, שוב, את מיודענו רם לנדס.

בשלב מסוים הגיעה כל מערכת התקשורת מימין ומשמאל להסכמה שרשות השידור היא גוף ארכאי וצריך לייסד תאגיד שיוכל לשלם משכורות גבוהות, להחזיק כוכבים, להיות מאוזן בדעותיו ולהעסיק קבלני הפקת תוכניות במקום הצוותים העייפים של רוממה. מי נבחר לראשות הוועדה לבחינת המתווה לשידור הציבורי העתידי במדינת ישראל, שבסופו הגישה דו"ח מחייב לשר התקשורת? ניחשתם. רם לנדס. אחרי שידיעות נוצקה בדרכו של רם לנדס וחדשות 2 נוצקה בדרכו של רם לנדס וחדשות 10 נוצקה בדרכו של רם לנדס, כדי שלא לקפח נוצקה כאן11 בדרכו של רם לנדס.

חברת כאן צורכת הפקות במיליונים, ופה נכנסת לפעולה לא אחרת מחברת קודה, אחת המיומנות בקשריה ובאיכות הפקותיה. בראשה עומד כמובן רם לנדס. ציבור רחב התנתק מערוצי השידור. הוא נהנה מסרטים בהוט וביס. למענם יסד רם לנדס חברה ששמה חדר החדשות, והחברה שידרה שש מהדורות קצרות.

את העבר אי אפשר לשנות, נכון? חחח, ככה חושבים התמימים. הטלוויזיה ה'חינוכית' יצרה סדרה של מאה וארבעים פרקים ששמה 'חדשות העבר'. בסדרה ההיסטוריה הישראלית מונגשת לדור המסכים בפרשנותו של מי? ניחשתם נכון: כתב הרכב רם לנדס. אגב, בכל המקומות שהיה בהם לנדס אחרי שנוצקה התשתית אין בעיה לקבל חרדי מחמד, דוס מחמד וימני מחמד. אפילו משקיע חבר של נתניהו. דבר לא משתנה.

האם אתם חושבים שרם הוא אקזקיוטיב המסתפק בישיבה במועצות מנהלים? לא ולא. הוא מפיק בעצמו תוכניות, ולרובן קו שמאלני־ברנז'אי. הוא אחראי ל'מחוברים' ול'מחוברות', שתביא תמיד דמויות ברנז'ה מהשמאל, הומוסקסואלים, תל אביבים. שהבבונים יבינו מה זה להיות מחובר.

על ההתנתקות הפיק רם סרט ששמו 'גשמי קיץ' במימון ערוץ 10, המתאר את הגירוש מרצועת עזה דרך קשיי הפיקוד העליון של צה"ל. פרידריך מלך פרוסיה ליקק שפתיים. על השופט העליון אהרן ברק הפיק לנדס סרט פולחן מהלל במימון ערוץ 2. בחברת הכבלים הוט הוא יצר סדרה, 'ילדי ראש הממשלה', המציגה באור מגוחך את ראש ממשלת ישראל נתניהו וסביבתו הקרובה. לפעמים הוא משלב תוכניות המושכות רייטינג עם כוונה פרוגרסיבית. כך חדר לפעילות ביטחונית של המשטרה דרך 'כחולים' ו'מחוז ירושלים', ואיש לא אמר לו לא. עכשיו הוא עושה סרט על חטיבת כפיר, הפועלת לביטחון שוטף ביהודה ושומרון.

כן, עכשיו הוא קצת הסתבך בגלל סיפור השתלת הנשק ב'מחוז ירושלים', אך אל דאגה. הוא כבר תובע את כאן11 במגרש הביתי שלו, המשפטי, בארבעה מיליון שקלים.

ובכן, נחזור אל השאלה: מהי הרקטה שהזניקה את אברם לנדס ממעמד כתב רכב מהשורה השנייה לאדמו"ר הדוקומנטרי, הריאליטי, התוכן והחדשות ? אולי זה: בסוף שנות השמונים הוא נשא לאישה את אסתר ברק, בתו של השופט אהרן ברק.

עכשיו כדאי לקרוא את המאמר מהתחלה.

 

קרא עוד ←
  • 6
  • 7
  • 8
  • 9
  • 10
  • 11
  • 12

המהדורה הדיגיטלית

שו״ת סמס

שו"ת- ויגש

להמשך קריאה »

עשו לנו לייק

אודות עולם קטן

עולם קטן הוא עיתון שהחל לצאת לאור בפסח 2004 והפך במהרה לעיתון אקטואלי שבועי הכולל טורי פרשנות, כתבות, ראיונות עם אישים דתיים ואחרים, לצד מאמרים תורניים.

כתבות אחרונות

אם זה המצב, נשאר רק לפרגן

לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה

רב המאחד

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר/ במגזין או בעיתון

  • office@okm.co.il
  • עדן 050-903-1533

מה אתם מספרים?

© כל הזכויות שמורות לעולם קטן 

תקנון

עיצוב האתר NDESIGN

הצטרפו לעידכונים בוואטסאפ

גלילה לראש העמוד