אלברט איינשטיין היה מפוזר מאוד, בלשון המעטה. פעם הוא שכח את הכרטיס לרכבת. הפקח שהכירו, שאל אותו: "אלברט, שוב איבדת את הכרטיס?" ואיינשטיין ענה: "כן", ירד על ברכיו והחל לחפש. "זה בסדר, אני מכיר אותך…" אמר לו הפקח. ואיינשטיין ענה: "לא, אני חייב למצוא את הכרטיס, אני לא זוכר לאן אני נוסע".

הקדמה:

שאלו כל מפקד צבאי בכל דרג, שניהל קרב מול אויב אמיתי, חי ודינמי, מה הדבר הכי מורכב עבורו לבצע, ותקבלו לרוב את התשובה הבאה:

הבנת תמונת המצב.

נסו לדמיין את תחושותיהם של הורים לחייל נעדר, שמקום קבורתו לא נודע. שאלו חולה איך הוא מרגיש כשכבר שנים הוא סובל מיחושים קשים בגופו והרופאים לא מצליחים לאבחן את בעייתו.

המשותף לכל אלו הוא הספק. חוסר ההבנה מה באמת קורה פה, ועם מה אנו נדרשים להתמודד.

אלברט איינשטיין אמר: "אם הייתה לי שעה אחת לפתור בעיה שחיי תלויים בה, הייתי משקיע את 55 הדקות הראשונות בהגדרתה".

דיאגנוזה

את הדברים שלהלן אני כותב בדופק נמוך, בשלווה מוחלטת ובלי לאבד עשתונות: יצאנו לריצת מרתון ארוכה, לא לספרינט קצר. אם אתם קוראים את המאמר הזה, והוא מעצבן אתכם ולחץ הדם שלכם עולה, הניחו אותו בצד, אין טעם. חשבו על זה כעל חולה שסוף סוף נכנס, בעל כורחו, לרופא לקבל את הדיאגנוזה הלא־פשוטה אומנם, אך מעתה הכול אמור להשתנות.

בואו נודה ביושר: רובנו לא באמת מבינים בפוליטיקה. אנחנו דנים על פוליטיקה מבחוץ מבלי לחוות את כל עוצמתה מבפנים.

כולנו מביעים עמדה מלומדת בפוליטיקה, ביחס למה נכון לעשות ומה לא, כאנשי אקדמיה לצבא וביטחון, שלעולם לא חוו את עקת הקרב על כל משמעויותיה על בשרם ובכל זאת מוכיחים בשער את מקבלי ההחלטות. זה לא רציני.

אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות בענווה: לנסות לאבחן במידה רבה את המציאות כפי שהיא נראית לנו באופן בלתי־אמצעי, אף שחלקים רבים מהמציאות הזו נעלמים מעינינו.

רק אחרי שהאבחון קרוב לאמת, אפשר להמשיך בהתאמת חימוש למטרה.

אז מה למדנו עד כה?

רבותיי, מה שהיה קשה להבין עד כה והצריך מחשבות רבות טרם פרסום שמא יהיה קשה לעיכול, היום נעשה ברור מתמיד. אנו חיים בדיקטטורה. הדיקטטורה הזו היא לא רק מופשטת – היא אקטיביסטית לחלוטין. מדינת ישראל שבויה ואנוסה תחת כבלים קשים של מה נכון לחשוב ולעשות ומה לא.

כל המערכות הציבוריות רקובות מן היסוד, התודעה השלטת בהם היא פוסט־ציונית, פוסט־לאומית  ופוסט־מודרנית. ויש לזה משמעויות רבות.

וכשהראש רקוב וחולה, כל הגוף חולה.

העיקרון פשוט: כדי להבין מי האדם העומד מולי, כדאי לבדוק פשוט היכן התחנך ועיצב את תפיסת עולמו. וכמו באדם פרטי, כך במדינה.

לדוגמה: ככלל, ראשי מערכות הביטחון הם אנשים מסורים אך בעלי תודעה רקובה וחולה. לא משנה אם זה במזיד או בשוגג – זה המצב. כל מוקדי עיצוב התודעה שהם עוברים בהם, זרים לגמרי לרוח האומה, למסורתה ולערכים הפשוטים שעליהם רוב רובו של הציבור התחנך. אי אפשר לברוח מזה. המחבל הוא המדוכא, המתנחל הוא אויב. המסתנן הוא מסכן, ותושב דרום תל־אביב הוא פריבילג, גם אם מדובר בניצולת שואה בת 90. החרדי הוא האויב האולטימטיבי, כי אין מי שיותר ממנו מסמל את העבר המעיק. כנ"ל לגבי הטיפוס החרד"לי המאיים.

במשפט פשוט אפשר לומר את הדברים כך: כל מי שמחזיק בתפיסת עולם ציונית, לאומית ויהודית, הוא האויב, נקודה. את האמת הפשוטה הזו אנחנו חייבים להפנים. וטוב מאוחר מלעולם לא.

גם אתה, שמחזיק כעת בעלון זה, בהנחה שאתה רוצה להנהיג ולא רק להיות נתין ולהתגורר פה, אתה נחשב אויב! תפיסות עולמך מאיימות, ולא יעזור לך שתוכיח את נאמנותך וטוב ליבך. אל תהיה שטחי, לא יוציאו אותך להורג בכיכר העיר, אבל יביטו בך כעל אדם מאיים.

 

זה הזמן להתעורר

השטיח התודעתי שכולנו עמדנו עליו שנים רבות, מנער מעלינו את כל תפיסות עולמנו השטחיות. מרוב התרגשות אמיתית מהקמת המדינה שכחנו רגע לבדוק לאן היא צועדת. זה נפלא ומרגש כשהתינוק הלאומי זה עתה נולד אחרי שנות עקרות רבות, אבל זה לא מספיק כשהוא כבר עומד על רגליו.

שנים גדלנו על אמון מוחלט ונאיבי במערכות, והתעלמנו מסימנים רבים המעידים על ריקבון, והיום הכול מתפוצץ לנו בפנים. תמיד נבהלנו מביקורת מתוך המחנה כלפי רמטכ"ל, מפכ"ל או ראש שב"כ ורצנו להגן על כל מעשה הזוי במקום לבדוק בענייניות אם אכן נעשה עוול.

מי שחשף משהו רקוב, מיהרנו להשתיק אותו. לטעון כלפיו שהוא קונספירטור ולהגיד עליו שאין לו עין טובה. על דמויות ציבוריות רבות הדורשות תיקון טענו בצקצוק לשון: "מה קרה לו? הוא ממש השתנה!" במקום לבדוק, פשוט, אולי המציאות עצמה השתנתה.

לא התבגרנו די בשביל להעריך את האדם העומד מולנו במערכות, מצד אחד; ובשביל לחוש בחילה ביחס לתפיסת עולמו, מצד שני. זה מורכב כשאתה ילד. זה לא אמור להיות מורכב כשאתה עומד על דעתך. זה צורך השעה. וזה מה שאדם בוגר ונורמלי אמור לעשות – לסלוד מהמעשה, מהדעות ומתפיסת העולם המפרקת ועדיין לאהוב את האדם.

מה שחסר פה הוא בעיקר יכולת מנטאלית, המצביעה על הכשל הנורא; לא תיאורו במילים מכובסות. ככה באמת בונים אחדות ולא שטחיות.

והבנו גם דבר נוסף: המדינה כולה תחת אונס קבוצתי מחריד של קבוצת מיעוט האוחזת בכל מוקדי הכוח. אוחזת ולא מרפה, אוחזת ולא מאפשרת את הרציפות השלטונית אלא אם רק היא תהיה על הסיפון של הספינה הלאומית.

שימו לב למה שקורה פה.

האקדמיה משביתה את מוסדותיה. רופאים מצהירים שיפעלו בניגוד לשבועת היפוקרטס, לשכת עורכי הדין סגורה, בעלי עסקים רבים בשביתה, שדה התעופה מושבת, יו"ר ההסתדרות משתתף בחגיגה, ומי לא? כל זאת בזכות הפנמה עמוקה של 'הדעות הנכונות' שיש לחשוב ולקדם והבנה שהכסף נמצא במקומות הללו ולכן כדאי להיות חבר טוב של 'האנשים הנכונים'.

נוסף על כך, התיאור הזה מייצר קבוצה ענקית של אנוסים. הרי לא יכול להיות שבקרב חברי ההסתדרות אין אנשי ימין, או שאין כאלה בעורכי הדין או ההייטקיסטים ובטח שלא באנשי הצבא!

כולם מבינים שאם אתה רוצה להתקדם, עדיף לך לשתוק. לשתוק ולהישאר עבד נרצע.

מי שחשף משהו רקוב, מיהרנו להשתיק אותו. לטעון כלפיו שהוא קונספירטור ולהגיד עליו שאין לו עין טובה. על דמויות ציבוריות רבות הדורשות תיקון טענו בצקצוק לשון: "מה קרה לו? הוא ממש השתנה!" במקום לבדוק, פשוט, אולי המציאות עצמה השתנתה

 

מה צריך להשתנות ?

גבירותיי ורבותיי, קבלו את ה'דיפסטייט' – מדינת העומק, המבצעת הפיכה של ממש מול עינינו מבלי להזיז אפילו טנק אחד. ככה זה שכל ראשי המערכות עוצבו באותו בית גידול רעיוני.

בקיצור, קיבלנו מתנה יקרה שערכה לא יסולא בפז. המסכות הוסרו, המסך ירד והערפל התפוגג. נקודת המוצא ביחס כלפינו התגלתה. זה אולי לא קל, אבל זה פוקח עיניים.

בתוך כל המערבולת הזאת שימו לב שהשיח אצלנו במחנה לא השתנה ולא עודכן. המשכנו לדבר על אחדות רזה וחלולה עם אחים הגדלים על תפיסת עולם שהימין לא ראוי באמת למשול. אנחנו הרי חבורת קופים על העצים בעלי תפיסות עולם מיושנות ולא מתקדמות.

בשיח בין הרבנים לטייסים הם אומרים זאת במפורש. "הרי ידוע שהיחס שלכם לנשים הוא לא כמו שלנו". כך טענו הטייסים בבורות ובשחצנות.

שיח הטייסים הסרבנים מדבר בגלוי בין היתר על זה. טייס רוצה לדעת ולסמוך על כך, שיקבל פקודה מוסרית וצודקת להטיל פצצה של טון חומר נפץ, והוא פשוט לא חושב שתחת ממשלה ימנית חשוכה יכולה להתקבל החלטה מוסרית שכזו.

הרי איך יכול להיות שתפיסתם המוסרית של האנשים הימניים הנבערים הללו, שמעולם לא שמע עליה, יכולה להיות ראויה?

כמו כן, המשכנו להחזיק בתפיסת עולם נאיבית ביחס לפוליטיקה, לאסטרטגיה וליחסים בינלאומיים כאילו מדובר בתנועת נוער. אכלנו את הלוקש של 'שומרי הסף' כאילו הם נציגי המוסר, והפוליטיקאים הם חבורת מושחתים תאבי כבוד.

חלקים מאיתנו התייחסו בזלזול כלפי רוה"מ נתניהו ולא הבינו את מה שנחשף מול עינינו היום. במקום לצעוק על הנהג בקדמת הפקק שכבר ייסע, אפשר פשוט להתקדם לראש הטור ולראות את הדרך המשובשת, מלאת המהמורות, שהוא צריך להתמודד איתה כנציגנו.

והמשכנו בצער רב גם לצרוך תקשורת מהנדסת תודעה ולחשוב שנוכל שלא להיות מושפעים ממנה. רבותיי, הכול היום צריך להיפתח ולהיבחן מחדש. כל תביעה נגד איש ציבור מהמחנה הלאומי, כל השחרה שלו, כל כתב אישום וכל תלונה כלפיו. ושום אמירה חלולה הטוענת "אל תגזים" לא תתקבל.

הכול גם חשוף לעין כול. רק עשו צעד קטן ואמיץ ותראו בעצמכם.

רפורמה תודעתית עכשיו!

בגופנו הלאומי התפשטה מחלה ממארת. אי אפשר לטפל בה רק בעזרת מרק חם ותרופות סבתא. הטיפול כנראה יהיה ארוך ומורכב, אבל הוא יהיה הדבר הכי פחות מורכב לאחר שנבין את הזירה שעלינו להתמודד איתה.

ויש גם מרכיב חשוב שכדאי להכניס לסיר הזה, קוראים לו 'סייעתא דשמיא'.

כשפועלים במרץ ובכיוון הנכון, ללא מורא, באומץ ובמקצועיות, זוכים גם לעיתים בקפיצות ודילוגים בתהליך ההבראה שוודאי בוא יבוא.

בקיצור, אחרי שהבנת שאתה במצרים, קל יחסית לצאת ממנה.

חג חירות שמח.

 

 

מדינת ישראל קמה עם ההבטחה להיות דמוקרטית, אבל הפכה רשמית לדמוקרטיה רק ב־1977, שעה שהליכוד ניצח בבחירות את שלטון מפא"י/המערך. שנה אחת שלמה היינו דמוקרטיה, וב־1978 נבחר אהרון ברק לנשיא בית המשפט העליון.

ברק ירש מוסד מופתי, שנהנה מאמון כמעט מוחלט בקרב העם. האמון הזה העניק לנשיא השאפתן שנים רבות של חופש פעולה לטוות את קורי העכביש שלו בלא הפרעה, בשעה שעיני הציבור נשואות תמיד אל הדרמות הגדולות של המאבקים הפוליטיים בין מפלגות ובין נבחרים בני חלוף שכוכבם דרך וכבה כהרף עין.

שיטתו הבלתי־מנוצחת לצבירת כוח התבססה מאז ומתמיד על פעלול אחד: "זהה את האדם החזק ביותר, תקוף אותו, הכנע, נכס לעצמך את כוחו באמצעות הרחבת סמכויותיך על חשבונו".

לא ניגע בזכותו הטבעית למשול ביועצים המשפטיים, המושלים במשרדי הממשלה. לא ננסה עוד להתגבר על רצונו לפסול חוקים שתכליתם מיותרת בעיניו.

בתמורה לכל הוויתורים הללו נדרוש תוספת למשרה אחת – משרת היועץ הדמוקרטי לבית המשפט

כבר כיועץ משפטי לממשלה, וללא כל ניסיון במשפט פלילי, סימן ברק מטרה ראשונה הראויה למידתו: נגיד בנק ישראל. שלושה ימים לאחר שמונה אשר ידלין לתפקידו כנגיד, הוא מצא את עצמו נחשד בפלילים. באופן שערורייתי, נכון לימי התום ההם, מישהו הדליף את הידיעה לעיתונות, שחגגה את אומץ ליבו ויושרתו של היועמ"ש. ידלין הורשע וישב בכלא, והיועמ"ש נישא על כתפי התקשורת. המטרה הבאה הייתה נועזת אף יותר: שר השיכון דאז, אברהם עופר, שהיה מהיחידים שהעז לסנגר על ידלין, ערב ליושרתו ואף טען כי "שתו לו את הדם", נדהם לקרוא בעיתון שגם הוא חשוד בפלילים. הפעם היירוט הסתיים באופן טרגי יותר: עופר לא חדל לטעון לחפותו עד שהתקפות כנגדו בתקשורת שברו את רוחו והוא קפץ אל מותו.

עתה חש היועמ"ש כשיר לכוון למטרה הגבוהה ביותר. כזכור, ברק כפה על רבין להתפטר מראשות מפלגתו, לאחר שהואשם בהחזקת חשבון דולרים בחו"ל. הוא הוכיח שכוח החוק שלצידו חזק יותר מהכוח שראש ממשלה פופולרי שואב ממיליוני מצביעיו. בסירובו של ברק להגן על מרשו בבית המשפט נקבע תקדים, שלימים התגלה כמועיל מאין כמוהו. כי מאז הורחבה זכותו של היועמ"ש לסרב להגן לא רק על מי שנראה לו כאשם אלא גם על מדיניות המשרד שהוא אמור לייצג, אם המדיניות לא נאה בעיניו.

כך, למעשה, הפך ברק את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לקובע האמיתי של המדיניות. אבל ברק ממילא לא התכוון לשמש לנצח כסתם יועמ"ש. הוא כיוון לנשיאות בית המשפט העליון. ובינתיים הוא העניק לכל היועצים המשפטיים בכל משרדי הממשלה את המורשת שלו – הסמכות לבטל ולפסול מדיניות של השרים שאותם שירתו. כיום יושב בכל משרד כזה יועץ שמחסל טיוטות חקיקה בעילה ש"לא יעבור בג"צ" תוך כדי סירוב להגן על המדיניות בבית המשפט. כך הפכו היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לקובעי המדיניות האמיתיים, הבלעדיים.

בספרה 'בשם החוק' מתגאה דינה זילבר בכך שבהיותו נשיא בית המשפט,  השכיל ברק לחבר אליו את כל היועצים המשפטיים לממשלה.

עתה, כשחלש כבר על בית המשפט העליון ועל בית המשפט בשבתו כ"בג"צ", כבר חלש על כל משרדי הממשלה דרך יועציו המשפטים הסרים למרותו שלו בלבד.

אלא שגם יועץ משפטי כול־יכול יכול להתערב במדיניות רק אם ניתן למצוא בה סוגיות עם פוטנציאל למחלוקת משפטית. לשם כך נחוץ סכסוך, וכדי שבית משפט יוכל להתערב בסכסוך, היה הכרח שתהיה ישות בעלת זכות עמידה, קרי, שהמדיניות המדוברת גרמה לה עוול אישי. הצורך בקיומו של עוול צמצם את טווח יכולת ההתערבות של מערכת המשפט בפועלם של השרים והמחוקקים. אז הוא ביטל את חובת זכות העמידה. מאז, יועץ משפטי שדעתו לא הייתה נוחה מיוזמה של המחוקק או השר, היה יכול להתלונן. למרבה הנוחות, תמיד ניתן למצוא אוזן ג'ינג'ית שתבין את הרמז ותעתור. והנה זה פלא – היוזמה הממשלתית הפכה לסוגיה שעל בית המשפט להכריע בה. הכול שפיט, אפילו ללא הצורך להשמיע את המילים הוולגריות הללו בקול.

כבר עתה הייתה לעכביש הצנוע שלנו שליטה על כל המשרדים הממשלתיים דרך כל היועצים הכול־יכולים, תקשורת מעריצה ואוהדת, הזכות למנות שופטים כרצונו ולטעמו ולחלוק עם שיבוטיו המדויקים והנאמנים את ממלכתו.

נסו לדמיין כמה כוח צובר אדם שבמשך שלושים שנה שולט שלטון יחיד על רשות שופטת שהרחיבה את סמכויותיה על חשבון שתי הרשויות האחרות, שמכריעה בכל דבר ועניין. אדם שכוחו המאגי כישף אנשי תקשורת להלל ולשבח ולעולם לא לבקר, שהכתיב למדינה חוקה, תורה חדשה מסיני מבלי לטרוח לספר עליה לאומה; ששלח ידו בביטול חוקים בהסתמך על החוקה שהמציא והיום שיבוטיו מרהיבים עוז לטעון שבסמכותם לבטל אפילו את החוקה – חוקי היסוד – ששימשו הצדקה לביטול חוקים רגילים.

שלושים שנה של כוח מוחלט, ללא כל ביקורת או פיקוח. שלושים שנה לנצל את עיתותיו לפגישות עם כל בכירי המשק, השירות הציבורי, הקצונה הבכירה, בכירי הפרקליטות, אנשי  האקדמיה וכל מי שיש לו כוח בידיו. כוח נמשך לכוח, והאבן השואבת החזקה מכולם שואבת אליה את תאבי הכוח.

שלושים שנה של מנהיגות יציבה, בלתי־מופרעת, ללא הטרחה לעמוד לבחירה, ללא פיקוח, כשמילתו היא מילת החוק עצמו. שלושים שנה של שליטה הגמונית מוחלטת בספרות המשפטית. שלושים שנה שבהן סטודנטים למשפטים לומדים את שיטת המשפט בישראל – שיטתו שלו – מלווה לרוב בפולחן להערצת אישיותו.

מי יעז להמרות את פיו? מי יעז שלא לציית?

"ביום שהממשלה לא תציית לבג"צ", קבע בשנה 2017, "השאלה תהיה לצד מי יעמדו הטנקים".

היום השאלה הזו עמדה למבחן והוכרעה. הרמטכ"ל הבהיר, שבשעה של משבר תחוקתי הצבא לא ידע למי לציית.

על פי החוק, הצבא חייב לציית לממשלה, ולא – זה מרד. אלא שמנגד, בית המשפט הוא הסמכות הבלעדית לפרש אם מדובר במרד. והנה הדילמה שעומדת מול הרמטכ"ל: הוא יכול לבחור למרוד ולציית לבג"צ, או לא למרוד, ואז לעמוד לדין על מרידה.

הדילמה של הרמטכ"ל פתרה לפחות את הדילמה הציבורית, כי מרגע שהרמטכ"ל ביטא את המבוכה התחוקתית שלו, נוצר הכרח קיומי בהכרזה פומבית גלויה וברורה מצד האדם, המזוהה כל כך עם החוק בישראל, עד שלא ניתן להבחין היכן הוא מסתיים ואיפה הוא מתחיל – שיבהיר לרמטכ"ל שעל פי חוק עליו לציית לממשלה.

ההכרזה הזו לא הגיעה. זו הוכחה שברק הוא האדם שעומד באופן פעיל מאחורי ההפיכה הנוכחית. את השרפה הזו הוא היה יכול, היה חייב, לכבות. אלא אם הוא זה שהצית אותה.

הרפורמה מתה מהרגע שבג"צ אישר לצבא לקחת צד במרד.

תכליתה של הרפורמה להשיב מעט זכויות דמוקרטיות. לשם כך עליו לוותר על מעט מכוחו. אבל למה לו? כשהשליט לא מוכן להעניק לנו דמוקרטיה, ניתן לקחת אותה רק בכוח הזרוע. אבל זה אומר שחילופי השלטון לא ייעשו ללא שפיכות דמים. וזה ההפך מדמוקרטיה.

אבל אולי יש עדיין סיכוי. רודנים נמסים מול חנופה, וחיקוי הוא החנופה המשכנעת ביותר. אולי מתווה שמתחקה אחר עורמתו שלו יעורר בו חוש ליופי פואטי, שיתפוס אותו ברגע של חולשה ויתרצה לו.

אנו מציעים בזאת לבטל את כל הרפורמה. נשאיר לו לבחור את שופטיו בעצמו, נשאיר לשופטים את כוחם הבלתי־מוגבל להכריע בכל דבר ועניין על פי דעתם האישית באמתלת עקרון הסבירות. לא ניגע בזכותו הטבעית למשול ביועצים המשפטיים, המושלים במשרדי הממשלה. לא ננסה עוד להתגבר על רצונו לפסול חוקים שתכליתם מיותרת בעיניו.

בתמורה לכל הוויתורים הללו נדרוש תוספת למשרה אחת – משרת היועץ הדמוקרטי לבית המשפט, שייבחר על ידי ראש הממשלה ויהיה כפוף רק לו. ליועה"ד יהיו סמכויות מקבילות וזהות לאלו של היועמ"ש: הוא יהיה רשאי לבטל, על פי שיקול דעתו, כל פסק דין של כל שופט, בעילה ש"פסק הדין לא יעבור את רצון העם". בסמכות היועה"ד לפטר שופטים, שתפקודם לוקה באי סבירות קיצונית. היועה"ד, מתוקף סמכות שניתנה לו מהעם, רשאי  להוציא לנבצרות את נשיא בית המשפט העליון; להחליט שמערכת המשפט אינה רשאית להתבטא בחקיקה העוסקת בסמכויות שיפוטיות בשל ניגוד עניינים; לקבוע למי על הצבא לציית; לזמן את בכירי הפרקליטות והמשטרה לשימוע מול נציגי העם לבירור חשדות בפלילים; היועה"ד יתעלם, כראות עיניו, מניסיונות הפיכה שלטונית אם היא רצויה לו. ולבסוף, לבית המשפט לא תינתן רשות להתגונן כנגד הכרעותיו של היועה"ד.

וזהו. זה כל מה שאנחנו מבקשים. רק את מה שנראה לך, אדוננו, כמערכת איזונים ובלמים נאותה על פי תפיסתו של הציבור הנאור.

או שלא. אבל עכשיו ברור מעבר לכל צל של ספק, שמשטר בג"צ פגום ביסודו, לפחות באופן זהה לפגמים של ההצעה שלעיל.

מבחינות רבות הוא פגום הרבה יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

מדי פעם מתפרסם מאמר ביקורת נאור ומתקדם, משמאל ומימין, התוקף את התאוריה של אב"ח (אבישי בן חיים, לא אודי בן חמו…) הביקורת הזו, באופן שהיא מוצגת, משעשעת למדי, ונראה כאילו מי שכתב אותה נחת בזה הרגע מהירח.

איני טוען, כמובן, שאין מה לבקר בתאוריה, אך התעלמות מוחלטת, ללא שום אימוץ של פסיק ממנה, היא בדיחה עצובה.

טענתי שההדרה, ההשתקה והרדיפה המרכזית הן לא של המרכיב העדתי. ממש לא. אם תהיה מזרחי אבל בעל 'עמדות נכונות' ייפתחו בפניך כל הדלתות האפשריות ותוכתר כנאור בריבוע. כך תוכל להיות שופט עליון, מרצה באקדמיה ואפילו מנכ"ל, מפכ"ל או רמטכ"ל.

גם אב"ח בעצמו מציין בספרו, שישראל השנייה אכן מורכבת מבעלי תפיסות לאומיות, ציוניות ויהודיות (ולא רק מזרחיות).

כך אם אתה, למשל, ד"ר לפילוסופיה, אשכנזי, תושב מרכז הארץ אך למרבה הצער, מצביע למחנה הלאומי, אכלת אותה – אתה משתייך אוטומטית לישראל השנייה. לא תוכל להימלט מהטרגדיה.

וההפך, אם תהיה תושב פריפריה, מזרחי אבל מחזיק בעמדות 'הנכונות', תוכל להצטרף לכוחות האור והקדמה. תשאלו את הוגה הדעות המפורסם סדי בן שטרית.

המרכיב הלאומי כמרכיב זהות, ולא כפולקלור, הוא המרכיב המודר ביותר. תשאלו את ראש הממשלה בנימין נתניהו על ההדרה של אביו, פרופ' בנציון נתניהו המנוח, שכידוע לא גדל בתוניס או קזבלנקה.

סלאח שבתי גרסה 2.0

ב'סצנת הלול' המפורסמת בסרט מוטחת כלפי סלאח שבתי, בשחצנות ובאטימות, הטענה הבאה:

"עם כל הכבוד שאנחנו רוחשים לכם, בני עדות המזרח, עליכם להשתדל להתרגל למציאות ארצנו המתקדמת ולשכוח מהר מהר את המנהגים הברבריים שהבאתם איתכם משם".

כעת בואו נשדרג את דמותו של סלאח שבתי לגרסה 2.0. נסו להחליף את שמו של סלאח שבתי לד"ר רן ברץ, למשל, לח"כ שמחה רוטמן או לשר יריב לוין. כולם כידוע בעלי חזות אירופאית לבנה. הם לא 'מדברים עם הידיים' והם בעלי נימוסים של דיפלומט בריטי. האם כעת תפיסת עולמו של סלאח שבתי המשודרג מקבלת יחס ראוי באקדמיה? בבמות ציבוריות? במכוני מחקר? במטה הכללי של צה"ל? האם תפיסתו בכלל נשקלת כראויה לדיון?

אל תתאמצו; התשובה היא לא!

ואף יותר מזה: המציאות ברוב המוסדות המעצבים תודעה במדינה היא של חוסר היכרות והבנה שיש בכלל עולם תוכן רעיוני עמוק ומבוסס לתפיסות עולם שמרניות, לאומיות וציוניות. יוצא מכך, שגילוי העריות האינטלקטואלי הזה מתרחש באופן בלתי־מודע לעיתים רבות. כולם חיים בתיבת תהודה אחידה.

בצמרת המערכות, למעשה, כלל לא יודעים מה הם לא יודעים. לעניות דעתי, זאת הסיבה לתדהמת השמאל בוועדת חוקה כשהם רואים אנשים בעלי תפיסה משפטית מבוססת וסדורה.

לא לחינם השמאל, שיש לו מיעוט תומכים בציבור ורוב במערכות, מצדד בהמשך הגמוניית בית המשפט המאפשר לו את המשך שלטונו.

בניסוח תמציתי ניתן לומר שמסקנת הדברים היא שהמאבק היום, המכונה 'רפורמה משפטית', הוא ממש לא על סוגיה משפטית צרה, אלא על עולם הערכים הלאומי שלנו.

הגמוניה המודעת היטב להגמוניותה

לפני שנים אחדות נכחתי בכנס כלשהו בצה"ל, שבו נכחו הרמטכ"ל ושאר האלופים. כנס כזה לא מתרחש לעיתים תכופות, וברור היה לכל המשתתפים שיעלו בו נושאים העומדים ברומו של עולם. בהמשך היום עלתה סוגיה שבה כמה צוערים דתיים בבה"ד 1 יצאו כשהחלה שירת נשים. כך זכו הצוערים הצעירים בכבוד המפוקפק – להתייחסותם של אלופי המטה הכללי למעשיהם. ברור היה לכל בר־דעת שמעשה זה ייכתב בספר דברי הימים לתולדות צה"ל. אין ספק, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים. אשרינו שאלה היו מפקדינו (סליחה על הציניות).

מבלי להיכנס לסוגיה עצמה, אני זוכר היטב את דבריו המהדהדים של אחד האלופים שטען ברצינות תהומית, כאילו הנושא הוא הגרעין האירני: "מי שרוצה להצטרף אלינו, יהיה חייב גם לקבל את ערכינו". תהיתי לעצמי למה כוונתו במילים: "להצטרך אלינו". מה זה, הצבא של אבא שלו? ומה זה אומר עליי, למשל? שקיבלתי על עצמי את ערכיו של האיש? לא זכור לי בדיוק שהוחתמתי על מכתב נאמנות קומוניסטי, אף שבהחלט אני יכול לתאר סוג של אינדוקטרינציה לחינוך מחדש.

בואו נודה על האמת: השיח על אחדות תחת האיומים המפורשים של חלקים בשמאל, לא נובע מגדלות נפש. הוא נובע מאימוץ והפנמה של עבדות ארוכת שנים. כשבן מיעוטים, להבדיל, דורש ממך דמי חסות כדי שלא ישרוף לך את הבית על יושביו ונכנעת לו, לא עשית זאת כי אתה מעוניין באחדות עימו. עשית זאת כי אתה מפחד מפניו. מסתבר שפרוטקשן ניתן לדרוש גם בשיח מנומס, שקט ובעברית צחה ואפילו כשאתה עונד כנפי טיס מרשימות ודרגות על הכתפיים

הדיקטטורה כבר מזמן כאן

המאבק הנוכחי הוא מתנה מיוחדת לציבור המחנה הלאומי להבנת המתרחש מאחורי הקלעים ברמה הלאומית, הבנה שרבים סירבו להפנים. היום כל המסכות מוסרות, ואנו זוכים להביט במציאות מבעד למסך הערפל.

הפחד של השמאל מדיקטטורה של הימין הוא מחזה מטורף. אין לי ספק בכנות חששם של אזרחים טובים רבים, וגם אין לי ספק בשימוש הציני של סוכני כאוס מרובי ממון להעצים וללבות את הפחד הזה. אבל האמת חייבת להיאמר בצורה ברורה.

אין מה לפחד מדיקטטורה – מומצאת ודמיונית – של הימין. לעומת זאת, הדיקטטורה הרעיונית של השמאל הפרוגרסיבי כבר מזמן כאן. והיא אלימה, מתנשאת ולא לוקחת שבויים.

נסו לדמיין האם אפשר, למשל, להעלות לסדר היום איפכא מסתברא לתרבות הלהט"ב? או לעידוד ילדים לניתוחי שינוי מין? האם אפשר לומר בצה"ל שמוסר הלחימה הוא אנטי־מוסרי בעליל? האם אפשר לאתגר את תפיסת ההפעלה הכירורגית של צה"ל במלחמתו בטרור? האם אפשר לדרוש שיח פתוח על שהעם הפלסטיני הוא מומצא? או על שפמיניזם רדיקלי הורס כל חלקה טובה? בקיצור, איך שלא נסובב את זה, מתברר ששיח רעיוני על ציונות, לאומיות ושומו שמיים – על יהדות, הוא דבר חתרני, והעושה כך מסתכן במנת שיימינג גדושה.

איני מדבר על שיח פנימי בתוך המחנה הלאומי או במסגרת שולחן שבת משפחתית; אני מדבר על דיון פתוח במערכות חיינו הציבוריים.

 

חובת קריאה

השבוע, ברגע של חסד מרשים ואמיץ, פרסם רקטור אוניברסיטת ת"א, פרופ' מרק שטייף, את הדברים האלה:

שלום לחבריי וחברותיי ממטה המחאה. שבוע הדמוקרטיה התחיל במפגן מרשים ואתם ניצחתם. הבאתם אנשים נחושים בצדקת הדרך לדבר ולחזק אנשים אחרים שמשוכנעים בה בדיוק באותה המידה. אם היה בקהל הזה מישהו שהתלבט בכנות או בתמימות בין תמיכתו ברפורמה להתנגדותו לה, הרי שהוא לא נשאר שם כבר אחרי הדובר השני או השלישי. לא באנו לשמוע את מי שחושב שונה מאיתנו, ואפילו לא את מי שלא יודע מה הוא חושב ורוצה לשאול שאלות. באנו להפגין, להרצות, להטיף, להתנשא ולספר לכולם עד כמה אנחנו טובים, נאורים, חכמים ונאמנים לדרכנו, בעוד שכל מי שאיננו איתנו הוא אדם חשוך, תומך דיקטטורה ונטול מוסר. במקום לדבר על מה כן אפשר לעשות בחרנו להתבצר בעמדותינו ולדבר רק על מה שאי אפשר. בחרנו לסרב לשמוע. בכאב רב אין אלא להודות בכך שהדיבור על סתימת פיות באקדמיה איננו עלילת דם. אם הייתה לי תקווה לכך שיתפתח משהו קונסטרוקטיבי ומועיל באוניברסיטת ת"א בשבוע הדמוקרטיה הזה, הרי שהיא חוסלה באחת. עצוב. ניצחתם.

הדברים הללו של פרופ' שטייף מדהימים בנדירותם, וביחס הפוך לכך, הם מעידים גם על חוסר היושרה ועל הדיקטטורה הרעיונית שכלל המערכות פועלות על פיה.

ומה יהיה עם אחדות העם?

בואו נודה על האמת: השיח על אחדות תחת האיומים המפורשים של חלקים בשמאל, לא נובע מגדלות נפש. הוא נובע מאימוץ והפנמה של עבדות ארוכת שנים. כשבן מיעוטים, להבדיל, דורש ממך דמי חסות כדי שלא ישרוף לך את הבית על יושביו ונכנעת לו, לא עשית זאת כי אתה מעוניין באחדות עימו. עשית זאת כי אתה מפחד מפניו. מסתבר שפרוטקשן ניתן לדרוש גם בשיח מנומס, שקט ובעברית צחה ואפילו כשאתה עונד כנפי טיס מרשימות ודרגות על הכתפיים.

לא היינו בטוחים בצדקתנו אילולא העם היושב בציון אמר את דברו מפורשות. רוב ברור ומוצק של ציבור יהודי שזוהי ארצו והשב לנחלתו, תומך במהלכים הללו, ויש להם תוקף חוקי ובייחוד תוקף מוסרי.

איננו שמחים לאיד, איננו נקמנים ואין לנו שום רצון לסגור חשבונות עם כל מיני אנשים שהטיפו למעשים שכיום טוענים כנגדם. אנו דורשים ותובעים צדק לאלתר. והצדק הזה בוא יבוא, משום שאם לא תחוקק הרפורמה יהיה זה בראש ובראשונה מעשה לא מוסרי כלפי עם ישראל. המחנה הלאומי עלול להתנפץ לרסיסים. מידת האכזבה העמוקה, הכעס והתסכול שעלולים להתלוות לכישלון שכזה הם חומר נפץ מסוכן ועיכוב המשך תהליך התחייה המתבקש. אומנם הרבה דרכים למקום, כידוע, וגם אם יתעכבו הדברים, יש לנו אמון בתהליך שאנו נמצאים בו. הלידה הזו תתרחש ויהי מה.

אל תתבלבלו, זהו לא שיח קורבני, זהו שיח של אריות שהתעוררו מרבצם!

 

יש סיבה לאופטימיות

לסיום, הקשיבו לדבריו המכוננים של ראש הממשלה נתניהו בנאומו בכנסת. נשמו עמוק והפנימו אותם היטב לריאותיכם, היות שחידוש התודעה הפנימית וזקיפות הקומה הם הדברים הגדולים באמת:

"קם כאן דור חדש של ישראלים שלא מפחד. קם כאן דור חדש שלא מתרשם ממפגני הצביעות האינסופיים בתקשורת. הדור הזה נחוש להיאבק על הערכים החשובים לו ועל מקומו בהנהגת המדינה. הדור הזה גאה במי שהוא ואני גאה בו.

‏הדור הזה זוקף את קומתו, והוא לא ישלים יותר עם פטרונות ועם הדרה".

 

אמן כן יהי רצון.