פרקי אליקה

עלילות מינויי האליטה, פרק שני

יגאל כנען

אחד האמצעים שבאמצעותו השמאל מסכל כל ניסיון של העם לשלוט, הוא נושא המינויים:

מינוי בתקופת מפא"י היה חלק מסדרו של עולם כמו זריחת ושקיעת השמש. מינוי תחת שלטון הליכוד מוצג תמיד כתככנות מזיעה, "ג'וב למקורבים".

במינוי ימני ראוי תמיד יימצא דופי ("גנב תרנגולות" ב־92) עד שבעקבות כמה פסילות (להלן "הפארסה של מינוי ______") נגיע למועמד הראוי, שהוא כמובן כליל השלמות: נאור וחמוד ("גנב איתנו תרנגולות ב־92"). בן של פעיל מר"צ, השתלם בתוכניות המשפטנים של הקרן החדשה ומוכן בכל עת לקבל סודנים ולוותר על ירושלים.

חשבנו שכדאי לרשויות המתקשות בהליך מינוי ראוי, לקחת דוגמה מהליך מינוי טהור, חף מניגוד אינטרסים, שהתבצע ברשות השופטת.

אם זה היה ספר, היינו קוראים לו 'פרקי אליקה' או 'מערכת המשפט בשבתה על מקפצת הבריכה'.

אליקה, הלא היא אלישבע אוסוסקין־ברק, היא אשתו של השופט לשעבר אהרון ברק. מקורביה מספרים על אישה נחמדה וחמה.

אי שם בשנות ה־70 הגיע הזוג למסקנה כי כישרונותיו הפוליטיים והכלכליים של פרופ' אהרון ברק ימצאו ביטוי טוב יותר אם מי שחולקת עימו את ביתו תשמש כשופטת במערכת.

בגיל 41, גיל שבו כל ועדת קבלה דוחה אותך באדיבות, סיימה אליקה את לימודי המשפטים בפקולטה שבעלה לימד בה.

אף משרד אחד לא היה מקבל מישהי שפוצחת בקריירה שנייה בגיל הזה להתמחות, אבל במקרה הזה – לא פחות ולא יותר מיואל זוסמן, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נאנס לקבל אותה כעוזרת משפטית.

בעלה היה היועץ המשפטי לממשלה. לא נעים.

נשיא בית הדין לעבודה דאז, השופט מנחם גולדברג, ידע עם מי יש לו עסק וסירב למינויה. להגיד "לא" לברק זה כמו להגיד "לא" לדון קורליאונה. התוצאה הייתה שהמועמדת הזוטרה התקבלה, ונשיא בית המשפט התפטר

מתמחה הוא בדרך כלל בן 25. מתעמרים בו, הוא נשאר עד שעות מאוחרות, עושה עבודה שחורה, כותב פסקי דין ארוכי נגן. דבר מכל אלה לא היה לאליקה.

ארבעה שופטים התחלפו בתפקיד המכובד הזה: אחרי זוסמן היו תותחי עליון כשמגר, לנדוי, כהן. נהוג שהעוזרים גם הם מתחלפים, אך לא אלישבע ברק. הם חרקו שיניים ופרנסו אותה בתפקיד.

אז הוחלט (כנראה, שוב, בירכתי אחד מחדרי בית משפחת ברק) על מסלול קידום. שופטת בבית הדין לעבודה.

הרבה גבות הורמו. היא מעולם לא עבדה כעורכת דין או פרקליטה בשירות המדינה. כיצד זה נהייתה מייד שופטת? איש כברק לא ייכנע לשמועות נלוזות. אם היה נדרש, הוא היה כותב נייר עמדה של 500 עמודים המוכיח את נחיצותו, חוקתיותו ונאורותו של המינוי. זה לא נצרך. הפחד עבד.

זיכרונות מתארים את המעמד המביך בוועדה למינוי שופטים, מקום שגם כך הוא מבורות הביוב של הדמוקרטיה, כאשר הוכרז – "מי שמכיר את המועמד אישית, מתבקש לצאת". "כולנו הכרנו את אליקה", אמרו שופטי העליון בוועדה. אבל, כידוע, החוק נועד רק לבני תמותה.

נשיא בית הדין לעבודה דאז, השופט מנחם גולדברג, ידע עם מי יש לו עסק וסירב למינויה. להגיד "לא" לברק זה כמו להגיד "לא" לדון קורליאונה. התוצאה הייתה שהמועמדת הזוטרה התקבלה, ונשיא בית המשפט התפטר.

להתמודד עם משפטנים אחרים על התפקיד היה קצת פחות אפשרי; זה בעיקר לא היה נראה יעיל, לא מתגמל, והעיקר – זה לא היה משרת את הקריירה של בעלה.

אז אליקה בחרה במסלול ההפוך. היא פסקה לפי "מיטב הכרתה", בניגוד לחוק. בעלה דאג להמציא לזה שם: "חקיקה שיפוטית". מה שכותב השופט – הוא החוק. מושגים כמו משק חופשי, ריבית, כלכלה, עול של ניהול עסק – הם מושגים קשים מדי, הם היו זרים לה.

הצירוף של השניים – ברק שניסה להוביל שינוי תפיסתי במערכת המשפט, ואשתו שהיה לה עניין מיוחד במה שמכנים היום הפרוגרסיבים "פסיקה חברתית" – יצר שיתוף פעולה מרהיב: היא פסקה לטובת העובד גם כשהיה עבריין מבחינה חוקית פשוטה, גם כשזה יצר גיהינום בפסיקה. וכך בית הדין לעבודה הפך הקמת עסק והעסקת עובדים לדבר בלתי אפשרי. המעסיק תמיד חייב. המעסיק תמיד אשם. אליקה לחצה על דוושת הגז בירידה. דוגמאות:

בפסק דין כפר מנדא פסקה אליקה, בניגוד לחוק ולכל היגיון, שאפשר לכוף על מעביד להעסיק עובד.

בפסק דין מכתשים היא נתנה גיבוי אוהד לאלימות עובדים.

בפסק דין שופרסל היא 'תקעה' את המעביד בהחליטה שגוף פרטי ניתן לדונו כגוף ציבורי.

בפסק דין אחר גיבתה עובד מדינה שגזל כספי מדינה.

סתם אזרח המעוות את החוק היה נכנס לכלא. הדודה שהתחפשה זכתה בתואר 'אקטיביסטית שיפוטית'.

עיכוב ההכרעות ועינוי הדין אצלה היו לאגדה. המדינה שילמה פיצוי על ערעורים שנדונו שנים, על פסקי דין שהגיעו אחרי שהמעביד פשט את הרגל. ברק הנהיג יד קשה בנושא קצב טיפול בתיקים, המשמעת עבדה עד ידית הדלת שלה.

טוב, אהרון איש עסוק. לא תמיד היה לו זמן לעזור לאליקה.

אחד הדברים שכנופיית שלטון החוק פעלה נגדו בכל הכוח היה 'משוב השופטים' – מתן ציון על רמת השיפוט מצד עורכי הדין. המקרה של אליקה הראה עד כמה קנה מידה אובייקטיבי מסוכן: השופטת אלישבע ברק, סגנית נשיא בית הדין לעבודה, זכתה באופן שיטתי בציון הנמוך ביותר בקרב כל שופטי בית הדין.

כשאליקה פרשה, הוציאו ספר על 'חידושי הפסיקה' שלה. של השופטת שמבחינת הדירוג הייתה הגרועה בבית המשפט. סטאלין לא היה עושה זאת טוב יותר.

אחרי הפרישה קיבל ברק משרה בבינתחומי. גם אז, כמו באוניברסיטה, כמו במערכת המשפט, הובהר למעבידים שההזמנה היא זוגית. גם אוסוסקין מרצה בבינתחומי.

הזוג ברק נהנה מפנסיה חודשית הגבוהה מ־100,000 ₪ לחודש, רק משירות המדינה. כסף גדול בא בקושי והולך בקושי. משפחת ברק נזקקה לקנות 18 דירות (לא סופי) כדי להיפרד מהכסף ולחיות בצניעות הראויה.

וכן, נזכיר לקוראינו הנאמנים, מדובר על מהלך של אהרון ברק, 'שמש העמים', 'העילוי מקובנה', האיש שעל פיו נמדד סרגל המוסר, נביא המהפכה החוקתית.

אחד משיאי הטירוף ברומי העתיקה היה כאשר הקיסר קליגולה מינה את סוסו, אינקיטאטוס, לסנאטור, כפי שמוזכר ב'חיי שנים־עשר הקיסרים" לסווטוניוס. בהתייחסות לסיפור זה נציין רק, מפי הסוס, כי זה אינו נורא כל כך. דובר אז במעשה סמלי. הסוס לא כתב פסיקה, לא יצא נגד חוקים, לא עיכב משפטים ולא שולמה לו משכורת ופנסיה במיליונים.

ועכשיו כולם ביחד: "דרעי מושחת, דרעי מושחת".