בשבוע שעבר אירע אירוע אונס מזעזע בעיר גדרה. אירוע מחריד שובר שיאי בחילה וטירוף, והארץ לא רעדה. האדמה לא פצתה את פיה, לא בלעה אף אחד, וכולנו המשכנו הלאה.
בן עוולה בדואי, מפלצת, מנוול ורשע, עשה את המעשה באישה יהודייה, ודמנו לא רתח מזעם.
חיינו לא נעצרו מלכת. עולם כמנהגו נוהג, הכותרות נפתחו אומנם בתיאור הנורא אך כבר אחרי כמה שעות עברו לעסוק במניפולציות הרגילות לגבי כמות המפגינים מהשמאל שהגיעו להפגין נגד החזרתה לשפיות של מדינת ישראל.
כולנו שמענו על האירוע, הזדעזענו, יותר או פחות, צקצקנו בלשון והמשכנו הלאה.
האירוע הזה הוא אירוע נקודתי וסמלי שכדאי וראוי להתעכב עליו, משום שהוא מלמד על כל מציאות חיינו.
לפני שנים אחדות שחזרו בתוכנית טלוויזיה המסרסים את המעשה והתגאו בו ללא חרטה. אחד מהם אמר כך: "הפלוגה המיוחדת ביצעה את כל הדברים שעכשיו נשמעים סדיסטיים, אבל זה היה לשמור על בנות ישראל ועל בני ישראל". ועל השאלה אם הוא מצטער על מה שעשה, ענה: "חס וחלילה, הייתי עושה את זה עוד פעם, ערבי שאונס בחורה יהודייה? ערבי שאונס בת 9 יהודייה? שאני אצטער?!"
"אין בשר המת מרגיש באיזמל"
זכינו במאה השנים האחרונות, לאחר אלפיים שנות גלות, לראות במו עינינו את פלא תקומתנו ולהיות שותפים להתעוררות האומה הקמה מרבצה לאחר תרדמה ארוכה שבה כל תחושות חיינו הלאומיים נדמו. עם ישראל בתקופת הגלות היה חי־מת. זו לא מליצה, זו הייתה מציאות ממשית, גופה רקובה בבית הקברות, מפרפרת מדי פעם. בתהליך איטי קמנו לתחייה באופן פנומנלי, חסר תקדים בתולדות האנושות, וכך החלו האיברים הלאומיים להראות סימני תחייה וחזרה איטית למצבם התקין.
קשה לנו לתפוס זאת משום שאיבדנו את ההבנה שיש חיות מיוחדת הנקראת 'עם'. וכדי לנסות לגשר על הקושי הזה נסו לדמיין אדם פרטי, לא עם, שנפגע בתאונה קשה והפך לצמח ולאחר שנים רבות בבית לווינשטיין הוא פתאום מתחיל להזיז את איבריו, לחוש תחושות כשצובטים אותו, להתייחס לסובבים ולהשמיע קולות. במאמצים אדירים, בכאבים שלא ייאמנו ובתהליך שיקום ארוך ומייגע הוא חוזר לאט ובבטחה לאיתנו.
מוזמנים לעצור ולעצום את העיניים. בעולם של מסרים קצרים וזולים קשה להתרשם ולהתרגש מתהליכים ארוכים המצריכים ריכוז, חיבור פיסות פזל רבות לתמונה אחת ולזיהוי תהליכים ראוי ולא פופוליסטי.
חייבים לעצור ולהפנים את גודל הנס הזה שהתרחש פה וממשיך להתרחש עד ימינו.
אבל אסור לנו לעצור את הסיפור כאן.
המשמעות של הדברים הנאמרים כאן היא דרמה, או נכון יותר טרגדיה של ממש. המהפכה של אהרון ברק למעשה הסיגה את תהליך התחייה הלאומית לאחור.
"סירסנוך יא מוחמד"
לאחר ההתעוררות המרשימה, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות, התחלנו כאומה, לאו דווקא כפרטים, לחוש תחושות בריאות ביחס לתופעות בחיינו. פתאום התחלנו (שוב, מבחינה לאומית כללית) לחוש תחושת בושה, עלבון, ביזוי, השפלה ועוד תחושות קשות שהן הבסיס לבריאות ההולכת ומופיעה בנו. אלו אומנם היו תחושות קשות, אך הן העידו יותר מכול על מדרגת חיים בסיסית הכרחית החוזרת ומתעוררת.
ואו… איזה אושר ! ה'צמח' מתחיל לזוז… מי לא ימחה דמעות מעיניו למראה הפלא?
הסיפור המפורסם שעליו כתב חיים חפר את שירו "סירסנוך יא מוחמד" (חפשו בפייסבוק את הפוסט המכונן של יגאל כנען), הוא דוגמה מצוינת לבריאות וחזרה לחיוניות חיים טבעית ונורמלית.
בינואר 1944 נעשה מעשה אונס באזור בית שאן. שלושה מחברי הפלמ"ח הגיעו כשהם מחופשים לערבים. הם הסתתרו בקרבת בית האנס, ולאחר שנכנס לביתו הם פרצו באקדחים שלופים פנימה, הוציאוהו באיומי נשק וסירסוהו למען יראו וייראו. לאחר מכן הם נסוגו ליצהר, סליחה, לקיבוץ בית השיטה… ביצהר בחיים לא יגיעו לרמה כזאת.
בעקבות הצלחת המבצע הוחלט ב'הגנה' להגיב גם כנגד תקיפה מינית שאירעה שנתיים לפני כן באזור הצפון, עת שני ערבים אנסו אם ובתה. הפעם הוחלט להרוג את האנסים. חברי הפלמ"ח היו מעורבים במעקב ובביצוע גזר דין המוות.
פרשת האונס והסירוס בעמק בית שאן הייתה לאחד מהצ'יזבטים הידועים בתולדות הפלמ"ח. חיים חפר כתב בעקבותיה את השיר: "סירסנוך, יא מוחמד", ששרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד מסביב למדורה.
לפני שנים אחדות שחזרו בתוכנית טלוויזיה המסרסים את המעשה והתגאו בו ללא חרטה. אחד מהם אמר כך: "הפלוגה המיוחדת ביצעה את כל הדברים שעכשיו נשמעים סדיסטיים, אבל זה היה לשמור על בנות ישראל ועל בני ישראל". ועל השאלה אם הוא מצטער על מה שעשה, ענה: "חס וחלילה, הייתי עושה את זה עוד פעם, ערבי שאונס בחורה יהודייה? ערבי שאונס בת 9 יהודייה? שאני אצטער?!"
אין כוונתי לתמוך בפעולות נקם פרטיות כמובן, אבל הזעם הבריא והתגובה החריפה בעקבותיו מעידים על בריאות, לא על חולי.
כיום במדינה עצמאית וריבונית ראוי שהענישה והיחס למעשה נורא שכזה יגיעו מהמערכות הציבוריות, לא מאנשים פרטיים.
כך בלמה מערכת המשפט את תהליך התקומה
על במה זו חזרנו רבות על העיקרון שרעיונות ותפיסות עולם מעצבים את המציאות ושמדיניות ציבורית נגזרת מעולם תודעתי המונחל באמצעות מערכות עיצוב התודעה באקדמיה, בעולם החינוך, התקשורת, התרבות ועוד.
אך יש לזכור דבר חשוב ביחס למערכת המשפט, ודאי לאחר המהפכה המשטרית המגונה שחולל אהרון ברק: מערכת המשפט, להבדיל מהמערכות האחרות, היא מערכת הכופה את אזרחיה בתוקף ללא שום יכולת בחירה חופשית. כך עובדת כל מערכת משפטית. זה בסדר ונצרך כל עוד המערכת מייצגת נאמנה את ערכי הריבון – העם. אך אם אין זה כך, המשמעות מחרידה.
במערכות עיצוב התודעה השונות יש לאזרח יכולת בחירה כלשהי (למרות הנדסת התודעה המופעלת עליו) ביחס לערכיו. האדם הפשוט יכול להימנע מצריכת תקשורת הבזה לערכיו או להינזר מללכת לאירוע 'תרבות' הנוגד את תפיסת עולמו, והוא יכול לשלוח את ילדו למוסד חינוכי התואם את עולם הערכים שלו.
אך מערכת המשפט השחצנית, באימוצה תרבות פרוגרסיבית, למעשה 'מסבירה' בפטרונות לעם ישראל שתחושותיו הבריאות ביחס לכל מיני עוולות הזועקות לשמיים – שהחלו לשוב אט אט לאחר הגלות – הן לא נאורות, לא מתקדמות ולא ראויות לבוא בקהל. המערכת החלה לחנך את העם לערכים הזרים לו במקום לייצגו נאמנה.
המשמעות של הדברים הנאמרים כאן היא דרמה, או נכון יותר טרגדיה של ממש. המהפכה של אהרון ברק למעשה הסיגה את תהליך התחייה הלאומית לאחור.
כך, כשעם ישראל חוזר וניעור מתרדמת הגלות ומזועזע עד עמקי נשמתו מפגיעה בנשים זקנות הנשדדות ונאנסות בדרום ת"א, בית המשפט מתעלם ומתעדף ערכית מסתננים וגנבי גבול. וכשעצירים יהודים נחקרים בעינויים ומודים במיוחס להם בצורה מפוקפקת, בית המשפט מתעלם. ותחת אותו בית משפט מותרת כריתת איברים ועשיית נזק בלתי הפיך בילדים רכים, וכך, תחת ידו הטמאה של אותו בית משפט, אנס בדואי מזוהם שפגע בילדה תמימה בת 10, מקבל עונש מגוחך. איזה חילול ה' נורא!
בקיצור, נסו לדמיין ילד החוזר לבריאותו לאחר פגיעה פיסית ונפשית מתמשכת ואינו מקבל יחס אמפתי התומך בתחושותיו. הילד הזה לא יצליח לעמוד על רגליו ולהשתקם ועלול לגדול פרא, חס ושלום.
כך, כשעם ישראל חוזר וניעור מתרדמת הגלות ומזועזע עד עמקי נשמתו מפגיעה בנשים זקנות הנשדדות ונאנסות בדרום ת"א, בית המשפט מתעלם ומתעדף ערכית מסתננים וגנבי גבול
מהי התפיסה הערכית של מערכת המשפט?
בקצרה: התפיסה הפרוגרסיבית רואה בכל עוולות החברה תוצאה של מוסדות לקויים ובורות ולא אחריות עניינית של העושה אותן.
כל מעשה עוול נורא ומזעזע כאונס אישה לעיני ילדיה ייסלח לאור האחריות של המדכא, המקרבן והאכזר – הלא הוא הגבר הסטרייט, הלבן והמערבי.
הגישה הזו טוענת שעיקר המענה הוא סוציאלי, שיקומי־חינוכי ולא של ענישה, ועיקר המאמץ צריך להתרכז ולהתמקד במיגור התנאים החברתיים שהם הם המקור לעוול.
מכך גם נגזרת האשמה תמידית ומתמשכת כלפי בני עמנו האחראיים לכל עוול, היות שאנו נתפסים כמדכאים האולטימטיביים. האשמת החברה הישראלית והתעלמות מערכיו המסורתיים של עם ישראל הן גנבת דעת הציבור, רמייה וחרפה מוסרית.
בשורה התחתונה: עולם הערכים הפרוגרסיבי בז לכל מה ומי שנתפס כחזק, ובניגוד לו – רוב העם בישראל חש שהכוח משחית בעיקר את אלה שנעדרים אותו.
אפשר להמשיך ולהרחיב בהסברה על תפיסתו של בית המשפט את עולם הערכים הראוי, אך אי אפשר להישאר אדישים למשמעות העולה מדברים אלו.
יש מקום לאופטימיות
כעת ניכר שהגענו לשלב האל־חזור. לפחות לעת עתה. אנו ניצבים מול בחירה בין שתי ברירות: אפשרות אחת – להמשיך את העבדות המודרנית המתוחכמת שאנו חיים בה, להמשיך בתהליך הנסיגה הגלותי, בקיום חיים פרטיים יהודיים בלבד ללא משמעות לפרהסיה יהודית בעלת זהות לאומית משותפת, ומוציאים לפועל את משנתו של אהרון ברק כפי שעוצבה ב'חוק כבוד האדם וחירותו'. רק פרטים בודדים בלבד.
והברירה השנייה – להמשיך את תהליך היציאה האינסופי לחירות מהעבדות הזו ולהמשיך את תהליך הקוממיות שלנו שהוסג בגסות.
ובעיקר, בעיקר – להחזיר את האמון שלנו בעצמנו. רק אנו נקבע את גורלנו ולא אף אחד אחר.
