הצלחתו של המיזם ההזוי לאיסוף תרומות לחווארה מייד לאחר הרצח הנורא, אינה תופעה בודדת. מיתוס לא מודע שרוחש מתחת לפני השטח בציבור, הפעיל את אותם המונים שהתקווה היחידה, קלושה ככל שתהיה, למגר אותו היא בהצפתו לסף המודע.

נרטיב, סיפור מכונן, מיתוס – כל אלו הם מקור ההנעה לפעולות האדם. לעם ישראל יש נרטיב מוכר וידוע, כתוב, מסופר ומגולם בטקסים קבועים. תולדותיו של העם מונצחים בספר שממנו נחצב המוסר התרבותי שלנו. כל אלו יחד הם הנרטיב המיתולוגי בבסיס האופי הקולקטיבי היהודי: דתי, חילוני ומתבולל כאחד.

אלא שהפרויקט החילוני הוא דווקא ניסיונו של האדם להשתחרר מהמשא הכבד של המיתוס ולהמציא את עצמו מחדש. הפרויקט ההרואי הזה נכשל באופן טרגי.

ההומניזם היה הסיפור המכונן שאמור היה להחליף את הסיפור הדתי ולאחד את העולם החילוני. אלא שהיום הולך ומתברר שערכו של סיפור מכונן, עיקר משמעותו, הוא דווקא ב'משא' שביקשנו להשיל – העומק ההיסטורי שבו, בעצם התמדתו לאורך דורות רבים מאוד.

מסתבר שבני אדם לא מסוגלים לתפוס את המציאות ללא נרטיב־על כלשהו, ומכאן שגם האדם החילוני מופעל בהכרח על ידי מיתוסים, רק שלהבדיל מהדתי, הוא אינו מכיר אותם ומכחיש את קיומם. כמו הדתי, גם לו יש אמונות. אך שלא כאדם המאמין, הוא מכחיש את קיומן (אחרת לא היה חושב שבכוחו לברוא את עצמו), והוא לא יכול לבחון, לעדכן או לשנות אותן. הנרטיב שמפעיל חילונים נותר באפלת הנפש, מקובע כביום היוולדו, משפיע אך אינו מושפע.

המיתוס שגרם לישראלים רבים לתרום בנדיבות פיצוי למחבלים הוא מיתוס שמוטבע, באשכנזים בעיקר: 'מיתוס הגרמני שלא שתק'. המיתוס הזה מוטבע גם בנפש הפרטית שלי. בילדותי, בעקבות ספרה של מניה לוי 'הלינו אותי לילה', כרתי חוזה עם האישה שאהיה בבגרותי. השבעתי אותה שלא תתבהם בבגרותה כמו אותו זוג פולני, שהשליך לרחוב את היהודייה היתומה ופיצה את בתו הביולוגית בגור כלבים כתחליף.

שהרטוריקה שלהם רוויה בדימויים מהשואה, והם נוטים לתאר את המציאות כתיאטרון שבו הם מגלמים את חסידי אומות העולם ואנחנו לוהקנו לגלם בהזיה הנעימה שלהם את הגרמנים השותקים אל מול פשעים כנגד האנושות

חוזה שנערך בילדות הוא מיתוס מכונן אישיות, גם – ואולי במיוחד – אם נשכח. ההחלטה עצמה ראויה בתכלית. אבל יש בה גם צד אפל. הציווי לחיות על פי מיתוס גבורה עשוי לפתות את האדם להבנות לעצמו מציאות מדומה שבה הגבורה המסוימת הזו יכולה לבוא לידי מימוש גם כשאין סיבה ממשית לעמוד באתגר הנורא. כך למשל נראה שקרה למתנגדי גירוש המסתננים, שהרטוריקה המתלהמת שלהם רוויה בדימויים מהשואה, והם נוטים לתאר את המציאות כתיאטרון שבו הם מגלמים את חסידי אומות העולם ואנחנו לוהקנו לגלם בהזיה הנעימה שלהם את הגרמנים השותקים אל מול פשעים כנגד האנושות של הצוררת הגדולה שפי פז, אישה בת שבעים, בת לניצולי שואה, שאת האלימות שהם מפעילים כלפיה הם מדמים כמעשה גבורה. אחד מהם התנפל עליי באחת ההפגנות: "תתביישי לך! גם ההורים שלי היו פליטים!" אם תמשיך להציף את ישראל בפליטים, רציתי לענות לו, גם נכדיך יהיו פליטים… אבל אי אפשר להתווכח עם הזיה.

פסיכוזת 'הגרמני שלא שתק' השתלטה במהלך השנים על השיח, עד שרבים היום רואים את ייעודם כמי שמגלם בתיאטרון האבסורד את גבורתו במאבק כנגד הצורר הציוני למען היהודי האמיתי – הפלסטיני, המסתנן, המחבל

פסיכוזת 'הגרמני שלא שתק' השתלטה במהלך השנים על השיח, עד שרבים היום רואים את ייעודם כמי שמגלם בתיאטרון האבסורד את גבורתו במאבק כנגד הצורר הציוני למען היהודי האמיתי – הפלסטיני, המסתנן, המחבל.

כמו קביעתו האווילית של סגן הרמטכ"ל לשעבר, על 'זיהוי סממנים נאציים' בחברה הישראלית שאינה אלא השלכה של הזיה אישית על המציאות. לא תתפלאו לדעת שהוא ניצב היום בראש ההפיכה השלטונית. בעיני רוחו הוא נאבק באומץ לב יוצא דופן בדיקטטורה אכזרית, אומץ שניזון בעיקר מידיעה ודאית ששום סכנה לא נשקפת לחייו, לחירותו ואפילו לא לפנסיה התקציבית שלו, ושהאלימות הפשיסטית מגיעה רק מהמחנה שלו.

ההמונים הפחות אמיצים ממנו הם אלו שרק תרמו למחבלי חווארה במטבעות שעליהן טבוע משפט בלתי נראה: "אני הגרמני שלא שתק" שלא נועד באמת לרווחתם של הערבים אלא להזנת הזיית גבורה ילדותית.

כותרת משנה

מיתוס חילוני מכונן נוסף הוא מיתוס המהפכה הצרפתית, שטופח בכוונת מכוון על ידי אנשי אקדמיה שעדיין חולמים על מהפכה קומוניסטית. ברוב המקרים תולדות המהפכה הצרפתית מוגשים לסטודנטים כסיפור גבורה של עם היוצא מעבדות לחירות תוך כדי הצנעת היות התקופה כאוס של טרור רצחני שהסתיים בעריצותו הקיסרית של נפוליאון. המיתוס, כפי שמסופר, מלהיט את הדמיון של דורות סטודנטים המזדהים עם גיבוריה הרצחניים, בגיל שבו פועם יצר המרדנות ההרפתקנית, עם ההבטחה המגולמת בו – רשות לפרוק דחפים אלימים.

מיתוס 'המהפכן משחרר האנושות' התגלם במחאת 2011, שם עדיין בא לביטוי רק ברטוריקה רוויה במושגים מושאלים מהמהפכה הצרפתית, במיצגים סמליים כגון ניתוץ פסלי ה'מלך', גיליוטינות (שהוצדקו כ'קוצץ סיגרים'), בסובלנות כלפי אלימות 'מוצדקת' ובהתקרבנות מעושה

מיתוס 'המהפכן משחרר האנושות' התגלם במחאת 2011, שם עדיין בא לביטוי רק ברטוריקה רוויה במושגים מושאלים מהמהפכה הצרפתית, במיצגים סמליים כגון ניתוץ פסלי ה'מלך', גיליוטינות (שהוצדקו כ'קוצץ סיגרים'), בסובלנות כלפי אלימות 'מוצדקת' ובהתקרבנות מעושה על אלימות משטרתית שחבל שלא הייתה כלל בנמצא. משום ששם נפרץ הסכר. המהפכנים בעיני עצמם הבינו שהשלטון מהסס מלאכוף עליהם את החוק, ומכאן שום דבר לא עמד עוד בפני ההידרדרות לפסיכוזה המונית.

על תפיסת המציאות שלהם השתלטו אז כליל כמה אשליות: האשליה המגוחכת של השכבה הפריבילגית ביותר כאילו הם קורבנות מנוצלים; אשליית תדמית הגיבורים המתנפצים למותם על חומות הבסטיליה; תחושת החירות של פריקת עכבות תרבויות. ב־2020, בהפגנות בלפור, כבר ראינו חגיגה של נסיגה המונית לברבריות פראית אלימה וחושנית, של אנשים שבלבלו בין תחושת שחרור שנובעת מפורקן כל עול, לבין מאבק אמיתי למען חירות אמיתית. כך כל הדרך עד לגילום תיאטרלי טקסי של פריצה ל'בסטיליה', צעד מסוכן נוסף במימוש השאיפה לרצוח את משפחת נתניהו על ידי המונים הנתונים להשפעת הזיה כאילו הם גיבורי מהפכה שהתקיימה לפני יותר ממאתיים שנה. למתבוננים מבחוץ נראו אירועי בלפור כתיעוד אותנטי של ריטואל פגאני בשבט פראי אדם פרימיטיביים.

עם כל הגיחוך שבדבר, מדובר בסכנה קיומית ממש: מסה קריטית של המונים הפועלים כמהופנטים על ידי הזיה, שתבוא על סיפוקה רק בגילום, סמלי או ממשי, של כל אירועי המהפכה ההיא, שמשמשת להם השראה לא מודעת. הרצח כבר נכתב על קיר הבסטיליה, שחזורו הוא רק עניין של זמן.

בתחילת רדיפות נתניהו, בסמינר על המהפכה הצרפתית, הקשה המרצה המרקסיסט: "מדוע אנשי המהפכה הצרפתית הוציאו את המלך להורג אף שכל משפחת המלוכה הייתה כלואה במרתפי הארמון?" וענה בעצמו: "כדי שלעם לא יהיה למי להתגעגע, והוא לא יתפתה להשיב את גלגלי המהפכה לאחור".

הסיבה, או הפרשנות של המרצה, שאובה כמובן מהמיתוס התנ"כי הגדול בתולדות האנושות על עם שיוצא מעבדות לחירות, והכולל בתוכו גם את אפשרות החרטה והחזרה לאחור: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". המרצה לא אמר מילה על נתניהו. המסר עבר לכולם: גם אם נתניהו ינוצח בבחירות, העם עלול להחזיר אותו. לכן, אם לא ניתן לחסלו באמצעים משפטיים ולהשליך לכלא, אין מנוס מלחסלו. המשאלה הרצחנית המודחקת בקושי הסירה השבוע עוד עכבה והתירה להמונים
לשחק בהתזת ראש. המונים מצאו את עצמם נסחפים, כמעט מאגית, למקום שבו 'מטפלים' בראשה של רעיית ראש הממשלה, מקצצים במספריים חדים את שער ראשה. היה נראה שהם נהנים מכך. שמישהו יספר להם שתת־המודע שלהם גרר אותם לאירוע שמדמה השתתפות קהל בעריפת ראש. הלא־מודע ממזג תדיר מושגים דומים כמו 'חפיפת ראש' ו'עריפת ראש'. זה מקור העונג הפרברטי שחוו שם.

 

 

כיתוב מתחת לתמונות: ראו את הטקסט המלווה: "מנסים לדכא את מתנגדי ההפיכה באלימות". דומה שהביביסטית לשעבר מיכל שיר עברה לחיות בפנטזיה המיתולוגית עד כדי כך, שלא שמה לב שבמציאות הנוכחית לא היה כל דיכוי אלים.

 

 

 

כיתוב תחת התמונה: ותודה לאייבי בנימין, חבר 'יש עתיד', על יום שלם שבו חגג עם עשרות תמונות מבזות על חשבון ראשה של שרה נתניהו, שבהן הסגיר את כל תוכני תת־המודע שלו: שרה כ'חזיר' – שם גנאי לבורגנות, אויבת המהפכה, ותמונה עם פריזורה בסגנון מרי אנטואנט, שראשה הותז במהפכה

את כל ההתרחשויות הללו מלבה הסתה חסרת אחריות מצד כל מנהיגי השמאל בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת, בין היתר בשתילת דימויים ממיתוס המהפכה. זה מעיד בבירור על קיומה של מטרה:

בניית נרטיב מצדיק אלימות כהכנה נפשית לביצוע הפיכה שלטונית באמצעות טרור. זוהי שיטה בדוקה ומוכרת לסוגסטיה המונית שאת חלקן תיאר פרויד בספרו משנה 1921 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני'.

בעבודת מחקר שהגשתי לפני כמה שנים לאוניברסיטה, ניסיתי להראות שהספר הזה לא ניבא את בוא הנאציזם אלא שימש כחוברת הנחיה להפעלת סוגסטיה על ההמון. אלו אותן שיטות שמופעלות היום על הציבור והן יעילות בעיקר על הציבור האשכנזי, בין היתר בשל אמונת השווא של רבים מהם כאילו הם היחידים שלא נסחפים עם הזרם, תוך כדי טיפוח מיתוס 'הגרמני שלא שתק' – גם כדי להגביר את השנאה למדינה הנאצית וגם משום שהיהירות שבאמונה שהם מוגנים מפני שטיפת מוח הופכת אותם לקורבנות הכי נוחים שלה.

עם כל הגיחוך שבדבר, מדובר בסכנה קיומית ממש: מסה קריטית של המונים הפועלים כמהופנטים על ידי הזיה, שתבוא על סיפוקה רק בגילום, סמלי או ממשי, של כל אירועי המהפכה ההיא, שמשמשת להם השראה לא מודעת. הרצח כבר נכתב על קיר הבסטיליה, שחזורו הוא רק עניין של זמן

המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלשלטון לא נותרה כל ברירה. עליו לדכא ביד קשה כל התפרעות ולבסס מיידית הרתעה אפקטיבית שתוציא לכל עבריין את החשק להיות גיבור. מתינות אינה אופציה, אכיפה מהוססת מדי רק תלבה את האלימות עד לכדי אובדן שליטה, כאוס, טרור הכולל עריפת ראשים ממשית. זה הזמן ליישם במדויק כל אחת מדרכי הפעולה שאותם אנשים עצמם המליצו בכל השנים לבצע במתנחלים בכלל ובקורבנות ההתנתקות בפרט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התקשרה אליי חברה טובה. חברתי היא אדם סביר בתכלית, ובכל תחום בחיים היא נוהגת, נשמעת ופועלת כאדם נבון, אינטליגנטי ובעל יושרה. אלא שבכל הנוגע לעניינים שברומה של תקשורת, התודעה שלה היא הממוצע המדויק של כל תוכני ערוצי התעמולה. אם חייזר נוחת היום ומבקש לעצמו סיכום תמציתי של כלל המסרים בערוצי התקשורת, די בכך שיבצע שיקוף לתוך מוחה ודולה משם את כל התעמולה – מבלי שיחסר דבר וללא שאריות.

אתמול היא התקשרה אליי באימה.

"מה יהיה? ממשלת הזדון הזו רוצה להשתלט על כל מערכת המשפט! נישאר ללא כל ביקורת שיפוטית!"

הרגעתי. הסברתי שלמזלה הטוב מבוגרים אחראיים מובילים אותה. לו הדבר היה בידיים שלי וכמותי, אנשים עם טמפרמנט שמאלני – זה בדיוק מה שהיה קורה. באריכות הסברתי כיצד הרפורמה תאפשר איזון בין שלוש הרשויות – איזון שהופר מפאת הכוח המוחלט שבג"ץ צבר לעצמו שלא כדין וללא כל סמכות חוקית או אחרת.

בתגובה זכיתי לשלל סיסמאות תעמולה ריקות מתוכן, שבדרך כלל אני נדרשת להן מול המנהיגים חסרי האחריות שהמציאו אותן ולא מול קורבנותיהם החפים מפשע. היא הוסיפה נימוק משכנע: הפרצופים של ביבי, שרה ויאיר מעצבנים, ולמעשה כל הפרצופים של הקואליציה מגעילים אותה, והיא מרגישה שהכול אבוד

בתגובה זכיתי לשלל סיסמאות תעמולה ריקות מתוכן, שבדרך כלל אני נדרשת להן מול המנהיגים חסרי האחריות שהמציאו אותן ולא מול קורבנותיהם החפים מפשע. היא הוסיפה נימוק משכנע: הפרצופים של ביבי, שרה ויאיר מעצבנים, ולמעשה כל הפרצופים של הקואליציה מגעילים אותה, והיא מרגישה שהכול אבוד.

ואכן, פרצופים יכולים להיות מעצבנים, אך אינם קשורים לרפורמה ממש כשם שההרגשה שלה על הרפורמה לא קשורה לרפורמה.

"עכשיו הממשלה הזו הולכת לבחור את כל השופטים!"

הרגעתי. הקואליציה הנוכחית לא יכולה להחליף את כל השופטים. הם צריכים קודם להזדקן ולרדת מהמדף. סטטיסטית זה אומר שופט אחד לשנה. קואליציות בישראל מחזיקות מעמד שנתיים וחצי בממוצע. הרפורמה רק מבטיחה שהקואליציה הנוכחית תזכה לסיכוי הוגן שהבחירה תתקבל בוועדה למינוי שופטים עבור שניים וחצי שופטים. הרכב הוועדה גם הוא לא מבטיח לקואליציה וטו מוחלט, כפי שהיה עד כה לשופטים, אבל נציגי העם לפחות לא יהיו בגדר עציץ בוועדה שמוכרעת מראש.

התפניתי לשוחח עימה כי היא שידרה מצוקה. לשמחתי, היה בכוחי לפוגג את פחדיה. אני מכירה היטב את התחושה. בשנה וחצי של ממששת בנט גם לי רצו בראש תרחישים הזויים. דמיינתי, למשל, שראש ממשלה חליפי בתקופת ממשלת מעבר יעניק במתנה את עתודות הגז של ישראל לחברת האנרגייה הממשלתית של צרפת 'טוטאל', שמושקעת באיראן, בתמורה לחיבוק מצולם עם נשיא צרפת, או יעביר לחיזבאללה טריטוריה ישראלית שצה"ל הגן עליה במשך יותר מעשרים שנה. חששתי שיעבירו את ההסכם בלי לציית לחוק היסוד שמחייב אותם לאשר בכנסת ברוב של שמונים קולות לפחות או במשאל עם – ושבג"ץ לא יעצור את המחטף הלא־חוקי הזה וללא הטרחה לנמק מדוע אישר זאת.

לכן נזעקתי לחלץ אותה מהמצוקה. "לא. בכלל לא הרגעת אותי!" זעקה.

"את שקרנית", קבעתי. "אינך פוחדת באמת מדיקטטורה. אחרת דעתך הייתה כבר נחה. מה שאת חווה הוא שנאה פרי הסתה לפרצופים שמעצבנים אותך, שאת יודעת שאינך מסוגלת לנמק לעצמך. הפחד היחיד נובע מדיסוננס קוגניטיבי של אדם שחש ששתלו בו דעות זרות לו ואינו מסוגל ליישב אותן בתוכו.

דא עקא, שהמהות הכי בסיסית של המושג 'דמוקרטיה' היא – שמעת לעת כל אחד מאיתנו  לא יאהב את הפרצופים שנבחרו. ככה זה".

"אבל ישראל הופכת להיות דיקטטור!" צעקה בניגוד לכל היגיון. שהרי ישראל לא יכולה להפוך למשהו שהיא כבר. כאשר רשות אחת השתלטה על שתי האחרות, שבראשה חמישה־עשר שיבוטים לא נבחרים של אדם אחד, המתערבת כפוסקת אחרונה בכל דבר ועניין, וכשלא מצייתים לה מגיע טנק – זו דיקטטורה. "ואיך הרפורמה היא דיקטטורה אם היא מאזנת את הרשויות ומעניקה גם קול לציבור, ל'דמוס', החצי שמרכיב את המילה דמוקרטיה?"

"זו רק ההתחלה!" צעקה לי. "מי יודע מה עוד יעשו!"

"רגע. את אומרת, שאת פוחדת ממשהו שלא קורה, שאין לו סיבה לקרות, שאין לך מושג מה תהיה צורתו?" ואז הגיע טיעון גאוני: "מה יקרה אם הם יורידו את גיל הפרישה של השופטים לחמישים, ייפטרו מכולם וימנו חמישה־עשר חדשים?"

עצרתי לרגע להתענג על הרעיון. שתיקתי התפרשה בעיניה כאילו זו אכן המזימה ושאני מצויה בסודה. נאלצתי להפריך בצער אמיתי. לו רק היו הדברים בידי… אלא שמתוך היכרותי עם הפרצוף המעצבן באמת של שמחה רוטמן, צר לי לומר שמדובר בליברל ישר מדיי. בשעתו התווכחתי עימו על פסקת ההתגברות, התרסתי כנגד הרעיון להעניק, חוקית הפעם, את הרשות לבטל חוקים – שמעולם לא ניתנה לו.

תשובתו המעצבנת של רוטמן הייתה, שמאחר שבמשך שלושים השנים הפרקנו את הנושא, זה כבר הפך לנורמה שיפוטית. לטעמי, הוא צודק, פורמלית. אני לעומת זאת צודקת מהותית. למרבה הצער, השר לוין וח"כ רוטמן נעדרים לגמרי מהתכונה השובבית המלבבת של מי שחונך כמוני בשמאל, לעבור קצת על חוקים ולשבור את כל הכלים רק כי אני צודקת.

"לא יקרה", אמרתי לה בצער אמיתי.

"איך את יודעת?? הדיקטטורה הזו מסוגלת לכול!!"

"זה לא יקרה", אמרתי, "כי מי שיש לו כוונות רודניות להשתלט על כל מערכת המשפט, לא מקדם בד בבד עוד שלושה חוקים, שכל אחד מהם מחליש את המערכת שהוא היה רוצה להשתלט עליה".

ופה היה אמור להסתיים הדיון הזה וגם החרדות שלה. גם אם היה אפשר לסלק בבת־אחת את כל השופטים על פי אחד מסעיפי הרפורמה ולהחליפם בחברי מרכז ליכוד, בתנאי שיהיו בעלי הכשרה מקצועית מתאימה כפי שיש ליועמ"שית הנוכחית לפחות, עדיין שלושת הסעיפים האחרים ברפורמה מגבילים את כוחו של בג"ץ, אותו מוסד שלטענתה התכוונו להשתלט עליו ולשאוב ממנו את כוחו לעצמם. מדוע אפוא שדיקטטורה שמתכננת להשתלט על הגוף בעל 100% הכוח הפולטי במדינה – גם תרצה להגביל את כוחו?!

"זה לא יקרה, כי מי שיש לו כוונות רודניות להשתלט על כל מערכת המשפט, לא מקדם בד בבד עוד שלושה חוקים, שכל אחד מהם מחליש את המערכת שהוא היה רוצה להשתלט עליה"

היא עדיין לא נרגעה: "מה הופך אותך בטוחה כל כך?"

"כי זו הוכחה אפודיקטית", הדגשתי, "היא מוכחת מעצמה. אי אפשר להפריך הוכחות אפודיקטיות בלי לבטל את ההיגיון עצמו. כוונות רודניות לא עולות בד בבד עם כוונה להגביל את כוחן שלהן".

"אבל הם יוכלו כך לשמש ביקורת שיפוטית על הקואליציות הבאות!" וכאן התבלבלתי: "לא אמרת כרגע שהרפורמה מבטלת ביקורת שיפוטית? ואגב", לא הצלחתי להתאפק, "היכן הייתה אותה ביקורת שיפוטית בקואליציה הקודמת?" לאחר שענתה לי שהקואליציה הקודמת הייתה מצוינת, הודעתי שהשיחה הזו הסתיימה. אנחנו, כנראה, לא חיות באותה מציאות.

לאנשים יכולות להיות דעות שונות ומשונות. דעה היא תשובה לשאלה עתידית "מה יקרה אילו". אם השיפוט שלה על מציאות שכבר התממשה, הוא שהיא הייתה דבר טוב, מבחינתי היא הפכה להיות אותו חייזר שהוזכר בפתיח, שהגיע לעולם רק כדי לשמש מטאפורה לאופן שבו ניתן לבצע בחברתי רדוקציה לסך כל התעמולה בלי להותיר שארית.

 

לפני שטרקתי את הטלפון הבטחתי שנישאר חברות, אבל לא נדבר שוב על פוליטיקה – תחום שבו, לתפיסתי, אין אצלה מקום להיגיון. היא מאמינה שהיה פה טוב בשנה וחצי של ממשלת ששת המנדטים והאוויל החלופי, שמסית לשנאה בתקווה להגיע למלחמת אזרחים שתעלה אותו בחזרה לשלטון, רק כי נותרו עוד מאגרי גז לחלק לחברים כנגד רפורמה שהוא עצמו טען שהיא נחוצה ברגע קצר – שבו הדוברים מצאו שעל פי סקרים זה מה שהציבור רוצה לשמוע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בן יעקב סבו

לאחרונה מצאתי את עצמי משתכנע מאשתי לבוא למפגש בין אנשי שמאל לימין ברמת אביב. המטרה המוצהרת הייתה להפגיש בין צדדים בעם ישראל לשיח שרחוק מההתכתשות הפוליטית. המטרה הפחות מוצהרת של המפגש הייתה להצליח לשכנע לדחות את התיקונים המוצעים במערכת המשפט.

במפגשי שיח דומים הזדמן לי להיות בעבר. בדרך כלל ארגנו אותם אנשים מצד המחנה היהודי, שהצליחו במקרה הטוב למצוא מעט אנשי שמאל שלא היה להם ממש מה לעשות עם זמנם. מכיוון שהפעם אורגן המפגש על ידי אנשי שמאל כדי להשפיע, הגיעו אנשים רציניים משני הצדדים, כולל אנשי ציבור.

אז מהי 'הידברות'? לא יודע. לא באתי כדי להיענות לאיומי הפרוטקשן האלים שלהם ולא כדי לראות איך אפשר 'להיפגש באמצע' כאילו אנחנו השבטים המסוכסכים של נאום ריבלין. כן באתי מתוך רחמים על מחלת הרוח והתודעה שהתפשטה אצלם. באתי פשוט להגיד את האמת כפי שאני מבין אותה באופן הכי ישיר, בהבנה ברורה שבלעדיה הם אבודים.

כארבעים־חמישים אנשים ישבו במעגל ודיברו למיקרופון לפי תור. השיח כלל בעיקר התדיינות על פרטים בתיקון המשפטי המוצע וכן תלונות משמאל על 'דורסנות' החקיקה, שנענו בתשובות מימין על שאין אח ורע לדורסנות השמאל.

השאלה שעמדה תלויה ומסנוורת בחלל החדר היא – מה כבר מחבר אותנו יחד אם לא היה אויב משותף?

הרגשתי שאנחנו לא נוגעים בנקודה. הרי הדקדוקים בתיקון לא רלוונטיים – מי שמתנגד לה מתנגד לכולה, ומי שבעדה בעד כולה ואף יותר. ברור שיש פה משהו עמוק הרבה יותר.

גם הטיעון ש"עשו לנו" בגירוש, באוסלו, באלטלנה… לא רלוונטי – "אז עכשיו אתם נוקמים?" נשאלה השאלה פעמים מספר.

אנחנו מדברים על דמוקרטיה ועל צדק, אבל יש פה פיל בחדר שמקטב בין הדעות. ואנחנו לא מדברים עליו.

הפיל הזה הוא הפיל היהודי. ואם אדייק יותר – הפיל הזה הוא השאלה על יסוד המוסר.

הרגשתי שאנחנו לא נוגעים בנקודה. הרי הדקדוקים בתיקון לא רלוונטיים – מי שמתנגד לה מתנגד לכולה, ומי שבעדה בעד כולה ואף יותר. ברור שיש פה משהו עמוק הרבה יותר.

יהדות כפולקלור או יהדות כמוסר?

בואו נעזוב לרגע את הקרנות הזרות, את המהרסים מבפנים, הסוחטים והמגלומנים, את כל אותה שכבת הגמוניה שמתחזקת את פעולות ההרס הפרוגרסיבי־משפטי.

בואו נדבר רגע על כל שאר האנשים המתנגדים. אלו שאתה פוגש במילואים, בעבודה, ברחוב.

אם היית אחד מהם, והיית חושב ובטוח לחלוטין שהולכת לקום פה איראן או ברית המועצות, ברור שהיה נכון להתנגד. אם היית יכול בדיעבד לעצור את ההפיכה הקומוניסטית רגע לפני התרחשותה, לא היית עושה זאת? מאות מיליוני נרצחים ועבדים היו חבים לך את חייהם.

ואם היית חושב שרק בג"ץ טוטליטרי כמו שיש היום הוא הוא המגן האחרון, לא היית שומר עליו בכל הכוח? ברור שכן.

לא מעניין שזה מנותק מרצון העם הריבון. ולא מעניין שזה נעשה במחשכים. ולא מעניין שבאמת פישלו וגירשו אתכם בגוש קטיף. ולא מעניין שזה רק תיקון קטן ומתון כרגע… הרי גם מדרון חלקלק מתחיל בצעד אחד קטן.

ולכן השאלה פה היא לא שאלה של חוק, לא של פרוצדורה, לא של צדקנות היסטורית ולא של דמוקרטיה. כל אלו הם פרטים מעשיים, אבל לב השאלה היא שאלה של מוסר. ובשם המוסר צריך לדבר.

 

נקודת לחיצה

"אל תראו אותי ככה", פתחתי ואמרתי. "בנעוריי הייתי פעיל בשומר הצעיר. למדנו את כל תורת המרקסיזם. יצאתי לשנת שירות. כשגדלתי שמעתי הרבה טיעונים שלא הסתדרו לי. שמעתי שמכיוון שאברהם אבינו היה פה, זאת הארץ שלנו, ולא הבנתי למה זה אומר שאנחנו יכולים לדכא מיליוני ערבים, ושמעתי שזאת מדינה יהודית, אוקיי, אבל למה זה אומר שאנחנו צריכים להעליב או לפגוע באנשים עם נטיות הפוכות? ולמה זה שעשו לנו דברים, באושוויץ או להבדיל בגוש קטיף, זה אומר שאנחנו יכולים לעשות רע למישהו אחר?" שמתי לב למבטים מהנהנים. "אלו בדיוק שאלותינו!" ציינה אחת מהשמאל.

"ואז זכיתי להכיר את היהדות. דרך עיון ומתינות שדרשו עמל, שמתי לב, ששורש כל דבר מוסרי שאנחנו מכירים מגיע דווקא מהיהדות. אני עוד לא מדבר על הערך החם של המשפחה. ואני עוד לא מדבר על המקום העוטף של הקהילה. ואני לא מדבר על הערך של אהבת ישראל ואהבת כל האדם. ואפילו לא על הערך של תיקון המידות, כל מיני מושגים שלא הכרתי אותם. אחח תיקון המידות… לא להתלונן ולנסות לשנות את האחרים, אלא להביט פנימה ולתקן את עצמי… איזה חידוש זה היה למרקסיסט שמאלני מהפכני כמוני. כל הזמן לתקן את עצמך.

ואפילו ברמה המדינית. אפרופו אנחנו עוסקים בענייני משפט פה, עם ישראל הביא לעולם את רעיון השלטון המוגבל. בעולם של פרעה, אחשוורוש, היטלר וקים ג'ונג איל, אומות תמיד חיפשו ותמיד יחפשו טוטליטר עריץ להישען עליו באופן מוחלט. כזה שיהיה מעל החוק הפורמלי. כזה שהוא החוק. אך עם ישראל הוא היחיד שהביא לעולם את המלחמה בעריצות. לא כמאבק כדי להחליפה בעריצות מסוג אחר, אלא בעצם העריצות. אפילו המלך מוגבל על ידי חוק התורה. בעולם שבו המלך מוגדר כאליל, מאצילה תורתנו למלך לא סמכויות, אלא בעיקר הגבלות וחובות אישיות. לא ירבה לו כסף – כלומר סחיטת מס מוגזם מהעם. לא ירבה לו סוסים – צבא פרטי להגנה מפני רצון העם. לא ירבה לו נשים (מלך מתחתן עם בנות מלכים) – קוסמופוליטיות 'ניידת' מנוכרת לעם. ועוד דבר – החזק ולמד את ספר התורה בכל רגע, כי הוא הוא המחזיק אותך.

אבל עזבו רגע את כל אלו. הדבר החשוב שעם ישראל הביא לעולם הוא תודעת צלם האלוקים שבאדם.

לא זכויות אדם. לא לא. צלם אלוקים שבאדם. סיימנו הרגע מונדיאל שנפל בדיוק בשעת נר ראשון של חנוכה. מי ראה פה את המונדיאל? בשביל להקים את המונדיאל הזה הומתו ששת אלפים וחמש מאות עבדים. אני לא ראיתי שום משחק. כשמתרחקים מתודעת עם ישראל עוד ועוד, מאבדים את תודעת צלם אלוקים שבו נברא כל אדם ואדם. ואז בשביל ספורט או בשביל איזו אידאולוגיה מזדמנת, אפשר לפורר מיליוני בני אדם. הרי הם סתם בשר קרוץ חומר. התשובה לכך איננה זכויות אדם, אלא אך ורק צלם אלוקים שבאדם.

ככל שתרבות רחוקה ונאבקת יותר בעם ישראל – זה נהיה אצלה מטושטש. סין וצפון קוריאה. גרמניה שרואה את עצמה כהפך הקוטבי ליהדות. אירופה ואמריקה שמנתקות את עצמן מהמסורת הנוצרית, הענף החולה והאלילי של היהדות, לתוך ליברליזם פרוגרסיבי שהגיע בינתיים לסירוסי ילדים. פרופסורים שמזמינים אנשים להפגנות עם דגלי ארגון הטרור אש"ף – השואף באופן מוצהר לזרוק לים את כל היהודים, ולכרות ראש לכל בעלי הנטיות ההפוכות.

כי מהי תודעת צלם אלוקים שבאדם לעומת רעיונות נאורים כל כך כמו 'זכויות אדם', 'דמוקרטיה ליברלית', ו'אנטי־פשיזם'? מה יתועדף במבחן הסבירות של השופט הנאור?"

פתאום התחילו צעקות. פעם ראשונה ויחידה באותו ערב. "זה לא נכון! זה לא רלוונטי. דיברת יותר מדי. קחו לו את המיקרופון!"

"ואו, כנראה נגעת להם בנקודה. אדם צועק את שחסר לו", לחשה לי אשתי.

גם הטיעון ש"עשו לנו" בגירוש, באוסלו, באלטלנה… לא רלוונטי – "אז עכשיו אתם נוקמים?" נשאלה השאלה פעמים מספר.

מהמסדרון אל הטרקלין

אחרי המעגל הרשמי התחילו שיחות המסדרון. במסדרון, כידוע, כבר מדברים על הכול. "אני חייבת להבין, מה כל כך הפריע לכם במה שנאמר?" שאלה אשתי את הצועקים העיקריים.

"אממ.. זה חרג מהנושא של הערב", התחמקו.

"תגידו רגע, מהו הדבר שממנו אתם כל כך מפחדים?" היא המשיכה להקשות.

"שיפגעו בזכויות אדם, שיפגעו בנשים, כפייה דתית, שיגבילו את חיי. קחו לדוגמה – שנה הבאה 40% מכיתה א' יהיו חרדים. זה נורא".

"ואי ואי אם הייתם אומרים את זה על ערבים. אבל נניח שזאת עובדה, מה תעשו עם זה? תהרגו את החרדים?"

"אם אתם תמשיכו ככה, תהיה פה מלחמת אחים".

"מעולה, אם זה מה שאתם רוצים, אנחנו לא מפחדים. אבל אחרי שננצח מה אתם רוצים?" שאלתי בחיוך.

"אם לא נלמד איך לחיות ביחד, אנחנו כבר לא נהיה פה".

"תראו", הרגשתי שהשיחה צריכה סיכום, "בסוף אני לא אעצור אתכם ולא אנסה לשכנע. אני פשוט אגיד לכם את האמת. אין עניין לנסות 'לחיות ביחד', 'להיפגש באמצע', 'דתיים וחילונים'. הנושא שלכם הוא לא אם יהיו עשרים, ארבעים או שמונים אחוז חרדים. וגם לא אם בוועדה יהיה עוד שופט או עוד שר. העניין שלכם הוא האם אתם חלק מהסיפור היהודי. האם הוא נוכח באופן משמעותי, אהוב, מכובד, בתודעה שלכם. אתם פה רק בגלל זה. ואתם לא תהיו פה בלי זה. אבותיכם שמרו על זהותם היהודית ולא התבוללו במשך אלפי שנים כנגד כל הסיכויים, ובאו דווקא לארץ ולא לשום מקום אחר בעולם רק בגלל הסיפור היהודי. תחליטו איפה אתם שמים את עצמכם ואת ילדיכם מול זה. בלי זה אין לכם קיום פה, ואני לא מתבייש להגיד לכם את הדברים. צריך להכריז על זה בכיכרה של עיר.

עם זאת, שיהיה ברור: ברמה הפרטית בוודאי שאין שום צורך לכפות. אם אני אכריח מישהו להניח תפילין הוא אפילו לא קיים מצווה. הוא חייב לרצות בזה. אלו שני העמודים שעליהם המדינה היהודית עומדת. זהות יהודית שורשית אלוקית מוחלטת, יחד עם חירות אישית שלך לבחור איפה אתה נמצא על הסקאלה הזאת. יכול להיות שתחליט ללכת לפי שיטות הרב מרדכי אליהו ויכול להיות שתהיה יותר נמוך בסקאלה. זה עניין רק שלך".

שקט השתרר.

"תגיד", הרימה עיניים נרגשות המארגנת של הערב הזה מהצד השמאלי. "איך אני יכולה להצביע למה שהרגע תיארת?"

 

אנחנו מדברים על דמוקרטיה ועל צדק, אבל יש פה פיל בחדר שמקטב בין הדעות. ואנחנו לא מדברים עליו

אחרית

אז לא, אנחנו לא 'השבטים המסוכסכים', ואנחנו לא כאן מכוח איזו 'אמנה חברתית' של ג'ון לוק או רוסו, כאילו יש פה מיליוני בני אדם שנקלעו לכאן במקרה. מכיוון שכך, האחדות בינינו לא מתבטאת בחוקים ולא תלויה בהם. היא תלויה אך ורק בסיפור המשפחתי היהודי המשותף שלנו. סיפור שנמצא בו הרב עובדיה, רבי עקיבא, אברהם אבינו והקב"ה כמובן. לכן כל התפשרות על השארת דיקטטורה שתפורר את הסיפור שלנו, איננה חמלה או הקשבה כלפי השמאל, אלא דווקא איבוד שלהם והתעללות בנו. ומי שמבין את זה, לא נלחץ מכל שטות.