Facebook Twitter Youtube

כותרות חמות :

  • המדריך – שמיני
  • בעגלה ובזמן קריב
  • צירי הלידה של עם ישראל
  • מלחמות הראי"ה
  • נבואת הרב התגשמה
  • ידידי, השכחת?
  • מצוינות מדעית ונאמנות למסורת היהודית
  • יהודית ומשה מונטיפיורי של דורנו
  • כאן גונבים בכיף
  • המלחמה על התרג'ום
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
בלוג
ראשי » בלוג (עמוד 5)
גלי בן חורין מאי 18, 2023 5:04 pm אין תגובות

הציונות הדתית היא התרופה היחידה למחלת תסמונת מתושלח הלאומית

 

מוסיה תהילים־זאגער היה ללא ספק הסופר והפובליציסט שהשפיע יותר מכול על הדורות שכבר נולדו למדינת ישראל. מוסיה – בשמו המוכר יותר דן בן אמוץ – לא היה צבר. הוא נשלח לבדו מפולין ב־1938 דרך עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן והיה ליחיד ששרד מכל משפחתו. תהילים־זאגער המציא את עצמו כדן בן אמוץ והמשיך להמציא את עצמו בדמותו של הצבר המוחלט מאז. דמותו עיצבה במשך שלושה דורות את פני הדור החילוני עד ליום מותו – שגם אותו ביים באותה תיאטרליות שבה חי. הוא היה מוכשר מאוד, נבון ומבריק מאוד. אורח חייו – המופקר מדי אפילו בעיני מעריציו – רק תרם לאישיותו הסוחפת. הוא היה עשוי מחומרים של משיח והוא היה מורד.

מתרומתו העצומה לתרבות החילונית שאבנו כולנו את משאלתו הנואשת – לברוא את עצמנו מחדש, ללא עבר, ללא היסטוריה, ללא משפחה, ללא מורשת. המורשת הזו הלמה היטב את הפרויקט הציוני הסוציאליסטי – לברוא יש מאין יהודי חדש לגמרי באמצעות מרד תמידי בסמכות ההורים והמחנכים.

ראינו בו יותר מקול אותנטי של הדור הצעיר. הוא היה גם הוגה לסוגו. בספרו 'לזכור ולשכוח' הוא העלה טענה מעניינת לגבי המניע הנאצי על ידי אנלוגיה בין גיל אומה לגיל בחיי אדם. גרמניה משולה בעיניו לנער בגיל ההתבגרות, מהיותה האומה הצעירה ביותר. גיל ההתבגרות מתאפיין במרד כנגד האב הכופה את ערכיו הנתפסים כמיושנים. הרצח שבוצע ביהודים, העם העתיק ביותר, משול לרצח אב מיתולוגי על ידי מתבגרים מופרעים. האבחנה הזו, נכונה או לא, העידה יותר מכול עליו עצמו. הוא זה שמרד מרד אלים בשמו המקורי, במשפחתו, במורשתו. דן בן אמוץ נברא על ידי עצמו, כילד הנצחי שלעולם לא מתבגר, שלנצח מורד בסמכות הישנה.

 

גם בגילם המופלג הם עדיין ממשיכים למרוד באב הכל יכול המדומיין כמו אותו ענק מופרע שרודה באימו חסרת האונים, בשמה של הפנטזיה הרומנטית שנצרבה במוחם כשהיו צעירים וטיפשים בעזרת תדפיס חולצת צה־גווארה.

המרד שלהם אינו פוליטי. זה מרד כנגד הזמן מצד אומללים שאיש מעולם לא לימד אותם להתבגר בכבוד ולהזדקן בחן. והם ימשיכו להתדרדר במורד הגיל המנטלי כל הדרך

במובנים אלו המרדנות השמאלנית ביהדות ולאחר מכן בציונות אינה בהכרח תוצר של אידאולוגיה מרקסיסטית סדורה נוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", אלא של דורות שלמים שאימצו את ההבטחה שמרד נצחי בסמכות יבטיח את שימור נעוריהם לנצח. ההבטחה הזו עיצבה את האישיות שלי ושל חבריי. ואומנם, גם לאחר שכל דעותיי השתנו מקצה לקצה, עדיין משהו ממשיך להתקומם בי כנגד הזדהות עם שמרנות לסוגיה. רבים כמוני חיים במעין סתירה: עוצבנו למרוד בערכי העבר. ערכי העבר שלנו הם קריאה למרד תמידי. היום נדמה שהמרד החילוני הצליח. אז איך משמרים נעורים עתה? מוותרים על המרד או ממשיכים למרוד למרות ניצחון המהפכה?

אלא שילדות נצחית מאבדת את חיוניותה נוכח מרצה מקליש, שעיניו בוהקות בשעה שהוא מטיף למהפכה שאבד עליה הכלח, כמחיה מחדש רגע שגיב בעברו הרחוק שבו נושק לראשונה על ידי עלמת חן, משולהבת מנאומו המהפכני, הבוסרי אך החוצב להבות…

ברחוב שגרתי בו נהגו אם ובנה לצאת לקניות יחד בקביעות. הבן נהג להתלונן על אימו ולצעוק עליה כשהוא משתרך בעקבותיה לאורך כל הרחוב. אלא שהבן היה ענק בגיל העמידה, ואימו – קשישה מזערית, מצומקת ושפופה. מופרעות מנטלית הותירה אותו כלוא לנצח בילדותו חסרת האונים מול אם כל יכולה.

כך נדמים בעיניי כל אלו שעדיין מתמרדים כנגד היהדות, כאילו רק זה עתה יצאו מבית אביהם, הרב השתלטן, המאיים לשוב ולשעבד אותם לעולם הישן. אותה מופרעות מנטלית כלאה אותם בעידן שבו אימם, היהדות, יכלה עדיין להכות את ידיהם הקטנות הנשלחות לצנצנת העוגיות, ואביהם – הרב החרדי – עדיין מרביץ בהם תורה אף ששני ההורים כבר סיעודיים וזקוקים לסיוע מהצאצא הענקי.

בעיניהם, השלמה עם המורשת היא השלמה עם בגרותם וזקנתם הפרטית. המרוץ ל'קִדמה' באמצעות מרד תמידי הוא מתכון לשימור נעורי נצח. הדורות שצמחו בציונות החילונית מעולם לא למדו כיצד להתבגר ולהזדקן בכבוד. על פי משנתו של תהילים־זאגער – זקנה אינה חוכמה וניסיון חיים, אלא כיעור, התקרנפות, תשישות נפש ואובדן החן ביכולת להמציא את עצמך מחדש.

באופן אירוני המתבגר הנצחי דן בן אמוץ, שבגיל שישים עדיין התהלך ברחובות תל אביב לבוש בשמלת גלבייה וחף מנעליים, חינך דורות שלמים לרעיון שניתן לעצור את הזקנה ואפילו לנצח את המוות באמצעות מרדנות והתרסה תמידית. הלך הרוח הזה מגולם בכל הפגנה 'נגד הרפורמה' שאינה אלא מסיבת קשישים שמתפרקים מעול גילם בחגיגה בכחנלית ומגלמים את האשליה הקולקטיבית במרד נגד הסמכות מתוך עיוורון מוחלט לכך שהם הסמכות.

מכל הדתות, השמאל המרקסיסטי הוא הדת הכי החדשה. זה מציב 'שמאלנות' בגיל המנטלי של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית. גם פה שנאת החרדים באה לביטוי בחרדה קמאית מפני 'עוצמתה' של האוכלוסייה החלשה ביותר, כדחיית הישן, הזקן, ובהאדרת הנעורים. שוב, כנגד היהודי החרדי הקשיש, המזוקן, דובר היידיש, התהילים־זאגערים של העולם הישן. גם בגילם המופלג הם עדיין ממשיכים למרוד באב הכל יכול המדומיין כמו אותו ענק מופרע שרודה באימו חסרת האונים, בשמה של הפנטזיה הרומנטית שנצרבה במוחם כשהיו צעירים וטיפשים בעזרת תדפיס חולצת צה־גווארה.

המרד שלהם אינו פוליטי. זה מרד כנגד הזמן מצד אומללים שאיש מעולם לא לימד אותם להתבגר בכבוד ולהזדקן בחן. והם ימשיכו להתדרדר במורד הגיל המנטלי כל הדרך עד לאינפנטיליות מלאה. הם אלו שמפגינים רגרסיה קולקטיבית אופיינית לגיל שנתיים, גיל המרד הראשון; פעוטות בגובה מטר שמונים עם רישיון נהיגה ופנסיה תקציבית מפגינים התקפי זעם כבני שנתיים, מבצעים מחוות אנאליות, מתערטלים על סמלי מדינה, מתריסים בהנפת דגלי האויב בעת מלחמה.

אלו לא הפגנות. אלו טקסים קמאיים של שבט החולק הזיה משותפת, שאנשיו מגלמים יחד פנטזיה כאילו הם בנים צעירים שקמו יחדיו באומץ להביס אב קדמון מיתולוגי. כך למעשה תיאר פרויד את ההתנהגות שניבאה את הנאציזם.

כל זה משום שמעולם לא לימדו חילונים כיצד להזדקן. כיצד להשלים עם המציאות המצערת ש"אני ואתה" לא נשנה את העולם; שגם צעקה גדולה לא תגרום לשמש לעלות; שדמיון עולם בלי גן עדן, דתות, לאומים ורכוש פרטי, מביא לגיהינום קומוניסטי, לכת המרקסיזם, לכאוס לאומי ולעוני מנוול. בגרות חילונית משמע אובדן כל החלומות. אבל אימוץ האג'נדה לנעורי נצח יביא ללא ספק לסיוט הגרוע ביותר.

רק מתים נותרים צעירים לנצח. המדינה לא תשרוד את מתקפת הזומבים. עלינו לגייס כל מאמץ לכפות על הקשישים המהפכנים להכיר בגילם הממשי ועד אז להרחיק את הנוער מההשפעה ההרסנית שלהם.

טרגית, הפרויקט החילוני שהצמיח אותי כשל כישלון חרוץ. השבט המסורתי והדתי חייב לקחת לידיו את תפקיד המבוגר האחראי. להחזיר את המסורת המשעממת והמאכזבת, ללמד את האומה מחדש שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, שבגרות משמעה לקיחת אחריות. שזקנה היא חוכמה, תובנה וכבוד – ולא אסון שנופל במפתיע באמצע חיינו. אם תיכשלו בכך, מדינת ישראל תמות מתסמונת מתושלח – מחלת הזדקנות מואצת במעבר בין ילדות לזקנה מבלי להתבגר באמצע.

 

קרא עוד ←
בן סבו ראש החטיבה הצעירה של פורום קפה שפירא מאי 11, 2023 10:12 am אין תגובות

מפרוגרס לעבריוּת

בן יעקב סבו

 

ביקורת על הדורות הקודמים

"איך ההיסטוריה תשפוט אותנו?" "כיצד נשחרר את האדם מהדיכוי הנסתר?" "למה הדורות הקודמים השאירו לנו עולם רע כזה?"

אלו חלק מהשאלות שהיינו דנים בהן בפעולות ובשיעורים.

גדלתי בתנועות הנוער הנאו־מרקסיסטיות והפרוגרסיביות ביותר. הרעיונות שעסקנו בהם הם אלו שמבלבלים ומפילים היום כל כך הרבה אנשים ואת כלל התרבות האנושית.

ביקרנו את הדורות הקודמים. שפטנו אותם על שלא הביאו עדיין את העולם לשלמותו – שלמות שנראתה לנו פשוטה וקרובה, ממש מעבר לפינה. התייאשנו מכל פער בין הדמיון שלנו למציאות –  וכתגובה לא היינו מוכנים לקבל את המציאות. "לא ייתכן שלעד יהיו בעולם מלחמות. בואו פשוט נפנים שהאויב שלנו אוהב אותנו". זו הייתה הדרישה מעצמנו. מי שהפריע לנו לדמיין עולם ללא אויבים – בכך שסיפר לנו על המציאות – הפך להיות האויב שלנו. ההמנון שלנו היה השיר המפורסם ביותר בעולם בשעתו, "אימג'ין" (דַמְיֵן): "דמיין את כל האנשים חיים בשלום, חולקים את העולם, בלי רעב, בלי קנאה. חיים את הרגע. הו זה קל אם תנסה – פשוט דמיין שאין עולם הבא. שאין לאום. שאין אמונה. שאין יותר בשביל מה להרוג ולהיהרג… הו אני מקווה שתצטרף אלינו".

אבל משהו לא הסתדר לי. הרגשתי שדווקא יש דברים חשובים בחיים, דברים שבשבילם הייתי מוכן למסור את הנפש. להרוג ולהיהרג. אם מישהו היה מאיים על ילדיי למשל, דמו בראשו. לא רציתי להיות מאלו שטוענים שצריך לחיות בעולם ללא זהות וללא מחויבות, ומוכנים דווקא להתנגד באלימות רבה לכל מי שינסה להסביר שבעולם יש משמעות ואחריות, קדושה וטהרה.

מי שהפריע לנו לדמיין עולם ללא אויבים – בכך שסיפר לנו על המציאות – הפך להיות האויב שלנו

 

תפיסת עולם מעוותת

כאשר הייתי בפרוגרס, פירשתי את מגוון העובדות הסובבות אותי על פי תפיסת עולמי. זה מזכיר לי מחקר מפורסם שבדק ומצא שחיילי צה"ל הם החיילים היחידים בעולם שלא מבצעים מקרי אונס כלפי האויב. מסקנתו החד־משמעית של המחקר הייתה – צה"ל הוא הצבא הגזעני ביותר בעולם. ברור, לא? ואיך תכחיש זאת? זה נשמע מצחיק, אבל המחקר הזה זכה בהוקרה ופרסים של אוניברסיטאות ואיגודים בישראל.

לכן, כדי לתקן את התפיסה הפרוגרסיבית, לא די בהעלאת עובדות ובהצבתן.

עובדות יכולות רק לחזק או להחליש הנחות יסוד קיימות, אך לא לשנות אותן מהשורש. הדבר דומה לניסיון להילחם בטנק בעזרת כדורי רובה, שמסוגלים אולי ליצור סדק בפלדה. אך אם אנו מבינים את הנחות היסוד של מי שמולנו – איך עובד המחשב של הטנק – רק אז אנחנו יכולים להיכנס ישירות פנימה ולפתוח לו את המחשבה. צריך להבין את צורת המחשבה של מי שמולך כדי לתקן את תפיסת המציאות שלו.

אחד המשפטים המוכרים ביותר במניפסט הקומוניסטי הוא "(מהפכנים) אין לכם שום דבר לאבד מלבד כבליכם". המשפט הנ"ל נהיה המנטרה העיקרית של הפרוגרסיביות. כל מה שקיבלנו במורשה בעולם, כל התרבות, המוסר, המסורות, הזהות, האהבה, אפילו הקניינים והקדמה, הכול הם מערכי דיכוי מתוחכמים

תפיסת עולם של 'התקדמות'

הבדל גדול בין תפיסת העולם הפרוגרסיבית לבין תפיסת עולמנו, נעוץ ביחס למרחב הזמן. הפרוגרס, 'התקדמות' בלע"ז, רואה עצמו נשפט על ידי דורות העתיד: "הנכד שלי ישפוט אותי – איפה הייתי כשדיכאו את כל המיעוטים". זו הסיבה שהם תקועים תמיד בהשוואה לשנת תרצ"ג, עליית הנאצים לשלטון, ותמיד צריכים להוכיח לדורות הבאים שהם היו, בהשאלה, 'הגרמני שלא שתק'. (כמו שכבר אפיינה במדויק גלי בת חורין על דפי טור זה).

באמריקה כיום שוברים פסלים ומוחקים ספרים של דמויות מופת מעברם הרחוק. וכל כך למה? כי לאחד, כמו לכל סביבתו, היו עבדים. השני אמר ש"איש הוא איש, ואישה היא אישה". השלישי הוא אדם שחור שאמר שלא צריך להפלות בין שחורים ללבנים (והרי לדידם כיום חייבים 'אפליה מתקנת', ולכן הוא גזען שלא מבין את סבל השחורים) ועוד ועוד… הם שופטים את הדורות הקודמים על פי אמות מידה מומצאות, שהדורות הקודמים לא היו יכולים אפילו להיות מודעים אליהן.

אחד המשפטים המוכרים ביותר במניפסט הקומוניסטי הוא "(מהפכנים) אין לכם שום דבר לאבד מלבד כבליכם". לבד מזאת שהמניפסט, טקסט קצרצר, הרווי שנאה ואלימות, הוא מהמשפיעים ביותר מאז ומעולם, המשפט הנ"ל נהיה המנטרה העיקרית של הפרוגרסיביות. כל מה שקיבלנו במורשה בעולם, כל התרבות, המוסר, המסורות, הזהות, האהבה, אפילו הקניינים והקדמה, הכול הם מערכי דיכוי מתוחכמים. אל תעשה חשבון מה יהיה אחרי המהפכה, כי אין לך שום דבר להפסיד מלבד כבליך. כיום באקדמיות מסוימות באמריקה אתה חייב בשבועת אמונים הכוללת צעקת מאות פעמים משפט זה כדי להראות את נאמנותך. מציע לכם לכתוב בגוגל: 'We have nothing to lose but our chains'., אבל לא לפני השינה.

 

מנטליות זו של 'שרוף־שבור־כלה' איננה בלעדית לפרופסורים מטורללים מעבר לים. זה הלך החשיבה של רמטכ"לים, רוה"מים, שופטים, ערוצי תקשורת ועוד, ממש פה בארצנו הקטנטונת.

גם אני למדתי בתנועת הנוער לסלוד מהדורות הקודמים ולשנוא אותם. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", הבטחנו בשירה מידבקת במלוא גרוננו, ולא שמנו לב שמזמן אנחנו כבר מחריבים. אכן, ניתוץ הפסלים נותן את אותותיו – נוצרת תחרות סמויה: מי יהיה הכי הכי פרוגרסיבי, הכי 'מתקדם', שאת ה'פסל' והספר שלו שופטי העתיד ישרפו אחרונים. זה סחרור מטורף שעוד ילך ויחמיר.

 

איננו נשפטים על ידי העתיד, אלא על ידי העבר, והוא מקנה לנו גם אחריות על העתיד. אנחנו לא חיים בחרדה מפני העתיד – אלא באחריות כלפיו

 

עבריות – לאור העבר

לאט לאט הבנתי שהפרוגרס הזה מוביל לאבדון. שהאמת הפוכה מזה. שֶׁעִבְרִיִּים הננו. אנו יונקים את עומק חיינו מהעבר. שהרי עֵבֶר הנהר, והעָבַר של ההווה, שורש אחד להם. אם נוסיף את נ' הקיצון, זה נהיה 'עבריין', הוא המתבוסס בעבר ללא עתיד. אך אנו – לומדים מהעבר לשם העתיד. איננו נשפטים על ידי העתיד, אלא על ידי העבר, והוא מקנה לנו גם אחריות על העתיד. אנחנו לא חיים בחרדה מפני העתיד – אלא באחריות כלפיו. "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא". לעברי יש יראת האחריות.

כשיוסף עומד כמעט לחטוא, הוא רואה את דמות דיוקן אביו. את יראתנו, אהבתנו ותפילתנו אנחנו מכוונים לא־לוהי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב. היהודי תמיד חש נאמנות, הכרת הטוב, ענווה ואהבה, כלפי העבר. לא זלזול, לא שיפוטיות.

הפרוגרס בז לעבר, ולכן חרד מהבוז שיחושו כלפיו בעתיד. "ויבז עשו את הבכורה". בוז לקדמון.

הפרוגרס, במלחמתו בעבר, יודע שיש שלושה דברים הקושרים את האדם לעברו, שורשיו וזהותו:

המשפחה,

העם,

מסורת האמונה.

על מוסד המשפחה הוא מעליל ומסביר שמדובר בכלי שנוצר לצורך דיכוי הנשים בידי הגברים.

הלאומיות מוכפשת כהמצאה שנוצרה לצורך דיכוי ההמון בידי המנהיג.

והאמונה – היא כלי לדיכוי המאמינים הבורים בידי הרבנים.

שלוש הנקודות הללו הן שלוש החזיתות המרכזיות לאורך ההיסטוריה במאבקינו מול אויבינו, בהם יוון, הנצרות, המרקסיזם, ועד היום – כשאנו נאבקים מול הפוסט־מודרניזם והפרוגרס.

בניגוד לפרוגרס, הנמצא בתחרות פנימית מי יהיה יותר קיצוני, מופרע, חתרני והרסני – כדי להיות זכאי בעיני הדורות הבאים, עם ישראל לא עסוק במחשבה "מה יאמרו הדורות הבאים". אלא הוא מתאמץ לעשות רצון ד', ששמו מופיע דרך מורשת העבר המפואר שלנו.

 

הכרת הפרוגרס לעומק

בהלכות ציבור כמו בפסיקת הלכה – אם לא נבין את המציאות, לצד ידיעת ההלכה, לא נוכל לפסוק. אם לא נבין שמה שעומד מולנו הוא חזיר, ונסתנוור מטלפיו הפשוטות אלינו באומרו "טהור אני" – לא נדע לפסוק שהוא טרף. לצערנו, חוסר ההבנה הזה מפיל אותנו פעם אחר פעם בשלל סוגיות: חינוך, משפט, צבא, ממשלה, תרבות, תקשורת ועוד.

זה מה שלמדתי ברבות השנים: כל ערכי הפרוגרס הם רק 'תירוצים בעניבה' כדי לחולל הרס, לפעמים ללא ידיעת האדם נושא הרעיון הרעיל.

לפי הפרוגרס, אין זכות קיום לשום זהות מלבד זו שנוצרת כדי לפרק זהות אמיתית:

להט"ב – לגיטימי רק אם מדובר בפירוק ערכי־תרבותי של המשפחה המסורתית ומושגי אבא ואימא.

שחורים – לגיטימי רק אם זה מאבק נגד לבנים.

אקלים – רק אם המאבק למענו הוא למעשה מאבק נגד הילודה והאנושות.

פמיניזם – רק אם הוא מכוון נגד גברים.

שוויון –  רק אם הוא כדי להוריד מתוך קנאה את מושכי הקטר של האנושות.

פלסטיני – רק בשביל לקעקע את מושג הלאומיות הישראלית והקשר לארצה.

רפורמי – רק בניסיון לבלבל את מסורת ישראל.

פלורליזם וסובלנות – רק כדי להשתיק, בכוח כמובן, את מי שלא כזה.

דמוקרטיה – רק כדי להעמיד דיקטטורה פקידותית שתשמור על ה'דמוקרטיה' מפני העם.

אבל כמו הפרוגרס, גם אנחנו יודעים 'לנתץ פסלים'. זה מה שלמדנו מאבינו הראשון. לא לנתץ פסלים של נכסי העבר והזהות שלנו, אלא פסלים של חרדה מעתיד זר ומדומיין. ננתץ את הפסלים הללו, ומתוך כך נצליח בעזרת ה' לבנות את קומת האמונה הבריאה שלנו ושל כל העולם כולו.

Ben2811@gmail.com

 

 

 

זה מה שלמדתי ברבות השנים: כל ערכי הפרוגרס הם רק 'תירוצים בעניבה' כדי לחולל הרס, לפעמים ללא ידיעת האדם נושא הרעיון הרעיל

קרא עוד ←
מערכת עולם קטן מאי 4, 2023 12:06 pm אין תגובות

בת של מלך, שפחה אחותכן

שמעו סיפור: זר לא יבין את 'רוח גולני' הייחודית, אך ניתן לומר באופן גורף שרבות מהסטיגמות על החטיבה הנפלאה הזו נכונות.

לפני כ־20 שנה היה מישהו מפקד פלוגה ותיקה בחטיבת גולני. בפלוגה שלו היה חייל בעל לב זהב אך פרא אדם, שפקודות ומשמעת היו עבורו המלצה בלבד. זה כמובן לא היה משהו נדיר, אך הפרא הזה היה באמת משהו מיוחד, תרתי משמע.

כשבוע בערך מכניסתו לתפקיד קרא המ"פ לאותו פרא לשיחת נזיפה לאחר אירוע חריג נוסף, מני רבים, רק שהפעם הבחור באמת הגזים.

הוא נכנס למשרד המ"פ, התיישב והמתין שיתפנה אליו. המ"פ תהה לעצמו: על מה כבר אפשר לדבר עם הפרא אדם הזה? מה עוד אפשר לומר שלא נאמר עדיין? ידבר איתו על סוגיות של מוסר? נימוסין והליכות? אולי יעניש אותו בעוצמה כמו שכבר עשו לפניו? בקיצור, היה ברור לו שדרושה פה התייחסות אחרת לגמרי, גם מול הפרא ישירות וגם במסר הכללי לפלוגה.

חובה עליו לדבר בשפתו.

המ"פ החליט לביים סצנה הלקוחה מסרטי מאפיה. ישב מרוחק מהחייל כשהמחשב הנייד פתוח והוא מרוכז בכתיבה מבוימת. המ"פ ייבש את הבחור בכוונה כדי ליצור מסגור למפגש שבו הוא שולט בכלליו.

לאחר כמה דקות הוא טרק את המחשב בחוזקה, הניח רגל על רגל על השולחן ונשען לאחור תוך כדי שילוב ידיים מאחורי הראש. הסתכל עליו במבט חודר ואמר לו: "אז מה? אתה משחק אותה עבריין, הא?" לאחר מכן קם אליו בהפתעה תוך כדי דחיקת הכיסא לאחור, תפס אותו בחולצה, הצמיד אותו אל הקיר וסינן בלחש: "תיזהר ממני, אני אפרק אותך… אני לא גדלתי בצפון תל אביב, אני גדלתי בשכונה".

פרא האדם המתוק הזה היה בהלם. המ"פ שחרר את אחיזתו, הורה לו לשבת ומאותו רגע תוכנה של השיחה היה הדבר האחרון החשוב במפגש הזה.

לאחר כשבוע פנה הפרא האציל אל המ"פ וברגע אותנטי ובלתי־צפוי אמר לו: "אתה יודע מה? וואלה אני מבסוט עליך".

אני מניח שהתיאור שלעיל לא הפתיע כאלה שפיקדו או חינכו במקומות בעלי מאפיינים דומים. כשנפגשים עם המציאות כהווייתה אי אפשר להחיל עליה כללי מוסר ומנהיגות מנותקים מהאופן שבו מתנהל 'השטח'.

שתי התייחסויות יכולות להיות לסיפור הזה. האחת – זעזוע עמוק מהתפרקות כל כללי אתיקה ומוסר בסיסיים ובחילה משיטות של מאפיה כלפי חיילי צה"ל הגיבורים והרכים. השנייה, הפוכה לחלוטין – התפעמות מהבגרות והיצירתיות של המ"פ שנקט בשיטותיו של הפרא, "לבש את בגדי עשיו" ודיבר בשפתו ולמעשה במילים אחרות אמר לו: "חמוד, תיזהר ממני, מה שאני כבר שכחתי, אתה עוד לא התחלת ללמוד".

 

שימו לב, ה'קמפיינריות' המוצלחות הללו לא עסקו כלל בניסוח תשובה אינטלקטואלית לשאלה 'מדוע אישה לא תהפוך לשפחה אם ימונו שני שופטים שמרניים'.

 

בת של מלך, שפחה אחותכן

בהפגנת המחנה הלאומי המרשימה קיבלנו את אחד השיעורים החשובים במאבק על דמותה של המדינה.

את מיזם השפחות המשעשע של השמאל אני מניח שכולם מכירים. אין ספק שמוחם הקודח והכישרוני של משרדי הפרסום והיח"צ הוציא מוצר יעיל ועוצמתי תחת ידו. כל מי שמחובר למעט יהדות ומסורת, לא מבין כיצד ניתן בכלל לקדם מיצג הזוי ומטורלל שכזה. הרי המציאות הפוכה לחלוטין, אך במחנה השמאל הוא מכה גלים.

ואז הגיעו שתי בנות צעירות שנתנו לכולנו שיעור חשוב בכללי המאבק.

לפני ההפגנה הן התיישבו על הרצפה. האחת הביאה בריסטול בודד וטושים, והשנייה הגתה את המסר הגאוני: "בת של מלך, שפחה אחותכן", והנה לכם 'נוק אאוט' מהדהד לקמפיין שמן הסתם עלה מיליונים ונהגה בחדרים של אשפי פרסום ויח"צ. אח, זה פשוט ענק!

איך יודעים שהשלט הזה עשה את פעולתו, אתם שואלים? התשובה ברורה, הוא הוציא את השמאל משלוותו. כל רחבי הרשת געשו, ובעלי מקלדת ועוקבים רבים התייחסו אליו ברצינות. הרקטור לשעבר של 'בצלאל', לדוגמה, הגיב לו ומייד חטף חזרה מהבנות האדירות האלה.

 

בריונות השמאל

רבותיי, כללי המשחק הציבורי כבר מזמן השתנו. השמאל עסוק בעיצוב תודעה מניפולטיבי במקום במציאות כפי שהיא. השמאל מאז ומעולם אחז בגישה אידאולוגית שכאשר המציאות לא מסתדרת איתה, אין שום בעיה, פשוט אונסים ומהנדסים אותה בכוח ובציניות כדי שתסתדר.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים" או "בשביל חביתות צריך לשבור ביצים", ואם יש נרצחים עקב הסכמי אוסלו? אלו "קורבנות שלום".

ואם זוהי שיטת השמאל שכבר מזמן לא קיים, על אחת כמה וכמה השמאל הפרוגרסיבי שמאבד כל רסן.

זכרו כלל: ככל שתפיסת עולם רחוקה יותר ויותר מהטבע, היא תוחדר לחברה במניפולציות זדוניות יותר ויותר.

שיטת העולם הפרוגרסיבית – בדגש על הפוליטיקלי קורקט – לא מעוניינת כלל בדיון. 'תקינות פוליטית' לא עוסקת בנימוסים והליכות. בתפיסה הזו אין שום מקום לעיסוק במהות ובמדיניות, ומשכך, מה שנשאר זה רק לעסוק באישיות.

הנה כלל מס' 13 למשל של סול אלינסקי, התאורטיקן של השמאל הרדיקלי מספרו 'כללים לרדיקל': "בחר את המטרה למתקפה שלך, הקפא אותה, הפוך אותה לאישית וקטב אותה: חתוך את רשת התמיכה ובודד את המטרה מכל אהדה. רדוף אנשים ולא מוסדות. אנשים חשים כאב מהר יותר ממוסדות". נשמע מוכר, נכון?

השנאה לנתניהו, למשל, כבר חצתה כל גבול אפשרי. אף אחד בשמאל לא עוסק עניינית במדיניותו אלא רק באישיותו. המדרון חלקלק והתחתית עוד רחוקה. ככה זה כשאתה גדל על תפיסות עולם שמאפשרות בריונות כשיטה במקום ניהול שיח המחפש אמת. (קראו את הספר 'בריונים' של בן שפירו בהוצאת 'שיבולת' ותבינו הכול).

אנחנו חיים בעידן שבו השיח הציבורי כלל לא מעוניין להקשיב בנפש חפצה. השמאל מעוניין בכוח, והוא לא יוותר בקלות על אחיזתו בהגה ההנהגה, אלא אם כן ימצא מחנה נחוש מולו.

בעולם פוסט־מודרני, שבו אין 'אמת' אלא רק 'נרטיבים', אין שום הקשבה. מדוע שאקשיב לך אם אני בטוח שגישתך טובה בדיוק כמו הגישה ההפוכה בדיוק?

במציאות הזאת כדאי להכיר את שיטותיו ה'תרבותיות' של בר הפלוגתא שלי לפני שאני מחיל על עצמי מגבלות מוסריות העלולות להתגלות כאנטי־מוסריות בעליל.

שומו שמיים, הן גם לא עסקו בהידברות מתחסדת, מלומדת וחנפנית ולא הקשיבו "לתחושות הקשות של הצד השני". הן אמרו אמירה פשוטה מאוד, צינית, חדה, שנונה, מלאת ביטחון עצמי וזקופת קומה: "בת מלך, שפחה אחותכן", או במילים אחרות: "קפצו לנו"

מה למדנו מה'קמפיין' הספונטני הזה?

ראשית, העמדה הנפשית חשובה פי אלף מכל טיעון מזוקק, המנומק במקצועיות ומוגש ברהיטות.

האנרכיסטיים מהשמאל הוכו בתדהמה, כמו שאותו חייל פרא אדם חש באותה סיטואציה. הם לא האמינו שהימין והדתיים החמודים האלה יכולים להשתמש באותם הכלים הארסיים שלהם. ואף יותר מזה: השלט שידר את המסר העוצמתי: "אתם בכלל לא מזיזים לנו". הרי הם רוצים שניבהל, נחשוש ונהיה מופעלים רגשית מהמסרים שלהם. הרי במשרדי הפרסום נשאלת השאלה הפשוטה: "מה הכי יכול להפחיד אותם?"

(יודגש: דבריי מכוונים למאבק הציבורי הכולל, לא לשיח אותנטי המעוניין בהקשבה כנה. טיפ: אם יש מצלמות ועיתונאים זה לא שיח, זה קמפיין. והמבין יבין).

שימו לב, ה'קמפיינריות' המוצלחות הללו לא עסקו כלל בניסוח תשובה אינטלקטואלית לשאלה 'מדוע אישה לא תהפוך לשפחה אם ימונו שני שופטים שמרניים'.

שומו שמיים, הן גם לא עסקו בהידברות מתחסדת, מלומדת וחנפנית ולא הקשיבו "לתחושות הקשות של הצד השני". הן אמרו אמירה פשוטה מאוד, צינית, חדה, שנונה, מלאת ביטחון עצמי וזקופת קומה: "בת מלך, שפחה אחותכן", או במילים אחרות: "קפצו לנו".

חברים, אני יודע שלא נעים לקרוא את דבריי. אנחנו מגדלים את ילדינו על טהרת הלשון ואהבת ישראל, ופתאום מגיע החצוף הזה (כלומר אני) ומטיף פה לפריצת כל הגבולות.

אז זהו שלא. איני טוען לשום נטישה של שום ערך שגדלנו עליו, ובכלל, מי אני שאעשה כך, אני רק רוצה לטעון שללא הבנת כללי השיח במרחב הציבורי על רזי רזיו לא נוכל להתמודד בזירה הקשוחה הזו (אגב, ברור שלא כולם צריכים או יכולים להיות בסיירת הזאת).

בואו נחזור לרגע להגדה של פסח ביחס לתשובה הראויה לבן הרשע. הבן האהוב והרשע שלנו, המתריס בשאלתו ולא מעוניין בהקשבה ענוותנית לתשובה, יש להקהות את שיניו. זוכרים? צא ולמד.

נקודה נוספת: במציאות הנוכחית מסתבר שככל שתהיה 'צדיק' (במלעיל) יותר, כך אתה עלול לפגוע ולהזיק למאבק הכולל. מציאות שבה יצא מנהיג ציבור מהימין נגד הקריאה "שפחה אחותכן" כשאינו מכיר את כללי השטח ודרכי התנהלותו, כי "לא ראוי לדבר כך", דומה בדיוק לנקיטת כללי מוסר מלחמה טהרניים כשהאויב משתמש בניפוץ כל כללי המוסר האפשריים, כי הוא יודע שכך יסנדל אותנו.

מחילה, זה לא מוסר יהודי, זהו מוסר נוצרי מתחסד. הדגש צריך להיות על שימוש חיצוני, מחוסר ברירה, ללא מצמוץ ובקור רוח, בשיטות שאיננו מורגלים בהן, היות שבהן משתמשים נגדנו.

בקיצור, מסתבר שלעיתים שלט אחד קטן, מדויק במסריו, יכול לעשות עבודה חינוכית מעולה יותר משיעורים מתוחכמים רבים אחרים.

השלט הזה היה סיכה קטנה וחדה בבלון נפוח מלא אוויר ריק שברגע אחד של חסד נמוג והתפוצץ.

ולגבי הסיפור עם המ"פ? תאמינו לי, זה קרה באמת. אני הייתי המ"פ.

קרא עוד ←
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
  • 8

המהדורה הדיגיטלית

שו״ת סמס

שו"ת- ויגש

להמשך קריאה »

עשו לנו לייק

אודות עולם קטן

עולם קטן הוא עיתון שהחל לצאת לאור בפסח 2004 והפך במהרה לעיתון אקטואלי שבועי הכולל טורי פרשנות, כתבות, ראיונות עם אישים דתיים ואחרים, לצד מאמרים תורניים.

כתבות אחרונות

אם זה המצב, נשאר רק לפרגן

לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה

רב המאחד

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר/ במגזין או בעיתון

  • office@okm.co.il
  • עדן 050-903-1533

מה אתם מספרים?

© כל הזכויות שמורות לעולם קטן 

תקנון

עיצוב האתר NDESIGN

הצטרפו לעידכונים בוואטסאפ

גלילה לראש העמוד