בת של מלך, שפחה אחותכן

שמעו סיפור: זר לא יבין את 'רוח גולני' הייחודית, אך ניתן לומר באופן גורף שרבות מהסטיגמות על החטיבה הנפלאה הזו נכונות.

לפני כ־20 שנה היה מישהו מפקד פלוגה ותיקה בחטיבת גולני. בפלוגה שלו היה חייל בעל לב זהב אך פרא אדם, שפקודות ומשמעת היו עבורו המלצה בלבד. זה כמובן לא היה משהו נדיר, אך הפרא הזה היה באמת משהו מיוחד, תרתי משמע.

כשבוע בערך מכניסתו לתפקיד קרא המ"פ לאותו פרא לשיחת נזיפה לאחר אירוע חריג נוסף, מני רבים, רק שהפעם הבחור באמת הגזים.

הוא נכנס למשרד המ"פ, התיישב והמתין שיתפנה אליו. המ"פ תהה לעצמו: על מה כבר אפשר לדבר עם הפרא אדם הזה? מה עוד אפשר לומר שלא נאמר עדיין? ידבר איתו על סוגיות של מוסר? נימוסין והליכות? אולי יעניש אותו בעוצמה כמו שכבר עשו לפניו? בקיצור, היה ברור לו שדרושה פה התייחסות אחרת לגמרי, גם מול הפרא ישירות וגם במסר הכללי לפלוגה.

חובה עליו לדבר בשפתו.

המ"פ החליט לביים סצנה הלקוחה מסרטי מאפיה. ישב מרוחק מהחייל כשהמחשב הנייד פתוח והוא מרוכז בכתיבה מבוימת. המ"פ ייבש את הבחור בכוונה כדי ליצור מסגור למפגש שבו הוא שולט בכלליו.

לאחר כמה דקות הוא טרק את המחשב בחוזקה, הניח רגל על רגל על השולחן ונשען לאחור תוך כדי שילוב ידיים מאחורי הראש. הסתכל עליו במבט חודר ואמר לו: "אז מה? אתה משחק אותה עבריין, הא?" לאחר מכן קם אליו בהפתעה תוך כדי דחיקת הכיסא לאחור, תפס אותו בחולצה, הצמיד אותו אל הקיר וסינן בלחש: "תיזהר ממני, אני אפרק אותך… אני לא גדלתי בצפון תל אביב, אני גדלתי בשכונה".

פרא האדם המתוק הזה היה בהלם. המ"פ שחרר את אחיזתו, הורה לו לשבת ומאותו רגע תוכנה של השיחה היה הדבר האחרון החשוב במפגש הזה.

לאחר כשבוע פנה הפרא האציל אל המ"פ וברגע אותנטי ובלתי־צפוי אמר לו: "אתה יודע מה? וואלה אני מבסוט עליך".

אני מניח שהתיאור שלעיל לא הפתיע כאלה שפיקדו או חינכו במקומות בעלי מאפיינים דומים. כשנפגשים עם המציאות כהווייתה אי אפשר להחיל עליה כללי מוסר ומנהיגות מנותקים מהאופן שבו מתנהל 'השטח'.

שתי התייחסויות יכולות להיות לסיפור הזה. האחת – זעזוע עמוק מהתפרקות כל כללי אתיקה ומוסר בסיסיים ובחילה משיטות של מאפיה כלפי חיילי צה"ל הגיבורים והרכים. השנייה, הפוכה לחלוטין – התפעמות מהבגרות והיצירתיות של המ"פ שנקט בשיטותיו של הפרא, "לבש את בגדי עשיו" ודיבר בשפתו ולמעשה במילים אחרות אמר לו: "חמוד, תיזהר ממני, מה שאני כבר שכחתי, אתה עוד לא התחלת ללמוד".

שימו לב, ה'קמפיינריות' המוצלחות הללו לא עסקו כלל בניסוח תשובה אינטלקטואלית לשאלה 'מדוע אישה לא תהפוך לשפחה אם ימונו שני שופטים שמרניים'.

בת של מלך, שפחה אחותכן

בהפגנת המחנה הלאומי המרשימה קיבלנו את אחד השיעורים החשובים במאבק על דמותה של המדינה.

את מיזם השפחות המשעשע של השמאל אני מניח שכולם מכירים. אין ספק שמוחם הקודח והכישרוני של משרדי הפרסום והיח"צ הוציא מוצר יעיל ועוצמתי תחת ידו. כל מי שמחובר למעט יהדות ומסורת, לא מבין כיצד ניתן בכלל לקדם מיצג הזוי ומטורלל שכזה. הרי המציאות הפוכה לחלוטין, אך במחנה השמאל הוא מכה גלים.

ואז הגיעו שתי בנות צעירות שנתנו לכולנו שיעור חשוב בכללי המאבק.

לפני ההפגנה הן התיישבו על הרצפה. האחת הביאה בריסטול בודד וטושים, והשנייה הגתה את המסר הגאוני: "בת של מלך, שפחה אחותכן", והנה לכם 'נוק אאוט' מהדהד לקמפיין שמן הסתם עלה מיליונים ונהגה בחדרים של אשפי פרסום ויח"צ. אח, זה פשוט ענק!

איך יודעים שהשלט הזה עשה את פעולתו, אתם שואלים? התשובה ברורה, הוא הוציא את השמאל משלוותו. כל רחבי הרשת געשו, ובעלי מקלדת ועוקבים רבים התייחסו אליו ברצינות. הרקטור לשעבר של 'בצלאל', לדוגמה, הגיב לו ומייד חטף חזרה מהבנות האדירות האלה.

בריונות השמאל

רבותיי, כללי המשחק הציבורי כבר מזמן השתנו. השמאל עסוק בעיצוב תודעה מניפולטיבי במקום במציאות כפי שהיא. השמאל מאז ומעולם אחז בגישה אידאולוגית שכאשר המציאות לא מסתדרת איתה, אין שום בעיה, פשוט אונסים ומהנדסים אותה בכוח ובציניות כדי שתסתדר.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים" או "בשביל חביתות צריך לשבור ביצים", ואם יש נרצחים עקב הסכמי אוסלו? אלו "קורבנות שלום".

ואם זוהי שיטת השמאל שכבר מזמן לא קיים, על אחת כמה וכמה השמאל הפרוגרסיבי שמאבד כל רסן.

זכרו כלל: ככל שתפיסת עולם רחוקה יותר ויותר מהטבע, היא תוחדר לחברה במניפולציות זדוניות יותר ויותר.

שיטת העולם הפרוגרסיבית – בדגש על הפוליטיקלי קורקט – לא מעוניינת כלל בדיון. 'תקינות פוליטית' לא עוסקת בנימוסים והליכות. בתפיסה הזו אין שום מקום לעיסוק במהות ובמדיניות, ומשכך, מה שנשאר זה רק לעסוק באישיות.

הנה כלל מס' 13 למשל של סול אלינסקי, התאורטיקן של השמאל הרדיקלי מספרו 'כללים לרדיקל': "בחר את המטרה למתקפה שלך, הקפא אותה, הפוך אותה לאישית וקטב אותה: חתוך את רשת התמיכה ובודד את המטרה מכל אהדה. רדוף אנשים ולא מוסדות. אנשים חשים כאב מהר יותר ממוסדות". נשמע מוכר, נכון?

השנאה לנתניהו, למשל, כבר חצתה כל גבול אפשרי. אף אחד בשמאל לא עוסק עניינית במדיניותו אלא רק באישיותו. המדרון חלקלק והתחתית עוד רחוקה. ככה זה כשאתה גדל על תפיסות עולם שמאפשרות בריונות כשיטה במקום ניהול שיח המחפש אמת. (קראו את הספר 'בריונים' של בן שפירו בהוצאת 'שיבולת' ותבינו הכול).

אנחנו חיים בעידן שבו השיח הציבורי כלל לא מעוניין להקשיב בנפש חפצה. השמאל מעוניין בכוח, והוא לא יוותר בקלות על אחיזתו בהגה ההנהגה, אלא אם כן ימצא מחנה נחוש מולו.

בעולם פוסט־מודרני, שבו אין 'אמת' אלא רק 'נרטיבים', אין שום הקשבה. מדוע שאקשיב לך אם אני בטוח שגישתך טובה בדיוק כמו הגישה ההפוכה בדיוק?

במציאות הזאת כדאי להכיר את שיטותיו ה'תרבותיות' של בר הפלוגתא שלי לפני שאני מחיל על עצמי מגבלות מוסריות העלולות להתגלות כאנטי־מוסריות בעליל.

שומו שמיים, הן גם לא עסקו בהידברות מתחסדת, מלומדת וחנפנית ולא הקשיבו "לתחושות הקשות של הצד השני". הן אמרו אמירה פשוטה מאוד, צינית, חדה, שנונה, מלאת ביטחון עצמי וזקופת קומה: "בת מלך, שפחה אחותכן", או במילים אחרות: "קפצו לנו"

מה למדנו מה'קמפיין' הספונטני הזה?

ראשית, העמדה הנפשית חשובה פי אלף מכל טיעון מזוקק, המנומק במקצועיות ומוגש ברהיטות.

האנרכיסטיים מהשמאל הוכו בתדהמה, כמו שאותו חייל פרא אדם חש באותה סיטואציה. הם לא האמינו שהימין והדתיים החמודים האלה יכולים להשתמש באותם הכלים הארסיים שלהם. ואף יותר מזה: השלט שידר את המסר העוצמתי: "אתם בכלל לא מזיזים לנו". הרי הם רוצים שניבהל, נחשוש ונהיה מופעלים רגשית מהמסרים שלהם. הרי במשרדי הפרסום נשאלת השאלה הפשוטה: "מה הכי יכול להפחיד אותם?"

(יודגש: דבריי מכוונים למאבק הציבורי הכולל, לא לשיח אותנטי המעוניין בהקשבה כנה. טיפ: אם יש מצלמות ועיתונאים זה לא שיח, זה קמפיין. והמבין יבין).

שימו לב, ה'קמפיינריות' המוצלחות הללו לא עסקו כלל בניסוח תשובה אינטלקטואלית לשאלה 'מדוע אישה לא תהפוך לשפחה אם ימונו שני שופטים שמרניים'.

שומו שמיים, הן גם לא עסקו בהידברות מתחסדת, מלומדת וחנפנית ולא הקשיבו "לתחושות הקשות של הצד השני". הן אמרו אמירה פשוטה מאוד, צינית, חדה, שנונה, מלאת ביטחון עצמי וזקופת קומה: "בת מלך, שפחה אחותכן", או במילים אחרות: "קפצו לנו".

חברים, אני יודע שלא נעים לקרוא את דבריי. אנחנו מגדלים את ילדינו על טהרת הלשון ואהבת ישראל, ופתאום מגיע החצוף הזה (כלומר אני) ומטיף פה לפריצת כל הגבולות.

אז זהו שלא. איני טוען לשום נטישה של שום ערך שגדלנו עליו, ובכלל, מי אני שאעשה כך, אני רק רוצה לטעון שללא הבנת כללי השיח במרחב הציבורי על רזי רזיו לא נוכל להתמודד בזירה הקשוחה הזו (אגב, ברור שלא כולם צריכים או יכולים להיות בסיירת הזאת).

בואו נחזור לרגע להגדה של פסח ביחס לתשובה הראויה לבן הרשע. הבן האהוב והרשע שלנו, המתריס בשאלתו ולא מעוניין בהקשבה ענוותנית לתשובה, יש להקהות את שיניו. זוכרים? צא ולמד.

נקודה נוספת: במציאות הנוכחית מסתבר שככל שתהיה 'צדיק' (במלעיל) יותר, כך אתה עלול לפגוע ולהזיק למאבק הכולל. מציאות שבה יצא מנהיג ציבור מהימין נגד הקריאה "שפחה אחותכן" כשאינו מכיר את כללי השטח ודרכי התנהלותו, כי "לא ראוי לדבר כך", דומה בדיוק לנקיטת כללי מוסר מלחמה טהרניים כשהאויב משתמש בניפוץ כל כללי המוסר האפשריים, כי הוא יודע שכך יסנדל אותנו.

מחילה, זה לא מוסר יהודי, זהו מוסר נוצרי מתחסד. הדגש צריך להיות על שימוש חיצוני, מחוסר ברירה, ללא מצמוץ ובקור רוח, בשיטות שאיננו מורגלים בהן, היות שבהן משתמשים נגדנו.

בקיצור, מסתבר שלעיתים שלט אחד קטן, מדויק במסריו, יכול לעשות עבודה חינוכית מעולה יותר משיעורים מתוחכמים רבים אחרים.

השלט הזה היה סיכה קטנה וחדה בבלון נפוח מלא אוויר ריק שברגע אחד של חסד נמוג והתפוצץ.

ולגבי הסיפור עם המ"פ? תאמינו לי, זה קרה באמת. אני הייתי המ"פ.