זכיתי ללחום כקצין צעיר במערכה של 'צוק איתן'. כל לוחם עובר אימונים רבים המיועדים להקנות לו הרגלי לחימה שיהיו לו כטבע שני, וזה אכן עובד. עם זאת, למרות ההרגל המקצועי חשתי לכל אורך הלחימה תחושה שונה מאוד ממה שהייתי רגיל אליה בימים כתיקונם. העניין שהתברר לי לאט לאט היה שבמשך כחודש חייתי כחיית טרף – רודף אויביי להשיגם ואחראי לשמור על חיי פקודיי. חוויתי מסע עמוק, שכל כולו מצוי מחוץ לחוקי המציאות המוכרת. תרתי אחר בן אנוש כדי לקלוע לו כדור בין העיניים.

ייחוד מדרגת האדם מבוטא בכינוי 'הַמְּדַבֵּר'. בני אדם יודעים לדבר. לעומת זאת, בעולם החיה יש טורף ונטרף. זאת הסיבה, כנראה, שאותיות המילה 'אילמות' זהות לאלו של 'אלימות'. אפילו למכות בשכונה יש חוקים לא כתובים מסוימים. יש שפה. אם באמצע קרב אגרופים אלים על הכבוד מישהו גם יוציא אגרופן, זה טורף את הקלפים מחדש. זו מערכת חוקים אחרת, וככל הנראה מוציא האגרופן יקבל מנת בוז מהחברים ולא כבוד. ואולם בין הלוחם לבין חמאסניק שבסמטות בית חנון אין שום חוקים.

אפשר להתפרק מדבר כזה. איך אפשר לשאת את היציאה היסודית הזאת מהחוקים, להיות טיגריס לחודש ואז לחזור לענוב עניבה מכובדת? לא תמיד אנחנו שמים לב לעומק האמון שלנו באנושיות שבנו. עומק האמון שלנו בשפה המשותפת. עומק האמון שלנו באהבה. 'אהבה' איננה חפץ דומם. אם נדמיין שיום אחד כולנו נפסיק להאמין באהבה, היא לא תתקיים עוד. לא שהיא תתקיים אך לא נדע, אלא שהיא פשוט לא תתקיים. המפגש עם ישות האהבה בחיינו תלוי בכך שילדיי ואני מאמינים בה באמונת חיים. אם אני אאמין שהמציאות מתחתיה היא של טורף־נטרף, והאהבה היא רק הטיח שמכסה כאילו מעל, אז היא לא קיימת. הספר הכי מזעזע שאני לא ממליץ לכם לקרוא הוא 'מחנה 14' על האסיר היחיד שנולד בתוך 'מחנה שליטה' צפון קוריאני וברח. הוא נולד להיות חיית עבודה. האומלל לא ידע שהוא במדינה בשם צפון קוריאה, שכדור הארץ עגול, ואפילו לא הכיר את המילה 'אהבה'. על אימו ואחיו הוא הלשין ולא העלה על דעתו שיש בכך פגם, עד שניסו להסביר לו זאת כשהגיע למערב. האדם הוא חיה אלא אם הוא מאמין שהוא אדם. הוא טורף אלא אם הוא מאמין שהוא אוהב. ואיך יאמין? כי סיפרו לו. ההבדל בין אדם לחיה זה שלאדם יש סיפור. הורים כבר אלפי שנים מספרים לילדיהם, לא רק בדיבורים אלא גם בהוויית חיים, שהם אנושיים. שהם מכובדים בעיניהם. שיש אהבה. שיש קודש. האדם הוא סיפור חייו.

לי סיפור־העל היה ברור. בדיוק הייתי בתחילת תהליכי תשובה. אנחנו לא נלחמים בשם עוד מדינה בת שבעים, מחפשים מקלט בטוח. זה כבר לא מספק. אנו נלחמים באויב שמחרף מערכות אלוקים חיים. ניצחוננו בין היתר הוא גם גאולת כל המציאות. זה היה החודש הכי גדול ושמח בחיי עד אז

 

לפעמים, כמו במלחמה, הסיפור עלול להתפרק, ואיתו האדם. ראיתי חברים שמפתחים טראומות עומק. כיום צה"ל מאמן אותנו במודל יהלו"ם שכל תכליתו – השבת האדם לסיפור שלו בחמישה שלבים (קשר-נאמנות-אמת-אחריות-מעשים). אחרים לעומתם מחפשים סיפור מקיף יותר, 'סיפור־על' חדש שיכלול גם את התופעות החדשות שהם פגשו. "אולי כל המלחמה נובעת ממושחתים תאבי בצע של הון-שלטון, ואני והחמאסניק קורבנות של מלחמה שלא רצינו בה? לכן נארגן ערבי זיכרון פלסטיני־ישראלי". גם חברים כאלו ראיתי. העניין הוא שהסיפור חייב להיות עקבי ומותאם לאופן חייו של האדם באמת. אם אדם מדבר על 'הכיבוש משחית' אבל למשל לא יעלה בדעתו להחזיר את קיבוץ מגידו או את שייח' מוניס / תל אביב, אז משהו לא מסתדר.

לי סיפור־העל היה ברור. בדיוק הייתי בתחילת תהליכי תשובה. אנחנו לא נלחמים בשם עוד מדינה בת שבעים, מחפשים מקלט בטוח. זה כבר לא מספק. אנו נלחמים באויב שמחרף מערכות אלוקים חיים. ניצחוננו בין היתר הוא גם גאולת כל המציאות. זה היה החודש הכי גדול ושמח בחיי עד אז.

 

לדוגמה: הקומוניזם – סיפור מהפנט, מגה־נרטיב גאולי. טובים ורעים. טוויסט מפתיע. פורקן לכל יצרי הקנאה, הגזל, האלימות והכפייה שמקננים בצדדים הלא־מתוקנים של האדם, שמקבלים גושפנקה כאידאולוגיה אינטלקטואלית מתקדמת. סיפור שנמכר במיליונים. שחט עשרות מיליונים ושִעבד מאות מיליונים. הסופר המרקסיסט מתחבא עד היום וכותב את אותו סיפור ממוחזר בשמות שונים

 

הנער פאווליק וג'ורג' האשמאי

כל ילד קומוניסטי טוב הכיר את האגדה על הנער פאווליק. האגדה על הנער הטהור שזכה להלשין על משפחתו למפלגה הבולשביקית. לפי האגדה, כאשר בני המשפחה גילו זאת, הם הרגוהו. המשפחה הוענשה ופאווליק היה לסמל הנאמנות למפלגה בעבור מאות מיליונים. בחדרי חדרים היה נוהג סטלין ימ"ש לכנות את הנער 'החלאה הקטן'. ככה זה. ראשי המהפכה משתמשים בילדים ובמבוגרים ילדותיים, שהם בזים להם בכל עמקי נפשם. לאורך זמן לא ניתן לנצח את סיפור־העל הגדול. החיים. האהבה. נצח ישראל. כמה שלא תנסה לכבות אותם, המציאות חזקה מכל רודן ואידאולוגיה. מה שכן, הרס וחורבן זמניים אך עצומים הם אפשריים, והם תמיד יתחילו מעיוות או פירוק סיפור־העל. אגב הנער פאווליק, שאת פסלו המפורסם אצו להפיל ראשון עוד לפני פסלי סטלין, עם התפרקות ברית המועצות, קיבל עדנה מחודשת ונפתח לכבודו מוזאון הנצחה והאדרה על גבורת ההלשנה. מי חשב לעשות דבר מפלצתי כזה? לא טעיתם, ידידנו ג'ורג' סורוס.

על הסיפור הזה מנסים לחנך את הילדים בעולם המערבי. ההורים הם אויבי המהפכה. במשרד החינוך של ישראל אוסרים על ההורים לדבר עם ילדיהם על שיעורי הניתוחים הטרנסיים שהם עוברים כמערך חינוכי סדור.

זאת הסיבה שהורסים במערב חפצי אומנות של תרבותם. לכן הזמרת גילי עטרי מפרסמת קליפ בו היא שורפת ספר שלעולם היא לא תקרא, ספר שכולו חמלה על ילדים. לכן לרחובות יוצאים בזמבורות ולפידים. זמבורות כי אין שפה שאנחנו מעוניינים לדבר בה. מהלפידים הבוערים הרמז ברור דיו. כל אלו אינם אמצעי המקדש את המטרה. אלו אמצעים המעידים על המטרה

מפירוק הסיפור לפירוק השפה

האדם בנוי מסיפורו. הסיפור אמיתי כמו שהאנושיות והאהבה אמיתיים, רק שצריך לדעת שזו תודעת חיים שנמסרת מדור לדור. זאת הסיבה שרק עם ישראל יכול לספר את הסיפור של הקדוש ברוך הוא באופן חי ולא כחיקוי. כבר אלפי שנים שמיליארדי בני אדם מתעסקים בעם הזה ובאמונתו באובססיביות. זה סיפור־העל הכי מקיף שהיה אי פעם ושיש כיום.

הסיפור כולל את זה שאבא ואימא שלנו סיפרו לנו שהם הורינו. את זה שאנחנו סיפרנו לילדינו שאנחנו אוהבים אותם. את זה שסיפרו לנו שלא גונבים ולא הורגים. את זה שסיפרו לנו שסבא הגיע מפולין, סבתא ממרוקו, וסבא רבא רבא מאור כשדים. את זה שסיפרו לי למי אנחנו מתפללים. הסיפור הוא החיים. הסיפור הוא ההבדל בין התוהו ובוהו לבין האמון והמשמעות.

הסיפור גם מתפתח, זה חלק מהאופי שלו, אבל סיפור טוב חייב להתפתח על פי עלילה עם קצב הגיוני. קפיצות לא הגיוניות ולא עקביות יגרמו לרצון להשליך את הספר. ההבדל בין חיה לבין אדם הוא בשאלה האם יש סיפור. ההבדל בין ברבריות לבין תרבות הוא עד כמה הסיפור עשיר.

מגדל בבל הוא האבטיפוס לכל הניסיונות ההיסטוריים לבדות סיפור חדש ועל ידו לאחד את האנושות או לשלוט בה. אלילויות ודתות, פילוסופיות, אידאולוגיות, ככל שהסיפור היה בדוי יותר ככה הוא התנפץ מהר יותר. וזה תמיד כאב. לדוגמה: הקומוניזם – סיפור מהפנט, מגה־נרטיב גאולי. טובים ורעים. טוויסט מפתיע. פורקן לכל יצרי הקנאה, הגזל, האלימות והכפייה שמקננים בצדדים הלא־מתוקנים של האדם, שמקבלים גושפנקה כאידאולוגיה אינטלקטואלית מתקדמת. סיפור שנמכר במיליונים. שחט עשרות מיליונים ושִעבד מאות מיליונים. הסופר המרקסיסט מתחבא עד היום וכותב את אותו סיפור ממוחזר בשמות שונים.

כיום האידאולוגיה התוקפת היא אידאולוגיית הברבריות. המגמה שלה היא לפרק את הסיפורים. את הסיפור שיש גבר ויש אישה. את הסיפור שלילד יש הורים. את הסיפור שגבר ראוי לא עושה נוק־אאוט לאישה, גם אם הוא קורא לעצמו 'מתאגרף־טרנס'. את הסיפור שהחברה מגינה על ילדיה מפשעים נגד האנושות כמו פדופיליה, סירוס ועיקור, מסחר בילדי מבחנה/פונדקאות שלעולם לא ידעו מי היו אבא/אימא שמהם הגיעו. את הסיפור שיש לאדם זהות לאומית, אמונית, שיש מוסדות ומסורות שאנחנו מעריכים. אך העיקר והעמוק מכולם הוא, שהאידאולוגיה הברברית מנסה להחזיר אותנו למצב חיה באמצעות ביטול השפה. להביא אותנו לאילמות. שפה היא האפשרות היחידה שלנו לחשוב, אפילו את המחשבות הכי אישיות שלנו. כשמשמעות המילים שלנו מיטשטשת, אז בהתחלה אהרון ברק משתמש במילים המפורקות כדי 'לפרש חוקים' ולרדות בנו על פי רצונו. לאחר מכן באקדמיה כבר לא נשאר שום רעיון עקבי והגיוני שאפשר לדון עליו. בתקשורת ובהפגנות זועקים מושגים בלועזית שאף אחד כבר שנים רבות לא טרח להסביר את פשרם, כמו פאשיזם, מגדר והומופוביה. העיקר הוא לא הקשר למציאות אלא האינטונציה האלימה. את כל זה אנחנו מכירים. אבל לא בזה מסתכמת האידאולוגיה הזאת. טשטוש השפה מוביל בסוף לטשטוש היכולת לחשוב, כי כאמור החשיבה נעשית אך ורק באמצעות השפה, ואת משמעות השפה והמילים אנחנו מקבלים מההיסטוריה־התרבות־החברה. אנחנו מקבלים בסיפור ובמסורת את הפשר והמשמעות של מילותינו, איתן אנחנו יכולים לאחר מכן לחשוב את המחשבות הכי פנימיות שלנו (ראה כוזרי מאמר ד פסקה ה). טשטוש היכולת לדבר ולחשוב הוא הפירוק הסופי אל הברבריות. פירוק האינטימיות־עצמיות האנושית לתוך פירה מעוך של אידיוטים־אידאולוגים. אם פירוק הסיפור המשותף מחזיר את האנושות והחברה למלחמת הכול בכול, פירוק השפה הוא ההרס הסופי של היכולת לחשוב על הסיפור.

זאת הסיבה שהורסים במערב חפצי אומנות של תרבותם. לכן הזמרת גילי עטרי מפרסמת קליפ בו היא שורפת ספר שלעולם היא לא תקרא, ספר שכולו חמלה על ילדים. לכן לרחובות יוצאים בזמבורות ולפידים. זמבורות כי אין שפה שאנחנו מעוניינים לדבר בה. מהלפידים הבוערים הרמז ברור דיו. כל אלו אינם אמצעי המקדש את המטרה. אלו אמצעים המעידים על המטרה.

אז אם הסיפורים חשובים כל כך, אם הם החיים עצמם, איך מבחינים בין סיפור בדוי לאמיתי יותר?

עקביות. עקביות ברעיון ועקביות בחיים. אדם יכול לתת הרצאה אקדמית מאלפת ומתוחכמת על שאין משמעות בחיים, אבל עדיין משמעותי לו לקום בבוקר ולהכין את ההרצאה

למי שייך הסיפור?

לא מזמן, במסגרת קורס מ"פ, הייתי ביד ושם. המדריך הסביר בין היתר שאין דבר כזה עם ישראל. הוא הומצא לפני כ־120 שנה בשביל לכבוש את הארץ מתושביה, העם הפלסטיני. עוד הוא אמר שהשואה הייתה לא נגד יהודים, אלא נגד 'השונה' – להט"בים, צוענים וגם יהודים, מכיוון שלא היו להם זכויות אדם. הערתי לו שהוא משכתב את ההיסטוריה. שלא נשלח להשמדה אידאולוגית שום הומו, ורק כעשרת אלפים נשלחו למחנות עבודה ושם אכן חוסלו באמצעות העבודה, וכל זאת כדי להעניש את מי שלא רוצים להוליד ילדים לרייך. לא רק זאת – על פי מחקרים ועדויות היסטוריות גם היטלר וגם ראשי ה־S.A, כנופיות 'החולצות החומות' שיצרו את האנרכייה שהעלתה את היטלר לשלטון, היו עצמם הומואים. הוא התעצבן מאוד. באמצע הסיור התחלף לנו המדריך בלי הסבר.

אז אם הסיפורים חשובים כל כך, אם הם החיים עצמם, איך מבחינים בין סיפור בדוי לאמיתי יותר?

עקביות. עקביות ברעיון ועקביות בחיים. אדם יכול לתת הרצאה אקדמית מאלפת ומתוחכמת על שאין משמעות בחיים, אבל עדיין משמעותי לו לקום בבוקר ולהכין את ההרצאה. וגם את המשכורת, על חשבון משלם המיסים, משמעותי לו לקבל. רוב מוחלט של האנושות לאורך רוב מוחלט של ההיסטוריה הגדיר מציאות שבה יש אימא ואבא. אלו 'אוניברסלים אנושיים'. איך אפשר להגיד 'מרגיש כמו אישה' אם זה בכלל לא פוליטיקלי־קורקט להגדיר מהי 'אישה'? מה זה אומר שכבר אלפי שנים מיליארדי בני אדם מתעבים־מעריצים את עם ישראל ומנסים לגנוב את זהותם? מה זה אומר שהאנושות בחרה להעריך מסורות של נאמנות, כבוד, אהבה, קדושה ואמונה? בעברית היסטוריה נקראת 'דברי הימים'. מה הימים מדברים אלינו. מה הם מספרים.

רעיון תמיד גדול מהאנשים הנושאים אותו. לא כל חבר פרוגרסיבי בעבודה מבין את המערכה הכוללת, אבל לאידאולגיות העכשוויות יש מטרה אחת – להשיב את האדם לברבריות. מי ינצח?

לרשמיי המלאים מהסיור ביד ושם: Ben2811@gmail.com

 

 

גלי בת חורין

• מסע בזמן הוא פיקציה, כמו ילדים שנולדו בגוף לא נכון.

האם יש ילדים שנולדו בגוף שאינו תואם את המגדר שלהם? אפשר לענות על זה בקצרה: לא.

אין צורך לפנות לשירות המדע כדי לענות על השאלה הזו. המדע הבדיוני כבר דן בסוגיה דומה: הדמיון האנושי נוהג להשתעשע ברעיון המסע בזמן. ויש להניח שההתפתחויות הטכנולוגיות בעתיד יוכלו לאפשר הרבה מאוד דברים שלא ייאמנו. אבל מסע לעתיד או לעבר לא ייתכן לעולם, משום שעצם המונח 'מסע בזמן' קיים רק בשפה ובדמיון. ה'עבר' אינו מקום, הוא רק סך כל ההתרחשויות שכבר קרו. גם העתיד אינו מקום. הוא רק פוטנציאל, אינסופי, של דברים שעשויים להתרחש. כשהעתיד יגיע, הוא יהפוך להווה, ואז כל מסע בו יהיה מסע רגיל בתכלית.

מי שמתקשה לוותר על הפנטזיה לפגוש את סבתו בנעוריה וזקוק לראיות מדעיות לאי־היתכנותו של מסע בזמן, מוזמן לשאול את עצמו מדוע בכל שנות ההיסטוריה המתועדת ועד לתקופתו שלו מעולם לא נתגלה ולו נוסע אחד שהגיע מהעתיד, רחוק ככל שיהיה.

אני אישה. אני רוכבת על אופנוע עוד מהתקופה שזה נחשב גברי. מה שנתן לי שלל הזדמנויות להיות עדה להתנפצות משעשעת של סטראוטיפים. פעם הרכבתי את בני לבדיקה אצל רופא עיניים דתי צעיר. נכנסנו שנינו עם הקסדות. הרופא שאל לגיל בני. "14", הוא ענה. הרופא הרים גבה: "וכבר יש לך רישיון לאופנוע?" בני הודה שאין לו רישיון. הרופא הזדעזע: "אתה רוכב ללא רישיון?" בשעתו היה ברור שטעה בסטראוטיפ, לא בכך שאני אישה. דעות משתנות, המהות נותרת

 

משתי הסיבות הללו גם לא נולדים ילדים שהם ילדות במהותם. ראשית, משום שאם היו זכרים שהם בנות, אי אפשר עוד להבין את המילים 'בנים ובנות', ממש כמו שמי שמדבר על 'מסע' בזמן לא מבין מהו 'זמן'. אבל כשם שאין היום נוסעים בזמן, גם לא היו מעולם ילדים שנולדו בגוף לא נכון (היו ויש אינספור ילדים שהיו רוצים להשתייך למין השני, לכולם היה גוף נכון מאוד. אג'נדת המגדר טוענת שלא מדובר בפנטזיות אלא שזו מהותם מלידה).

חסידי האג'נדה חייבים לטעון (ואכן טוענים) שמאז ומתמיד היו ילדים כאלו. אבל אם זה היה נכון, כל מה שהיינו חושבים ומייחסים למאפיינים של בנים – היה כבר כלול תחת ההגדרה 'בן', שכוללת גם את המאפיינים הנשיים של אותם ילדים מיוחדים. אומנם, מאפיינים סטראוטיפיים מגדריים משתנים עם הזמן. פעם היה נהוג לחשוב שבנים לא בוכים ושבנות הן פחדניות. אבל אף אחד לא נתקל בילדה על צמרת עץ והניח שאם היא אינה פחדנית, משמע היא בן (או שהיא אבוקדו). בני אדם מרחיבים את טווח ההתנהגות שלהם מעבר לסטראוטיפ ולדעה הקדומה הקיימת, אבל תמיד מה שמשתנה הוא הדעה, לא האדם עצמו.

אני אישה. אני רוכבת על אופנוע עוד מהתקופה שזה נחשב גברי. מה שנתן לי שלל הזדמנויות להיות עדה להתנפצות משעשעת של סטראוטיפים. פעם הרכבתי את בני לבדיקה אצל רופא עיניים דתי צעיר. נכנסנו שנינו עם הקסדות. הרופא שאל לגיל בני. "ארבע־עשרה", הוא ענה. הרופא הרים גבה: "וכבר יש לך רישיון לאופנוע?" בני הודה שאין לו רישיון. הרופא הזדעזע: "אתה רוכב ללא רישיון?" ושלח מבט שואל למבוגרת הלא־אחראית בעליל. הרגעתי אותו, "זה בסדר", עניתי בשוויון נפש. "הוא ילד אחראי ושומר חוק". שנינו התאפקנו לא לצחוק כשהרופא שלח בנו מבט בעיניים, ושום הבנה לא נבטה בהן. לבסוף חסתי עליו, חייכתי והצבעתי על עצמי, וכולנו צחקנו על טעותו. בשעתו היה ברור שטעה בסטראוטיפ, לא בכך שאני אישה. דעות משתנות, המהות נותרת.

היום העיקרון הזה כלל אינו ברור. לא פעם, כשאני מבקרת את הפמיניזם, מטיחים בי שאני "שונאת נשים" ואפילו "לא אישה". בעיניהם, דעותיי הן מהותי, והיותי אישה עדיין דורש הוכחות.

כדי שילד ידע שהוא ילדה, נחוץ 'מומחה מגדר' כל־יודע, שהוא לבדו יודע לזהות בת נסתרת כלואה בגופו הקטן. רק הוא יודע, לכן רק הוא קובע, והוא לא צריך לנמק זאת להורים, הדיוטות חשוכים ללא הבנה מקצועית.

אבל דווקא משום שעד כה שלט הרעיון שהדעות משתנות ולא המהות, אין שום פשר לטענה שילדים יכולים להיוולד במגדר שונה מהגוף. משום שכל מה ש'מגדר' קובע אינו אלא סך כל הדעות הקדומות שיש לנו על מאפיינים של בנים ושל בנות. כך שבכל דור עדכנו את טווח המאפיינים המזוהים עם גבריות ונשיות, שכוללים גם את כל המאפיינים של בנים נשיים ובנות גבריות. נכון לומר שיש נשים שרוכבות על אופנוע. אווילי לטעון שאישה שרוכבת על אופנוע אינה אישה. אף אחד לא אמור לחשוב שבן בכיין הוא בת, או שבבת הרפתקנית כלוא בן. למרבה הפלצות – כך בדיוק 'אנשי מקצוע' מאבחנים היום ילדים.

כדי לטעון שיש ילדים שנולדו בנות בגוף של בן, נדרשת  הוכחה לתופעה בלתי־אפשרית: ילד או ילדה – שתואמים באופן מושלם התנהגות סטראוטיפית עד גיחוך של המין השני. דראג־קווינ'ז הם היצורים היחידים שמגלמים כך התנהגות נשית, וגם זה – כמופע בלבד.

כל הנאמר פה הוא המובן מאליו המוחלט. מוזר, מפחיד ומעליב שצריך בכלל לכתוב זאת. ואם כן אפוא, מדוע רעיון מופרך כל כך תפס את מרכז השיח?

השאלה הנכונה היא: מה יוצא ממנו לאלו שמקדמים אותו?

• מי באמת מחליט?

בארה"ב התפתחה אופנה שעשתה עלייה בלתי־חוקית לישראל. הורים הרואים את עצמם מתקדמים, נמנעים מ'לכפות' על צאצאיהם את שיוכם המיני. "כשיגדל, יחליט בעצמו אם הוא בן או בת". על פי אג'נדת המגדר, "הילד יודע טוב מכולם מהי זהותו המגדרית".

האומנם זה כך? משום שאם נותנים את הדעת על מה שבאמת מתרחש, מגלים שלאחר שהרעיון ש"ייתכן שהמגדר לא תואם את הגוף המוצג בפני הילד", מי שקובע אם הוא בן אן בת אינו הילד אלא 'מומחה מגדר'. זה ה'מומחה' שקובע את 'מינו האמיתי' של הילד בטענה השקרית – שהילד קבע. שזה מה שהילד יודע.

כדי שילד 'ידע' שהוא ילדה, הוא צריך קודם כול לדעת מהי ילדה. גם ההורים כבר לא יודעים מהי ילדה, שהרי יש בנים בגוף ילדות. נזכיר, שגברים בוגרים ומנוסים מתקשים לפענח את חידת הנשיות. כדי שילד ידע שהוא ילדה, נחוץ 'מומחה מגדר' כל־יודע, שהוא לבדו יודע לזהות בת נסתרת כלואה בגופו הקטן. רק הוא יודע, לכן רק הוא קובע, והוא לא צריך לנמק זאת להורים, הדיוטות חשוכים ללא הבנה מקצועית.

כאן כל התורה, בזעיר אנפין לעתיד לבוא: עולם ששולט בו קומץ מומחים יודעי סוד, בעלי מונופול וסמכות להכריע בכל אספקט של חיינו. באמצעות עיקרון אחד בלבד. עיקרון אחיד, עקבי ומתמיד חולש על כולם: עקרון השרירותיות.

'עיקרון שרירותי' אינו סתירה לוגית. הוא לבדו מסמן את המעבר מחיים בחברה מסודרת, מאורגנת על פי כללים וחוקים מוסכמים, בהירים ואובייקטיביים, שבמסגרתם אנו חופשיים לחיות כרצוננו ולחתור למטרות שנובעות מתוך תוצאות מעשינו – לחברה ששולט בה מיעוט בעל שררה, אשר מתערב וקובע בכל דבר ועניין.

כאן כל התורה, בזעיר אנפין לעתיד לבוא: עולם ששולט בו קומץ מומחים יודעי סוד, בעלי מונופול וסמכות להכריע בכל אספקט של חיינו

שרירותיות היא שררה. שרירותיות מוחלטת היא שררה מוחלטת

זה כל מה שמשותף לכלל אג'נדות הפרוגרס. זו אידאולוגיית השררה הטוטאלית בשליטתו של קומץ יודעי ח"ן, שרק הם לבדם מסוגלים להבין, להעריך ולשפוט – על פי עקרונות, ערכים, חוקים, כללים שרירותיים,  שלהם מונופול על פרשנותם – בשבתם כשליטים כל־טובים, כל־יכולים וכל־יודעים, המשקללים ללא הרף במוחם הנשגב את הפעולות הנדרשות למען הטוב הכללי.

הכת העולמית המפלצתית הולכת וכובשת את העולם ומטילה את ביצי השרירותיות בכל מוסד שהצליחה למוטט ולרשת, בוללת את השפה וזורעת כאוס – רק כדי להציע את עצמה כמושיעה מההרס שזרעה. התמורה הצנועה שהיא מבקשת היא הדרישה לציות ולהערצה עיוורת. כך כבש אהרן ברק את 'שלטון החוק' לאחר שביטל את משמעותן של מילות החוק וכפף אותן למרותה של פרשנותו הבלעדית. אכיפה בררנית היא שררה שרירותית; בשמה ניכסו וניסחו את ה'דמוקרטיה' כ'שלטון הקומץ הנאור'.

רק תאוות שררה יכולה להסביר את המניע של גלעד קריב לקדם החלת עקרון 'שוויון' שרירותי, שמעניק בידי המשפט כוח מוחלט לחלק כרצונו את פרי עמלו של מי שזכה בו בזכות ולתיתו לאחר, בחסד על פי עקרון שוויון שרירותי; שררה שרירותית חייבה הפחדה ממשבר אקלים עולמי, שגרמה למדינות לחתום על אמנה שמעניקה לקומץ האנשים העשירים בתבל מונופול להכריע למי מותר לייצר וממי למנוע שימוש באנרגייה. מאותה סיבה ארגון הבריאות הבינלאומי מחתים מדינות על התחייבות להיכנע ולציית להוראותיו בעת מגפה כמונופול שמוסמך לכפות חוקים וגם להגדיר מהי מגפה; העוף הדורס שבקע מביצי השרירותיות בקן משרד החינוך החליט כנראה שאין לו צורך בדור נתינים מתרבים מעצמם גם בלי חסדיו. רק זה מסביר מדוע כה חשוב לחנך מחדש ילדים מגן עד י"ב ל'מיניות בריאה' שכוללת התניית ילדים להעדיף מיניות אלטרנטיבית; שיח 'זכויות אדם' הוא מונופול של 'מומחי זכויות' על הצדק עצמו שמעניק להם כוח שררה לקבוע למי מותר ולמי אסור – על פי אותם קריטריונים שמכיר כל גבר שנדרס תחת הקלגס הפמיניסטי בשם הצדק והשוויון השרירותיים. כשאני חושבת על חיים בחברה המנוהלת כולה על פי אותם עקרונות של הצדק הפמיניסטי, אני מוצאת את עצמי נושמת לתוך שקית נייר. ואין צורך במכונת זמן כדי לראות שאלו פני העתיד, אלא אם נשיג את ה'קדמה' לאחור ונשיב את הסדר הקיים.

הסדר הקיים והמוסכם הוא ההפך משרירותיות, ולכן השררה רואה בו אויב שיש למגרו – בפירוק כל מוסכמה, כל מסורת, כל מחשבה, כל מושג וכל קטגוריה שהתקיימו לפניה, כי ככל שהנתינים מבינים פחות את המציאות, כך חייהם תלויים יותר בשליטיהם יודעי הכול. רק זה יכול להסביר מדוע השררה משקיעה כמעט את כל מאמציה לשכנע את כולנו שאנחנו לא מסוגלים אפילו להבחין בין בנים לבנות.

 

ליאור לביא

כאשר אילון מאסק צייץ בשבוע שעבר כי "כל הורה צריך לצפות" בסרטו של מאט וולש, 'מה היא אישה', הוא גרם למה שמכונה 'אפקט סטרייסנד', שככל הנראה טרם היה כדוגמתו בהיסטוריה (אפקט סטרייסנד – כינוי לתופעה תקשורתית המתרחשת בעקבות ניסיון לצנזר או להסתיר מהציבור פריט מידע הנחשב לרגיש, באמצעות מניעת הפרסום שלו באמצעי התקשורת. האפקט מתבטא בכך שעצם ניסיון ההסתרה גורם לתוצאה הפוכה מזו שהמסתיר התכוון לגרום: המידע המוסתר זוכה לתוספת גדולה מאוד של פרסום; לעיתים מספר האנשים המתעניינים במידע ונחשפים אליו, גדול פי כמה וכמה מהיקף החשיפה שהיה ניסיון למנוע).

הסרט הזה, שבו כבר צפו מיליונים רבים מאז פורסם לפני כשנה, צונזר ונחסם בפלטפורמות שונות אך הפך לוויראלי בזכות הציוץ של מאסק. הנה זה במספרים נכון לשעת כתיבת שורות אלה: 155 מיליון צפיות; 155 אלף שיתופים; 25 אלף ציטוטים; 412 אלף לייקים; 116 אלף סימניות!

דבריו של האקסלי מזכירים את אחד הקטעים המשעשעים בסרטו של וולש. לאחר מסעו בעולם המערבי, בניסיונו לפענח את החידה 'מה היא אישה', מרחיק וולש לקניה שבאפריקה, לאחד השבטים הפרימיטיביים באזור. בעזרת מתורגמן הוא מנסה לברר בקרב המקומיים מה דעתם על השאלות שמטרידות את איש המערב, והוא לא מקבל עליהן תשובה ברורה. המקומיים מתגלגלים מצחוק כשהם שומעים מה חושבים באמריקה ה'מתקדמת' בסוגיית 'מה היא אישה'.

אז על מה כל המהומה?   

זהו סרט שחושף באומץ אינטלקטואלי יוצא דופן את תעשיית הרמייה, השחיתות והאיוולת שסביב תופעת הטרנסג'נדרים בארצות הברית ובעולם כולו. אבל הסרט הזה, כך נדמה לי, עושה מעשה גדול הרבה יותר: הוא עושה את מעשה הילד מהסיפור המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן – 'בגדי המלך החדשים', המכריז כמשיח לפי תומו: "המלך ערום". כלומר, זהו "סיפור שהוא אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל במחיר האמת" (על פי ויקיפדיה).

אז לטובת מי שמשום מה טרם ראה את הסרט, הנה תקציר: הסרט מגולל מסע של יוצר הסרט, מאט וולש, בניסיון להבין 'מהי אישה' בעולם שבו גברים מזהים את עצמם כנשים ולהפך. במסע הזה, העובר באזורים שונים בארצות הברית וגם מחוצה לה, פוקד וולש רופאות ורופאים, פוליטיקאים, פסיכולוגים, מרצים בכירים באוניברסיטה, אנשים שעברו טיפולים לשינוי מין וגם סתם אנשים מן הרחוב. את כולם הוא שואל אותה שאלה תמימה אך טורדנית: "מהי אישה?" וכך, ככל שהסרט נמשך, מתגלה שבחסות תאוריות שאין דרך עדינה יותר לתאר אותן מ'הזויות', הדבר הפשוט ביותר הולך ומתערפל, ובחסות הערפול הזה גורמים לקטינים לעולל לעצמם נזק בלתי־הפיך (כשם ספרה החדש של העיתונאית אביגיל שרייר, שעוסק בדיוק בנושא הזה).

בסרט מובא גם נאום נוקב שנשא וולש בפגישה עם אנשי מועצת בתי הספר של מחוז לאודון בנושא המדיניות שתאפשר לתלמידים טרנסג'נדרים להשתמש בשם ובכינוי הגוף המועדפים עליהם, וכן לאפשר לתלמידים אלו להשתמש בחדרי השירותים ובחדרי ההלבשה של בית הספר אשר מתאימים לזהותם המגדרית. במהלך נאומו אמר: "כולכם מתעללים בילדים. אתם מנצלים ילדים שקל להשפיע עליהם ומבצעים עליהם אינדוקטרינציה לתוך הכת המטורפת שלכם, כת שמחזיקה בתפיסות פנאטיות, אבל אף אחת לא מופרעת כמו הרעיון שבנים הם בנות ובנות הן בנים".

הסרט מסתיים בסצנה מחויכת שבה אשתו של וולש, אליסה, מגדירה אישה כ"נקבה אנושית בוגרת, שצריכה עזרה לפתוח את זה", בעודה מושיטה צנצנת אטומה לבעלה.

הסרט החשוב הזה, שכדאי לצפות בו על אף היותו כולל כמה קטעים קצרים לא לגמרי צנועים, הוא הזמנה להביט למציאות בעיניים ולתפוס לאן מובילים אותנו הארגונים שבשמם מתקיימות החודש צעדות ברחבי הארץ. אבל לשם כך נצטרך לחזור אחורה בזמן, כמעט 100 שנה.

 

בין שני סיפורים

בשנת תרצ"ב (1932) ראה אור הספר 'עולם חדש מופלא' מאת הסופר הבריטי אלדוס האקסלי. בהקדמתה למהדורה החדשה כתבה הסופרת מרגרט אטווד: "שני ספרי חזון הטילו את צילם על עתידנו במחצית השנייה של המאה העשרים. האחד הוא הרומן '1984' מאת ג'ורג' אורוול משנת 1949, חזון מחריד של מדינה טוטליטרית אכזרית השולטת במחשבותיהם של אזרחיה – ספר שנתן לנו את 'האח הגדול', את 'פשעי המחשבה', ה'ניוספיק', ה'חור בזיכרון', ארמון העינויים הקרוי 'מיניסטריון האהבה' ואת החיזיון המדכדך של המגף הרומס את האדם לעד.

"הספר האחר הוא 'עולם חדש מופלא' מאת האלדוס האקסלי, שמתאר טוטליטריות שונה, רכה יותר – משטר של קונפורמיזם המושג באמצעות תינוקות מבחנה מהונדסים ושכנוע היפנוטי, ולא באמצעים אלימים דווקא, של צריכה נטולת רסן, המניעה ללא הרף את גלגלי הייצור; של מתירנות מינית כפויה מלמעלה, המחסלת את התסכול המיני…

"איזו תבנית תנצח, תהינו בליבנו. בימי המלחמה הקרה דומה היה שידו של '1984' על העליונה. אבל אחרי שחומת ברלין נפלה ב־1989, הכריזו מלומדים על קץ ההיסטוריה. חגיגת הקניות הייתה בעיצומה… דומה היה שהעתיד צופן לנו חברה צרכנית שטחית, הבלותית, שטופת סמים: 'עולם חדש מופלא' עמד לנצח במרוץ".

בהמשך דבריה כותבת אטווד, בעקבות עליית האסלאם הקיצוני, שאולי אנו חיים בעולם ששני סוגי העתיד שהציעו שני רבי־המכר הללו, משמשים בו בערבוביה: "הייתכן ששני סוגי העתיד האלה – הקשה והרך – יתקיימו בעת ובעונה אחת באותו מקום? ואיך ייראה אז העולם?"

אלא שאולי האקסלי בכבודו ובעצמו יכול להשיב לנו על השאלה מהו לדעתו העולם שאנו חיים בו כיום.

לסיום הוא שואל אם ירצו לעבור לאמריקה, ותשובתם – בעקבות הרעיונות המשונים שהשמיע באוזניהם – שלילית לחלוטין. האומנם האדם המערבי נעשה מטורלל עד כדי כך שהשפיות נותרה רק בקרב השבטים הפרימיטיביים?

בין שפיות לשיגעון

15 שנים לאחר צאת ספרו כתב הסופר הקדמה חדשה לספר. היה זה לאחר אימי מלחמת העולם השנייה ו'הפתרון הסופי' של היטלר, שהמיטו חורבן על הציוויליזציה והעמידו בסימן שאלה גדול את עתיד האנושות. בדבריו הוא מותח ביקורת עצמית על האלטרנטיבות שהציע בספרו כניסיון לבחון את העתיד:

"יש טעם להצביע על הפגם הרציני ביותר בסיפור, והנה הוא: 'מוצעת כאן… ברירה אחת בלבד, הברירה בין חיי טירוף במחוז האוטופיה לבין חיים פרימיטיביים בכפר אינדיאני, חיים אנושיים יותר מבחינות אחדות, אך מבחינות אחרות הם משונים ובלתי־נורמליים. בעת כתיבתו של הספר השתעשעתי ברעיון זה, שבני אדם ניחנים בחופש הרצון לבחור בין טירוף מחד גיסא לבין סהרוריות מאידך גיסא, וסבור הייתי כי יש בו אמת…

"אילו הייתי חוזר וכותב את הספר עתה, הייתי מציע אפשרות שלישית: בין שני קצות הדילמה, בין הפרימיטיבי לאוטופי, הייתי קובע אפשרות של שפיון (=שפיות)… המדע והטכנולוגיה ישמשו, בדומה לשבת, כאילו נבראו למען האדם, ולא (כמנהג הנהוג היום, ועוד יותר מזה ב'עולם חדש מופלא') כאילו על האדם להסתגל ולהשתעבד להם… השאלה הראשונה שתישאל ותיענה בכל נסיבות החיים תהיה: 'כיצד עשויות מחשבה או פעולה אלה לסייע (או להפריע) לי ולאנשים אחרים, רבים ככל האפשר, בהגשמת הייעוד הסופי של האדם?'"

דבריו של האקסלי מזכירים את אחד הקטעים המשעשעים בסרטו של וולש. לאחר מסעו בעולם המערבי, בניסיונו לפענח את החידה 'מה היא אישה', מרחיק וולש לקניה שבאפריקה, לאחד השבטים הפרימיטיביים באזור. בעזרת מתורגמן הוא מנסה לברר בקרב המקומיים מה דעתם על השאלות שמטרידות את איש המערב, והוא לא מקבל עליהן תשובה ברורה. המקומיים מתגלגלים מצחוק כשהם שומעים מה חושבים באמריקה ה'מתקדמת' בסוגיית 'מה היא אישה'.

לסיום הוא שואל אם ירצו לעבור לאמריקה, ותשובתם – בעקבות הרעיונות המשונים שהשמיע באוזניהם – שלילית לחלוטין. האומנם האדם המערבי נעשה מטורלל עד כדי כך שהשפיות נותרה רק בקרב השבטים הפרימיטיביים?

 

יש רק מציאות אחת

התשובה לשאלה נמצאת, כפי שנהוג לומר, בגוף הסרט. הסרט עצמו כולל ראיונות עם שלל דמויות, ובהן כאלה המשמיעות קול של היגיון גם בתוך השיגעון. אחת הבולטות בדמויות האלה היא הפסיכיאטרית והרופאה היהודייה ד"ר מרים גרוסמן. באחד מקטעי הראיונות איתה היא אומרת:

"ראשית, בוא נגדיר את המונחים 'מין' ו'מגדר'. מין הוא ביולוגי. המין אינו משתנה. הוא מבוסס על כרומוזומים. 99.999% מהתאים בגוף מסומנים כזכר או כנקבה. מגדר, לעומת זאת, הוא תפיסה. זו הרגשה. זו דרך הזדהות, זו חוויה. עכשיו, זה סובייקטיבי".

וולש: "נשמע כאילו מה שאת אומרת הוא שאם גבר הוא זכר אבל חושב על עצמו כעל אישה, הוא בעצם לא אישה".

ד"ר גרוסמן: "זה נכון".

וולש: "אמרו לי שלמעשה כולם מסכימים עם הגישה הנוכחית כלפי מגדר ועם המרה של ילדים [למין אחר] וכל זה, ואם אתה לא מסכים לזה, אתה דינוזאור וצר אופקים. אז האם את דינוזאורית צרת אופקים?"

ד"ר גרוסמן: "אני לא צרת אופקים ואני לא דינוזאורית. אני נטועה במציאות ובמדע".

וולש: "המציאות של מי?"

ד"ר גרוסמן: "יש רק מציאות אחת".

המשפט הפשוט הזה של ד"ר גרוסמן מבטא את הקול השפוי שהאקסלי כתב עליו; קול שאיננו חותר לא לאוטופיה, המובילה בסופו של דבר לדיסטופיה, ולא חזרה לעולם פרימיטיבי ונחשל. כמה מעודד ומנחם שזהו קולה של אישה יהודייה גאה, שאיננה מאבדת את הכיוון גם בתוך עולם מופרע המאבד עצמו לדעת, אלא נטועה בעולם המבקש לצעוד קדימה אך מתוך חיבור מתמיד לשורשים ולזהות.

כמה יפה ומתאים שדגל המדינה מבוסס על המדים היהודיים – הטלית־ציצית, שעליה קראנו לראשונה בפרשת 'שלח לך'. מטרת הבגד הזה היא לשמור על עצמנו מאותו ניתוק תודעתי מסוכן מכל זהות ושייכות: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". הדגל שלנו איננו צבוע בשלל צבעי הקשת, כמו מעודד לתור ולזנות אחר העונג של עוד ועוד גוונים וסגנונות חיים בהיצע אינסופי. הדגל שלנו מבטא מציאות פשוטה אחת – ארץ המחוברת לשמיים. כדברי ד"ר גרוסמן: "יש רק מציאות אחת". בשמיים ובארץ.