הפוסט־מודרנה כבר מתה. אבל היא נרקבת לנו במאגרי המים

הספר 'היברו נושאי כלי ד" עוסק בדרכים להתמודדות עם הפוסט־מודרנה. אלא שכבר זה זמן תקופת הפוסט־מודרנה חלפה וגוועה, ולמעשה רק משום כך כבר אפשר להגדיר אותה במלואה: אוסף של כלים רעיוניים שבכוחם לפרק כל אמת מוסכמת, בין לשם עצמם ובין מתוך מגמה נסתרת להחריב הכול ולהכין את החברה האנושית לקראת מהפכת השעבוד המוחלט. כך או כך, תהליך החורבן הושלם, ומאחר שהדבר האחרון שנחוץ לשליטי השיח הוא עוד מהפכה, אפשר לקבוע בוודאות את מותה ולהכריז על עידן חדש של אמיתות חדשות לגמרי – שאין להטיל בהן ספק.

ילדים שלומדים מגיל צעיר גמרא נחשפים בהדרגה לרעיונות המופשטים והנשגבים ביותר של התרבות שלהם, באמצעות חשיפה לאינספור דילמות סביב בור ושור. הם רואים כיצד גדולי הדור נדרשו ליישוב סכסוכים תוך כדי שהם נדרשים להפעיל אינטואיציות מוסריות מתוך ניסיון חייהם הקצר. כך הרוח, הרעיונות הכללים נספגים בהם בהדרגה, ובכל שלב החניך רוכש מיומנות בהתעלות מעל המציאות, כל הדרך עד לנשגב. זה ההפך המוחלט מ'אינדוקטרינציה'

רוחנית וחומריות – כאידאולוגיה מול פרקסיס

"השלום מכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או מה שהוא למעלה מזה – בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו, עם כל כוחותיו, להצד שכנגדו לחם – זהו השלום האידיאלי". (ציטוט מתוך 'אורות' עמ' קנט. אולי לא מיותר לציין שבמקום שבו אני נמצאת שברתי ראש דקות ארוכות מול ה"עמ' קנט" כדי להבין היכן עמ(נואל) קנט שייך לעניין…)

אני מבינה את הציטוט הזה כחיסון כנגד הפוסט־מודרנה – שפיתתה את מאמיניה השוטים להאמין שניתן ליישב בקלות וללא מאמץ כל דילמה ואת כל קשיי החיים בדרך להגיע לנירוונה של "השלום המבוקש בתכונות האדם", אם רק נניח למומחים לנהל במקומנו את חיינו, להילחם על זכויותינו, לשמור על כבודנו וחירותנו וכך כמובן לשעבד אותנו באופן מוחלט.

הבנתי את הציטוט הזה ככלי מועיל ליישב בין היצרים בפרט עצמו (הדמיון לתורת היצרים של פרויד מובן אבל דומה: פרויד לא ידע להציע את האפשרות להתעלות שקיימת פה). אבל זו גם דרך מיטבית ליישב יחסים בין פרט, שהוא בן חורין, לבין לחצי החברה; וגם ליישב מלחמות אחים בתוך החברה.

חברה בריאה לעצמה ולכל פרט שבה, היא חברה המאוחדת סביב רעיון נשגב אחד, שמסמן לה מטרה משותפת שבכל רגע מאחד ערך רוחני עם פעולה גשמית, מביא את הפרט להתעלות רגעית מעל המציאות ומגדיל אותו לקראת האתגר הבא, שיגיע אליו בדרגת התעלות גבוהה יותר ועם כלים טובים יותר להתמודדות עם החיים מתוך ידיעה תמידית של האידיאל שאליו מכוונים חייו. זו תפיסתי, שהיא חילונית מתחילתה ועד סופה.

הפוסט־מודרניזם רואה את הרב־תרבותיות כערך יסודי. תרבות ומוסר – חד הם. רב־תרבותיות היא עירוב מוסרי שמפרק את הדבר הבסיסי המאחד כל חברה – מטרה משותפת מתוך אידיאל אחיד. ואנחנו יודעים שהרב־תרבויות כבר מתה. כיום יש ערכי מוסר אחידים בכל המערב, שמי שמעז לתהות עליהם – דמו בראשו (בקרוב – הלכה למעשה).

הפוסט־מודרנה חיסלה בכל חברה את הרעיון המכונן שלה על ידי פירוק מושג האמת, בטענה שאמיתות אינן אלא מעשיות שנטוו על ידי בעלי הכוח על השיח כדי לשעבד את ההמונים. עתה, ה"חרשי" שטווה את המעשייה הזו, רואה עצמו יורש חוקי שזכותו לשעבד את האנושות באמצעות הרעיון שלו, שכביכול נועד לשחרר משעבוד. לשם כך הוא טווה את המעשייה המספרת שהאמת אינה אלא פרי המצאה של משעבדים…

הפוסט־מודרנה טענה שאמת אינה אלא אופנה חולפת. את הווייתה של הפוסט־מודרנה הגדיר טוב מכולם דן בן אמוץ: "לאמת יש רגע של תהילה, שלפניו היא מוקעת כתועבה, ולאחריו – כבנאלית". זו סיסמתה של הפוסט־מודרנה. משום כך אין היום מדעי רוח אלא מדעים למובילי דעת לאופנות. אין תקשורת, אלא עיצוב דעת.

הפוסט־מודרנה עשתה את שלה, ועתה שולטים בנו המעצבים. הזנחנו את משמרתנו, והנחנו  לרעיון הקלוקל להשתרג במציאות באמצעות הצמחת בני אדם פוסט־מודרניים. אלו הם ה"גדופיים" שנולדו לתוך מציאות שעוצבה תחת שלילת האמת. מולם כבר אין כל טעם להתווכח. הפוסט־מודרנה השתרגה כך לתוך המציאות הממשית שלנו באמצעות בני האדם שחיים בתוכנו. היא אינה עוד רעיון מופשט, היא־היא המציאות. ולמרות היותם קורבנות של ה"חרשי" שסִנתז את הווירוס – הם מתועבים לפחות כמוהו.

רוח, בעיניי, חייבת להיות מדורגת לתוך חומר. אידיאה – לתוך פרקסיס. רעיונות מנותקים מכל מציאות ממשית הם בהכרח רעיונות הבל. חלק מהם, אם לא גודעים אותם מהר, יש בכוחם לסחוף המונים אחר אשליה אוטופית מסוכנת, מהפכנית בהכרח, והניסיונות לאלץ את המציאות להתאים להם, מבטיחים מראש תבוסה עצמית שתמיט אסון.

מבלי לבצע כל שיפוט לטוב או לרע על תוכן האמונה היהודית, הבנתי כאן את מלוא  הגדולה של החינוך היהודי, דוגמה מופתית אחת ויחידה להרמוניה בין רעיונות מופשטים, 'רוחניים', לבין המציאות – הפרקסיס. ילדים שלומדים מגיל צעיר גמרא נחשפים בהדרגה לרעיונות המופשטים והנשגבים ביותר של התרבות שלהם באמצעות חשיפה לאינספור דילמות סביב בור ושור. הם רואים כיצד גדולי הדור נדרשו ליישוב סכסוכים תוך כדי שהם נדרשים להפעיל אינטואיציות מוסריות מתוך ניסיון חייהם הקצר. כך הרוח, הרעיונות והכללים נספגים בהם בהדרגה, ובכל שלב החניך רוכש מיומנות בהתעלות מעל המציאות, כל הדרך עד לנשגב. זה ההפך המוחלט מ'אינדוקטרינציה' – שהיא הנחתה של אידאולוגיה בשלמותה מבלי לשייף דבר אל מול ניסיון חיים של הקורבן שלה.

הפוסט־מודרנה אפילו לא הציעה תורת חיים אלטרנטיבית. היא רק ניצלה את העובדה שהחיים לעולם אינם מושלמים ובאמצעות אינספור סיסמאות שאין להן תיקוף במציאות או אפילו היגיון פנימי – עשתה לעצמה נפשות. כך היא הבטיחה למאמיניה קיום מוסרי ללא מאמץ וחיים נטולי דילמות.

אלא שהמציאות האנושית הבסיסית ביותר היא מסכת תמידית של יישוב בין הפכים בסיסיים: פרט וחברה, יצר טוב ורע, רוח וחומר – כולם ביטויים לאתגר האנושי. הפוסט־מודרנה אינה רעיון ההתבוססות בחומר כבהמות. היא ההפך מזאת – היא אידיאה אוטופית לחירות מוחלטת שלא ניתן לממשה, שנרקחה על ידי מכשפי השבט המרושעים  לשעבד בשמה את הציבור המכושף. זינקתי מעורי למקרא העובדה שמדובר בתופעה ישנה. חז"ל, כך למדתי מהספר, כינו את רעיונות העוועים הללו "אמגוש" – מכשף, והבחינו בין ה"חרשי" – מקצוען הרשעות, האידאולוג המרושע שיודע היטב מה הוא מעולל, וה"גדופי" שאין הגדרה טובה לו יותר מ'אידיוט שימושי'. החרשי המודרני מבטיח לקורבנותיו חיים ללא דילמות קיומיות, כשיושג "השלום המבוקש בחייו של אדם" בשלמותו, וזאת בתנאי שיוותרו על חירותם, זהותם ועצמיותם ויניחו לו לנהל את חייהם. אפשר להבין את כוחה של התרמית מאחר שקשה להיות אדם, והיא מציעה פתרון נוח לקושי.

במציאות שבה האמת היא אופנה חולפת – הפרט אינו יכול ליטול אחריות על מעשיו ואינו כשיר לשיפוט מוסרי. הפרט חזר להיות צמית עלוב, שממתין למוצא פיו של האדון, היחיד ששולט בצעקה האחרונה של האופנה המוסרית – שיפסוק את דברו. כוחו של הפרט נטול הערך כשלעצמו נמצא מחוץ לו – מוגן רק בתוך הקולקטיב של פוליטיקת הזהויות שהוא שייך אליה

וירוס החירות ווירוס העבדות

בהרצאתו המרתקת של מיכאל מיימון בפורום קפה שפירא על הולדתה של הדמוקרטיה המערבית מתוך רעיונות היהדות (חפשו בערוץ היוטיוב שלנו) לא הסכמתי לטענתו כאילו ייחודו ועוצמתו של העם היהודי היא בהעדפת הכלל על הפרט. אני מאמינה שגם היהדות לא גורסת כך. אדרבא, אני הולכת ומשתכנעת שהיהדות מציעה פתרון מיטבי ליחס שבין פרט לחברה, ודי לי בכך שהיהדות העניקה לאנושות את הרעיון שכל אדם באשר הוא נברא בצלם. מתוך הרעיון הזה לבדו ניתן לגזור אנליטית את הופעת הדמוקרטיה המערבית.

בין חוקרי האבולוציה קיים ויכוח שטרם יושב – מהו נשא הברירה הטבעית. יש הטוענים שהאורגניזם (אדם או בעל חיים) הוא ה'חייל' של מלחמת הקיום. אחרים טוענים שהקבוצה היא ה'נשא' (רק כך אפשר להסביר תופעות של אלטרואיזם בעולם החי), ולפחות חוקר אחד טוען שהגן הוא השחקן הראשי במאבק לשכפול עצמי, וכל החי אינו אלא הכלים שבהם הוא משתמש. שאלתי את העיקרון כדי לטעון, שמתוך הרעיון המהפכני "כל אדם נברא בצלם" נגזר בהכרח שהפרט (לא השליט ולא השבט) הוא נשא החירות. רעיון שאינו רק מהפכני, אלא שהוא קיים רק ביהדות ובדמוקרטיות המערביות שלמדו אותו דרך הוגיה, שכינו את עצמם 'היבריסטים' והיו החלוצים בהגות הדמוקרטית בת ימינו.

חירות היא אחריות. הנחת אחריות מניחה בהכרח חופש בחירה. האחראי הוא הריבון, הוא נשא החירות. היהדות, היא לבדה, הטילה על הפרט את מלוא האחריות על מעשיו וכך הפכה אותו לריבון. ולא רק שזה אינו מובן מאליו – אין לרעיון הזה אח ורע בכל תולדות האנושות עד לתחילת זרם הנאורות במערב במאה ה־17. וכפי שלמדנו ממיכאל מיימון – הרעיון נשאב מהיהדות. עד הדמוקרטיות שצמחו במערב בלבד, לא התקיימה חברה שבה הפרט היה הריבון. הריבון היה תמיד המלך, הקיסר, הסולטן או הצאר.

האסון הנורא שהביאה איתה הפוסט־מודרנה הוא השמדת הרעיון הגדול הזה: במציאות שבה האמת היא אופנה חולפת – הפרט אינו יכול ליטול אחריות על מעשיו ואינו כשיר לשיפוט מוסרי. הפרט חזר להיות צמית עלוב, שממתין למוצא פיו של האדון, היחיד ששולט בצעקה האחרונה של האופנה המוסרית – שיפסוק את דברו. כוחו של הפרט נטול הערך כשלעצמו נמצא מחוץ לו, מוגן רק בתוך הקולקטיב של פוליטיקת הזהויות שהוא שייך אליה. כדוגמת הפמיניזם, הרעיון שכל הנשים נושעות יחד, בתנאי שכל אחת תציית לתכתיבי ההנהגה ותוותר לחלוטין על ייחודה האנושי. כך גם הלהט"בים, השחורים בארה"ב וכל קבוצה אחרת שבה כל אמת וכל ציווי מוסרי מוחלפים תדיר בשרירותיות בטרם ניתן היה להבין או לאמץ אותם. כך למשל שליטי הפרוגרס כפו על נשים לחלוק את קבוצת הזהות שלהן עם גברים שמגדירים את עצמם כנשים. כך קרה ויקרה לכל מי שוויתר על זהותו הייחודית לטובת ה'קבוצה', כדי שמישהו אחר ייתן לו את זכויותיו.

המשמעות המובהקת של זה – ההפוכה לחלוטין מתפיסות עולם יהודיות – היא שלאדם ה'רגיל' אין כלל זכות לדעה משלו, והוא מכופף את עצמו מרצונו לדעות של ה'גדולים', מה שלא יהיו – שופטים, 'חוקרים', מנהיגים וכדומה. כך נוצר פרט שאינו נשא של חירות. ה"גדופי" הזה – כשהוא מתערבב בקהל, הוא מפיץ בלא דעת את רעיון היעדר החירות.

מפעיליו הם הנבלים הגדולים בתולדות האנושות. הם אלו שרוצים לשעבד את כלל האנושות, אבל הגדופי מתועב לפחות כמוהם, משום שהוא אינו קורבן תמים. מתישהו על הדרך כל גדופי עשה במודע עסקה עם השטן: נשמתי וחירותי תמורת שררה על אלו שנמצאים תחתיי בהייררכייה. 'פמיניסטית' אומנם ויתרה על כל זהותה וחירותה לטובת קבוצת הכוח 'נשים', אבל בתמורה מותר לה להטיל את מרותה על אלו שנחשבים לנחותים ממנה על פי האידאולוגיה. גם שפחה באמת וגם עבד־כי־ימשול.

זו מציאות חייו של התוצר הפוסט־מודרני. ואת זה הוא מפיץ כווירוס מידבק לכל סביבתו. הפרט האוטונומי הריבוני מפיץ בלא דעת את רעיון ריבונות הפרט, הפרט הנושא את וירוס השעבוד מפיץ עבדות ושררה על סביבתו.

למרבה האסון, מפיצי הווירוס הם אחינו ואחיותינו, בנינו ובנותינו, חברינו ומכרינו. ועתה עומדת מולנו ברירה איומה: או ליפול קורבן למחלה או לשמור את נפשנו ולהתנתק תחת הציווי הנורא: "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'". כל הצעת פתרון תהפוך את המציע לארור.

אמנת הבריאות הבינלאומית – מגפת העבדות

כדי לעשות את זה מוחשי יותר, ואם כבר מדברים על וירוסים… ראו כמה אמיתי וממשי האסון: ישראל חתומה מאז 2005 על אמנת הבריאות הבינלאומית של האו"ם. מעת לעת משנים את תקנון האמנה הזו, דבר חמור כשלעצמו, כי זה חוזה.

ועתה נקבע בתקנון שהארגון הבינלאומי רשאי לחוקק חוקים במדינות החתומות על האמנה. הארגון גם הכריז שמטרתו המוצהרת היא קביעת תווי תקן אחידים להתנהלות אנושית. בין היתר הוא ניסח כללים לחינוך ילדים קטנים ל"מיניות בריאה" בתוכנית סדורה שהופכת פעוטות לפעילים מינית, להקניית הרגלים לנטיות שונות תחת חקיקה שמבטלת את הסמכות של ההורים על ילדיהם.

רעיונות תפלצתיים כאלו יכולים לנבוע רק מתוך תפיסת עולם, שאכן השתרשה בקרב אליטות גלובליסטיות מופרעות – הגורסת שמרבית בני האדם אינם אלא בשר שצריך לנהל ולמַשטר. זוהי חזרה איומה לתפיסות כל שליט בהיסטוריה – למעט רגע קצר בתולדות האנושות שבו אומץ הרעיון שבני אדם נולדו בצלם, וכל פרט הוא ריבון ונשא החירות.

אם נזניח ולו לרגע קט את ידיעת היותנו בני חורין ובמיוחד את התפיסה שאין סמכות שלטונית או משפטית שראוי להעניק לה את הסמכות הבלעדית 'לשמור' במקומנו את זכויות האדם, כבודו וחירותו בתמורה לציות עיוור – האנושות תשוב בתוך הרף עין למצבה הטבעי – עבדות נרצעת בשליטת המנוולים הגדולים ביותר.

עד כה לא אמרתי יותר מדי, ולא הספקתי ולו מאית מהמחשבות שעלו בי בעקבות ספרו של הרב טאו. הרעיון הפוסט־מודרני מת, אבל חובה ללמוד אותו כדי להבין את תוצריו. די בקריאת הפולמוס בין רבה של עפולה לאודי בן חמו כדי להבין את גודל התמימות שקיימת עדיין במחנה האמוני. תמימות זו מחייבת, למרבה הצער, התכנסות פנימית טהרנית עד לחלוף הסכנה הקיומית, שמאיימת לא על היהדות לבדה אלא על מושג האדם.

כפי שמלמדת אותנו האגדה, מעשה נבלה אחד שנעשה בין יהודי אחד לחברו בתקופה של ריב ומדון בין יהודים – עלול להביא לחורבן. מעשה שכזה נעשה בימים אלו, ואינני מפריזה, וגם איני מנסה להיתלות על אזכור מהמקורות לשם סגנון נאה. זו אינה מטאפורה.

מדובר באירוע קטן בשולי המאורעות הגדולים, שעיקרו עוול נורא שנעשה לשניים מהאנשים הראויים ביותר, אשר זוכים להערכתו של ציבור עצום על שהקדישו את חייהם בשנים האחרונות להביא לציבור את האמת באומץ וכנגד כל הסיכויים. כל זאת במחיר של מכה כואבת דווקא מידי עמיתיהם וחבריהם לאומה, ללאום ולמחנה הפוליטי.

אומץ אמיתי הוא נדיר ומסוכן. ואכן, אבי וייס ואלי ציפורי שמו את נפשם בכפם כדי לבקר את הגופים ואת האנשים החזקים ביותר במדינה – המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט. כוחם ביושרתם, והם זוכים לתמיכה ציבורית עצומה. אף אחד מהם כנראה לא העלה על דעתו שעליו להישמר גם מפגיעה בכבודם השברירי של עמיתיהם מאותו המחנה בוויכוחים בטוויטר – זירת קרב להחלפת מהלומות מילוליות. מי היה מאמין.

מתברר שמסיבה כלשהי שני כתבים, דווקא מהמוערכים ביותר בציבור הציונות הדתית, הרואים ברכה ופרנסה במלאכתם – קמו יום אחד והחליטו לתבוע את כבודם בתביעת דיבה מעמיתיהם הנדירים למחנה האמת ממחנה ה'ביסיסטים' – העיתונאים אלי ציפורי ונצ"מ (מיל.) אבי וייס, העושים את אותה מלאכה בהתנדבות כשירות לציבור.

את שווי הפגיעה בכבודם הרם העריכו כתבא א' וכתבא ב' בסך של חצי מיליון ש"ח. אחד מהם כבר זכה בבית המשפט ופסקו לטובתו מאתיים אלף ש"ח, סכום חסר תקדים במשפטי דיבה, מהעיתונאי אלי ציפורי שאיבד את פרנסתו לאחר שפוטר מגלובס בשל התעקשותו על האמת שמתגלה היום במשפט נתניהו והוחלף בעיתונאי שתבע אותו. ירשת, ואז רצחת.

אין לי מידע על פרטי התביעה, למעט מה שהיה גלוי: ציפורי ואולי גם וייס, שבידם הידע הרב ביותר על הנושאים במשפט נתניהו, ביקרו חריפות את אופני הדיווח של עמיתיהם, לא תמיד על פי כללי נימוס שממילא לא מתקיימים אף פעם בשום מקום. מה שמקומם במיוחד הוא, ששני כתבים שמתפרנסים היטב ממלאכתם, מצאו לנכון לתבוע את כבודם על ביקורת מצד שני עיתונאים שהתנדבו להביא את האמת לציבור על חשבון זמנם וכספם, בתשלום מחירים אישיים כבדים וללא הגנה מצד גוף תקשורת מפני רדיפות, תביעות השתקה, מפני מתקפות רל"בים שרומסות את כבודם יום יום, ומתיק פלילי שתפרה להם הפרקליטות בתואנות שווא. הם ידעו כל זאת והיו מוכנים להקרבה, אבל בשעה שמבטם היה מופנה כל העת לגבם, לראות מהיכן תגיע הסכין, היא הגיעה לבסוף מלפנים, מעמיתיהם לדיווח האמת, היישר לבטן.

כל אחד מארבעת הכתבים אחראי להתפכחות של הציבור מהאמון העיוור במערכת המשפט, ומשום כך ברור לרבים מאיתנו שהמערכת הנקמנית לא תזכה את ציפורי וּוַייס במשפט הוגן. כסף קל ורווח נקי לתובעים.

אגדת עם מספרת על עני רעב שעבר ליד אסכלה שעליה צלה עשיר בשר עסיסי. העני הוציא את לחמו והניח על האש, להספיג בו ניחוח בשר. ראה זאת העשיר ודרש שהעני שישלם לו עבור העשן הריחני. פרצה מריבה. עבר במקום שופט, שמע את הצדדים והורה לעני לשלם. בלית ברירה הוציא העני מטבע ונתן לשופט. השופט השליך את המטבע לרגלי העשיר, אך ברגע שהעשיר התכופף להרים, עצר אותו השופט: "עבור ריח של בשר תקבל צליל של מטבע".

אם סיבת תביעת הדיבה כנגד וייס וציפורי היא תאוות בצע, ברור שכבודם אינו שווה מיליוני שקלים, אולי אפילו לא צליל של מטבע.

תאוות בצע לבדה אינה איום לחורבן. גם לא כל פעם שאדם עולב באורחו הלא־קרוא. אבל סכסוך מיותר על כסף וכבוד בין ארבע אושיות עם ציבור אוהדים גדול – יש בו כדי להביא להרחבת מעגלים של פילוג ואיבה בתקופה שבה החברה מפולגת כבר ממילא, כמעט על סך חורבן נוסף.

אחד המוקדים העיקריים לפילוג ושנאה הדדית הוא משפט נתניהו. בעקבותיו מחצית העם מאמינה בשל שקרי רוב התקשורת, שהמחצית השנייה תומכת במנהיג מושחת.

עתה, בעקבות תביעתם של עיתונאים מהציונות הדתית את העיתונאים ממחנה הליכוד – שלכל אחד קהל גדול ונאמן – התחילו אלו לריב עם אלו. כך צפים ועולים לפתע  מחדש זרמים תת־קרקעיים של חשדנות הדדית, יריבות פוליטית, חשש מכפייה דתית ושדים עדתיים, זאת לאחר שבקושי נסתם הבולען שנקרע בין הצדדים, אותו בולען שיצר בנט. קל להוציא שדים מבקבוק. כדי לדחוס אותם בחזרה לבקבוק יידרש נס.

גם בלי תביעות דיבה במיליוני שקלים, אלי ואבי מתמודדים עתה מול תיק פלילי שנתפר במיוחד למידתם

הפילוג המיותר הזה הוא רק המעגל השני אחרי המעגל הראשון, שהוא החורבן האישי המיותר להחריד שהומט על משפחת ציפורי ומשפחת וייס בשל פגיעה בכבודם של אנשים שזוכים לדי כבוד ממאות אלפים אחרים.

המעגל השלישי של החורבן הוא הפגיעה באמינותם של ציפורי ווייס – ולשם בדיוק כיוונו מי שסיבך אותם באישום פלילי. עתה, לאחר שאפילו השופטים המליצו לתביעה למשוך את אישומיה מתיקי נתניהו – תקומתם היחידה של תופרי התיקים היא להשתיק את המעטים שיביאו את מפלתם לציבור. זו לא מפלה אם הציבור מאמין שניצחו. וייס וציפורי מורגלים בהשתקה באמצעות רדיפה משפטית, כך גם עו"ד כנרת בראשי ומעטים נוספים בעלי יושרה. אלא שלא כמו האחרים – רק הם נתבעו לא על ידי יריבים מרים אלא מעמיתים למקצוע ואחים למחנה.

היריבים הגדולים ביותר של המחנה הציוני, הדתי והלאומי לא היו יכולים לייחל לתוצאה טובה יותר: שני הצדדים מחסלים זה את האמינות של זה במאבק להשמדה הדדית. כמעט כאילו אותם יריבים רבי־עוצמה, שמטרתם פירוק העם והמדינה, הם שמשכו בחוטים ובחשו בסכסוך המוזר הזה. אי אפשר לטעון שזה לא תואם את דפוסי הפעולה של תופרי התיקים. מאות אנשים שהפרקליטות אינה חפצה באמינותם, כבר מצאו את עצמם ללא הגנה בבתי המשפט.

בשעה שבמציאות תיקי נתניהו קורסים – המונופול על האלימות מיירט בשיטתיות כל מי שיכול ומוכן לספר לציבור על מפלתם, כדי להבטיח שהמשפט יוכרע באמצעות תעמולה ושקרים. ואז, לא רק שנחמיץ את הסיכוי לפיוס לאומי – תגבר ההסלמה בין אלו שתומכים בנתניהו לבין מי שימשיך להאמין שהם תומכים במושחת כל הדרך להכרעה במלחמת אזרחים.

אחרי שלוש שנות מעקב אחר משפט נתניהו, שבו נחשפות שיטות הפעולה שלהם, לא מן הנמנע שמישהו מטעמם  בחר דווקא בשני כתבים שנהנים מאמון הציבור הימני, לחש לאוזני שני הכתבא, שניצחונם במשפט מובטח מראש.  זה יכול להסביר את גובה ההימור שלהם – לערוב באגרת משפט עבור חצי מיליון / מיליון. אם דבר דומה לזה הוא מה שקרה, אין ספק שאת המיליונים שיעשו על חשבון וייס וציפורי, ישלמו בקרוב גם הם, לאחר שהמנגנון יחליט להשתיק  גם אותם.

תביעת דיבה היא תביעה להשבת כבוד אבוד. אבל איזה כבוד יישאר להם אם יתגלה שהמריבה המיותרת הזו קרעה קרע בעם, הפקירה את המציאות לגרועים שבשקרנים ומי יודע, אולי היא אף תקעקע את שמם לנצח באגדות החורבן של הגלות הבאה? מיליארדי זוזים לא יפצו אותם על ה'כבוד' הזה.

עשיר אחד בירושלים ערך סעודה. משרתו הזמין בטעות את יריבו. היריב סולק, הושפל וחשב שישיב את כבודו בעירוב שליט זר ושונא. אם יש חיים אחרי המוות – יש לשער שכל יום במשך אלפיים שנה שניהם מתענים על תוצאות האיוולת שברדיפת הכבוד.

הפתרון השפוי היחיד הוא שהקהילה ה'ביביסטית' תקרא את שני צמדי הניצים לסדר, הכולל התנצלות ומחילה על כבודם, השמור ממילא בקרב הציבור אסיר התודה על האומץ והיושרה; והתחייבות לרדת מכתבא וכתבא – שהם, אולי תופתעו לשמוע – עמית סגל ואבישי גרינצייג, שיידרשו על ידי הקהילה הדתית למשוך את התביעה המבזה את כבודם.

—————————

גילוי נאות – הכותבת מעריצה את אבי וייס ומרשה לעצמה לראות בו חבר אישי, וכך גם את אלי ציפורי.