מוסיה תהילים־זאגער היה ללא ספק הסופר והפובליציסט שהשפיע יותר מכול על הדורות שכבר נולדו למדינת ישראל. מוסיה – בשמו המוכר יותר דן בן אמוץ – לא היה צבר. הוא נשלח לבדו מפולין ב־1938 דרך עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן והיה ליחיד ששרד מכל משפחתו. תהילים־זאגער המציא את עצמו כדן בן אמוץ והמשיך להמציא את עצמו בדמותו של הצבר המוחלט מאז. דמותו עיצבה במשך שלושה דורות את פני הדור החילוני עד ליום מותו – שגם אותו ביים באותה תיאטרליות שבה חי. הוא היה מוכשר מאוד, נבון ומבריק מאוד. אורח חייו – המופקר מדי אפילו בעיני מעריציו – רק תרם לאישיותו הסוחפת. הוא היה עשוי מחומרים של משיח והוא היה מורד.
מתרומתו העצומה לתרבות החילונית שאבנו כולנו את משאלתו הנואשת – לברוא את עצמנו מחדש, ללא עבר, ללא היסטוריה, ללא משפחה, ללא מורשת. המורשת הזו הלמה היטב את הפרויקט הציוני הסוציאליסטי – לברוא יש מאין יהודי חדש לגמרי באמצעות מרד תמידי בסמכות ההורים והמחנכים.
ראינו בו יותר מקול אותנטי של הדור הצעיר. הוא היה גם הוגה לסוגו. בספרו 'לזכור ולשכוח' הוא העלה טענה מעניינת לגבי המניע הנאצי על ידי אנלוגיה בין גיל אומה לגיל בחיי אדם. גרמניה משולה בעיניו לנער בגיל ההתבגרות, מהיותה האומה הצעירה ביותר. גיל ההתבגרות מתאפיין במרד כנגד האב הכופה את ערכיו הנתפסים כמיושנים. הרצח שבוצע ביהודים, העם העתיק ביותר, משול לרצח אב מיתולוגי על ידי מתבגרים מופרעים. האבחנה הזו, נכונה או לא, העידה יותר מכול עליו עצמו. הוא זה שמרד מרד אלים בשמו המקורי, במשפחתו, במורשתו. דן בן אמוץ נברא על ידי עצמו, כילד הנצחי שלעולם לא מתבגר, שלנצח מורד בסמכות הישנה.
גם בגילם המופלג הם עדיין ממשיכים למרוד באב הכל יכול המדומיין כמו אותו ענק מופרע שרודה באימו חסרת האונים, בשמה של הפנטזיה הרומנטית שנצרבה במוחם כשהיו צעירים וטיפשים בעזרת תדפיס חולצת צה־גווארה.
המרד שלהם אינו פוליטי. זה מרד כנגד הזמן מצד אומללים שאיש מעולם לא לימד אותם להתבגר בכבוד ולהזדקן בחן. והם ימשיכו להתדרדר במורד הגיל המנטלי כל הדרך
במובנים אלו המרדנות השמאלנית ביהדות ולאחר מכן בציונות אינה בהכרח תוצר של אידאולוגיה מרקסיסטית סדורה נוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", אלא של דורות שלמים שאימצו את ההבטחה שמרד נצחי בסמכות יבטיח את שימור נעוריהם לנצח. ההבטחה הזו עיצבה את האישיות שלי ושל חבריי. ואומנם, גם לאחר שכל דעותיי השתנו מקצה לקצה, עדיין משהו ממשיך להתקומם בי כנגד הזדהות עם שמרנות לסוגיה. רבים כמוני חיים במעין סתירה: עוצבנו למרוד בערכי העבר. ערכי העבר שלנו הם קריאה למרד תמידי. היום נדמה שהמרד החילוני הצליח. אז איך משמרים נעורים עתה? מוותרים על המרד או ממשיכים למרוד למרות ניצחון המהפכה?
אלא שילדות נצחית מאבדת את חיוניותה נוכח מרצה מקליש, שעיניו בוהקות בשעה שהוא מטיף למהפכה שאבד עליה הכלח, כמחיה מחדש רגע שגיב בעברו הרחוק שבו נושק לראשונה על ידי עלמת חן, משולהבת מנאומו המהפכני, הבוסרי אך החוצב להבות…
ברחוב שגרתי בו נהגו אם ובנה לצאת לקניות יחד בקביעות. הבן נהג להתלונן על אימו ולצעוק עליה כשהוא משתרך בעקבותיה לאורך כל הרחוב. אלא שהבן היה ענק בגיל העמידה, ואימו – קשישה מזערית, מצומקת ושפופה. מופרעות מנטלית הותירה אותו כלוא לנצח בילדותו חסרת האונים מול אם כל יכולה.
כך נדמים בעיניי כל אלו שעדיין מתמרדים כנגד היהדות, כאילו רק זה עתה יצאו מבית אביהם, הרב השתלטן, המאיים לשוב ולשעבד אותם לעולם הישן. אותה מופרעות מנטלית כלאה אותם בעידן שבו אימם, היהדות, יכלה עדיין להכות את ידיהם הקטנות הנשלחות לצנצנת העוגיות, ואביהם – הרב החרדי – עדיין מרביץ בהם תורה אף ששני ההורים כבר סיעודיים וזקוקים לסיוע מהצאצא הענקי.
בעיניהם, השלמה עם המורשת היא השלמה עם בגרותם וזקנתם הפרטית. המרוץ ל'קִדמה' באמצעות מרד תמידי הוא מתכון לשימור נעורי נצח. הדורות שצמחו בציונות החילונית מעולם לא למדו כיצד להתבגר ולהזדקן בכבוד. על פי משנתו של תהילים־זאגער – זקנה אינה חוכמה וניסיון חיים, אלא כיעור, התקרנפות, תשישות נפש ואובדן החן ביכולת להמציא את עצמך מחדש.
באופן אירוני המתבגר הנצחי דן בן אמוץ, שבגיל שישים עדיין התהלך ברחובות תל אביב לבוש בשמלת גלבייה וחף מנעליים, חינך דורות שלמים לרעיון שניתן לעצור את הזקנה ואפילו לנצח את המוות באמצעות מרדנות והתרסה תמידית. הלך הרוח הזה מגולם בכל הפגנה 'נגד הרפורמה' שאינה אלא מסיבת קשישים שמתפרקים מעול גילם בחגיגה בכחנלית ומגלמים את האשליה הקולקטיבית במרד נגד הסמכות מתוך עיוורון מוחלט לכך שהם הסמכות.
מכל הדתות, השמאל המרקסיסטי הוא הדת הכי החדשה. זה מציב 'שמאלנות' בגיל המנטלי של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית. גם פה שנאת החרדים באה לביטוי בחרדה קמאית מפני 'עוצמתה' של האוכלוסייה החלשה ביותר, כדחיית הישן, הזקן, ובהאדרת הנעורים. שוב, כנגד היהודי החרדי הקשיש, המזוקן, דובר היידיש, התהילים־זאגערים של העולם הישן. גם בגילם המופלג הם עדיין ממשיכים למרוד באב הכל יכול המדומיין כמו אותו ענק מופרע שרודה באימו חסרת האונים, בשמה של הפנטזיה הרומנטית שנצרבה במוחם כשהיו צעירים וטיפשים בעזרת תדפיס חולצת צה־גווארה.
המרד שלהם אינו פוליטי. זה מרד כנגד הזמן מצד אומללים שאיש מעולם לא לימד אותם להתבגר בכבוד ולהזדקן בחן. והם ימשיכו להתדרדר במורד הגיל המנטלי כל הדרך עד לאינפנטיליות מלאה. הם אלו שמפגינים רגרסיה קולקטיבית אופיינית לגיל שנתיים, גיל המרד הראשון; פעוטות בגובה מטר שמונים עם רישיון נהיגה ופנסיה תקציבית מפגינים התקפי זעם כבני שנתיים, מבצעים מחוות אנאליות, מתערטלים על סמלי מדינה, מתריסים בהנפת דגלי האויב בעת מלחמה.
אלו לא הפגנות. אלו טקסים קמאיים של שבט החולק הזיה משותפת, שאנשיו מגלמים יחד פנטזיה כאילו הם בנים צעירים שקמו יחדיו באומץ להביס אב קדמון מיתולוגי. כך למעשה תיאר פרויד את ההתנהגות שניבאה את הנאציזם.
כל זה משום שמעולם לא לימדו חילונים כיצד להזדקן. כיצד להשלים עם המציאות המצערת ש"אני ואתה" לא נשנה את העולם; שגם צעקה גדולה לא תגרום לשמש לעלות; שדמיון עולם בלי גן עדן, דתות, לאומים ורכוש פרטי, מביא לגיהינום קומוניסטי, לכת המרקסיזם, לכאוס לאומי ולעוני מנוול. בגרות חילונית משמע אובדן כל החלומות. אבל אימוץ האג'נדה לנעורי נצח יביא ללא ספק לסיוט הגרוע ביותר.
רק מתים נותרים צעירים לנצח. המדינה לא תשרוד את מתקפת הזומבים. עלינו לגייס כל מאמץ לכפות על הקשישים המהפכנים להכיר בגילם הממשי ועד אז להרחיק את הנוער מההשפעה ההרסנית שלהם.
טרגית, הפרויקט החילוני שהצמיח אותי כשל כישלון חרוץ. השבט המסורתי והדתי חייב לקחת לידיו את תפקיד המבוגר האחראי. להחזיר את המסורת המשעממת והמאכזבת, ללמד את האומה מחדש שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, שבגרות משמעה לקיחת אחריות. שזקנה היא חוכמה, תובנה וכבוד – ולא אסון שנופל במפתיע באמצע חיינו. אם תיכשלו בכך, מדינת ישראל תמות מתסמונת מתושלח – מחלת הזדקנות מואצת במעבר בין ילדות לזקנה מבלי להתבגר באמצע.
