ביקרתי פעם בביתה של קרובת משפחה שמתמודדת לבדה מול כל האתגרים הכרוכים בגידול בן הסובל מפיגור שכלי קשה. גם במרחק של שנים רבות אני זוכרת את המדבקה הממוגנטת למקרר הישן שבמטבחה הדל: "א-לוהים נותן ילדים מיוחדים רק להורים שהוא סומך עליהם שימצאו את הכוחות". בשעתו המשפט ריגש אותי אף שראיתי בו רק מילות נחמה ריקות מתוכן. אבל מסתבר שזו גם אמת מדעית.
ד"ר ג'ורדן פיטרסון הגדיר מחדש את גבולות הפילוסופיה והמדעים, בכך שהצליח למצוא קו מקשר מהותי בין תורת האבולוציה, מדעי המוח, דתות ומיתוסים. ממנו למדתי, שבדנ"א שלנו מקודדות תכונות שנצברו במהלכן של כל דורות האבולוציה. במילים אחרות, כל אחד מאיתנו נולד עם ידע עצום של אסטרטגיות הישרדות מובנות. כל עוד הסביבה שלנו מסודרת ובטוחה, והחברה על כל מוסדותיה דואגת לשלומנו, רווחתנו וביטחוננו – התכונות הללו רדומות. הן מתעוררות לפעולה רק כשאנחנו נוטלים על עצמנו אחריות להתמודד עם אתגרים שמחוץ לתחומי הנוחות. כמעט כל אחד מאיתנו זוכר אירוע בחייו שעורר בו השתאות: "מעולם לא תיארתי לעצמי שהיו בי כוחות כאלו". אולי זו עורמת הטבע או תוכניתו של הבורא. כך או כך, פה טמונה ההבטחה שהורים אשר מקבלים ילדים מיוחדים ימצאו את כוחות האהבה הנדרשים להתמודדות עם הקשיים שמעולם לא חלמו שייאלצו להתמודד מולם.
זו הבשורה הטובה: בכל אחד מאיתנו קיימים כוחות, שאת קיומם נגלה רק אם נעז ליטול מרצון אחריות על משהו שנראה כמעבר לכוחותינו. זה נכון ברמת הפרט וגם ברובד החברתי, ובמיוחד לצאצאי בני ישראל. כל יהודי שחי היום, הוא צאצא לשושלת שמעולם לא נותקה מאז מעמד הר סיני, ונושא את כל העוצמות הנצברות של עמנו לדורותיו. אם היה – ולו נתק אחד – לאורך כל הדורות הללו בשושלת המשפחתית – לא הייתי פה לכתוב זאת. מאחר שנולדתי, אני בהכרח נושאת בתוכי את כל עוצמות הרוח של העם היהודי, את כל הכישורים שנדרשו לאבות אבותיו כדי לשרוד במאבקים והרדיפות. ואם אתם קוראים זאת – כך גם אתם. פיטרסון היה אומר על כך: "זה לא שום דבר. זה משהו, בנאדם!"
כולנו צאצאים של עם ששרד במאבקי קיום ויכול להם. ואין כבירים יותר מהכוחות הרוחניים של עם שלקח על עצמו את האחריות האנושית הגדולה ביותר – להיות אור לכל העמים, שחווה בשל כך את האתגרים הקיומיים האימתניים ביותר ושרד. וכולנו – ללא יוצא מהכלל – צאצאיו. זו האינטואיציה שהייתה לאורסון ולס בצילום הסרט 'האדם השלישי'. כתשובה לחבר שדיבר בגנות המלחמות, אִלתר ולס:
"במשך שלושים שנות שלטון בית בורג'ה סבלה איטליה ממלחמות, טרור ושפיכות דמים, אך העניקה לעולם את מיכלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסנס. בשוויץ היו חמש מאות שנים של דמוקרטיה ושלום – וכל מה שהביאו לעולם הוא שעון הקוקייה".
בתקופות של שלום ושלווה, בחברה מסודרת, מוטב שהעוצמות הללו תישארנה במצבן הרדום. אבל אימהות לילדים מיוחדים מוצאות גם את החוצפה לדפוק על שולחנות, לתבוע תביעות ולחולל מהומות, למצוא את הכוח לעבוד קשה יותר ממה שהאמינו פעם, בעברן האופטימי יתר על המידה, שיידרש מהן; ולא פחות מזה – את האכזריות לתבוע מחסר אונים מעורר רחמים לעשות לבדו כל מה שהוא יכול, גם כשזה כואב לשניהם, כדי להבטיח עצמאות יחסית.
עתה מכאיב לרבים מאיתנו, שנולדו לתוך מדינה שבה הממסד גונן עלינו יתר על המידה, לצאת מחוסר הבגרות שלנו, פרי חינוך קלוקל שהותיר אותנו בדרגת התפתחות ילדותית, משום חונכנו לסמוך יותר מדי על מנגנוני המדינה.
עתה עלינו להתבגר.
אני הושלכתי לבגרות שמעולם לא חפצתי בה, בעקבות טראומת רצח רבין. רק כשהיה מאוחר מדי הבנתי, שלא עשיתי כל מה שיכולתי כדי לתמוך במנהיג שבחרתי ובמדיניות שהאמנתי בה. העובדה שהיום דעותיי שונות רק מעצימה את אשמתי: לא רק שעשיתי מיקור חוץ והעמסתי על ראש ממשלה את כל האחריות להביא לשלום שחלמתי עליו – גם השתמטתי מאחריותי להבין את המציאות בעצמי, והנחתי לפוליטיקאים ולאנשי התקשורת להבנות את דעותיי. ייסורי המצפון לימדו אותי בדרך הקשה שהזנחתי את ייעודי – כאזרחית, כריבון.
הלקח האישי שחצבתי מזה היה שלעולם לא עוד אתפתה להעביר את האחריות האישית שלי לאחרים. כרתי ביני לביני חוזה חדש, שעל פיו כל האחריות על העם, על המדינה, על האנושות בכללותה – מוטלת על כתפיי. כל קלקול מונח לפתחי. כל חטא – לפתחי ירבץ, אליי צועקים מהאדמה דמי אחיי. כל אסון – אשמתי, בשל אוזלת ידי, מחדלי, פחדנותי, עצלותי, הנרפות שבי – כל מה שמנע ממני בשעתו לנקוט את הפעולות שכן היה בידי לעשות, להגן על ראש הממשלה מהמתקפות עליו.
מאחר שברור שאיני יכולה לעשות הכול בכוחות עצמי, הפכתי מייד אסירת תודה לכל מי שנרתם לעשות מלאכה, שלולא הוא – היא הייתה מוטלת ישירות לפתחי. כל מי שפועל לתקן משהו, כאילו התנדב לחסוך ממני את המלאכה; כל מי שיוצא לעמוד עם דגל, בכל צומת – עושה את עבודתי במקומי; כל נער שמתיישב על גבעה מוקפת אויבים – חוסך ממני את הכורח להגן על אדמות המורשת שלי בעצמי; כל אברך שמשמר עבורי את המסורת שניתנה בידי האישית לשמר ולהעביר; כל חייל העומד כל משמרתו; כל מפגין הניצב מול מכתזיות למען צדק לאהוביה; דניאלה וייס וחבריה הקימו את אביתר – במקומי ולמעני. שפי פז מסכנת את חירותה ואת חייה כדי לשמר עבורי את הצביון היהודי במדינתי; החוקר אבי וייס וצוות מתנדבי פרויקט 315 טרחו על מחקר, שלולא הם היה עליי לעשות אותו בעצמי, ללא הכישורים לכך; תודה לא-ל על עו"ד כינרת בראשי – שבזכותה לא הצטרכתי, אני, להקים אולפן פתוח שיחשוף לציבור את עוולות משפט נתניהו; עו"ד נעמה סלע שהצליחה להקים ארגון אפקטיבי להגנה מפני המתקפות על המשפחה. כל מכלול הגנום היהודי לא היה עומד לי לבצע את כל אלו. אבל חובתי האישית היא לסייע ולתמוך ככל יכולתי. וכל זה אמור במיוחד לגבי נבחרי הציבור שבחרתי בהם. הם – יותר מכול – זקוקים לתמיכה התמידית שלי, כדי שיהיה להם הכוח לבצע את המדיניות שלשמה בחרתי בהם. ולחלופין – לבקר אותם כשאינם עושים זאת. זה שונה מאוד מביטויי הערצה או קיטורים ברשתות.
שימורה של ישראל כמדינת חירותו של העם היהודי הוא אחריותי האישית כריבון. זו משמעות המילה 'ריבון' – המחוקק לעצמו את חוקיו, הנוטל את מלוא האחריות על כל תחומי ריבונותו; המבין שכל השתמטות והזנחה היא מחדלו האישי, ושמשמעותו תמיד אחת – אבדון שכל כולו באשמתו. הייתכן לראות זאת אחרת?
זה זמן רב מדי התנמנמנו כתינוק שבע בחיקו החם של הממסד. ובשעה שהתערסלנו בשלווה, גורמים גלובליים רבי־עוצמה עשו לילות כימים לחטוף תחתנו את ה'אם' ולהחליפה ב'הורה 1'. הורה זה, מי יודע מה טיבו? אימא יש רק אחת. 'הורה' הוא רק משבצת תפקיד שניתן להחלפה. אולי הוא הורה של סך כל התושבים? מולדת היא אחת ויחידה. 'מדינה' היא תבנית ריקה מתוכן שניתן להטעין לתוכה כל מיני סוגים של אזרחים. ועתה אנחנו תוהים ובוהים: של מי אתה, ילד? מיהם ילדיה של מדינת 'הורה 1'? אם אנחנו, היהודים, עדיין ילדיה – מדוע היא הפעילה עלינו אמצעי ריגול בטכנולוגיה השמורה כנגד אויב? מדוע התקשורת מפעילה נגדנו לוחמה פסיכולוגית? מדוע המשטרה הורגת בבנינו ואינה מגינה עלינו מפני פרעות לאומניות של עם אחר? מדוע הנחנו לבית המשפט את הסמכות הריבונית שלנו ואת ההגנה על הדמוקרטיה – מפנינו? ואיך ציפינו שאם נעביר לגורמי סמכות את האחריות על חירותנו, עצמאותנו וריבונותנו – לא ניבגד, לאחר שאנחנו עצמנו בגדנו ומעלנו באחריותנו כריבון? זכויות אדם יכולות להיות 'טבעיות' אבל לא הטבע מעניק אותן – אלא הפרט שנלחם על זכויותיו, על חירותו – ומנצח במאבק.
פה אין לנו על מי לסמוך – גם לא על אבינו שבשמיים. אחריות אישית, מתוקף הגדרתה, אינה ניתנת להעברה. גם אם הכול בידי שמיים – יראת שמיים היא בידינו, בארץ. אין ישות, בשמיים או בארץ, שיכולה לכפות – ולו על פרט אחד – להיות בן חורין. מה שהביא את העם הזה לארץ הזו, לשוקת הזו – אין בכוחו להכריח את הפרד לשתות ממנה. והסרבנות שלנו ליטול את מקומנו הראוי בהיסטוריה בהכרח תציב אותנו מול השוקת השבורה.
אבל אם רק נזכור, שא-לוהים נותן תורה מיוחדת וארץ מיוחדת רק לעם שהוא סומך עליו שימצא את הכוחות – נבין שקיימים בתוכנו יחד, בדנ"א של העם הזה, עוצמות רוח להתמודד מול אתגרים מסוג שאולי טרם הכרנו.
לו כל אחד ואחת מאיתנו יראה את עצמו כאילו כל עתיד העם, המדינה, האנושות – תלוי אך ורק בו, וייטול את האחריות הנדרשת – כמה עוצמה, כמה אנרגייה תשתחרר לפתע? כמה כוחות נסתרים המקודדים בנו גנטית יתעוררו לפתע לפעולה? וכשפתאום קם עם – גם השמיים אינם הגבול.
ראיתי פעם תמונת לוויין של כדור הארץ בלילה: צפון קוריאה נראית כמו חור שחור בין ים המדינות המוארות. המערב פוסע בצעדי ענק לעבר צפונ-קוריאליזציה של העולם, ובעיני רוחי, בתמונה הלוויינית העתידית -יש רק כמה נקודות אור קטנות באוקיינוס החשיכה – והן מגיעות דווקא מפה. זאת לו רק נעז ליטול את תפקידנו ההיסטורי והאמוני: עם אחד, במאבק אחד. מי יודע לאן נגיע. אולי אנחנו גאולת האנושות כולה. אור לגויים, בכל המובנים.
מתברר שאנחנו בכל זאת שונים
מדע אסור חלק ג'
לפני שבועות אחדים הופיעה בעיתון 'בשבע' כתבה המדווחת בזעזוע על יוזמתן של שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון והשרה לשוויון חברתי מרב כהן להשיק תוכנית פיילוט ל'חינוך לשוויון מגדרי' ב-77 גני ילדים בתשע רשויות מקומיות בארץ. לדברי מנהלת היחידה להפעלה פדגוגית לחינוך קדם־יסודי, ד"ר מרב תורג'מן, מטרת התוכנית היא למנוע 'הסללה' בכל דרך, ולכן כעת הילדים יקראו רק בספרים כשרים מגדרית ולא בספרים 'בלתי שוויוניים' כמו 'האריה שאהב תות' או כאלו המעודדים הפגנת כוח פיזי כ-'מלך האריות'. בנות תוכלנה לשחק במשאיות (מי מנע מהן עד היום?) ובנים בבובות, אך רק בבובות כשרות, כגון בובות כהות עור, בובות של נשים 'חזקות' וכדומה. הילדים כמובן ייחשפו ל'משפחות חדשות' מכל הסוגים. נותר לשאול האם במיטב המסורת של 1984 ופאבליק מורוזוב הסובייטי ילמדו הילדים גם להלשין על הוריהם ולדווח על פשעי מגדר נסתרים.
למרות הזדהותי המלאה עם הסלידה של הכתבת, חגית רוזנבאום, מהתוכנית המדוברת, לא יכולתי שלא לחוש החמצה בביקורות שבכתבה. הכתבת והמרואיינת השמרנית מארגון 'שוברות שוויון' הביעו במילים שונות את דעתן שהתוכנית מנוגדת לטבע האדם ולדרכו של עולם. לעומתן, ד"ר תורג'מן הגיבה שאין פה דבר נגד הטבע אלא רק "כמה שיותר חוויות", משל היה מדובר בחלוקת קרטיבים בטעם חדש, עניין של טעם וריח, ואדרבה, זו הדרך לפתור בעיות יסוד חברתיות כמו 'מקומן הפחות של נשים בדרגות השכר ובאקדמיה'. ונשאלת השאלה: האם מדעי החיים והחברה אינם מספקים לנו די מידע כדי להכריע האם הרעיונות הנ"ל מנוגדים לטבע? האם יש למשל יסוד סטטיסטי מוכח לחשוב שתוכנית זו תגרום ליותר נשים להפוך למרצות למתמטיקה? הרי אם מדובר רק בשאלה של אמונות ודעות, אז רשאית השרה ביטון (שוודאי מייצגת בעיני בוחריה דמות שומרת מסורת משום מה) להכריז שכך לימדה אותה הרבנית שלה למגדר, ואין לקוראי עיתון 'בשבע' אלא לשלוח את ילדיהם לגן אחר של רבניות אחרות, נאורות פחות בעיני השרה, ולקוות לאוטונומיה חינוכית. ואם דווקא קוראי 'בשבע' טועים בהבנתם את טבע האדם, האם לא יהיה ראוי לכפות עליהם לגדל את ילדיהם כך שיוכלו לממש את מלוא כישוריהם?
למען הסר ספק: בחלק משאלות אלו כבר אמר המדע את דברו, והוא אינו בצד של השרה. בביאור הסוגיות אסתמך בעיקר על כמאה עמודים מתוך ספר בשם Human Diversity: The Biology of Gender, Race, and Class מאת גיבורנו מפרק א' בסדרה זו, צ'ארלס מארי, ואשלים מעט את דבריו ממקורות נוספים שרק את חלקם אציין, אך כולם זמינים ברשת באנגלית. נוסף על זאת נרשה לעצמנו גם לתהות על עמדות שגויות ואולי אף מזיקות העולות בתוך ציבור שומרי המצוות, עמדות שלהבנתי מזינות בלא משים שיבושים מגדריים כגון אלו של השרה.
עניין באנשים לעומת עניין בחפצים, סידור לעומת הבעת אמפתיה
לפני יותר ממאה שנה קבע Edward Thorndike, ממייסדי הפסיכולוגיה החינוכית, כך: "לגברים עניין רב יותר בחפצים ובמנגנוניהם, ולנשים עניין רב יותר בבני אדם וברגשות". ב-1944 האנס אספרגר, החוקר שעל שמו תסמונת אספרגר, העלה השערה שאוטיזם אינו אלא 'מנת יתר' של אינטליגנציה גברית, מה שמסביר את העובדה ש-80%-90% מהאנשים על הספקטרום האוטיסטי הם גברים. השערה זו פותחה מאוד על ידי החוקר סיימון בארון־כהן, שטבע בספרו משנת 2003 את האפיון של גברים כ'מתעניינים בסדר' (systemizers) ונשים כ'מתעניינות בהבעת אמפתיה' ((empathizers, כשפירושה של 'אמפתיה' היא 'הבנת רגשות הזולת'. הבדל זה יסודי ביותר בהבנת הבדלים רבים בין גברים נשים, החל מהבדלי אישיות ושכיחותן היחסית של מחלות נפש שונות אצל כל מין (בצירוף גורמים ביוכימיים שלא נוכל להיכנס אליהם משיקולי אורך. ראו נתונים בטבלה), עבור בכישורים קוגניטיביים שונים, ועד לבחירת מקצוע, גם ובעיקר אצל נשים מוכשרות מאוד ועצמאיות, שכל האופציות פתוחות לפניהן.
הבדלים אלו מולדים. השרה הייתה יכולה לחסוך את הפיילוט אילו הייתה בודקת, משום שחלק מהניסויים המפורסמים המוכיחים זאת הם מתחום ההבדלים בבחירת צעצועים בין בנים ובנות. בממוצע, רוב גדול של בנים אכן מעדיפים משאיות ורוב מובהק של בנות מעדיפות בובות, וכשייתנו לבנים בובות הם ישחקו במלחמה בין הבובות ובנות ישחקו עם משאיות במשחק של 'אבא משאית ואימא משאית'. נעשו מחקרים על גם תינוקות כמעט בני יומם שבדקו את זמן קשר העין שלהם ומצאו שבנים עוקבים זמן רב יותר אחרי צעצוע בתנועה, ובנות אחרי פנים אנושיות. נציין גם שילדים וילדות משחקים באופן טבעי בעיקר עם בני מינם; השרה תצטרך מאמץ על־אנושי כפשוטו כדי לחנכם מחדש.
גאונות שונה – אינטליגנציה גברית ונשית
האם גברים חכמים יותר מנשים? עבור רוב האוכלוסייה התשובה היא חד־משמעית לא. גבר אקראי אינו זוכה לציון גבוה יותר במבחני IQ או פסיכומטרי מאישה אקראית. אך זו הכללה בלתי מספקת, ויש הבדלים קריטיים בין המינים. ראשית, השערת השונות הגדולה של זכרים גורסת שמסיבות אבולוציוניות של ברירה מינית, התפלגות ה-IQ מראה שונות רבה יותר אצל גברים. כלומר, אם נביט בהתפלגויות של שני המינים נראה יותר גברים בקצות ההתפלגות – טיפשים מאוד או חכמים מאוד – ואילו את ההתפלגות הנשית נראה ממוקדת יותר מסביב לממוצע. תופעה זו יכולה להסביר חלקית את הדומיננטיות של גברים בין זוכי נובל והעילית המדעית מחד גיסא ובין אוכלוסיית חסרי הבית והכלואים בבתי הכלא מאידך גיסא. כך למשל באחוזון העליון של היכולת המתמטית אצל בוגרים (לפני גיל בגרות העניין נזיל יותר) נמצא מעל פי חמישה גברים, וככל שנעמיק משם לתחומי הגאונות המתמטית יגבר אחוז הגברים. נתונים מעין אלו הם סדין אדום בפני פמיניסטיות באקדמיה, ובאירוע אקדמי נדיר נגנז מאמר של פרופ' תיאודור היל על השערת השונות הגדולה של הזכרים לאחר שכבר פורסם בכתב עת מתמטי, בגלל זעמה של אגודה לקידום הנשים במתמטיקה, וכספי המחקר של היל הופסקו. אפילו נשיא אוניברסיטת הרווארד, הכלכלן פרופ' לארי סומרס, נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהזכיר תיאוריה זו כהסבר אפשרי למיעוט הפרופסוריות הבכירות בתחומי ה-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). נציין שאשתו, פרופ' קריסטינה הוף־סומרס, בעלת בלוג הסרטונים הקצריםThe Factual Feminist , היא מבקרת חריפה של הפמיניזם הרדיקלי שאף חיברה ספרים נגדו, והוא מכיל לדבריה "נשים מאותגרות סטטיסטית העושות מחקר רע מסיבות אידאולוגיות".
אך קיימים הבדלים קריטיים ביכולת הקוגניטיביות גם אצל גברים ונשים בעלי אותו IQ, על ציר של 'אנשים לעומת חפצים'. בממוצע, נשים זוכות בניקוד גבוה משמעותית במבחנים המודדים יכולות טיעון מילוליות, קריאה, ומעל הכול כתיבה, לצד יתרונות גדולים בכישורים כמו הבנת תקשורת בלתי מילולית, ניתוח מדויק של רגשות הזולת, סוגים של מוטוריקה עדינה ועוד. לעומת זאת, גברים זוכים לניקוד גבוה בהרבה ביכולות חזותיות־מרחביות, הבנת עקרונות מכניים, ניווט שטח ועוד. דוגמה אחרונה זו של ניווט מדגישה את ההבדלים בין גברים ונשים באותן משימות ממש. גברים נוטים לנווט על סמך מפות וכיוונים, ואילו נשים על סמך ציוני דרך בולטים. בעקבות הבדלים בסימטריה בין אונות המוח, גברים ונשים פותרים את אותן השאלות המתמטיות בעזרת חלקים אחרים של המוח.
מחקר SMPY
במחקר שהחל בשנת 1971 איתרו חוקרים כ-500 נערים ונערות בני 13 שתוצאות מבחניהם מיקמו אותם במחצית האחוז הגבוה ביותר של היכולות המתמטיות בארה"ב. במבחני IQ שעשו לאורך השנים נתגלה שלכל המשתתפים IQ של לפחות 140, גאונות קיצונית. יש להדגיש שהבנות במחקר היו כולן עירוניות שגדלו בשנות השיא של המאבקים הפמיניסטיים, השנים שבהן חוקקו חוקים יסודיים לקידום נשים ואף אפליה מתקנת לנשים. הן קיבלו מהוריהן עידוד רב לפתח את כישוריהן עד תום ולא חונכו לדפוסים נוקשים של נשיות. בשנת 2013 פרסמו החוקרים את ניתוח מסלול חייהם של הנחקרים והנחקרות. הגברים והנשים הביעו במשאל הסכמה גבוהה עם משפטים מגדריים 'סטראוטיפיים': חפצים מול אמפתיה, עניין גבוה של הגברים בקריירה, בסיכון, בתגמול כספי ובהשפעה, ושל הנשים במשפחתן, בפעילות בקהילה, במערכות יחסים טובות ובשבוע עבודה של 40 שעות בלבד. הגברים והנשים קיבלו ציונים גבוהים מאוד בהערכת רמת האושר בחייהם ולא נצפו בזאת הבדלים בין המינים.
בתחומי ההשכלה נתגלה אחוז כמעט זהה של בעלי ובעלות תארים מתקדמים, וסך התארים המתקדמים ב- STEM היה כפול מאשר באוכלוסייה הכללית. אך התפלגות התארים היא המרתקת: גברים נטו ל-STEM, ואילו כמות התארים במדעי הרוח והחברה ומנהל עסקים הייתה כפולה אצל הנשים מאשר אצל הגברים. יתר על כן, התארים ב-STEM התפלגו על פי 'חפצים ואמפתיה': נשים נטו למדעי החיים וגברים למתמטיקה ופיזיקה. גם נשים מבריקות אלו, שיכלו להשיג בקלות כל תואר או משרה מדעית־טכנולוגית בשוק העבודה, בחרו מרצונן אחרת. ניתוח מדויק של מחקר זה ומחקרים נוספים גילה עיקרון מרתק: בני אדם אוהבים לעבוד בתחום שבו הם הכי טובים, גם אם הם מצטיינים בתחומים נוספים. הנשים שבחרו במדעי הרוח והחברה היו בעלות כישורים מתמטיים חריגים, אך הן היו בעלות כישורים מילוליים חריגים עוד יותר, ולכן בחרו ללכת אחר 'המומחיות הראשית' שלהן.
מחקר רוחב נוסף מן השנים האחרונות זכה לפרסום רב בתקשורת בשל היותו נוגד את האינטואיציה ואת כוונתם של מבצעי המחקר עצמם: מחקר שביצעו חוקרים מארצות סקנדינביה – הארצות השוויוניות ביותר בעולם ביחסים בין המינים – הראו שככל שהמדינה זוכה לדירוג טוב יותר במדד הפערים הבין־מגדריים (GGGI), כך יש במדינה זו פחות נשים בתחומי STEM, ולא יותר! כלומר, במדינות עשירות ושוויוניות כמו בסקנדינביה נשים חשות משוחררות מכל אילוץ בבחירת מקצוע לחיים, ולכן הן בוחרות במקצועות נשיים, ואילו במדינות הכי פחות שוויוניות (ארצות האיסלאם ואפריקה) נשים תבחרנה בכל מקצוע בעל הכנסה מספקת, והן פחות מופעלות ממניע של מימוש עצמי.
ממחקרים אלו עולה, ראשית – ששוויון מלא בייצוג בתחומי ההייטק בארצנו אינו אפשרי, ושנית – הוא לא יהיה הצלחה אלא כישלון, משום שפירושו של דבר יהיה ששוק העבודה הישראלי לא הצליח לספק לנשים מוכשרות מאוד משרות שבהן הן תחושנה מימוש עצמי מלא, כגון ביו־טק, מחקר חישובי במדעי החברה והחיים, משרות ניהול מתאימות וכדומה. נטייתן של נשים כישרוניות למקצועות אחרים מאשר גברים מוכשרים היא גיוון מבורך, לא בעיה.
מסקנות וביקורת עצמית
מכל הנ"ל עולה שלפי המדע אכן יש טבע גברי וטבע נשי, ואין טעם להילחם בו, כי אין אפשרות לנצח אותו בטווח הארוך. עם עוד מקום אפשר היה להיכנס לפסיכולוגיה אבולוציונית או להבדלים בתחום האישיות ולהראות ממצאים מרתקים על התפלגות הפשע האלים, האמונה הדתית, שוני בדפוסי בחירת בני זוג ועוד. מוטב תעשה השרה שאשא־ביטון אם תגלה עניין במדע, הן בתחום חיסוני הקורונה והן בתחום המגדר.
אך חשוב מאוד להתבונן גם פנימה: ללא כל קשר למגמות ההרסניות של הפמיניזם הרדיקלי, העובדות ההיסטוריות הן שהתנועה הפמיניסטית בשלביה המוקדמים אכן שחררה את האישה מרבים מכבליה החוקיים והחברתיים, החל מעצם הפיכתן של נשים לבעלות מעמד חוקי הזכאי לרכוש או להגנה מפני אונס בידי בעליהן, ועד לפתיחתם המבורכת של כל תחומי הלימודי האקדמיים וכל המשרות החופשיות היוקרתיות לנשים מוכשרות.
מי שימצא במחקרים הנ"ל גיבוי לדעה שלא נכון לאפשר לבנות אולפנה לעבור בגרות בגמרא, ללמוד פרק יומי ברמב"ם או להבין רעיון קבלי עמוק, טועה בהבנתו, גם אם הוא בכיר בחמ"ד. המחקרים הנ"ל כן מסבירים את הצלחתן הפנומנלית של רבניות כמו ימימה מזרחי או הדסה פרומן המלמדות תכנים עמוקים בהשראה קבלית וחסידית לנשים. הרי אלו התחומים התורניים העוסקים ב'אמפתיה' ומערכות יחסים, וממילא נשים נמשכות אליהם.
יש לי חבר שאשתו מחזיקה בתארים בפיזיקה והנדסת חשמל מהטכניון, אך באולפנה השמרנית מאוד שבה למדה שידלו אותה ללמוד הוראה. חוויות דומות עברו כל בנות משפחתי גם באולפנות מיינסטרים שמרניות פחות. מגמות אלו מספקות נשק רטורי בידי הפמיניזם הרדיקלי, אך הן קודם כול מאמללות ללא כל סיבה רבות ממיטב בנותינו. סגירת אפשרויות הלימוד והעיסוק עושה עוול דווקא לתפיסה המבקשת לכבד את השונות בין המינים. הניסיון האנושי מלמד שככל שהאפשרויות ייפתחו לשני המינים, יתאפשר מיון טבעי לכל אדם על פי כישרונותיו מתוך בחירה אישית. "כבד את ה' מהונך – ממה שחננך ה'".
בוקסה
הבדלים בין המינים בהפרעות אישיות
מצב רפואי
– החל מגיל ילדות מין עם שכיחות גדולה אחוז מן המקרים (מקורב)
ספקטרום אוטיסטי גברים 80-90%
הפרעת התנגדות ODD גברים 75%
הפרעת קשב וריכוז ADHD גברים 66-75%
סכיזופרניה גברים 60%
דיסלקציה / לקות קריאה גברים 66-75%
תסמונת טורט גברים 75-80%
גמגום גברים 70%
מצב רפואי
– החל מגיל בגרות מין עם שכיחות גדולה אחוז מן המקרים (מקורב)
אלכוהוליזם והתמכרויות סמים גברים —
דכאון קליני נשים 66%
הפרעה דו-קוטבית נשים —
הפרעת חרדה מוכללת GAD נשים 66%
הפרעת פאניקה נשים 70%
הפרעה טורדנית-כפייתית OCD נשים 60%
הפרעה פוסט-טראומטית PTSS נשים 66%
בולימיה נשים 75-80%
אנורקסיה נשים 75%
פותח שורות
יו״ר הציונות הדתית ח״כ בצלאל סמוטריץ׳
אנחנו בדרך למהפך, כי מגיע לכם יותר. מגיע לכם נציגים שיכבדו אתכם, שיהיו מחויבים לכם. מגיע לכם להוביל את המהפך שיחזיר את הימין המאמין להובלה.
יותר מדי שנים, וביתר שאת בשנה האחרונה, מספרים לנו סיפור שהימין האמיתי לא יכול להוביל, מנציחים את שלטון בג״ץ, מהנדסים את גבולות השיח דרך התקשורת, חונקים את ההתיישבות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון ומשמרים אליטה שמאלנית בצומתי קבלת ההחלטות.
אז הלך מי שהלך והתנתק מהימין, התנתק מהמחויבות הערכית לעם ולארץ.
הגיע הזמן למהפך. המהפך יגיע כשנחזור לעצמנו. כשנדע לאחד את כל מי שהמחנה הלאומי וערכי הציונות זורמים בעורקיו. המפקד הזה מטרה אחת יש לו: לפתוח שורות.
היו מי שהמליצו לשמר את הכוח בידיים שלנו, ומנגד גם מעל דפי העיתון הזה היה מי שהוביל קו הפוך, שקרא לפתיחת שורות, למהלכים אמיצים של אחדות, להעברת המנדט לפריימריז פתוחים, כדי שהציבור יקבע, כדי שדתיים, מסורתיים, חילונים וחרדים ירגישו שיש להם בית.
שמענו, הקשבנו ויצאנו לדרך כדי שכלל הגוונים בימין ירגישו נוח בבית הזה. אנו רוצים שאתם, הציבור, תכריעו איך ייראו פניו של הבית שלכם. אתם תחליטו איך ייראה המחנה.
מנתיבות ומחברון, ממעלות ומירוחם, מגבעות יהודה ושומרון ועד הקיבוץ הדתי, מהדר גנים ועד שלומי, מחובשי כיפות שחורות ועד חובשי כיפות שמיים. מדינת ישראל, ארץ ישראל, מסורת, יהדות, תורה, אחריות חברתית, פריפריה, צה״ל, עלייה וקליטה, קשר ליהדות התפוצות, תיקון העוולות של מערכת המשפט, התיישבות – כל מי שערכים אלו בוערים בו יבוא ויבנה יחד את הבית החדש-ישן של הימין.
בית המושתת על ערכי הנצח של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, בית המושתת על ערכי הציונות הדתית לא רק כקבוצה סוציולוגית אלא כחלון ראווה של ערכים שציבורים עצומים במדינת ישראל שותפים להם. בית שנועד לקדם לא את האנשים שעומדים בראשו אלא את היסודות הערכיים שעליהם גדלנו כולנו. בית של הנפת דגלי הציונות, התורה, העם והארץ שיונפו אל על בלי להתבייש, בלי להתבלבל ובלי להתנצל.
ביחד נחזיר את התקווה למדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה ציונית משגשגת שעוד משימות רבות נכונו לה.
מתגייסים, מתפקדים – ויחד נעשה מהפך.
