הרב עזרא היימן, ישיבת ההסדר יפו

כבר זמן רב הלכי מחשבה פוסט־מודרניים מחלחלים ומכרסמים בתודעה הציונית של אנשי ימין ציונים ודתיים.

מצד אחד הם ממשיכים לטעון בכל ליבם שהם ציונים, אך מאידך גיסא הציונות הופכת להיות אצלם לנרטיב בלבד, שמפנה מקום לנרטיבים אחרים וסולל את הדרך למדינה רב-לאומית־תרבותית.

זה מה שחולל נאום השבטים של ריבלין (שוודאי יטען שהוא ציוני), וכבר משתמשים בנאום הזה בעולם המדיניות הציבורית כדי לייצר אתוס חדש, רב־לאומי ושבטי במקום אתוס ציוני שכביכול 'מדיר מיעוטים'.

הפנמת השלב השני מובילה בהכרח להפיכת הצדק מערך אובייקטיבי שראוי להילחם עבורו, לסיפור אישי, כדי לאפשר מקום שוויוני לצד השני לקרוא לעצמו 'צדק'. במקרה שלנו היא מובילה להתקפלות והפיכת החזון הציוני מאתוס מכונן של עם ישראל בארץ לנרטיב פנים־קהילתי של הקהילה היהודית. התוצאה היא הפיכת ישראל למדינה רב־לאומית.

בשבוע שעבר פרסם מתן כהנא פוסט אשר גרם לי להבין שמפלגת ימינה גולשת מהר מאוד במורד הזה. בפוסט ניסה מתן להצדיק את השותפות בהובלת המדינה יחד עם רע"מ ומועצת השורא, אף שהוא דווקא מודע היטב לעובדה שערביי הארץ לא מקבלים את קיומנו כאן.

בפוסט הוא טען שאומנם "אני ואתם מאמינים שזו הארץ שלנו… וזה הכול טוב ויפה… אבל זה ממש לא מרשים את בני הדודים שלנו מישמעאל, שמבחינת הנרטיב שלהם נפלנו עליהם משום מקום וגירשנו אותם… בואו לא נזלזל בהם לחשוב שהם הולכים לוותר כל כך מהר".

מוסיף מתן ב'פיכחון' כביכול: "אולי גם אתם חולמים חלום כזה שבו הערבים יחליטו יום אחד להגר מכאן… ואז אנחנו מתעוררים ומבינים שאף אחד לא הולך לשום מקום… וצריך למצוא דרך להתנהל בסכסוך הזה".

המסקנה של מתן היא, כאמור, שותפות קואליציונית עם רע"מ ומועצת השורא ושחייבים לפחות לנסות. מה שמפליא כל כך בדברים האלה הוא שכהנא מצד אחד מודה שפניהם של ערביי ישראל אינן להשתלבות במדינת העם היהודי, ובאותה נשימה הוא אומר שאין ברירה והם כאן כדי להישאר, וצריך למצוא דרך להסתדר עם זה ולשתף אותם בהנהגת המדינה.

תודעת הצדק הסימטרי

נתחיל מהמסקנה: מתן כהנא – והקול שהוא מייצג – צועד בראש מורם אל ויתור מוחלט על החזון הציוני כאתוס המכונן של מדינת ישראל.

הוא נגרר לכך בשקיעה תודעתית בתוך חשיבה פוסט־מודרנית של צדק סימטרי, שבמקרה שלנו הוא סוג של מנגנון השמדה עצמית מתוחכם.

מנגנון ההשמדה העצמית פועל בתחילה לא לשלול את הלגיטימיות של הצד שלך, אלא רק לכרסם במוחלטות שלו.

זה הולך ככה:

השלב הראשון הוא כלפי חוץ רק תיאור עובדתי: "אתה אומנם לגמרי בטוח בצדק שלך, וזה בסדר גמור, אבל לפחות תכיר בעובדה שגם הצד השני בטוח בכך באותה מידה. והוא לא הולך להיעלם ולא לוותר. עצימת עיניים איננה פתרון".

אך אחרי שהשלב הראשון הופנם, השלב השני מתבקש מאליו: "אתה זכאי לגמרי להחזיק בתפיסת הצדק שלך בסיפור, אבל לפחות תהיה סובלני לכך שגם הצד האחר זכאי לתפיסת הצדק שלו". או בגרסה רכה יותר: "ייתכן שאתה באמת צודק, אינני שולל זאת, אך ייתכן שתפיסת הצדק שלך איננה מועילה לפתרון הבעיה".

השלב השני הסתתר כל הזמן בשלב הראשון, אך היה זקוק לזמן כדי להתגלות והיה זקוק לתיאור ה'עובדתי' לכאורה, כסיפור כיסוי זמני.

הפנמת השלב השני מובילה בהכרח להפיכת הצדק מערך אובייקטיבי שראוי להילחם עבורו, לסיפור אישי, כדי לאפשר מקום שוויוני לצד השני לקרוא לעצמו 'צדק'. במקרה שלנו היא מובילה להתקפלות והפיכת החזון הציוני מאתוס מכונן של עם ישראל בארץ לנרטיב פנים־קהילתי של הקהילה היהודית. התוצאה היא הפיכת ישראל למדינה רב־לאומית.

אולי כהנא לא התכוון להיגרר לשם. לי זה ממש לא משנה. את השלב הראשון הוא הפנים לגמרי. הוא מוביל אותנו בהכרח גם לשלב השני. כהנא אינו מדבר על מיעוט שמתכוון להשתלב במדינת העם היהודי, אלא על מיעוט שמשתמש באזרחות כדי לחתור תחת זהותה היהודית של המדינה. כהנא מספסר במדינת הלאום של העם היהודי עם מיעוט שגם הוא מודה שאינו מכיר בקיומנו.

וכמוסיף חטא על פשע, כהנא מתלונן שאולי זה ייכשל כיוון ש"משני הצדדים יש שעושים הכול כדי לקלקל". באמת? זו הסיבה? מי הם שני הצדדים שעושים הכול לקלקל? האם זה כמו "הקיצוניים משני הצדדים"? נראה שכוונתו לשונאי ישראל בצד אחד החפצים להשמיד את מדינת ישראל, ורוב עם ישראל מהצד השני החפץ בחזון מדינת העם היהודי ולא מועצת השורא. באמת מתן? עד לשפל הזה ירדת?

הפיכת הציונות לנרטיב אישי

אכן, יש סכסוכים שהשיטה הזו של הכרה בסיפור של האחר עשויה להצליח בהם. למשל, שתי חבורות נערים שהגיעו למגרש כדורסל השכונתי ורוצות לשחק בו. כל אדם בוגר מבין שלפעמים אין כאן צד אחד בסיפור, ומוטב שידעו להתחלק בצורה כלשהי על השימוש במגרש.

הבעיה מתחילה כשאתה משתמש במתודה הזו במאבקים צודקים באופן מובהק. למשל, האם כהנא גם אומר: "לאנסים יש גם הנרטיב שלהם, ואלפי שנים הם לא ויתרו עליו, ולא נראה שהם הולכים לוותר. כדאי שנכיר בכך. אפשר לחלום בלילה שיום אחד כל האנסים ייעלמו מכאן. ואז אנחנו מתעוררים ומבינים שאף אחד לא הולך לשום מקום. מי שלא מבין את זה, לא באמת דואג לנשים אלא סתם טיפש"?

או: "לכנופיות הפשע בחברה יש הנרטיב שלהם. מי שחושב שהם מתכוונים לוותר עליו הוא לא לוחם בעד משילות אלא טיפש. אפשר לחלום שיום אחד כנופיות הפשע פשוט יהגרו מכאן, אבל אז מתעוררים ומגלים שהם כאן כדי להישאר. כדאי שנכיר בעובדות"?

ברור שסוג דיבור שכזה מוביל מייד להשלמה עם קיומם של אנסים וכנופיות פשע. צורת החשיבה הפוסט־מודרנית גרמה לנו להשתמש במתודת ההסתכלות של סכסוך נערים על מגרש הכדורסל בכל סוג של סכסוך. אין צדק ואין צד צודק. יש שתי קבוצות ושני נרטיבים, ואין ברירה אלא לגשר ביניהם. ובמאבק הלאומי על זכות קיומנו בארץ, התוצאה היא ויתור על מדינת העם היהודי.

והנה מה שתודעה כזו מעוללת למחשבה ציונית ימנית של אנשים טובים שבסך הכול רצו להגיע הביתה בשלום: היהודים בהחלט יהיו זכאים להמשיך לספר את הנרטיב שלהם ולחגוג את יום העצמאות הפרטי שלהם (עם הלל שלם בברכה!) בקהילות שלהם עם דגלי ישראל. זה לגמרי נרטיב הצדק שלהם וזכותם המלאה לא לוותר עליו. אבל המרחב הציבורי במדינת ישראל לא יהיה שייך לעם היהודי. לשם מוביל אותנו כהנא כשהוא נכנס לאלונקה עם רע"מ באותה רוח התנדבות כמו שנכנס אליה עם חבריו בסיירת. מתן מלא בשני המקרים באותה רוח התנדבות אקטיביסטית למען המדינה. השאלה היא – מדינה של מי?

אולי כהנא לא התכוון להיגרר לשם. לי זה ממש לא משנה. את השלב הראשון הוא הפנים לגמרי. הוא מוביל אותנו בהכרח גם לשלב השני

צדק סימטרי כמנגנון השמדה

אבל זה לא רק ויתור מוחלט על החזון הציוני של העם היהודי לטובת מדינה דו־לאומית, אלא שילוב של חזון החותר תחת עצם קיומנו. בנרטיב של הצד השני אין מקום כאן לישות יהודית לאומית כלל, בשום צורה. בניגוד למה שמתן טען במאמר, שהבעיה מבחינתם היא ש"נפלנו עליהם משום מקום וגירשנו אותם מאדמתם" עם הסיפור הציוני שלנו, לסכסוך אין שום קשר לבתים שהיו פעם בבית גמליאל או שייח' מוניס, ושהיו שייכים פעם למישהו בשם אחמד, אלא להתנגדות דתית עמוקה לעצם הרעיון של קיום יהודי לאומי בארץ ישראל.

ההתנגדות שלהם לעצם קיומנו הובילה להצטרפותם לתנועה הנאצית בהנהגת המופתי ולניסיון להשמיד אותנו ממש, ניסיון שנגמר בהחרבת אותם בתים בשייח' מוניס ובבית גמליאל, ובריחה (וגם גירוש) של חלקם. נראה שכהנא מקבל את העובדות של הנרטיב השקרי הפלשתיני (הוא רק מוסיף שלנו היה חזון צודק משלנו שהצדיק מבחינתנו מעשים אלה). איך כהנא הידרדר להזיות האלה? אולי האוויר הדליל בשחקים גרם לו לשכוח את שיעורי ההיסטוריה מהתיכון? כמדומני שגם לזה הוא פשוט נגרר מתוך שבי בתודעת הצדק הסימטרי של החשיבה הפוסט־מודרנית, במסגרת ההכרח להכיר ב'עובדות' הנרטיב של הצד השני.

וכמו תמיד בחשיבה פוסט־מודרנית, המטרה הגלויה היא לייצר סימטריה בתפיסת הצדק. המטרה הנסתרת היא לערער אותך מספיק מבפנים כדי לחסל אותך. הצד השני יודע לנצל זאת היטב. כהנא נפל חזק אל רשתה של חשיבה זו. למה?

כהנא קורא לזה "הזדמנות שאסור לנו להחמיץ בלי לפחות לנסות". כל מי שחי כאן בזמן אוסלו, חייב להתחלחל למשמע משפטים כאלה. את מחיר הדמים של פוליטיקאים קלי דעת שעפים על עצמם שילמנו כבר ביוקר עם ריבית. זה הזמן לעצור.

היהודים בהחלט יהיו זכאים להמשיך לספר את הנרטיב שלהם ולחגוג את יום העצמאות הפרטי שלהם (עם הלל שלם בברכה!) אבל המרחב הציבורי במדינת ישראל לא יהיה שייך לעם היהודי. לשם מוביל אותנו כהנא כשהוא נכנס לאלונקה עם רע"מ באותה רוח התנדבות כמו שנכנס אליה עם חבריו בסיירת

להשתחרר מתודעה נרטיבית

מתן כבר הוציא מהתחנה את רכבת הוויתור על החזון הציוני. ייתכן מאוד שהוא היה טייס מצטיין ותרם רבות למדינת ישראל, אך כמנהיג ציבור הוא נכנס מהר מאוד לוורטיגו, והוא מוביל אותנו להתרסקות נוראית.

מתן, נצח ישראל לא ישקר. עמים, תרבויות ודתות לא השלימו עם קיומנו אלפי שנים, הרבה יותר מ־74 שנה. ולעם ישראל יש הרבה יותר אורך רוח מקלי דעת שמוכנים לקפל את החזון של העם היהודי ולהיכנע למי שגם אתה מודה שאינו מקבל את קיומנו.

החזון שלנו למדינה יהודית בארץ ישראל איננו נרטיב אישי. הוא צודק באופן מוחלט, ועם ישראל ייאבק להמשך מימושו כמו שעשה זאת עד היום. הוא גם מביא בשורה טובה מאוד לעולם וישמח לשלב את מי שרוצה להיות חלק ממנו ולא לחתור תחתיו. נרטיבים הצוררים את קיומנו הם מרושעים, ונפעל למגרם, בעזרת ה' ובעזרתנו, בדיוק כמו שקרה ל'נרטיבים' של מצרים, יוון ורומי, שהחזיקו מעמד הרבה יותר מ־74 שנים.

כוחו המדיני של מיעוט בתחפושת

"הצ'כים קיימו את חובותיהם כלפי בני המיעוט הגרמני עד כדי כך שאפשרו לגייס את דעת הקהל העולמית נגד צ'כוסלובקיה. אף מיעוט לאומי אחר באירופה שבין שתי המלחמות לא נהנה מחופש כזה". הגרמנים המוזכרים בציטוט לעיל, המופיע בספרו של הדיפלומט וחבר הכנסת לשעבר יוחנן כהן, 'אומות במבחן', היו מיוצגים בפרלמנט הצ'כי ערב 'הסכם מינכן' (ספטמבר 1938), באמצעות מפלגת הגרמנים־הסודטים SDP, בראשות ד"ר קונראד הנליין (Henlein) הפרו־נאצי. כהן הגדיר מפלגה זו כ"גיס החמישי של הנאציזם בתוך צ'כוסלובקיה".

תוצאות הבחירות לכנסת ה־24 שבהן זכו הרשימה המשותפת ורע"ם ל־10 מנדטים ביחד, מעוררות את השאלה אם יש מקום לערוך השוואה בין ערביי ישראל לבין הגרמנים־הסודטים.

אף בקורות המנהיגים של ערביי ארץ ישראל והגרמנים־הסודטים יש דמיון: המופתי הירושלמי, מקור ההשראה של אש"ף, וקונראד הנליין. המופתי ברח מהארץ בתחפושת בעקבות הדחתו על ידי ממשלת המנדט בשל אחריותו ומעורבותו ברצח פקיד בריטי בכיר בנצרת. ואילו "פעולתן של כנופיות הטרור הנאציות דוכאה ביעילות בידי כוחות הרפובליקה. הנליין וכמה אלפים מאנשיו ברחו לגרמניה".

עם עליית הנאציזם בגרמניה החלו הגרמנים הסודטים לתבוע את זכותם ל'הגדרה עצמית' על בסיס 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו וילסון. תביעתם זו הייתה הסוואה לשאיפותיהם האירדנטיות, שהיו מתואמות ומוכוונות על ידי היטלר שמטרתו הייתה "לחסל את עצמאותן של אוסטרייה וצ'כוסלובקיה". השימוש שנקטו הגרמנים הסודטים בזכות 'ההגדרה העצמית', הציב את מנהיגי צ'כוסלובקיה מול מציאות מורכבת

בקרב חברי הכנסת של המפלגות הערביות יש תומכי טרור מובהקים שהצטלמו עם מחבלים משוחררים. חשוב גם לזכור כי ד"ר אחמד טיבי היה יועצו של ראש אש"ף יאסר ערפאת. ואם ההשוואה הזו בין הערבים לנאצים נראית מופרכת, הרי שכבר כתב יצחק טבנקין לאחר מלחמת ששת הימים כך: "האנטישמיות הערבית עכשיו בשיאה, והיא אינה נופלת מן האנטישמיות של הנאצים". אפשר גם להזכיר את ראש הממשלה מנחם בגין שהשווה בין יאסר ערפאת להיטלר כאשר הכריז במלחמת לבנון הראשונה שצה"ל יגיע "לבונקר של ערפאת" בביירות.

הפרעות ביהודים אשר פוקדות את המדינה מאז מבצע 'שומר חומות' בכלל ובחודש הרמדאן השנה בפרט, הן הזדמנות לבחון אם לנצח תוכל ישראל להתקיים כשבקרבה מקנן גיס חמישי.

חשוב לזכור כי חברי הכנסת הערבים נבחרו, רובם ככולם, על ידי אזרחי ישראל הערבים בבחירות חופשיות. אזרחים אלה עשו את הבחירה, והם יוכלו לבוא בטענות אל עצמם אם תוצאות הבחירה שלהם לא ינעמו להם בעתיד, כאשר תיכון כאן ממשלה לאומית שתפתח עמוד שדרה ערכי וציוני.

שאיפות אירידנטה של ערביי ארץ ישראל

אחת הסכנות הנשקפות מאזרחי ישראל הערבים היא האירדנטה. אירדנטה היא השאיפה בארצות אירופה שונות לספח שטחים המאוכלסים מיעוטים לאומיים אל מדינה שכנה, שבה שולטים בני אותו לאום. מקורו של הביטוי בשם 'איטליה אירדנטה' (כלומר, איטליה שלא נגאלה), והוא ניתן לארגון שנוסד באיטליה במאה ה־19 וביקש לספח לאיטליה את כל השטחים המאוכלסים דוברי איטלקית שנמצאו אז בשטח אוסטרייה.

זו הייתה הדרישה של הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה של שנות השלושים. בישראל הדבר מתבטא בהזדהות והתמיכה של חברי הכנסת הערבים עם התביעה ל'מדינה פלסטינאית' של אש"ף.

יגאל אלון, שר החוץ וסגן ראש הממשלה לשעבר, כתב עוד לפני מלחמת ששת הימים בספרו 'מסך של חול' כך: "[ה]דרכים [שבהן] עלולים יסודות עוינים בקרב האוכלוסייה הערבית לסייע בידי האויב:… מאבק מדיני על ידי העלאת תביעות לאבטונומיה חבלית וכן, למשל, להחזרת פליטים באורח סיטוני, על ידי יצירת מהומות בעלות אופי מדיני בסיטואציות בינלאומיות מיוחדות".

בהתייחס לאזהרתו של אלון, על "מהומות בעלות אופי מדיני", יש לציין כי זו בדיוק הטקטיקה שנקטו הגרמנים הסודטים, כפי שתיאר כהן את השתלשלות האירועים שהובילו להסכם מינכן. בעקבות "נאום שטנה של היטלר בוועידת נירנברג, ב־12 בספטמבר… הוא [הנאום] נתן אות להפגנות… ולגילויי מרי מזוין, שאותם ארגנו אנשיו של הנליין ברחבי צ'כוסלובקיה".

מהומות אלו הובילו להתפתחות המדינית הדרמטית בצורה המתוארת להלן: "פעולתן של כנופיות הטרור הנאציות דוכאה ביעילות… [אולם] התעמולה הנאצית ניפחה את העניין, זעקה על 'רבע מיליון פליטים מסכנים' ותיארה בצבעים מחרידים את זוועות הדיכוי… [הנשיא] הצ'כוסלובקי אדוארד בנש לא הצליח לשכנע את [ראש ממשלת בריטניה] צ'מברליין [ולא את ראש ממשלת צרפת] דלדיה …בצדקת עמדתו ובכוונות הזדון הגרמניות. מאידך, נאומו של היטלר חיזק את דבקותם בקו הפייסני… עתה כבר היה ברור לראשי שתי המדינות [אנגלייה וצרפת] – כי הממשלה הצ'כוסלובקית נוהגת ב'קשיחות' ובחוסר גמישות, וכי 'הייאוש' ו'התסכול' שלזרועותיהם נדחפים הגרמנים הסודטים, משוללי זכות ההגדרה העצמית, יביאו בסופו של דבר לכעסו הנורא של הר היטלר".

בצ'כוסלובקיה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה רוב מובהק לעם הצ'כי. לצד רוב זה בלטו שני מיעוטים גדולים: הסלובקים והגרמנים. עם עליית הנאציזם בגרמניה החלו הגרמנים הסודטים לתבוע את זכותם ל'הגדרה עצמית' על בסיס 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו וילסון. תביעתם זו הייתה הסוואה לשאיפותיהם האירדנטיות, שהיו מתואמות ומוכוונות על ידי היטלר שמטרתו הייתה "לחסל את עצמאותן של אוסטרייה וצ'כוסלובקיה". השימוש שנקטו הגרמנים הסודטים בזכות 'ההגדרה העצמית', הציב את מנהיגי צ'כוסלובקיה מול מציאות מורכבת ובעייתית למדינתם החדשה, כפי שניתח כהן: "במיוחד נקלטה תביעת הגרמנים להעניק להם את 'זכות ההגדרה העצמית'. וכי מה יכול להיות מקובל יותר על דעתם של כל אנשי הרצון הטוב באירופה מאשר תביעה צודקת זו… הישגו הגדול של [הנשיא המייסד של צ'כוסלובקיה] טומאש מסריק היה ההכרה שהשיג מווילסון לכינונה של צ'כוסלובקיה העצמאית על יסוד עיקרון זה. וכיצד זה, שאלו רבים ותמימים, מעיזים עתה הצ'כים לשלול זכות זו מהגרמנים המדוכאים?"

בהערת אגב כדאי לשים לב לסמליות העגומה שנחשפה בסרטון על הערבים מעכו המשתוללים עם עגלה וסוס בקיבוץ כפר מסריק. קשה להגדיר בחוק, אם בכלל, על איזו עבירה בדיוק עברו הערבים מעכו שנכנסו לקיבוץ. הם ניצלו את זכויותיהם האזרחיות באופן מלא, וזו אמורה להיות אזהרה מפני הבאות. ניתן אם כן לומר באופן אירוני להחריד כך: מה יכלו לעשות חברי כפר מסריק לאזרחי ישראל הערבים שפלשו לקיבוץ באחת השבתות והפריעו את מנוחתם ושלוותם. כיצד זה, ישאלו התמימים, יעזו היהודים לשלול את זכויות המיעוט הערבי.

דרישת הגרמנים הסודטים להגדרה עצמית, שהייתה מתואמת עם היטלר, נועדה להשפיע על בריטניה וצרפת שילחצו את הצ'כים לוותר על חבל הסודטים . ואכן, "תעמולה זו – הנאחזת בעקרונות מקובלים כדי לנצלם למזימותיה, המציגה אומה קטנה ודמוקרטית כסמל הרודנות והדיכוי וחוליגנים לאומניים כמשוללי זכויות – נפלה על קרקע פורייה".

מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב

כאמור, בין הגרמנים הסודטים לערביי ישראל יש מן המשותף, דבר המחייב את ישראל לבחון את עצמה ביחס לערביי ישראל. כך למשל ניתן להשוות את הציטוט בפתח מאמר זה לדרישה למדינה פלסטינית שתוקם ביהודה ושומרון. המאפיינים הדומים עד זהים לדרישת הסודטים הגרמנים להגדרה עצמית, עולים מתוך ריאיון שערך עיתון הולנדי ב־1976 עם איש אש"ף זוהייר מוחסיין: "העם הפלסטיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלסטינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר, אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי".

סופה של אותה דרישה תמימה, כביכול, של ה'מיעוט' הגרמני, היה כזכור מסירת חבל הסודטים לגרמניה כפי שנקבע בהסכם מינכן. הקורא יוכל ודאי להבחין כי המילה 'מיעוט' סומנה במירכאות, שכן הגרמנים הללו היו מיעוט רק בצ'כוסלובקיה אך לא באירופה, ובוודאי שלא באותו אזור גאוגרפי הגובל במערב עם גרמניה, שמנתה כחמישים מיליון איש, בעוד שצ'כיה מנתה שבעה וחצי מיליוני צ'כים בלבד.

בקונסטלציה אתנית דומה נמצאים ערביי ישראל, כפי שהגדיר זאת הדיפלומט והמזרחן חיים קורן: "אזרחי ישראל הערבים אינם משתייכים לתחום המודל המקובל של יחסי רוב ומיעוט (מיעוט ערבי בקרב רוב יהודי בישראל), אלא למודל של מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב, המתמצה ב'שיטת המעגלים'… משמעותו של מודל זה היא, שמיעוט של אזרחי ישראל הערבים אומנם נמצא בקרב רוב יהודי בישראל, אך רוב יהודי זה הוא עצמו מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית המקיפה את ישראל באופן טבעתי, הן במונחים טריטוריאליים הן בתחום התודעתי של הגדרה עצמית".

הקוץ של הסכנה הציונית

בספרו 'עמדת הערבים בסכסוך ישראל־ערב' כתב יהושפט הרכבי כי "ישראל היא טריז בלב 'המרחב הערבי' במקום בעל חשיבות אסטרטגית, פתח למזרח התיכון וגשר בין יבשות. מיקומה הגאוגרפי של צ'כוסלובקיה היה גם הוא בבחינת 'חנית בגופה של גרמניה', ומעמדה הגאוגרפי… הפכו את צ'כוסלובקיה, מנקודת ראותו של היטלר, למחזיקת המפתח אל אחד משערי מזרח אירופה. אולם נוסף לנימוקים אלה התגבש אצלו יחס של שנאה אובססיבית כלפי צ'כוסלובקיה. לא פעם טען באוזני מקורביו כי 'אין לסבול קיומו של הקוץ הממאיר הזה, התקוע בגופה של גרמניה'".

גם המילה 'קוץ' הופיעה בהקשר קיומה של ישראל במרחב הערבי. כך ציטט הרכבי עורך כתב עת ערבי שכתב ב־69', כי "הסיסמא 'חיסול ישראל' יצרה בדעת הקהל הערבית את הרושם שהבעיה כולה ניתנת לפתרון במכה אחת… אין היא מביאה לפני ההמונים את האמת – את הדרכים והשלבים הרבים שאותם יש לעבור עד שנוכל לעקור את הקוץ של הסכנה הציונית האימפריאליסטית הנעוץ בגופו של העולם הערבי".

"העם הפלסטיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלסטינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר, אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי". (איש אש"ף, זוהייר מוחסיין)

הצהרות הערבים הללו נראות כהדהוד לאיומים, להצהרות ולכוונות של היטלר בתקופה שקדמה להסכם מינכן. כמו הצהרתו בעניין זכות ההגדרה העצמית לגרמנים הסודטים, שבה אמר: "תקופת ההפתעות חלפה. השלום הוא עתה מטרתנו העליונה". או הטקטיקה שנקט הנליין, אשר הכשיל את המו"מ בין ממשלת צ'כוסלובקיה לגרמנים הסודטים, שמסתכמת באמרה שלו: "תמיד לתבוע כל כך הרבה עד שלעולם לא נבוא על סיפוקנו". ניהול המו"מ מצד הגרמנים היה מתוך כוונה לקבל את חבל הסודטים כחלק מתוכניתו של היטלר "לקעקע את צ'כוסלובקיה על ידי פעולה צבאית בקרוב" כדי למחוק אותה מהמפה.

בחינת ההתייחסות הערבית ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל אל מול מעמדם של הצ'כים ומדינתם החדשה בעיני היטלר, יכולה להסביר את הדמיון בין קווי הפעולה של הערבים והגרמנים כנגד מי שראו בו את אויביהם.

בהינתן העובדה שקיומה של ישראל במזרח התיכון כמוה כהימצאותה של צ'כוסלובקיה באירופה, כאשר הראשונה היא "קוץ בבשרה של האומה הערבית" והשנייה הייתה "קוץ ממאיר בגופה של גרמניה", מתבקשת השאלה כיצד על מדינת ישראל לנהוג ביחסה לערביי ישראל.

ראשית, על ישראל להפנים את העובדה שמיעוט קולני מאוחד ומתוחכם בקרב ערביי ישראל אימץ דפוס פעולה נגד מדינת ישראל.

כדי לצמצם את הסכנה מבית נדרשת המדינה מחד גיסא לקיים את החוק למאבק בטרור ולעודד את הגורמים המתונים בקרב ערביי ישראל, אשר מעריכים את הברכה השורה עליהם מעצם היותם חלק מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

בחינת ההתייחסות הערבית ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל אל מול מעמדם של הצ'כים ומדינתם החדשה בעיני היטלר, יכולה להסביר את הדמיון בין קווי הפעולה של הערבים והגרמנים כנגד מי שראו בו את אויביהם

מאידך גיסא, ייתכן שהדמיון בין צ'כוסלובקיה לישראל לא הסתכם רק ברפיון המשותף שגילו הממשלות של שתי המדינות, זו בצ'כוסלובקיה ב־1938 וזו בישראל ב־2022. לדמיון יכולות להיות גם השלכות דרמטיות, והכוונה למחיר ששילמו המיעוטים הגרמניים לאחר המלחמה, כפי שתיאר יוחנן כהן: "קונסטלציה מיוחדת – ניצחון מוחץ על פולש אכזר… הביאה לפתרון רדיקלי של בעיית המיעוטים הלאומיים בפולין וצ'כוסלובקיה… גירוש המוני [לאחר מלחמת העולם ה־2] שחרר את פולין וצ'כוסלובקיה ממיליוני גרמנים".

הקדמת גלי בן חורין:

את עמיחי שיקלי שמעתי לראשונה בהשקת 'אסכולת ירושלים', קבוצת החשיבה של האינטלקטואלים הצעירים שלנו, על הגג של יאיר קליינבאום. עבורי היה הערב הזה אירוע מכונן. אפשר לחיות חיים שלמים בתוך להג אקדמי מתמשך של אמיתות אלטרנטיביות, אמיתות חלופיות ושקרים מרהיבים.  כל זאת עד שפעם אחת שומעים את הדבר האמיתי: דיבור שבו מתלכדים יחדיו אינטלקט בהיר ורהוט, השכלה רחבה, שכל ישר ולב – במקום הנכון. ואם יותר לי, גם כזה המגיע באריזה נאה.

לקראת יום העצמאות חשבנו שמגיע לקוראי הטור לקבל גם מאיתנו, לשם שינוי, טור חגיגי שמעניק השראה ותקווה, ואז מייד עלה שמו של עמיחי שיקלי. לאחרונה בצעד יוצא דופן בחר פורום קפה שפירא לתמוך במאבקו הפוליטי של ח"כ, אך לא מתוך טעמים פוליטיים, אלא כאות הערכה לאדם ראוי, שעובר מתקפה אישית מתוך מניעים פוליטיים רדודים, בדיוק בשל סגולותיו התרומיות. בעיניי, המאבק כנגד שיקלי מייצג מטאפורית וממשית את המאבק של תרבות השקר כנגד תרבות האמת, את הטירוף הפרוגרסיבי כנגד הבריאות היהודית והציונית ואת הניסיונות הנואלים של שקר להקיא מתוכו את רעל האמת. השבוע שבו פרופסורית מאוניברסיטת תל אביב מצייצת, שקישוט המוסד בדגלי ישראל הוא 'סימפטום למחלה'. ובכן, הרעל שלהם הוא הוא התרופה שלנו, ולטעמנו, שיקלי הוא התגלמות אנושית מופתית לייצוג התרופה.

"וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ… עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בו"

ערב יום השואה 2022. ברקע גל פיגועים שכמותו לא ראינו זה זמן רב, המון ערבי מוסת זועק ברחבת שריד מקדשנו קריאות שמד "חייבר יא יהוד" ומניף את דגלי חמאס, איראן ואש"ף. מוקדם יותר באותו היום הממלכה הפלסטינית של ירדן דורשת בעזות מצח שאין כדוגמתה לשלול מישראל את ריבונותה בהר הבית ולמנוע כניסת יהודים למתחם. התחושה היא שאף שאנו מצוידים במטוסי אף 35, נשק גרעיני על פי פרסומים זרים ותעשיית היי־טק משגשגת, ישראל חלשה מאי פעם.

"יכול להיות ששכחת וזה בסדר, אבל יש כאן עשרות רבות של חיילים שתכף יהיו מפקדים ביחידה מובחרת, הם בוודאי יודעים לענות, אז בהרמת יד – מי מסוגל לתת תשובה לשאלתי?" מאולם מלא הרימו יד בהססנות ארבעה אולי חמישה חיילים, מרביתם, כצפוי, חובשי כיפה או דתל"שים

חולשתה לא נובעת מעוצמתם העדיפה של יריביה, אלא מהתדלדלות רוחנית עמוקה ומתמשכת שהובילה לשחיקה בזהות היהודית ובאתוס הציוני ולאובדן צדקת דרך. את חומרת המצב ניתחה היטב פרופ' רות גביזון כבר בשנת 2009 בריאיון שהעניקה לעיתון הארץ: "אם לא נוציא את הציונות מהתרדמת שבה היא שרויה, אנחנו עלולים להפוך לצלבנים של התקופה המודרנית. אז יהיו לנו עוד כמה ממשלות וננהל עוד כמה מערכות בחירות. אבל לא נוכל לקיים את המפעל הזה, כי הוא בנוי על קרקע לא מספיק יציבה…"

ניסיון להיענות לצו החירום של גביזון מחייב ניתוח של אותה תרדמת שבה מצויה הציונות. שכבת הבסיס היא השכבה החינוכית־תרבותית, עמודי התווך של הבניין. כאן טמונים זרעי המשבר, כפי שהיטיב לנסח הפרופ' אהוד לוז: "המציאות החינוכית מוכרת היטב לכולנו: רובו הגדול של הנוער החילוני המתחנך בבתי הספר הכלליים, מנותק כמעט לחלוטין ממקורותיה של התרבות היהודית… התחושה שאנו נתונים בתוך שבר תרבותי קיימת ולו במעומעם אצל רבים וטובים".

מפגש עם קורס מפקדים באחת היחידות המובחרות בצה"ל לפני כמה שנים כראש מדרשת תבור, סיפק לי המחשה מובהקת לדבריו של לוז, בניסיון להסביר את המניעים להקמת תבור ובראשם אותה תחושה כי אנו נתונים בתוך שבר תרבותי חריף. אחד החיילים התקומם ואמר: "על מה אתה מדבר, אנחנו בפריחה תרבותית". כדי להמחיש את כוונתי שאלתי את אותו חייל האם הוא רואה במשוררת רחל גיבורת תרבות. תשובתו הייתה מיידית: "כן". "האם אתה מכיר את שירה 'עקרה/אורי'?" "כן", הוא ענה. "בסוף השיר", אמרתי לו, "מופיעות השורות הבאות: 'עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה. אֲחַכֶּה לוֹ'. האם תוכל לומר לנו מי הייתה רחל ומדוע היא התמרמרה? מי הייתה חנה ולמה היא התפללה?" החייל שתק. אמרתי לו: "שמע, יכול להיות ששכחת וזה בסדר, אבל יש כאן עשרות רבות של חיילים שתכף יהיו מפקדים ביחידה מובחרת, הם בוודאי יודעים לענות, אז בהרמת יד – מי מסוגל לתת תשובה לשאלתי?" מאולם מלא הרימו יד בהססנות ארבעה אולי חמישה חיילים, מרביתם, כצפוי, חובשי כיפה או דתל"שים. "אתה מבין?" אמרתי לאותו חייל, "הבעיה היא לא שאינכם מסוגלים לקרוא כתב רש"י או דף גמרא – אינכם מסוגלים לקרוא שירה עברית ולהבינה. כך נראה השבר התרבותי. אינכם אשמים בו אבל על הדור שלנו מוטלת החובה לתקן".

ההתיישבות העובדת ויחד איתה השמאל הציוני לשעבר סיימו את תפקידם ההיסטורי. היו מי שחשבו שאת מקומה של ההתיישבות העובדת תמלא הציונות הדתית, אבל זו, הגם שהרימה תרומה מכרעת ליישוב הארץ ולחוסנו של צה"ל, לא השכילה לסחוף אחריה את מדינת ישראל. יתרה מכך: ברגע האמת כמה ממנהיגיה הבולטים בזירה הציבורית המשפטית והפוליטית העדיפו להתכרבל בפינת הליטוף של האליטה הישראלית החילונית

גלישת המהפכה החוקתית אל הפקידות הציבורית

במציאות אין ואקום, ואת החסר בזהות הלאומית היהודית על שלל גווניה ממלאה אש זרה המיובאת מן החוץ תחת השם הכולל 'הקִדמה' או 'הפרוגרס'. ספרו המונומנטלי של הפרופ' היהודי־אמריקני אלאן בלום, 'דלדולה של הרוח באמריקה', פותח בשורות הבאות: "יש דבר אחד שפרופסור יכול להיות בטוח בו לחלוטין: כמעט כל סטודנט הנכנס לאוניברסיטה מאמין, או טוען שהוא מאמין, שהאמת היא יחסית… יחסיות האמת איננה תובנה תיאורטית, כי אם הנחה מוסרית, התנאי לחברה חופשית. כך מכל מקום הם רואים זאת".

אבן הראשה של תרבות הפרוגרס היא היעדרה של אמת אחת, במילים אחרות – היעדרה של אמת. מכאן קצרה הדרך לטשטוש מושגים בכל שדות החיים: הלאומיות היא המצאה, המשפחה – המלצה, וגם החלוקה לגברים ונשים איננה אלא הבניה חברתית. רק לאחרונה למדנו מראש הממשלה החליפי כי "האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי..". ובמכוני מחקר כמו ון ליר, הממומנים מכספי משלם המיסים, לא רואים שום בעיה בקיום כנס שכותרתו 'שואה ונכבה', משל מדובר היה באירועים בעלי משקל זהה.

זוהי השכבה החינוכית־תרבותית של המגמה הפועלת על השכבות שמעליה בשלל מישורים: פוליטיים־מדיניים, משפטיים, בירוקרטיים ואחרים. מערכת המשפט הישראלית מושפעת עמוקות מקו החשיבה הפרוגרסיבי הנוטה לזהות את הציוויליזציה המערבית ככלל והציונות בפרט כמדכאות של מיעוטים ילידיים, שחורים, ובעיקר של הפלסטינים, וזאת כחלק מהפניית העורף לרעיונות הלאומיים שעיצבו את דיוקנו של המערב. ישראל מהבחינה הזו נתפסת כשריד לעולם ישן ולא רלוונטי של מדינות לאום, ומרחיקי הלכת יראו בה שריד לקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון. כשזו התפיסה השלטת, אין תמה שמערכת המשפט ממהרת לשחרר בעונשים מגוחכים פורעים ערבים, שהרי מוסרית הצדק עימם.

בעשורים האחרונים צמחו מגוון תוכניות מנהיגות יוקרתיות המכשירות מאות רבות של בירוקרטים בכירים כדוגמת: מנדל, מעוז, שחרית, ווקסנר ועוד. לכאורה נשאלת השאלה: מדוע להשקיע כל כך הרבה מאמץ בהכשרת ההנהלה הבירוקרטית הבכירה? למה לא להשקיע בשליחי הציבור ובמובילי דעת קהל? חלק מהתשובה ניתן למצוא בדבריה של עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר ומחברת הספר 'בירוקרטיה כפוליטיקה': "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך כדי עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי". למעשה מבקשת זילבר – ויש לציין שמגמה זו ניכרת היטב בשטח – להעתיק את מגמת המהפכה החוקתית של אהרון ברק ממחוזות המשפט אל מחוזות הפקידות הציבורית הבכירה. עכשיו ברור מדוע בחרו לא מעט נדבנים יהודים מעבר לים להשקיע משאבים לא מבוטלים בתוכניות מנהיגות יוקרתיות – זוהי דרך המלך להשפעה על עיצוב המדיניות המעשית של משרדי הממשלה.

בל נטעה, אף אחת מהתוכניות שציינתי לא חרטה על דגלה קידום של השקפת עולם ציונית. את הציונות החליפה החתירה אל 'הטוב המשותף', מושג שנשמע לכאורה ידידותי למשתמש, אך מאחוריו עומדת דה פקטו שלילה של הציונות כתשתית הרעיונית של מדינת ישראל. את לוז ההשקפה הזו היטיב לנסח הסופר והוגה הדעות החשוב אסף ענברי במאמרו המכונן 'נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי': "במדינת ישראל חיים, מלבד הערבים, שלושה עמים יהודיים: עם חילוני, עם חרדי ועם דתי־לאומי. הציונות נכשלה בגיבושם לעם אחד. המסקנה האופנתית היא שעלינו לוותר על רעיון כור ההיתוך למען 'רב־תרבותיות'. זו העמדה הפוסט־ציונית… זר להם (לפוסט־ציונים) הרעיון הלאומי, וממילא – רעיון מדינת הלאום. הם אלרגיים למונח 'עם ישראל'. מי שמדבר על עם ישראל מתויג אצלם כ'ימני', כ'לאומן' או כ'פשיסט'. הם לא מדברים, אפוא, על 'עם ישראל', אלא על 'החברה הישראלית', כאילו אפשר להעלים בהבל פה את השסעים בין יהודים לערבים ובין חילונים לדתיים ולחרדים. זהות לאומית או דתית היא, מבחינתם, רק עניין של שיוך קהילתי. כאזרחים במדינה, אזרחותם ממצה את הגדרתם העצמית; הם 'ישראלים'…"

ביטוי נוסף למגמה זו ניתן היה למצוא בחזון שקידם הצוות שעטף את הנשיא לשעבר רובי ריבלין על בסיס 'נאום השבטים' המפורסם שחילק את החברה הישראלית לארבעה שבטים: חילונים, חרדים, דתיים וערבים, וביקש להציב את חזון 'הישראליות המשותפת' כחלופה לחזון הציוני.

ההתעלמות מ(שומרי)המסורת

שבט אחד חמק מנאום השבטים, שבט גדול למדי המונה על פי סקר פיו שנערך ב־2015 23% מאזרחי ישראל – הציבור המסורתי, שהוא גדול יותר מהציבור הדתי והחרדי המונים יחד כ־18%. לא במקרה בחר הנשיא, ליתר דיוק הצוות שכתב את נאומו, לדלג על הציבור המסורתי, שכן זה מנפץ את חזון הישראליות המשותפת לרסיסים בדבקותו ועקשנותו לשמור על זהותו היהודית והציונית הפשוטה.

במשך כמה דורות, מימי העלייה השנייה ועד לשנות השבעים, הייתה ההתיישבות העובדת עמוד האש לפני המחנה. היא יישבה את הספר, עיצבה את הנהגת המדינה ושלחה את מיטב בחוריה אל קו האש. מלחמת יום הכיפורים חוללה שבר עמוק בהתיישבות העובדת וסדקה את האמונה בצדקת דרכה. שנים ספורות לאחר המלחמה הגיע המהפך הפוליטי, ובמלחמת שלום הגליל כבר ראינו לראשונה ניצני כפירה בציונות, סירובי פקודה של מפקדים בכירים וצמיחה של אתוס חדש, אתוס השלום שהחל עם הקמתה של תנועת שלום עכשיו והגיע לשיאו בחתימה על הסכמי אוסלו עשור מאוחר יותר. אתוס השלום עלה בלהבות באינתיפאדה השנייה, ומאז הוא נחלתם של עיתון אחד ושתי מפלגות קטנות המונהגות בידי כמה תל אביבים. ההתיישבות העובדת ויחד איתה השמאל הציוני לשעבר סיימו את תפקידם ההיסטורי.

את מקומה של ההתיישבות העובדת תפסה במובן מסוים הציונות הדתית אולם הגם שהרימה אז והיום תרומה מכרעת לישוב הארץ ולחוסנו של צה"ל לא הצליחה לסחוף אחריה את המוני בית ישראל ולצערנו חלק קטן ממנהיגיה בשנים האחרונות העדיף ומעדיף להתכרבל בפינת הליטוף של אותו חלק באליטה הישראלית החילונית הנושא את חזון "הישראליות המשותפת", עם החבר'ה מקורס טיס והסיירת.

ההתיישבות העובדת ויחד איתה השמאל הציוני לשעבר סיימו את תפקידם ההיסטורי. היו מי שחשבו שאת מקומה של ההתיישבות העובדת תמלא הציונות הדתית, אבל זו, הגם שהרימה תרומה מכרעת ליישוב הארץ ולחוסנו של צה"ל, לא השכילה לסחוף אחריה את מדינת ישראל. יתרה מכך: ברגע האמת כמה ממנהיגיה הבולטים בזירה הציבורית המשפטית והפוליטית העדיפו להתכרבל בפינת הליטוף של האליטה הישראלית החילונית

המסורתיים – אל הדגל

האחריות מוטלת כיום על עמך ישראל, על היהודים הפשוטים, שהוטלה עליהם משימה שהם לא בחרו בה להיות עמוד האש לפני המחנה והם עומדים במשימה הזו בגבורה: מחנכים את ילדיהם לאהבת ישראל, שולחים את בניהם לקו האש וממאנים לכרוע ולהשתחוות לרוחות הזמן. הם לא מבינים – ובצדק – את המושג 'ישראליות משותפת', הם רואים את עצמם בפשטות כעם ישראל. תפיסת השבטים זרה לחלוטין לציבור המסורתי, שהוא למעשה נקודת המפגש בין הציבור החילוני, הדתי והחרדי, התחנה המרכזית של עם ישראל. ואולם כדי שהציבור המסורתי יוכל למלא את ייעודו, עליו לפעול במלוא המרץ כדי להעמיק את יסודותיו ולהרחיב את שורותיו. עליו להכשיר הנהגה, לייצר מוסדות ותנועות חינוכיות ולהשקיע את עיקר מאמציו בדור הצעיר. גם המסורתיות עלולה לגווע אם היא לא תטופח.

מקורה של החולשה שמקרינה ישראל הוא באובדן צדקת הדרך ובהתחזקות הלך הרוח הפוסט־ציוני בחלקים נרחבים באליטה החילונית המאיישת עדיין את מרבית מוקדי הכוח של מדינת ישראל באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט ובביורוקרטיה הבכירה. ואולם החולשה הזו איננה נחלתו של רוב עם ישראל. עתיד ישראל ועתידה של הציונות תלוי היום יותר מכול ביכולתו של הציבור המסורתי לעבור לעמדת ההובלה ולהעמיד אליטה אלטרנטיבית שתשכיל לאחד בין חילונים, דתיים וחרדים בכוחה של אמונה עמוקה בצדקת דרכה של הציונות, בכוחה של אהבה למסורת ישראל ובכוחה של מתינות.

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

(מתוך ספר עמוס – הפטרת פרשת קדושים)