בשנים האחרונות מצאתי לי תחביב – לחפש ולמצוא כיצד ביטויי (תת) התרבות הפוסט־מודרנית מופיעים במציאות ומשפיעים על כל חיינו. זהו אתגר מרתק החושף לא פעם את 'היד שמנענעת את העריסה' את ה'מאחורי הקלעים' העמוק המניע את גלגלי המציאות. ממליץ לכם לנסות.
וכך, כבכל שנה לקראת עשרת ימי הזיכרון והתשועה הבאים עלינו לטובה, כדאי שנבחן את התזוזה הדרמטית שחלה באופן שבו אנו מציינים את הימים החשובים הללו.
עקרונות התפיסה הפוסט־מודרנית ברורים: החלש הוא הצודק, הכוח והעוצמה בזויים, שוויון בין קורבן למקרבן, טשטוש עובדות היסטורי שיטתי, לאומיות מגונה, יחסיות ערכית (רלטיביזם), אוניברסליזם על חשבון ייחודיות לאומית ועוד.
בואו נצא לסקירה תמציתית ולא מדויקת בעליל ממעוף הציפור, ונביט על השינויים הללו.

תחנה ראשונה: יום הזיכרון לשואה ולגבורה

השואה הייתה אקורד הסיום לתהליך גלות ארוך שמבחינה לאומית נמשל למכת מוות עבור העם היהודי. פעם אלו היו דברים פשוטים לכל בוגר מערכת החינוך הישראלית.
עם ישראל נתדלדל והפך לאבק מבחינה לאומית. הוא היה ללא כבוד לאומי, ללא יכולת הגנה עצמית, ללא ריבונות וללא נוכחות משמעותית בקרב העמים. כאומה, לא כפרטים. את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בראשית הדרך היינו מציינים כצברים עוקצניים בתחושת בושה בריאה והכרחית על המקום השפל שאליו הגענו כאומה. היה ברור, למרות פולמוס רחב בנושא, שזוהי תקופה אפלה שיש לנו ללמוד ממנה בצורה אמיצה ונחושה, בלי טשטוש ובלי מכבסת מילים על 'מורכבות', גם אם לעיתים הדבר היה קשור בפגיעה כואבת בשורדים. (יודגש חזור והדגש: איננו שופטים אף אחד מהפרטים; הסיפור פה הוא לאומי ולא פרטי).

הדבר העצוב ביותר הוא שאם זה היה ויכוח אזרחי פתוח על המסרים הראויים להילמד – מילא, אבל כשהצבא, האמון על עוצמה, כוח והפעלת אלימות באופן חוקי, הוא נושא הלפיד של המסרים הללו, מישהו אצלנו איבד את זה לגמרי

ליום השואה הצטרפה גם 'הגבורה' כדי לציין שלצד הליכה כצאן לטבח היו יחידים שבחרו לקום ולקחת את גורלם בידם, לקום ולהילחם. מעשי הגבורה הללו היו מעט שבמעט ורחוקים מלתאר את האופן שבו הגיבה האומה בכללותה בכניעה ובצעידה אל מותה.
בכרוז המחתרת בגטו וילנה נכתב כך: "אל נלך כצאן לטבח… אחים, טוב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים". ובנאום שנישא בליל ההחלטה על המרד בגטו ורשה באותה שנה, אמר יצחק צוקרמן: "אנחנו נישמד, דין הוא שנישמד. אך הכבוד יינצל. ימים יבואו ויזכירו: קם לו נוער לעם זה, חסר הישע, והוא הציל את כבודו ככל שהיה לאל ידו".
וכך, לאורך השנים, במקום לזכור את אחריותם הבלעדית של הנאצים, את מעשי הגבורה של חלוצים מעטים ואת המקום השפל שאליו הגיע העם היהודי וללמוד מזה, אנו מוצאים שיח המדגיש את העובדה ש'כולם היו גיבורים' ללא יוצא מן הכלל, או גרוע מכך – כ'לקח לאן ניתן להתדרדר כשיש לנו כוח ועוצמה' ("זיהוי תהליכים" כינה זאת יאיר גולן), או את מטבע הלשון המחרידה, כאילו שבכל אחד מתחבא נאצי קטן. מי שאומר זאת, ייתכן שאצלו הנאצי לא קטן… וכדאי שייזכר בפתגם "כל הפוסל במומו פוסל".
ניכר שהמסר המשמעותי והפשוט ביותר שהיינו צריכים ללמוד מהשואה הוא מה עלול לקרות לאומה ללא כוח, עוצמה ויכולת פיסית לעמוד על נפשה ולהביס את הקמים עליה ובמקום זאת התחלנו לאמץ מסרים פסאודו־הומניים מופשטים ברוח ערכים אוניברסליים מדומיינים. למעשה, אם 'ערכים אוניברסליים' נמדדים על פי כמות האוחזים בהם ולפי אורך הזמן הרב ביותר בהיסטוריה, אין מנוס מלהגיע לכלל מסקנה שאנטישמיות היא הערך הכי אוניברסלי מכולם. כך למשל משתמשים בציניות בהשוואת ילדי מסתננים לילדים יהודים בשואה, ובהכנות למשלחות צה"ל לפולין עוסקים בשיח על מוסר מנותק. "על המפקד להבין ולהסביר לפקודיו את הצורך במימוש ערכי מוסר כלל־אנושיים המבוססים על צלם האדם וכבודו" – מתוך מצגת הכנה למשלחת.
נקודה נוספת המודגשת כיום, היא תפיסת השואה כעוד אחד מאסונות לאומיים של ג'נוסייד ולא כאירוע ייחודי שאין דומה לו בהיסטוריה, ולכן הלקחים – זהירות משנאת האחר ומגזענות – רדודים וחסרי משמעות אמיתית.
זכורני כיצד בצעירותי בצבא, כחלק מעיסוק ביום השואה ומשמעותה, דיברה המדריכה במכון מפורסם על קריאות גזעניות של אוהדי בית"ר ירושלים ומצאה זיקה ישירה בין זיכרון ולקח השואה לאירוע זה. הרי ברור, זה מתחיל במגרש הכדורגל של האוהדים הכי מזוהים מבחינה לאומית ומסתיים בקרמטוריום ובורות הריגה… כמה מתוחכם.
הדבר העצוב ביותר הוא שאם זה היה ויכוח אזרחי פתוח על המסרים הראויים להילמד – מילא, אבל כשהצבא, האמון על עוצמה, כוח והפעלת אלימות באופן חוקי, הוא נושא הלפיד של המסרים הללו, מישהו אצלנו איבד את זה לגמרי.

תחנה שניה: יום הזיכרון לחללי צה"ל

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יום דיכאון ואבל. יש בו בוודאי ממד עצוב, לא רק עבור המשפחות השכולות, אלא עבור האומה כולה המרגישה לרגע אחדות מופלאה כמשפחה אחת גדולה. יום הזיכרון הוא יום מלא הוד וחרדת קודש שבו האומה אמורה להעלות על נס את זכר הנופלים ולהדגיש את העובדה כי חירות נקנית בדם. עצמאות וחירות לא ניתנות על מגש של כסף, יש להילחם בעבורן, ואם צריך – אף למסור את הנפש מבלי למצמץ.
הדגשת גבורתם של מי שזכו לאחוז בנשק וללבוש מדים והדגשת מסירותם הן מסרים חינוכיים הכרחיים לקיומה של כל אומה, ודאי לאומה קטנה ונרדפת שאין דור שלא קמים עליה לכלותה ויש לה בשורה גדולה עבור כל האנושות.
"במלחמות גם המנצח מפסיד", כך פנה שר הביטחון רא"ל לשעבר בני גנץ לנשיא רוסיה פוטין וחשף את תפיסתו העמוקה והעקומה ביחס להפעלת צבא. לא פלא אם כך, שלאחר 'צוק איתן' השתתף בקונצרט יהודי ערבי להרוגי 'צוק איתן'. אוי, הסימטרייה…
לאור תפיסה שכזו קמות יוזמות מתעתעות ומבלבלות של מסעות גיבוש וריפוי של צוותי לוחמים לחו"ל לעיבוד 'החוויה הטראומתית' שחוו בצבא, כאילו מדובר במציאות דיכוטומית. כך מוחדרת התפיסה הרואה בעיסוק הצבאי גנות, וחבורת גברים לוחמים וקשוחים הופכת לחבורת מסכנים שיש לתת לה סעד וסיוע עקרוני וקבוע ולא תמיכה עדינה ודיסקרטית רק למי שזקוק לכך. ואם אינך בטוח מהי תחושתך, אל דאגה! כבר יהיה מי שיסביר לך שעליך לחוש רק רגשות שליליים וקשים ולא מציאות המורכבת גם מסיפורי גבורה, התעלות מוסרית וניצחון ההופכים אותך לאדם חזק וטוב יותר, לא פחות.

לא 'החמצה' ולא 'אפר ואבק' יש כאן, אלא חיבור אל הנצח, אל הנקודה הכי פנימית והכי מרכזית שיכולה להיות – מוות על קידוש השם. ו'שם' כמובן הוא תוכן ומהות שבאו לידי ביטוי באלפי שנות היסטוריה מפוארת

העיסוק בתקלות מבצעיות מצערות, בשכול הפרטי של המשפחות, ב'החמצה' של גדיעת חייהם של הנופלים ובפריטה האינסופית על נימי הרגש הדקים עושה עוול לאומה כולה ואפילו למשפחות השכולות עצמן, היות שאובדנן והמחיר שהן שילמו אינו פרטי אלא כללי.
הדבר בא לידי ביטוי בשירו הנוראי של ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, 'ההחמצה', כשעוד משך בעט הסופרים. לא פעם שמעתי את השיר הזה בטקסי יום זיכרון צבאיים מדכאים המשדרים מסר אחד, כשם השיר – החמצה. (אחרי טקס כזה לך תדבר על גבורה ומסירות נפש.)
אומנם לא ביקשתי את רשותכם, אך הרשו לי לתבוע את עלבונה של האומה ושל המשפחות השכולות גם יחד על החרפה הזו. לא 'החמצה' ולא 'אפר ואבק' יש כאן, אלא חיבור אל הנצח, אל הנקודה הכי פנימית והכי מרכזית שיכולה להיות – מוות על קידוש השם. ו'שם' כמובן הוא תוכן ומהות שבאו לידי ביטוי באלפי שנות היסטוריה מפוארת. ולא זהו המקום להרחיב.

תחנה שלישית: יום העצמאות

יום העצמאות וחיבורו אל יום הזיכרון הם הכרחיים וראויים. הנופלים לא נפלו בתאונות עבודה ולא כתוצאה ממוות סתמי חס ושלום. למרות הקושי של המשפחות השכולות היקרות יש לזכור שזהו יום לאומי ולא פרטי. המשפחות זוכרות את יקיריהן כל השנה; לאומה כולה יש יום אחד כזה. החיבור בין הימים מבטא את הזיקה ביניהם – "בדמייך חיי". ולכן ניכר שביום זה זקיפות הקומה והדגשת הצלחת המפעל הציוני שנשען על היסטוריה יהודית ייחודית ועשירה הוא המסר הראוי ולא חיקוי זול, מלאכותי וחסר ערך.
נוסף על כך, החייאת שפת התנ"ך והפרחת השממה, החיבור מחדש למסורת, קיבוץ הגלויות, ערכי המשפחה היהודית שהיוותה את העוגן אשר האומה נבנתה עליו, מימוש חזון הנביאים לפני אלפי שנים בתעשייה, בכלכלה ובחקלאות, ממש מול עינינו, כאן ועכשיו. בקיצור, כל מסר שידגיש כיצד אנחנו חוליה אחת בשרשרת ארוכה וכננס על גבי ענק, הוא מסר ראוי, לעניות דעתי.
אל תיתנו לרוח העוועים של התקופה, הנושבת כרוח פרצים, לשחק לכם עם העבר כמאמר המפורסם: "העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור, ורק העבר משתנה בלי הרף".

סיכום

לפני יציאה למשלחות צה"ל לפולין הייתי נוהג לשאול את פקודיי את השאלה הפשוטה הבאה: "מה הקשר בין נסיעה לפולין לצבא מנצח?" כדי שיזכרו לכל אורך המסע את מטרת שליחותם ולא יתבלבלו ממסרים מעוותים.
לסיום, כך כתבתי למשפחות שכולות במשלחת משותפת לפולין לפני שנים אחדות:

• "מה הקשר בין המשפחות השכולות למסע לפולין?
• אפשר לומר בציניות שתפקיד המשפחות השכולות הוא לסחוט מאיתנו עוד קצת רגש ועוד דמעה כדי להתגבר על הקרירות והציניות שבחיינו.
• אבל אפשר להסביר גם אחרת, עמוק יותר:
• עם ישראל בישר לעולם את בשורת המוסר, את בשורת החסד, כתפיסה המרכזית שדרכה ייבנה העולם. 'עולם חסד ייבנה' – כך כתוב וצרוב בעיקר על לוח ליבנו הפרטי והכללי.
• בשם הנקודה הזו אנו חיים, בשם המלחמה נגד הנקודה הזו רצחו את אבותינו, בשם הנקודה הזו הקמנו מדינה, ובשמה אנו אף מחזיקים בצבא לוחם, מקצועי, מוסרי ומיומן.
• ובשם הנקודה הזו גם נפלו מטובי בנינו. הם אחזו בחרב ולבשו מדים כמייצגים של אותה נקודה עמוקה ושורשית, נקודה שכדי להנחילה לעולם צריך לעיתים גם להילחם ולעמוד על נפשנו.
• לאור זאת ניכר חוט אחד חורז את כל מהלך חיינו, שרשרת אחת ארוכה שבשפיץ שלה נמצאים חיילי צהל, כאלה שמאפשרים את קיומה של אותה נקודה.
• ובשפיץ של השפיץ נמצאים אתם, בני המשפחות השכולות שלא ברצונכן, כעדות חיה לכך ש'נצח ישראל לא יינחם ולא ישקר כי לא אדם הוא להינחם'.

מצדיעים לכם".

גלי בת חורין

כתיבת טור שבועי קבוע היא ברכה שאולי לא כתובה בתנ"ך, אבל אם הייתי שרת החינוך זה הדבר הראשון שהייתי קובעת – על כל תלמיד ותלמידה להגיש מדי שבוע חיבור אישי.
אנחנו חיים בתוך סיפור. לסיפור יש נרטיב פנימי מתמשך, שמכתיב את העלילה וצובע לאורה את האירועים המזדמנים בפרשנות הפנימית. לרוב אין לנו מושג מהו. הכורח לכתוב מאלץ אותי לנסח את עצמי כך שהתכנים הפנימיים שלי צפים מתהום הלא־מודע, וכך עם הזמן מתחיל להתבהר איזה קו פנימי עקבי, שנגלה רק אם חוצבים אותו מתוך סך כל האירועים. הוא חרישי מכדי שניתן יהיה להבחין בו באירועים מבודדים, והוא נגזר רק מתוך תמצית כלל החוויות כולן. הוא אינו קיים בתודעה המודעת, ומה שכן קיים בה, ברוב המוחלט של המקרים הוא מלאכותי ומזויף. אדם יכול לספר לעצמו על שהוא מונע מתוך רצון לעשות את הטוב. הסיכוי שזה באמת נכון מקרי בלבד.
חובת כתיבה שבועית אישית הופכת את אירועי החיים הממשיים למסע לחיפוש משמעות. אני מקלידה שורות אלו ביושבי מול מחשב, אבל תוכנן, שנכתב ושנמחק, מלווה אותי בכל שעות היממה, כסומא הנחבט שוב ושוב בקירות עד שמתגלה לו פתח או שביל. אם עשיתי עבודה ראויה – מתגלה שביל שהיה שם תמיד, מקדמת דנא. ואם לא היה שם, אין הוא שביל ממשי.

מדהים כל פעם מחדש לגלות כיצד ברגע שרגליי דורכות על אדמת השומרון, כל הכובד הזה מחליק ונושר מעליי באחת, הנפש מתרוננת והגוף חדל מלהעיק.
התופעה המוזרה הזו מתרחשת בכל פעם בשומרון מאז שביקרתי שם לראשונה בגיל חמישים. קשה לי לתאר אותה, ועוד יותר קשה לי להאמין בה. אבל גם להכחישה קשה. לפני כמה שנים, בעומדי לראשונה על הר כביר, משקיפה אל הר עיבל והר גריזים, חשתי לפתע קלילות, כאילו כל שנות חיי הממשיות – על משקעיהן, סבלותיהן וצרותיהן – היו אך כימים אחדים, נטולי חשיבות וחסרי משקל

אני כותבת ומספרת מגיל צעיר מאוד, כך שמסע החיפוש אחר נרטיב פנימי הפך להרגל, אבל כל עוד האמנתי שהסיפור שלי מתחיל ברגע שהגחתי לאוויר העולם, מהתמונה הפנימית שעמלתי כל חיי למפות נעדרו נקודות ציון מרכזיות. קצת כמו לנסות לנווט בין רחוב ביאליק לרחוב טשרניחובסקי מבלי לדעת באיזו עיר מדובר. רק בשנים האחרונות הבנתי שהסיפור האישי שלי מתחיל עם הולדתו של העם שלי.
אתמול נכחתי בטקס הנחת אבן הפינה לספרייה חדשה בשומרון. נגררתי לשם על כורחי, סוחבת על כתפיי משא עייפות, מועקות שונות וטרדה פיסית קלה אך מעצבנת. מדהים כל פעם מחדש לגלות כיצד ברגע שרגליי דורכות על אדמת השומרון, כל הכובד הזה מחליק ונושר מעליי באחת, הנפש מתרוננת והגוף חדל מלהעיק.
התופעה המוזרה הזו מתרחשת בכל פעם בשומרון מאז שביקרתי שם לראשונה בגיל חמישים. קשה לי לתאר אותה, ועוד יותר קשה לי להאמין בה. אבל גם להכחישה קשה. לפני כמה שנים, בעומדי לראשונה על הר כביר, משקיפה אל הר עיבל והר גריזים, חשתי לפתע קלילות, כאילו כל שנות חיי הממשיות – על משקעיהן, סבלותיהן וצרותיהן – היו אך כימים אחדים, נטולי חשיבות וחסרי משקל. כך חשתי שוב גם אתמול בשומרון. התרווחתי על סלע שטוח, מתאים בדיוק למידות גופי, שכמו המתין שם אלפי שנים לשובי. הייתי שוב בבית. במקום הטבעי שלי, כאילו מעולם לא נעדרתי.
והיו שם נאומים. בכולם נאמרו אותם דברים שגם אני חוזרת ואומרת – שיש לנו כוח עצום כאומה, שיחד נוכל לכול. האזנתי להם ממקומי על הסלע שלי, ופתאום נדמה היה לי שחסר בנאומים משהו מהותי, שקיים במקום ובאנשים אך לא בא לביטוי המדויק בטיעונים.
כמה ימים קודם לכן זכיתי לכבוד המופרז לשאת דברים בירושלים בכנס אנשי רוח למען עשיית צדק לאהוביה סנדק, לצד אנשים נכבדים כרב דרוקמן, פרופ' אלישע האס, פרופ' טליה איינהורן ונכבדים נוספים. כל אחד מהם הביא לביטוי את אותו רעיון, שגם אני כתבתי והתכוונתי לומר – שכוחנו באחדותנו.
ימים אחדים לפני כן שמענו אצלנו בפורום קפה שפירא גם את דבריו מעוררי ההשראה של תא"ל אפי איתם – שגם הוא קרא לאחדותנו.
מוקדם יותר באותו יום נרצחו יהודים בבאר שבע. נודע לי בכנס שהמשטרה נטלה את נשקו של הגיבור שחיסל את המחבל. כשהסביר שהנשק חיוני להגן על חייו מנקמת דם, הוצע לו, בציניות בלתי נתפסת, שישכור לעצמו חברת שמירה.
האזנתי לרב דרוקמן שדיבר מדם ליבו על העוול הנורא שהביא למותו של נער, אך הפציר שנזכור גם את הטוב – את נס הקמתה של המדינה. אלא שלאור ההתנהלות של המדינה אני כבר לא לגמרי בטוחה שהיא אכן קיימת. שהרי המשמעות האלמנטרית ביותר של 'מדינה' היא חוזה בין כל הפרטים לבין השלטון, שבו כל פרט מתחייב להניח את נשקו, לוותר על זכותו וחובתו להגן על עצמו, חייו ורכושו, תמורת ההבטחה שהשלטון יגן עליו ויגבה עבורו את נקמתו. כשה'מדינה' שולחת את גיבוריה לשכור שירותי הגנה פרטיים, היא מצהירה למעשה שהיא אינה מדינה כלל ועיקר. שהיא מפירה את החוזה הבסיסי ביותר שלה אל מול אזרחיה/נתיניה.

אחדות בעלת משמעות
כשהגיע תורי, השלכתי את הנאום המוכן מראש, הקורא לאחדות. משום שהבנתי שאחדות כשלעצמה היא שום דבר; המדינה עצמה היא אחדות, אך כל עוד הפרט אינו ריבון – אינה אלא אוסף אחיד של שום דבר.
ומי אשם בכך? לא ה'מדינה'. מדינה היא רק סך כל הפרטים בה. הפרט אשם בהכרח. הפרט הוא הישות הריבונית שבכוחה לבצע בחירה. 'מדינה' היא מושג מופשט. כל אחד מאיתנו אשם משום שלא היינו ריבון. הרשינו למדינה שלנו להתדרדר למצבה הנוכחי, בשתיקה, בנרפות, בעצלות, באדישות, בספקנות ומתוך מורך לב. במצב עניינים שכזה 'כוחנו באחדותנו' אינו אלא כוחו של עדר כבשים להצטופף יחד אל מול השוחט. ההבטחה לכוח באחדות של פחדנים נרפים היא הבטחת שווא – מנחמת, אך מסוכנת.
מה עושים? איך מונעים מ'המדינה' להמשיך להרוג בנערינו, להפקיר את חיינו, להרוס את יישובנו ולנקום בגיבורינו?
באותו יום ניצלתי את הנסיעה לירושלים להיפגש עם אדם יקר, חרדי שהגיע מרחוק וגמר אומר בליבו לסייע לנשמתי למצוא את מקומה הטבעי באמונה היהודית. בשעתו שאל אותי אותו אדם אם יש לי חמשת החומשים. עניתי שלא, וקיבלתי ממנו תנ"ך במתנה. האמת היא שיש לי יותר מספר תנ"ך אחד בבית, רק לא ידעתי שחלק ממנו נקרא גם 'חמשת החומשים'…
נוסף על כך הוא תרם ביד נדיבה לפורום ורק ביקש שאקרא מדי יום פסוק אחד בלבד. הייתי כנה עימו – אמרתי שזה לא יקרה. אבל שכחתי לקחת בחשבון שלתודעה שלי יש חיים משלה, נרטיב משלה שאינו מחויב למקטע המזערי הזה שנמצא על מסך התודעה המודעת.
כי אתמול, כשעשיתי את דרכי מהשומרון, ביתי המיתולוגי, בחזרה לביתי הממשי בכפר סבא, הרהרתי עמוקות בחוויה שעברתי בימים האחרונים, באנשים שפגשתי, בתחושות ובמסקנות – בין היתר מתוך כוונה לכתוב אותם לטור זה, בתקווה שיימצא רעיון מאחד ועקבי לתקשור עם הקורא. לפתע דחף את עצמו משפט מחמשת החומשים לקדמת התודעה, מבלי שאבין מה הוא רוצה ממני.
בתחילה צף הכול על זרם תודעה. עיבדתי את חוויית רוממות הרוח שחוויתי בשומרון. חשבתי בזעם עד כמה בלתי מתקבל על הדעת שמדינת ישראל בכלל מעלה על דעתה למנוע הקמת יישובים בארץ ישראל, לא כל שכן להרוס אותם, לא כל שכן להרוג נער, ועוד כזה שבונה את הארץ, או להפקיר את גיבוריה. אלו פעולות שניתן לייחס לסטרא אחרא, ורק אז זה הגיוני. ניסיתי גם לרדת לפשר האהבה שהציפה אותי אל אנשי השומרון שהיו שם. מה זיהיתי בהם באופן כה בלתי אמצעי עד שחשתי חיוניות. מה בהם מילא אותי במשאבים נפשיים כסוללה נטענת.

עיבדתי את חוויית רוממות הרוח שחוויתי בשומרון. חשבתי בזעם עד כמה בלתי מתקבל על הדעת שמדינת ישראל בכלל מעלה על דעתה למנוע הקמת יישובים בארץ ישראל, לא כל שכן להרוס אותם, לא כל שכן להרוג נער, ועוד כזה שבונה את הארץ, או להפקיר את גיבוריה. אלו פעולות שניתן לייחס לסטרא אחרא, ורק אז זה הגיוני. ניסיתי גם לרדת לפשר האהבה שהציפה אותי אל אנשי השומרון שהיו שם. מה זיהיתי בהם באופן כה בלתי אמצעי עד שחשתי חיוניות. מה בהם מילא אותי במשאבים נפשיים כסוללה נטענת

לבחור בחיים
זרם האסוציאציות הוביל אותי לתקופת נעוריי בסצנה התל־אביבית. נהגתי על פי רוח התקופה, אך דחיתי מעליי את המצווה האופנתית ללבוש שחורים, לעטות הבעה של שיעמום קיומי מתוך ביקורת צינית על הכול. העולם היה מגרש משחקים מפתה ומרהיב מכדי להעמיד פנים כאילו אני לא נפעמת מכל רגע של חיים. אפילו לעבוד נראה לי מלהיב! בסטודיו הראשון שעבדתי בו כגרפיקאית העפתי מבט אחד במנהל הסטודיו, ששמח במלאכתו ועשה בה יומם ולילה בלי חשבון תועלת, למול בנות הסטודיו, ממומרות תמידית, מחשבות את שעותיהן לאחור ותמיד מקופחות יחסית לטרחתן. ראיתי את שמחתו הקורנת ואת אומללותן העכורה ובחרתי אותו כדוגמה לחיים. עד היום אני פראיירית מנוצלת ומאושרת בתחום הפרנסה.
מזיכרון מראה פניו הקורן נדדו מחשבותיי בחזרה לאור המיוחד שקורן מפניהן של האימהות המתנחלות הצעירות בשומרון, בניגוד מוחלט למראה תמונה נוספת שעלתה בעיני רוחי – מראה שקלטתי באירוע באביתר החודש: המשטרה התירה לאוטובוס שמאלנים מלאי שטנה לפרוק עצמו מול אירוע המתנחלים. נפלט משם אותו ברנש, שמשחק את 'חפר' בסדרה 'רמזור'. הוא פשוט עמד שם מולנו, מביט בהנאה במכות הרצח ששוטרים אלימים החטיפו למתנחל. שפת גופו שידרה שיעמום קיומי, שנראה כמתוחזק בחומרים ממסטלים, תנוחתו – אדנות מזויפת ומתריסה, כאילו כנגדנו, למעשה – כנגד עצם הקיום שלו עצמו.
ורק אז הבנתי את המשפט שהתודעה שלי כיוונה אליו בכל זרם התודעה הזה: "ובחרת בחיים". הכרתי רק את שתי המילים הללו. הלכתי לבדוק את הפסוק כולו. וכך קרה שבלי להתכוון קיימתי את הבקשה שכלל לא הבטחתי לקיים – לקרוא פסוק אחד. קראתי אותו, וכל המשא הרגשי של הימים האחרונים נשטף בדמעות ממשיות. כאילו הפסוק הזה הכיר אותי עוד לפני שנולדתי, כמו הסלע בשומרון שהמתין לשובי, כאילו שכל המחשבות שלי חזרו לבסיסן בשלום:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – – – לֹא נִפְלֵאת… מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה (…) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ – – לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.
פה נמצא הכול. לא אחדות נחוצה לנו, אלא הבחירה האישית שלנו בחיים. זה לא נפלא מאיתנו, זה לגמרי במסגרת היכולת האנושית שבנו – בכל רגע נתון הבחירה הזו ניצבת לנגד עינינו: להרוס או לבנות, לאהוב או לשנוא, לשמוח או לקטר, למשול בחיינו או להיסחף בזרם, לפעול באומץ או להיגרר למורך לב, להיות ריבונים על חיינו או להפוך נתינים של מישהו אחר. לחיות או למות. וכולנו יודעים זאת, במודע או בתודעה העמוקה שבנו. כשנבחר בחיים, נהיה גם מאוחדים. ואז, רק אז, שום דבר לא יוכל עלינו.

בספר 'קורבנות התרבות' מובא הקטע הבא הלקוח מתוך דברים שכתב המשורר הרוסי איוואן קרילוב, ובו הוא מתאר את המשפט שעושים בעולם הבא לשני חוטאים: האחד שודד ורוצח, והשני סופר. מי מהם יקבל עונש כבד יותר בגיהינום? גזר הדין של קרילוב ברור וחד־משמעי: הסופר, כי הוא הזיק לאנשים רבים יותר, בצורה כואבת יותר ובלתי ניתנת לתיקון.

כיצד נראית המציאות אחרי התפוגגות אדי השמחה
נסו לרגע לדמיין כיצד חש שבוי לאחר חזרתו מהשבי. שנים הוא חלם על הרגע הזה, על השחרור המטהר, על הרגע שבו יהיה אדון לעצמו ולא עבד נרצע לאחרים, על השלב הזה בחיים שבו יהיה בן חורין של ממש.
זר לא יבין. רק מי שזכה בזכות המפוקפקת של שהות בשבי יוכל במעט להזדהות עם החוויה. כל רגע בחייו נדרש השבוי למציאות שבה אומרים לו מה לעשות וכיצד להתנהג, מתי לעשות את צרכיו ומתי לישון, מתי לקום ומתי לשבת. חוסר הוודאות והיעדר שגרה מינימלית המאפשרת ביטחון גורמים לכך שכל דקה היא קרב קיומי חדש ומאתגר.
אבל אז הגיע הרגע. השבוי השתחרר, הלא־ייאמן אירע, וברגע אחד זה קרה. הוא יצא לחופשי. כמה אושר, כמה תחושת שחרור ועונג מילאו את כל ישותו. הוא חש, ובצדק, שמרגע זה הכול יתנהל אחרת.
ולהבדיל, נסו להיזכר (או לדמיין, למי שעדיין לא זכה…) את הרגע הזה שאחרי החתונה המרוממת – אחד השיאים בחייו של אדם בוגר המקים משפחה בישראל. חלום שהתגשם. החל מרגע זה כל חייו אמורים להשתנות.
ולמה דבריי מכוונים? ליום הזה שהממשלה הנוכחית, הפוסט־ציונית הראשונה, תתחלף בממשלה לאומית ציונית ויהודית זקופת קומה. הרי זה יקרה, במוקדם או במאוחר. לא ניתן לאורך זמן להתעלם מהמגמות הכלליות של עם ישראל שברובו מסורתי, לאומי וציוני. (גם אם יזרימו לפה בציניות אלפי גויים במסווה של חסד והומניות שקריים). לכאורה ייגמרו כל מאבקנו ונוכל לנוח על זרי הדפנה.
או שלא.
לאחר כל סיום משבר או, להבדיל, אירוע חגיגי ונוצץ, מגיע 'היום שאחרי'. לעיתים מחוסר בגרות ודמיונות שווא היום הזה יכול להיות מפח נפש של ממש אם לא התכוננת אליו כראוי. לפחות בתודעתך הבוגרת.
הרי ביום שאחרי שום דבר מהותי לא באמת ישתנה, למעט נקודת הפתיחה ושינוי העמדה הבסיסית. השבוי יצא לחופשי ובני הזוג חיים יחדיו. זה אומנם הרבה מאוד כמובן, אבל זה רחוק מלהספיק.
ביום שאחרי, לאחר שיפוגו אדי ההתלבות, שיכרון החושים והרגשת השיא המרומם, רק אז תתחיל העבודה האמיתית. הנחיתה למציאות היומיומית האפרורית והרוטינית היא טבעית וידועה, אך נשכחת מליבנו לאור המאמץ הרב והחשיבה רק על רגע השיא המיוחל ולא על היום שאחרי, האפור והמשעמם.
האם ביום שאחרי ילמדו במערכת החינוך על זכותנו על הארץ וערך ההתיישבות? האם יעסקו בכך ששטחי יהודה ושומרון הם נחלת אבותינו? ילמדו שמשפחה מסורתית היא הדגם הראוי לחינוך ילדינו? האם יעסקו בשיעורי אזרחות בהפרת האיזונים בין הרשות השופטת לשאר הרשויות? האם ילמדו בצה"ל מיהו האויב וכיצד יש להכריעו? האם יעסקו ביכולת לנצח, להכריע ולהביס את הרוע? משהו באקדמיה ישתנה? האם יש תוכניות לימוד אלטרנטיביות מוכנות?
אני מניח שהתשובה לכך, לפחות באופן כללי, היא לא. היות שאם היו כאלה הן כבר מזמן היו ממומשות.

בואו נסמן את היעד
כל מפעל מעשי הוא תוצר של מפעל תודעתי. קבלן הבניין רק מוציא לפועל את התכנון האדריכלי שתוכנן מראש. מפקד טקטי בצבא מתכנן את פעולותיו רק לאחר שרבים מעליו התוו לו קווי מתאר מוסריים, ערכיים ולגיטימיים לתכנוניו. החוקר יחקור את מי שהתרבות המעצבת את חיינו סימנה כאויב ויפעיל אמצעים בהתאם לראוי ולנתפס כנכון.
אם כך, היעד הוא מפעל תודעתי עמוק, המהדהד בכל הכוח את מורשת ישראל, את צדקת דרכנו, את תעודת הזהות שלנו ואת ייעודנו ובשורתנו לאנושות. ההבנה המופשטת הזו היא קריטית מאוד. רק מכוחה ילכו ויצאו לפועל מפעלים רבים. ככל שהתוכן המופשט הזה ילך ויתברר, כך יקומו להן יוזמות רבות של אקטיביזם פעיל ותוסס ברמות שונות.

סמוי מן העין אך נוכח בעוצמה
שנים רבות לפני שקמה מדינת ישראל כתב הרצל ביומנו את הדברים האלה: "בבאזל יצרתי אפוא את הדבר המופשט הזה, שמהיותו כזה הריהו סמוי מעיני רוב הבריות…" (3 בספטמבר 1897).
הרשו לי לנסות ולפרשן את דבריו המוצדקים של הרצל שאמרו בערך כך: אם יש רעיון גדול, חשוב, נכון, אמיתי וצודק שתופס נפשות ומלכד את הציבור, אז גם אם הוא עדיין לא יצא אל הפועל – אין ממשי ומוחשי יותר ממנו. זה רק עיכוב טכני, של זמן. גם אם עדיין אין יכולת למשש רעיון משום שהוא מופשט וסמוי – אין נוכח ממנו.
בספרו המכונן של ארז תדמור, 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל', מופיעות אנקדוטות מהזמן שלאחר עליית הליכוד ובגין לשלטון.
האנקדוטה הראשונה מתארת כיצד פקידי מפא"י הניחו מכתבי התפטרות על שולחנו של בגין מתוך הבנה שסיימו את תפקידם. בגין סירב וטען: "באנו לשרת, לא באנו לרשת…"
באנקדוטה השנייה מסופר כיצד איתן לבני, אבא של ציפי לבני שבעברו היה הקמב"ץ של האצ"ל, הכין רשימת אנ"ש היכולים להחליף את פקידי מפא"י, וגם לכך סירב בגין.
האנקדוטה השלישית היא החשובה מכולן לענייננו, ולעניות דעתי עד ימינו אלה רבים אינם תופסים את משמעותה.
מסופר שם שפרופ' ישראל אלדד פנה לבגין ואמר לו: "אנחנו הבנו אותך, אנו רוצים שתתמוך בנו בדבר אחד – בהוצאת ספרים", ובגין ענה: "אין לנו צורך בזה…"
רבים מהקוראים יחזיקו את ראשם דווקא בגלל שתי האנקדוטות הראשונות ויזלזלו בשלישית (על הוצאת הספרים), אך האמת היא שהיא דרמטית יותר ומעידה על היעדר ההבנה שאין לך דבר פועל, מקדם, מחולל ויוצר יותר מרעיונות ותפיסות עולם. ללא חריש חינוכי ותודעתי עמוק, המבוטא בין היתר בדרישה להוצאת ספרים, לא נוכל לאורך זמן להעמיד דור של צעירים הבטוחים במורשתם, גאים בהיסטוריה שלהם, מעמיקים בתפיסתם ומתוך כך, ורק מתוך כך, פועלים להגשמתה.
(באסלאם יש ביטוי 'אל־ג'האד באללסאן ובלקלם', ובתרגום לעברית: 'הג'יהאד באמצעות הלשון והעט'. כלומר, הנשק המילולי והכתוב שנלווה לנשק הפיסי במלחמה נגד אויבי אללה).

לסיום, קצת תרבות חברים
את חומרת מעשיהם של סופרים שאינם ראויים, כפי שמבטא קרילוב בדבריו, עלינו להחליף באנשי רוח, תוכן, הגות, ספרות, שירה וכדומה, כדי שיביאו לידי ביטוי דברים מרוממים התואמים את רוח האומה ומורשתה. ספרים, רבותיי, ספרים, ולא רק ספרים, אלא מפעל תרבותי שלם נדרש פה.
מהמאמר המפורסם 'התרבות הישראלית' אנו לומדים שזו משמעות המילה 'תרבות' בלעז – culture 'קולטורה', כמו לקלטר בחקלאות. כלומר, להוציא מהכוח אל הפועל את מה שכבר טמון בקרקע. כמו הכלל "חנוך לנער על פי דרכו" המבקש להתאים את החינוך לנפש הילד, כך בחינוך ציבורי כללי – תרבות אותנטית היא כזו המותאמת לרוח האומה לאורך רוב דורותיה.
בקיצור, דרוש תיקון גדול לאחר שנים רבות של צייה ומדבר תודעתי יבש ללא חיוניות. כי כידוע, כשהבור ריק, לא רק מים אין בו, אלא נחשים ועקרבים תודעתיים יהיו בו. (אגב, זה מה שעושה, בהצלחה רבה בעיניי, העלון הזה שאתם מחזיקים בידכם כעת).
כדאי להתכונן לרגע הזה ויפה שעה אחת קודם.
(ובאותו הקשר: בימים אלו מועברת הסדרה 'אומנות כתעמולה' העוסקת בעיצוב תודעה דרך אומנות. עקבו אחר הפרסומים.)