ביקרתי פעם בביתה של קרובת משפחה שמתמודדת לבדה מול כל האתגרים הכרוכים בגידול בן הסובל מפיגור שכלי קשה. גם במרחק של שנים רבות אני זוכרת את המדבקה הממוגנטת למקרר הישן שבמטבחה הדל: "א-לוהים נותן ילדים מיוחדים רק להורים שהוא סומך עליהם שימצאו את הכוחות". בשעתו המשפט ריגש אותי אף שראיתי בו רק מילות נחמה ריקות מתוכן. אבל מסתבר שזו גם אמת מדעית.
ד"ר ג'ורדן פיטרסון הגדיר מחדש את גבולות הפילוסופיה והמדעים, בכך שהצליח למצוא קו מקשר מהותי בין תורת האבולוציה, מדעי המוח, דתות ומיתוסים. ממנו למדתי, שבדנ"א שלנו מקודדות תכונות שנצברו במהלכן של כל דורות האבולוציה. במילים אחרות, כל אחד מאיתנו נולד עם ידע עצום של אסטרטגיות הישרדות מובנות. כל עוד הסביבה שלנו מסודרת ובטוחה, והחברה על כל מוסדותיה דואגת לשלומנו, רווחתנו וביטחוננו – התכונות הללו רדומות. הן מתעוררות לפעולה רק כשאנחנו נוטלים על עצמנו אחריות להתמודד עם אתגרים שמחוץ לתחומי הנוחות. כמעט כל אחד מאיתנו זוכר אירוע בחייו שעורר בו השתאות: "מעולם לא תיארתי לעצמי שהיו בי כוחות כאלו". אולי זו עורמת הטבע או תוכניתו של הבורא. כך או כך, פה טמונה ההבטחה שהורים אשר מקבלים ילדים מיוחדים ימצאו את כוחות האהבה הנדרשים להתמודדות עם הקשיים שמעולם לא חלמו שייאלצו להתמודד מולם.
זו הבשורה הטובה: בכל אחד מאיתנו קיימים כוחות, שאת קיומם נגלה רק אם נעז ליטול מרצון אחריות על משהו שנראה כמעבר לכוחותינו. זה נכון ברמת הפרט וגם ברובד החברתי, ובמיוחד לצאצאי בני ישראל. כל יהודי שחי היום, הוא צאצא לשושלת שמעולם לא נותקה מאז מעמד הר סיני, ונושא את כל העוצמות הנצברות של עמנו לדורותיו. אם היה – ולו נתק אחד – לאורך כל הדורות הללו בשושלת המשפחתית – לא הייתי פה לכתוב זאת. מאחר שנולדתי, אני בהכרח נושאת בתוכי את כל עוצמות הרוח של העם היהודי, את כל הכישורים שנדרשו לאבות אבותיו כדי לשרוד במאבקים והרדיפות. ואם אתם קוראים זאת – כך גם אתם. פיטרסון היה אומר על כך: "זה לא שום דבר. זה משהו, בנאדם!"
כולנו צאצאים של עם ששרד במאבקי קיום ויכול להם. ואין כבירים יותר מהכוחות הרוחניים של עם שלקח על עצמו את האחריות האנושית הגדולה ביותר – להיות אור לכל העמים, שחווה בשל כך את האתגרים הקיומיים האימתניים ביותר ושרד. וכולנו – ללא יוצא מהכלל – צאצאיו. זו האינטואיציה שהייתה לאורסון ולס בצילום הסרט 'האדם השלישי'. כתשובה לחבר שדיבר בגנות המלחמות, אִלתר ולס:
"במשך שלושים שנות שלטון בית בורג'ה סבלה איטליה ממלחמות, טרור ושפיכות דמים, אך העניקה לעולם את מיכלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסנס. בשוויץ היו חמש מאות שנים של דמוקרטיה ושלום – וכל מה שהביאו לעולם הוא שעון הקוקייה".
בתקופות של שלום ושלווה, בחברה מסודרת, מוטב שהעוצמות הללו תישארנה במצבן הרדום. אבל אימהות לילדים מיוחדים מוצאות גם את החוצפה לדפוק על שולחנות, לתבוע תביעות ולחולל מהומות, למצוא את הכוח לעבוד קשה יותר ממה שהאמינו פעם, בעברן האופטימי יתר על המידה, שיידרש מהן; ולא פחות מזה – את האכזריות לתבוע מחסר אונים מעורר רחמים לעשות לבדו כל מה שהוא יכול, גם כשזה כואב לשניהם, כדי להבטיח עצמאות יחסית.
עתה מכאיב לרבים מאיתנו, שנולדו לתוך מדינה שבה הממסד גונן עלינו יתר על המידה, לצאת מחוסר הבגרות שלנו, פרי חינוך קלוקל שהותיר אותנו בדרגת התפתחות ילדותית, משום חונכנו לסמוך יותר מדי על מנגנוני המדינה.
עתה עלינו להתבגר.
אני הושלכתי לבגרות שמעולם לא חפצתי בה, בעקבות טראומת רצח רבין. רק כשהיה מאוחר מדי הבנתי, שלא עשיתי כל מה שיכולתי כדי לתמוך במנהיג שבחרתי ובמדיניות שהאמנתי בה. העובדה שהיום דעותיי שונות רק מעצימה את אשמתי: לא רק שעשיתי מיקור חוץ והעמסתי על ראש ממשלה את כל האחריות להביא לשלום שחלמתי עליו – גם השתמטתי מאחריותי להבין את המציאות בעצמי, והנחתי לפוליטיקאים ולאנשי התקשורת להבנות את דעותיי. ייסורי המצפון לימדו אותי בדרך הקשה שהזנחתי את ייעודי – כאזרחית, כריבון.
הלקח האישי שחצבתי מזה היה שלעולם לא עוד אתפתה להעביר את האחריות האישית שלי לאחרים. כרתי ביני לביני חוזה חדש, שעל פיו כל האחריות על העם, על המדינה, על האנושות בכללותה – מוטלת על כתפיי. כל קלקול מונח לפתחי. כל חטא – לפתחי ירבץ, אליי צועקים מהאדמה דמי אחיי. כל אסון – אשמתי, בשל אוזלת ידי, מחדלי, פחדנותי, עצלותי, הנרפות שבי – כל מה שמנע ממני בשעתו לנקוט את הפעולות שכן היה בידי לעשות, להגן על ראש הממשלה מהמתקפות עליו.
מאחר שברור שאיני יכולה לעשות הכול בכוחות עצמי, הפכתי מייד אסירת תודה לכל מי שנרתם לעשות מלאכה, שלולא הוא – היא הייתה מוטלת ישירות לפתחי. כל מי שפועל לתקן משהו, כאילו התנדב לחסוך ממני את המלאכה; כל מי שיוצא לעמוד עם דגל, בכל צומת – עושה את עבודתי במקומי; כל נער שמתיישב על גבעה מוקפת אויבים – חוסך ממני את הכורח להגן על אדמות המורשת שלי בעצמי; כל אברך שמשמר עבורי את המסורת שניתנה בידי האישית לשמר ולהעביר; כל חייל העומד כל משמרתו; כל מפגין הניצב מול מכתזיות למען צדק לאהוביה; דניאלה וייס וחבריה הקימו את אביתר – במקומי ולמעני. שפי פז מסכנת את חירותה ואת חייה כדי לשמר עבורי את הצביון היהודי במדינתי; החוקר אבי וייס וצוות מתנדבי פרויקט 315 טרחו על מחקר, שלולא הם היה עליי לעשות אותו בעצמי, ללא הכישורים לכך; תודה לא-ל על עו"ד כינרת בראשי – שבזכותה לא הצטרכתי, אני, להקים אולפן פתוח שיחשוף לציבור את עוולות משפט נתניהו; עו"ד נעמה סלע שהצליחה להקים ארגון אפקטיבי להגנה מפני המתקפות על המשפחה. כל מכלול הגנום היהודי לא היה עומד לי לבצע את כל אלו. אבל חובתי האישית היא לסייע ולתמוך ככל יכולתי. וכל זה אמור במיוחד לגבי נבחרי הציבור שבחרתי בהם. הם – יותר מכול – זקוקים לתמיכה התמידית שלי, כדי שיהיה להם הכוח לבצע את המדיניות שלשמה בחרתי בהם. ולחלופין – לבקר אותם כשאינם עושים זאת. זה שונה מאוד מביטויי הערצה או קיטורים ברשתות.
שימורה של ישראל כמדינת חירותו של העם היהודי הוא אחריותי האישית כריבון. זו משמעות המילה 'ריבון' – המחוקק לעצמו את חוקיו, הנוטל את מלוא האחריות על כל תחומי ריבונותו; המבין שכל השתמטות והזנחה היא מחדלו האישי, ושמשמעותו תמיד אחת – אבדון שכל כולו באשמתו. הייתכן לראות זאת אחרת?
זה זמן רב מדי התנמנמנו כתינוק שבע בחיקו החם של הממסד. ובשעה שהתערסלנו בשלווה, גורמים גלובליים רבי־עוצמה עשו לילות כימים לחטוף תחתנו את ה'אם' ולהחליפה ב'הורה 1'. הורה זה, מי יודע מה טיבו? אימא יש רק אחת. 'הורה' הוא רק משבצת תפקיד שניתן להחלפה. אולי הוא הורה של סך כל התושבים? מולדת היא אחת ויחידה. 'מדינה' היא תבנית ריקה מתוכן שניתן להטעין לתוכה כל מיני סוגים של אזרחים. ועתה אנחנו תוהים ובוהים: של מי אתה, ילד? מיהם ילדיה של מדינת 'הורה 1'? אם אנחנו, היהודים, עדיין ילדיה – מדוע היא הפעילה עלינו אמצעי ריגול בטכנולוגיה השמורה כנגד אויב? מדוע התקשורת מפעילה נגדנו לוחמה פסיכולוגית? מדוע המשטרה הורגת בבנינו ואינה מגינה עלינו מפני פרעות לאומניות של עם אחר? מדוע הנחנו לבית המשפט את הסמכות הריבונית שלנו ואת ההגנה על הדמוקרטיה – מפנינו? ואיך ציפינו שאם נעביר לגורמי סמכות את האחריות על חירותנו, עצמאותנו וריבונותנו – לא ניבגד, לאחר שאנחנו עצמנו בגדנו ומעלנו באחריותנו כריבון? זכויות אדם יכולות להיות 'טבעיות' אבל לא הטבע מעניק אותן – אלא הפרט שנלחם על זכויותיו, על חירותו – ומנצח במאבק.
פה אין לנו על מי לסמוך – גם לא על אבינו שבשמיים. אחריות אישית, מתוקף הגדרתה, אינה ניתנת להעברה. גם אם הכול בידי שמיים – יראת שמיים היא בידינו, בארץ. אין ישות, בשמיים או בארץ, שיכולה לכפות – ולו על פרט אחד – להיות בן חורין. מה שהביא את העם הזה לארץ הזו, לשוקת הזו – אין בכוחו להכריח את הפרד לשתות ממנה. והסרבנות שלנו ליטול את מקומנו הראוי בהיסטוריה בהכרח תציב אותנו מול השוקת השבורה.
אבל אם רק נזכור, שא-לוהים נותן תורה מיוחדת וארץ מיוחדת רק לעם שהוא סומך עליו שימצא את הכוחות – נבין שקיימים בתוכנו יחד, בדנ"א של העם הזה, עוצמות רוח להתמודד מול אתגרים מסוג שאולי טרם הכרנו.
לו כל אחד ואחת מאיתנו יראה את עצמו כאילו כל עתיד העם, המדינה, האנושות – תלוי אך ורק בו, וייטול את האחריות הנדרשת – כמה עוצמה, כמה אנרגייה תשתחרר לפתע? כמה כוחות נסתרים המקודדים בנו גנטית יתעוררו לפתע לפעולה? וכשפתאום קם עם – גם השמיים אינם הגבול.
ראיתי פעם תמונת לוויין של כדור הארץ בלילה: צפון קוריאה נראית כמו חור שחור בין ים המדינות המוארות. המערב פוסע בצעדי ענק לעבר צפונ-קוריאליזציה של העולם, ובעיני רוחי, בתמונה הלוויינית העתידית -יש רק כמה נקודות אור קטנות באוקיינוס החשיכה – והן מגיעות דווקא מפה. זאת לו רק נעז ליטול את תפקידנו ההיסטורי והאמוני: עם אחד, במאבק אחד. מי יודע לאן נגיע. אולי אנחנו גאולת האנושות כולה. אור לגויים, בכל המובנים.
