הקדמת גלי בן חורין:
את עמיחי שיקלי שמעתי לראשונה בהשקת 'אסכולת ירושלים', קבוצת החשיבה של האינטלקטואלים הצעירים שלנו, על הגג של יאיר קליינבאום. עבורי היה הערב הזה אירוע מכונן. אפשר לחיות חיים שלמים בתוך להג אקדמי מתמשך של אמיתות אלטרנטיביות, אמיתות חלופיות ושקרים מרהיבים. כל זאת עד שפעם אחת שומעים את הדבר האמיתי: דיבור שבו מתלכדים יחדיו אינטלקט בהיר ורהוט, השכלה רחבה, שכל ישר ולב – במקום הנכון. ואם יותר לי, גם כזה המגיע באריזה נאה.
לקראת יום העצמאות חשבנו שמגיע לקוראי הטור לקבל גם מאיתנו, לשם שינוי, טור חגיגי שמעניק השראה ותקווה, ואז מייד עלה שמו של עמיחי שיקלי. לאחרונה בצעד יוצא דופן בחר פורום קפה שפירא לתמוך במאבקו הפוליטי של ח"כ, אך לא מתוך טעמים פוליטיים, אלא כאות הערכה לאדם ראוי, שעובר מתקפה אישית מתוך מניעים פוליטיים רדודים, בדיוק בשל סגולותיו התרומיות. בעיניי, המאבק כנגד שיקלי מייצג מטאפורית וממשית את המאבק של תרבות השקר כנגד תרבות האמת, את הטירוף הפרוגרסיבי כנגד הבריאות היהודית והציונית ואת הניסיונות הנואלים של שקר להקיא מתוכו את רעל האמת. השבוע שבו פרופסורית מאוניברסיטת תל אביב מצייצת, שקישוט המוסד בדגלי ישראל הוא 'סימפטום למחלה'. ובכן, הרעל שלהם הוא הוא התרופה שלנו, ולטעמנו, שיקלי הוא התגלמות אנושית מופתית לייצוג התרופה.
"וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ… עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בו"
ערב יום השואה 2022. ברקע גל פיגועים שכמותו לא ראינו זה זמן רב, המון ערבי מוסת זועק ברחבת שריד מקדשנו קריאות שמד "חייבר יא יהוד" ומניף את דגלי חמאס, איראן ואש"ף. מוקדם יותר באותו היום הממלכה הפלסטינית של ירדן דורשת בעזות מצח שאין כדוגמתה לשלול מישראל את ריבונותה בהר הבית ולמנוע כניסת יהודים למתחם. התחושה היא שאף שאנו מצוידים במטוסי אף 35, נשק גרעיני על פי פרסומים זרים ותעשיית היי־טק משגשגת, ישראל חלשה מאי פעם.
"יכול להיות ששכחת וזה בסדר, אבל יש כאן עשרות רבות של חיילים שתכף יהיו מפקדים ביחידה מובחרת, הם בוודאי יודעים לענות, אז בהרמת יד – מי מסוגל לתת תשובה לשאלתי?" מאולם מלא הרימו יד בהססנות ארבעה אולי חמישה חיילים, מרביתם, כצפוי, חובשי כיפה או דתל"שים
חולשתה לא נובעת מעוצמתם העדיפה של יריביה, אלא מהתדלדלות רוחנית עמוקה ומתמשכת שהובילה לשחיקה בזהות היהודית ובאתוס הציוני ולאובדן צדקת דרך. את חומרת המצב ניתחה היטב פרופ' רות גביזון כבר בשנת 2009 בריאיון שהעניקה לעיתון הארץ: "אם לא נוציא את הציונות מהתרדמת שבה היא שרויה, אנחנו עלולים להפוך לצלבנים של התקופה המודרנית. אז יהיו לנו עוד כמה ממשלות וננהל עוד כמה מערכות בחירות. אבל לא נוכל לקיים את המפעל הזה, כי הוא בנוי על קרקע לא מספיק יציבה…"
ניסיון להיענות לצו החירום של גביזון מחייב ניתוח של אותה תרדמת שבה מצויה הציונות. שכבת הבסיס היא השכבה החינוכית־תרבותית, עמודי התווך של הבניין. כאן טמונים זרעי המשבר, כפי שהיטיב לנסח הפרופ' אהוד לוז: "המציאות החינוכית מוכרת היטב לכולנו: רובו הגדול של הנוער החילוני המתחנך בבתי הספר הכלליים, מנותק כמעט לחלוטין ממקורותיה של התרבות היהודית… התחושה שאנו נתונים בתוך שבר תרבותי קיימת ולו במעומעם אצל רבים וטובים".
מפגש עם קורס מפקדים באחת היחידות המובחרות בצה"ל לפני כמה שנים כראש מדרשת תבור, סיפק לי המחשה מובהקת לדבריו של לוז, בניסיון להסביר את המניעים להקמת תבור ובראשם אותה תחושה כי אנו נתונים בתוך שבר תרבותי חריף. אחד החיילים התקומם ואמר: "על מה אתה מדבר, אנחנו בפריחה תרבותית". כדי להמחיש את כוונתי שאלתי את אותו חייל האם הוא רואה במשוררת רחל גיבורת תרבות. תשובתו הייתה מיידית: "כן". "האם אתה מכיר את שירה 'עקרה/אורי'?" "כן", הוא ענה. "בסוף השיר", אמרתי לו, "מופיעות השורות הבאות: 'עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה. אֲחַכֶּה לוֹ'. האם תוכל לומר לנו מי הייתה רחל ומדוע היא התמרמרה? מי הייתה חנה ולמה היא התפללה?" החייל שתק. אמרתי לו: "שמע, יכול להיות ששכחת וזה בסדר, אבל יש כאן עשרות רבות של חיילים שתכף יהיו מפקדים ביחידה מובחרת, הם בוודאי יודעים לענות, אז בהרמת יד – מי מסוגל לתת תשובה לשאלתי?" מאולם מלא הרימו יד בהססנות ארבעה אולי חמישה חיילים, מרביתם, כצפוי, חובשי כיפה או דתל"שים. "אתה מבין?" אמרתי לאותו חייל, "הבעיה היא לא שאינכם מסוגלים לקרוא כתב רש"י או דף גמרא – אינכם מסוגלים לקרוא שירה עברית ולהבינה. כך נראה השבר התרבותי. אינכם אשמים בו אבל על הדור שלנו מוטלת החובה לתקן".
ההתיישבות העובדת ויחד איתה השמאל הציוני לשעבר סיימו את תפקידם ההיסטורי. היו מי שחשבו שאת מקומה של ההתיישבות העובדת תמלא הציונות הדתית, אבל זו, הגם שהרימה תרומה מכרעת ליישוב הארץ ולחוסנו של צה"ל, לא השכילה לסחוף אחריה את מדינת ישראל. יתרה מכך: ברגע האמת כמה ממנהיגיה הבולטים בזירה הציבורית המשפטית והפוליטית העדיפו להתכרבל בפינת הליטוף של האליטה הישראלית החילונית
גלישת המהפכה החוקתית אל הפקידות הציבורית
במציאות אין ואקום, ואת החסר בזהות הלאומית היהודית על שלל גווניה ממלאה אש זרה המיובאת מן החוץ תחת השם הכולל 'הקִדמה' או 'הפרוגרס'. ספרו המונומנטלי של הפרופ' היהודי־אמריקני אלאן בלום, 'דלדולה של הרוח באמריקה', פותח בשורות הבאות: "יש דבר אחד שפרופסור יכול להיות בטוח בו לחלוטין: כמעט כל סטודנט הנכנס לאוניברסיטה מאמין, או טוען שהוא מאמין, שהאמת היא יחסית… יחסיות האמת איננה תובנה תיאורטית, כי אם הנחה מוסרית, התנאי לחברה חופשית. כך מכל מקום הם רואים זאת".
אבן הראשה של תרבות הפרוגרס היא היעדרה של אמת אחת, במילים אחרות – היעדרה של אמת. מכאן קצרה הדרך לטשטוש מושגים בכל שדות החיים: הלאומיות היא המצאה, המשפחה – המלצה, וגם החלוקה לגברים ונשים איננה אלא הבניה חברתית. רק לאחרונה למדנו מראש הממשלה החליפי כי "האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי..". ובמכוני מחקר כמו ון ליר, הממומנים מכספי משלם המיסים, לא רואים שום בעיה בקיום כנס שכותרתו 'שואה ונכבה', משל מדובר היה באירועים בעלי משקל זהה.
זוהי השכבה החינוכית־תרבותית של המגמה הפועלת על השכבות שמעליה בשלל מישורים: פוליטיים־מדיניים, משפטיים, בירוקרטיים ואחרים. מערכת המשפט הישראלית מושפעת עמוקות מקו החשיבה הפרוגרסיבי הנוטה לזהות את הציוויליזציה המערבית ככלל והציונות בפרט כמדכאות של מיעוטים ילידיים, שחורים, ובעיקר של הפלסטינים, וזאת כחלק מהפניית העורף לרעיונות הלאומיים שעיצבו את דיוקנו של המערב. ישראל מהבחינה הזו נתפסת כשריד לעולם ישן ולא רלוונטי של מדינות לאום, ומרחיקי הלכת יראו בה שריד לקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון. כשזו התפיסה השלטת, אין תמה שמערכת המשפט ממהרת לשחרר בעונשים מגוחכים פורעים ערבים, שהרי מוסרית הצדק עימם.
בעשורים האחרונים צמחו מגוון תוכניות מנהיגות יוקרתיות המכשירות מאות רבות של בירוקרטים בכירים כדוגמת: מנדל, מעוז, שחרית, ווקסנר ועוד. לכאורה נשאלת השאלה: מדוע להשקיע כל כך הרבה מאמץ בהכשרת ההנהלה הבירוקרטית הבכירה? למה לא להשקיע בשליחי הציבור ובמובילי דעת קהל? חלק מהתשובה ניתן למצוא בדבריה של עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר ומחברת הספר 'בירוקרטיה כפוליטיקה': "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך כדי עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי". למעשה מבקשת זילבר – ויש לציין שמגמה זו ניכרת היטב בשטח – להעתיק את מגמת המהפכה החוקתית של אהרון ברק ממחוזות המשפט אל מחוזות הפקידות הציבורית הבכירה. עכשיו ברור מדוע בחרו לא מעט נדבנים יהודים מעבר לים להשקיע משאבים לא מבוטלים בתוכניות מנהיגות יוקרתיות – זוהי דרך המלך להשפעה על עיצוב המדיניות המעשית של משרדי הממשלה.
בל נטעה, אף אחת מהתוכניות שציינתי לא חרטה על דגלה קידום של השקפת עולם ציונית. את הציונות החליפה החתירה אל 'הטוב המשותף', מושג שנשמע לכאורה ידידותי למשתמש, אך מאחוריו עומדת דה פקטו שלילה של הציונות כתשתית הרעיונית של מדינת ישראל. את לוז ההשקפה הזו היטיב לנסח הסופר והוגה הדעות החשוב אסף ענברי במאמרו המכונן 'נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי': "במדינת ישראל חיים, מלבד הערבים, שלושה עמים יהודיים: עם חילוני, עם חרדי ועם דתי־לאומי. הציונות נכשלה בגיבושם לעם אחד. המסקנה האופנתית היא שעלינו לוותר על רעיון כור ההיתוך למען 'רב־תרבותיות'. זו העמדה הפוסט־ציונית… זר להם (לפוסט־ציונים) הרעיון הלאומי, וממילא – רעיון מדינת הלאום. הם אלרגיים למונח 'עם ישראל'. מי שמדבר על עם ישראל מתויג אצלם כ'ימני', כ'לאומן' או כ'פשיסט'. הם לא מדברים, אפוא, על 'עם ישראל', אלא על 'החברה הישראלית', כאילו אפשר להעלים בהבל פה את השסעים בין יהודים לערבים ובין חילונים לדתיים ולחרדים. זהות לאומית או דתית היא, מבחינתם, רק עניין של שיוך קהילתי. כאזרחים במדינה, אזרחותם ממצה את הגדרתם העצמית; הם 'ישראלים'…"
ביטוי נוסף למגמה זו ניתן היה למצוא בחזון שקידם הצוות שעטף את הנשיא לשעבר רובי ריבלין על בסיס 'נאום השבטים' המפורסם שחילק את החברה הישראלית לארבעה שבטים: חילונים, חרדים, דתיים וערבים, וביקש להציב את חזון 'הישראליות המשותפת' כחלופה לחזון הציוני.
ההתעלמות מ(שומרי)המסורת
שבט אחד חמק מנאום השבטים, שבט גדול למדי המונה על פי סקר פיו שנערך ב־2015 23% מאזרחי ישראל – הציבור המסורתי, שהוא גדול יותר מהציבור הדתי והחרדי המונים יחד כ־18%. לא במקרה בחר הנשיא, ליתר דיוק הצוות שכתב את נאומו, לדלג על הציבור המסורתי, שכן זה מנפץ את חזון הישראליות המשותפת לרסיסים בדבקותו ועקשנותו לשמור על זהותו היהודית והציונית הפשוטה.
במשך כמה דורות, מימי העלייה השנייה ועד לשנות השבעים, הייתה ההתיישבות העובדת עמוד האש לפני המחנה. היא יישבה את הספר, עיצבה את הנהגת המדינה ושלחה את מיטב בחוריה אל קו האש. מלחמת יום הכיפורים חוללה שבר עמוק בהתיישבות העובדת וסדקה את האמונה בצדקת דרכה. שנים ספורות לאחר המלחמה הגיע המהפך הפוליטי, ובמלחמת שלום הגליל כבר ראינו לראשונה ניצני כפירה בציונות, סירובי פקודה של מפקדים בכירים וצמיחה של אתוס חדש, אתוס השלום שהחל עם הקמתה של תנועת שלום עכשיו והגיע לשיאו בחתימה על הסכמי אוסלו עשור מאוחר יותר. אתוס השלום עלה בלהבות באינתיפאדה השנייה, ומאז הוא נחלתם של עיתון אחד ושתי מפלגות קטנות המונהגות בידי כמה תל אביבים. ההתיישבות העובדת ויחד איתה השמאל הציוני לשעבר סיימו את תפקידם ההיסטורי.
את מקומה של ההתיישבות העובדת תפסה במובן מסוים הציונות הדתית אולם הגם שהרימה אז והיום תרומה מכרעת לישוב הארץ ולחוסנו של צה"ל לא הצליחה לסחוף אחריה את המוני בית ישראל ולצערנו חלק קטן ממנהיגיה בשנים האחרונות העדיף ומעדיף להתכרבל בפינת הליטוף של אותו חלק באליטה הישראלית החילונית הנושא את חזון "הישראליות המשותפת", עם החבר'ה מקורס טיס והסיירת.
ההתיישבות העובדת ויחד איתה השמאל הציוני לשעבר סיימו את תפקידם ההיסטורי. היו מי שחשבו שאת מקומה של ההתיישבות העובדת תמלא הציונות הדתית, אבל זו, הגם שהרימה תרומה מכרעת ליישוב הארץ ולחוסנו של צה"ל, לא השכילה לסחוף אחריה את מדינת ישראל. יתרה מכך: ברגע האמת כמה ממנהיגיה הבולטים בזירה הציבורית המשפטית והפוליטית העדיפו להתכרבל בפינת הליטוף של האליטה הישראלית החילונית
המסורתיים – אל הדגל
האחריות מוטלת כיום על עמך ישראל, על היהודים הפשוטים, שהוטלה עליהם משימה שהם לא בחרו בה להיות עמוד האש לפני המחנה והם עומדים במשימה הזו בגבורה: מחנכים את ילדיהם לאהבת ישראל, שולחים את בניהם לקו האש וממאנים לכרוע ולהשתחוות לרוחות הזמן. הם לא מבינים – ובצדק – את המושג 'ישראליות משותפת', הם רואים את עצמם בפשטות כעם ישראל. תפיסת השבטים זרה לחלוטין לציבור המסורתי, שהוא למעשה נקודת המפגש בין הציבור החילוני, הדתי והחרדי, התחנה המרכזית של עם ישראל. ואולם כדי שהציבור המסורתי יוכל למלא את ייעודו, עליו לפעול במלוא המרץ כדי להעמיק את יסודותיו ולהרחיב את שורותיו. עליו להכשיר הנהגה, לייצר מוסדות ותנועות חינוכיות ולהשקיע את עיקר מאמציו בדור הצעיר. גם המסורתיות עלולה לגווע אם היא לא תטופח.
מקורה של החולשה שמקרינה ישראל הוא באובדן צדקת הדרך ובהתחזקות הלך הרוח הפוסט־ציוני בחלקים נרחבים באליטה החילונית המאיישת עדיין את מרבית מוקדי הכוח של מדינת ישראל באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט ובביורוקרטיה הבכירה. ואולם החולשה הזו איננה נחלתו של רוב עם ישראל. עתיד ישראל ועתידה של הציונות תלוי היום יותר מכול ביכולתו של הציבור המסורתי לעבור לעמדת ההובלה ולהעמיד אליטה אלטרנטיבית שתשכיל לאחד בין חילונים, דתיים וחרדים בכוחה של אמונה עמוקה בצדקת דרכה של הציונות, בכוחה של אהבה למסורת ישראל ובכוחה של מתינות.
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ".
(מתוך ספר עמוס – הפטרת פרשת קדושים)
