הרב עזרא היימן, ישיבת ההסדר יפו
כבר זמן רב הלכי מחשבה פוסט־מודרניים מחלחלים ומכרסמים בתודעה הציונית של אנשי ימין ציונים ודתיים.
מצד אחד הם ממשיכים לטעון בכל ליבם שהם ציונים, אך מאידך גיסא הציונות הופכת להיות אצלם לנרטיב בלבד, שמפנה מקום לנרטיבים אחרים וסולל את הדרך למדינה רב-לאומית־תרבותית.
זה מה שחולל נאום השבטים של ריבלין (שוודאי יטען שהוא ציוני), וכבר משתמשים בנאום הזה בעולם המדיניות הציבורית כדי לייצר אתוס חדש, רב־לאומי ושבטי במקום אתוס ציוני שכביכול 'מדיר מיעוטים'.
הפנמת השלב השני מובילה בהכרח להפיכת הצדק מערך אובייקטיבי שראוי להילחם עבורו, לסיפור אישי, כדי לאפשר מקום שוויוני לצד השני לקרוא לעצמו 'צדק'. במקרה שלנו היא מובילה להתקפלות והפיכת החזון הציוני מאתוס מכונן של עם ישראל בארץ לנרטיב פנים־קהילתי של הקהילה היהודית. התוצאה היא הפיכת ישראל למדינה רב־לאומית.
בשבוע שעבר פרסם מתן כהנא פוסט אשר גרם לי להבין שמפלגת ימינה גולשת מהר מאוד במורד הזה. בפוסט ניסה מתן להצדיק את השותפות בהובלת המדינה יחד עם רע"מ ומועצת השורא, אף שהוא דווקא מודע היטב לעובדה שערביי הארץ לא מקבלים את קיומנו כאן.
בפוסט הוא טען שאומנם "אני ואתם מאמינים שזו הארץ שלנו… וזה הכול טוב ויפה… אבל זה ממש לא מרשים את בני הדודים שלנו מישמעאל, שמבחינת הנרטיב שלהם נפלנו עליהם משום מקום וגירשנו אותם… בואו לא נזלזל בהם לחשוב שהם הולכים לוותר כל כך מהר".
מוסיף מתן ב'פיכחון' כביכול: "אולי גם אתם חולמים חלום כזה שבו הערבים יחליטו יום אחד להגר מכאן… ואז אנחנו מתעוררים ומבינים שאף אחד לא הולך לשום מקום… וצריך למצוא דרך להתנהל בסכסוך הזה".
המסקנה של מתן היא, כאמור, שותפות קואליציונית עם רע"מ ומועצת השורא ושחייבים לפחות לנסות. מה שמפליא כל כך בדברים האלה הוא שכהנא מצד אחד מודה שפניהם של ערביי ישראל אינן להשתלבות במדינת העם היהודי, ובאותה נשימה הוא אומר שאין ברירה והם כאן כדי להישאר, וצריך למצוא דרך להסתדר עם זה ולשתף אותם בהנהגת המדינה.
תודעת הצדק הסימטרי
נתחיל מהמסקנה: מתן כהנא – והקול שהוא מייצג – צועד בראש מורם אל ויתור מוחלט על החזון הציוני כאתוס המכונן של מדינת ישראל.
הוא נגרר לכך בשקיעה תודעתית בתוך חשיבה פוסט־מודרנית של צדק סימטרי, שבמקרה שלנו הוא סוג של מנגנון השמדה עצמית מתוחכם.
מנגנון ההשמדה העצמית פועל בתחילה לא לשלול את הלגיטימיות של הצד שלך, אלא רק לכרסם במוחלטות שלו.
זה הולך ככה:
השלב הראשון הוא כלפי חוץ רק תיאור עובדתי: "אתה אומנם לגמרי בטוח בצדק שלך, וזה בסדר גמור, אבל לפחות תכיר בעובדה שגם הצד השני בטוח בכך באותה מידה. והוא לא הולך להיעלם ולא לוותר. עצימת עיניים איננה פתרון".
אך אחרי שהשלב הראשון הופנם, השלב השני מתבקש מאליו: "אתה זכאי לגמרי להחזיק בתפיסת הצדק שלך בסיפור, אבל לפחות תהיה סובלני לכך שגם הצד האחר זכאי לתפיסת הצדק שלו". או בגרסה רכה יותר: "ייתכן שאתה באמת צודק, אינני שולל זאת, אך ייתכן שתפיסת הצדק שלך איננה מועילה לפתרון הבעיה".
השלב השני הסתתר כל הזמן בשלב הראשון, אך היה זקוק לזמן כדי להתגלות והיה זקוק לתיאור ה'עובדתי' לכאורה, כסיפור כיסוי זמני.
הפנמת השלב השני מובילה בהכרח להפיכת הצדק מערך אובייקטיבי שראוי להילחם עבורו, לסיפור אישי, כדי לאפשר מקום שוויוני לצד השני לקרוא לעצמו 'צדק'. במקרה שלנו היא מובילה להתקפלות והפיכת החזון הציוני מאתוס מכונן של עם ישראל בארץ לנרטיב פנים־קהילתי של הקהילה היהודית. התוצאה היא הפיכת ישראל למדינה רב־לאומית.
אולי כהנא לא התכוון להיגרר לשם. לי זה ממש לא משנה. את השלב הראשון הוא הפנים לגמרי. הוא מוביל אותנו בהכרח גם לשלב השני. כהנא אינו מדבר על מיעוט שמתכוון להשתלב במדינת העם היהודי, אלא על מיעוט שמשתמש באזרחות כדי לחתור תחת זהותה היהודית של המדינה. כהנא מספסר במדינת הלאום של העם היהודי עם מיעוט שגם הוא מודה שאינו מכיר בקיומנו.
וכמוסיף חטא על פשע, כהנא מתלונן שאולי זה ייכשל כיוון ש"משני הצדדים יש שעושים הכול כדי לקלקל". באמת? זו הסיבה? מי הם שני הצדדים שעושים הכול לקלקל? האם זה כמו "הקיצוניים משני הצדדים"? נראה שכוונתו לשונאי ישראל בצד אחד החפצים להשמיד את מדינת ישראל, ורוב עם ישראל מהצד השני החפץ בחזון מדינת העם היהודי ולא מועצת השורא. באמת מתן? עד לשפל הזה ירדת?
הפיכת הציונות לנרטיב אישי
אכן, יש סכסוכים שהשיטה הזו של הכרה בסיפור של האחר עשויה להצליח בהם. למשל, שתי חבורות נערים שהגיעו למגרש כדורסל השכונתי ורוצות לשחק בו. כל אדם בוגר מבין שלפעמים אין כאן צד אחד בסיפור, ומוטב שידעו להתחלק בצורה כלשהי על השימוש במגרש.
הבעיה מתחילה כשאתה משתמש במתודה הזו במאבקים צודקים באופן מובהק. למשל, האם כהנא גם אומר: "לאנסים יש גם הנרטיב שלהם, ואלפי שנים הם לא ויתרו עליו, ולא נראה שהם הולכים לוותר. כדאי שנכיר בכך. אפשר לחלום בלילה שיום אחד כל האנסים ייעלמו מכאן. ואז אנחנו מתעוררים ומבינים שאף אחד לא הולך לשום מקום. מי שלא מבין את זה, לא באמת דואג לנשים אלא סתם טיפש"?
או: "לכנופיות הפשע בחברה יש הנרטיב שלהם. מי שחושב שהם מתכוונים לוותר עליו הוא לא לוחם בעד משילות אלא טיפש. אפשר לחלום שיום אחד כנופיות הפשע פשוט יהגרו מכאן, אבל אז מתעוררים ומגלים שהם כאן כדי להישאר. כדאי שנכיר בעובדות"?
ברור שסוג דיבור שכזה מוביל מייד להשלמה עם קיומם של אנסים וכנופיות פשע. צורת החשיבה הפוסט־מודרנית גרמה לנו להשתמש במתודת ההסתכלות של סכסוך נערים על מגרש הכדורסל בכל סוג של סכסוך. אין צדק ואין צד צודק. יש שתי קבוצות ושני נרטיבים, ואין ברירה אלא לגשר ביניהם. ובמאבק הלאומי על זכות קיומנו בארץ, התוצאה היא ויתור על מדינת העם היהודי.
והנה מה שתודעה כזו מעוללת למחשבה ציונית ימנית של אנשים טובים שבסך הכול רצו להגיע הביתה בשלום: היהודים בהחלט יהיו זכאים להמשיך לספר את הנרטיב שלהם ולחגוג את יום העצמאות הפרטי שלהם (עם הלל שלם בברכה!) בקהילות שלהם עם דגלי ישראל. זה לגמרי נרטיב הצדק שלהם וזכותם המלאה לא לוותר עליו. אבל המרחב הציבורי במדינת ישראל לא יהיה שייך לעם היהודי. לשם מוביל אותנו כהנא כשהוא נכנס לאלונקה עם רע"מ באותה רוח התנדבות כמו שנכנס אליה עם חבריו בסיירת. מתן מלא בשני המקרים באותה רוח התנדבות אקטיביסטית למען המדינה. השאלה היא – מדינה של מי?
אולי כהנא לא התכוון להיגרר לשם. לי זה ממש לא משנה. את השלב הראשון הוא הפנים לגמרי. הוא מוביל אותנו בהכרח גם לשלב השני
צדק סימטרי כמנגנון השמדה
אבל זה לא רק ויתור מוחלט על החזון הציוני של העם היהודי לטובת מדינה דו־לאומית, אלא שילוב של חזון החותר תחת עצם קיומנו. בנרטיב של הצד השני אין מקום כאן לישות יהודית לאומית כלל, בשום צורה. בניגוד למה שמתן טען במאמר, שהבעיה מבחינתם היא ש"נפלנו עליהם משום מקום וגירשנו אותם מאדמתם" עם הסיפור הציוני שלנו, לסכסוך אין שום קשר לבתים שהיו פעם בבית גמליאל או שייח' מוניס, ושהיו שייכים פעם למישהו בשם אחמד, אלא להתנגדות דתית עמוקה לעצם הרעיון של קיום יהודי לאומי בארץ ישראל.
ההתנגדות שלהם לעצם קיומנו הובילה להצטרפותם לתנועה הנאצית בהנהגת המופתי ולניסיון להשמיד אותנו ממש, ניסיון שנגמר בהחרבת אותם בתים בשייח' מוניס ובבית גמליאל, ובריחה (וגם גירוש) של חלקם. נראה שכהנא מקבל את העובדות של הנרטיב השקרי הפלשתיני (הוא רק מוסיף שלנו היה חזון צודק משלנו שהצדיק מבחינתנו מעשים אלה). איך כהנא הידרדר להזיות האלה? אולי האוויר הדליל בשחקים גרם לו לשכוח את שיעורי ההיסטוריה מהתיכון? כמדומני שגם לזה הוא פשוט נגרר מתוך שבי בתודעת הצדק הסימטרי של החשיבה הפוסט־מודרנית, במסגרת ההכרח להכיר ב'עובדות' הנרטיב של הצד השני.
וכמו תמיד בחשיבה פוסט־מודרנית, המטרה הגלויה היא לייצר סימטריה בתפיסת הצדק. המטרה הנסתרת היא לערער אותך מספיק מבפנים כדי לחסל אותך. הצד השני יודע לנצל זאת היטב. כהנא נפל חזק אל רשתה של חשיבה זו. למה?
כהנא קורא לזה "הזדמנות שאסור לנו להחמיץ בלי לפחות לנסות". כל מי שחי כאן בזמן אוסלו, חייב להתחלחל למשמע משפטים כאלה. את מחיר הדמים של פוליטיקאים קלי דעת שעפים על עצמם שילמנו כבר ביוקר עם ריבית. זה הזמן לעצור.
היהודים בהחלט יהיו זכאים להמשיך לספר את הנרטיב שלהם ולחגוג את יום העצמאות הפרטי שלהם (עם הלל שלם בברכה!) אבל המרחב הציבורי במדינת ישראל לא יהיה שייך לעם היהודי. לשם מוביל אותנו כהנא כשהוא נכנס לאלונקה עם רע"מ באותה רוח התנדבות כמו שנכנס אליה עם חבריו בסיירת
להשתחרר מתודעה נרטיבית
מתן כבר הוציא מהתחנה את רכבת הוויתור על החזון הציוני. ייתכן מאוד שהוא היה טייס מצטיין ותרם רבות למדינת ישראל, אך כמנהיג ציבור הוא נכנס מהר מאוד לוורטיגו, והוא מוביל אותנו להתרסקות נוראית.
מתן, נצח ישראל לא ישקר. עמים, תרבויות ודתות לא השלימו עם קיומנו אלפי שנים, הרבה יותר מ־74 שנה. ולעם ישראל יש הרבה יותר אורך רוח מקלי דעת שמוכנים לקפל את החזון של העם היהודי ולהיכנע למי שגם אתה מודה שאינו מקבל את קיומנו.
החזון שלנו למדינה יהודית בארץ ישראל איננו נרטיב אישי. הוא צודק באופן מוחלט, ועם ישראל ייאבק להמשך מימושו כמו שעשה זאת עד היום. הוא גם מביא בשורה טובה מאוד לעולם וישמח לשלב את מי שרוצה להיות חלק ממנו ולא לחתור תחתיו. נרטיבים הצוררים את קיומנו הם מרושעים, ונפעל למגרם, בעזרת ה' ובעזרתנו, בדיוק כמו שקרה ל'נרטיבים' של מצרים, יוון ורומי, שהחזיקו מעמד הרבה יותר מ־74 שנים.
