הצלחתו של המיזם ההזוי לאיסוף תרומות לחווארה מייד לאחר הרצח הנורא, אינה תופעה בודדת. מיתוס לא מודע שרוחש מתחת לפני השטח בציבור, הפעיל את אותם המונים שהתקווה היחידה, קלושה ככל שתהיה, למגר אותו היא בהצפתו לסף המודע.
נרטיב, סיפור מכונן, מיתוס – כל אלו הם מקור ההנעה לפעולות האדם. לעם ישראל יש נרטיב מוכר וידוע, כתוב, מסופר ומגולם בטקסים קבועים. תולדותיו של העם מונצחים בספר שממנו נחצב המוסר התרבותי שלנו. כל אלו יחד הם הנרטיב המיתולוגי בבסיס האופי הקולקטיבי היהודי: דתי, חילוני ומתבולל כאחד.
אלא שהפרויקט החילוני הוא דווקא ניסיונו של האדם להשתחרר מהמשא הכבד של המיתוס ולהמציא את עצמו מחדש. הפרויקט ההרואי הזה נכשל באופן טרגי.
ההומניזם היה הסיפור המכונן שאמור היה להחליף את הסיפור הדתי ולאחד את העולם החילוני. אלא שהיום הולך ומתברר שערכו של סיפור מכונן, עיקר משמעותו, הוא דווקא ב'משא' שביקשנו להשיל – העומק ההיסטורי שבו, בעצם התמדתו לאורך דורות רבים מאוד.
מסתבר שבני אדם לא מסוגלים לתפוס את המציאות ללא נרטיב־על כלשהו, ומכאן שגם האדם החילוני מופעל בהכרח על ידי מיתוסים, רק שלהבדיל מהדתי, הוא אינו מכיר אותם ומכחיש את קיומם. כמו הדתי, גם לו יש אמונות. אך שלא כאדם המאמין, הוא מכחיש את קיומן (אחרת לא היה חושב שבכוחו לברוא את עצמו), והוא לא יכול לבחון, לעדכן או לשנות אותן. הנרטיב שמפעיל חילונים נותר באפלת הנפש, מקובע כביום היוולדו, משפיע אך אינו מושפע.
המיתוס שגרם לישראלים רבים לתרום בנדיבות פיצוי למחבלים הוא מיתוס שמוטבע, באשכנזים בעיקר: 'מיתוס הגרמני שלא שתק'. המיתוס הזה מוטבע גם בנפש הפרטית שלי. בילדותי, בעקבות ספרה של מניה לוי 'הלינו אותי לילה', כרתי חוזה עם האישה שאהיה בבגרותי. השבעתי אותה שלא תתבהם בבגרותה כמו אותו זוג פולני, שהשליך לרחוב את היהודייה היתומה ופיצה את בתו הביולוגית בגור כלבים כתחליף.
שהרטוריקה שלהם רוויה בדימויים מהשואה, והם נוטים לתאר את המציאות כתיאטרון שבו הם מגלמים את חסידי אומות העולם ואנחנו לוהקנו לגלם בהזיה הנעימה שלהם את הגרמנים השותקים אל מול פשעים כנגד האנושות
חוזה שנערך בילדות הוא מיתוס מכונן אישיות, גם – ואולי במיוחד – אם נשכח. ההחלטה עצמה ראויה בתכלית. אבל יש בה גם צד אפל. הציווי לחיות על פי מיתוס גבורה עשוי לפתות את האדם להבנות לעצמו מציאות מדומה שבה הגבורה המסוימת הזו יכולה לבוא לידי מימוש גם כשאין סיבה ממשית לעמוד באתגר הנורא. כך למשל נראה שקרה למתנגדי גירוש המסתננים, שהרטוריקה המתלהמת שלהם רוויה בדימויים מהשואה, והם נוטים לתאר את המציאות כתיאטרון שבו הם מגלמים את חסידי אומות העולם ואנחנו לוהקנו לגלם בהזיה הנעימה שלהם את הגרמנים השותקים אל מול פשעים כנגד האנושות של הצוררת הגדולה שפי פז, אישה בת שבעים, בת לניצולי שואה, שאת האלימות שהם מפעילים כלפיה הם מדמים כמעשה גבורה. אחד מהם התנפל עליי באחת ההפגנות: "תתביישי לך! גם ההורים שלי היו פליטים!" אם תמשיך להציף את ישראל בפליטים, רציתי לענות לו, גם נכדיך יהיו פליטים… אבל אי אפשר להתווכח עם הזיה.
פסיכוזת 'הגרמני שלא שתק' השתלטה במהלך השנים על השיח, עד שרבים היום רואים את ייעודם כמי שמגלם בתיאטרון האבסורד את גבורתו במאבק כנגד הצורר הציוני למען היהודי האמיתי – הפלסטיני, המסתנן, המחבל
פסיכוזת 'הגרמני שלא שתק' השתלטה במהלך השנים על השיח, עד שרבים היום רואים את ייעודם כמי שמגלם בתיאטרון האבסורד את גבורתו במאבק כנגד הצורר הציוני למען היהודי האמיתי – הפלסטיני, המסתנן, המחבל.
כמו קביעתו האווילית של סגן הרמטכ"ל לשעבר, על 'זיהוי סממנים נאציים' בחברה הישראלית שאינה אלא השלכה של הזיה אישית על המציאות. לא תתפלאו לדעת שהוא ניצב היום בראש ההפיכה השלטונית. בעיני רוחו הוא נאבק באומץ לב יוצא דופן בדיקטטורה אכזרית, אומץ שניזון בעיקר מידיעה ודאית ששום סכנה לא נשקפת לחייו, לחירותו ואפילו לא לפנסיה התקציבית שלו, ושהאלימות הפשיסטית מגיעה רק מהמחנה שלו.
ההמונים הפחות אמיצים ממנו הם אלו שרק תרמו למחבלי חווארה במטבעות שעליהן טבוע משפט בלתי נראה: "אני הגרמני שלא שתק" שלא נועד באמת לרווחתם של הערבים אלא להזנת הזיית גבורה ילדותית.
כותרת משנה
מיתוס חילוני מכונן נוסף הוא מיתוס המהפכה הצרפתית, שטופח בכוונת מכוון על ידי אנשי אקדמיה שעדיין חולמים על מהפכה קומוניסטית. ברוב המקרים תולדות המהפכה הצרפתית מוגשים לסטודנטים כסיפור גבורה של עם היוצא מעבדות לחירות תוך כדי הצנעת היות התקופה כאוס של טרור רצחני שהסתיים בעריצותו הקיסרית של נפוליאון. המיתוס, כפי שמסופר, מלהיט את הדמיון של דורות סטודנטים המזדהים עם גיבוריה הרצחניים, בגיל שבו פועם יצר המרדנות ההרפתקנית, עם ההבטחה המגולמת בו – רשות לפרוק דחפים אלימים.
מיתוס 'המהפכן משחרר האנושות' התגלם במחאת 2011, שם עדיין בא לביטוי רק ברטוריקה רוויה במושגים מושאלים מהמהפכה הצרפתית, במיצגים סמליים כגון ניתוץ פסלי ה'מלך', גיליוטינות (שהוצדקו כ'קוצץ סיגרים'), בסובלנות כלפי אלימות 'מוצדקת' ובהתקרבנות מעושה
מיתוס 'המהפכן משחרר האנושות' התגלם במחאת 2011, שם עדיין בא לביטוי רק ברטוריקה רוויה במושגים מושאלים מהמהפכה הצרפתית, במיצגים סמליים כגון ניתוץ פסלי ה'מלך', גיליוטינות (שהוצדקו כ'קוצץ סיגרים'), בסובלנות כלפי אלימות 'מוצדקת' ובהתקרבנות מעושה על אלימות משטרתית שחבל שלא הייתה כלל בנמצא. משום ששם נפרץ הסכר. המהפכנים בעיני עצמם הבינו שהשלטון מהסס מלאכוף עליהם את החוק, ומכאן שום דבר לא עמד עוד בפני ההידרדרות לפסיכוזה המונית.
על תפיסת המציאות שלהם השתלטו אז כליל כמה אשליות: האשליה המגוחכת של השכבה הפריבילגית ביותר כאילו הם קורבנות מנוצלים; אשליית תדמית הגיבורים המתנפצים למותם על חומות הבסטיליה; תחושת החירות של פריקת עכבות תרבויות. ב־2020, בהפגנות בלפור, כבר ראינו חגיגה של נסיגה המונית לברבריות פראית אלימה וחושנית, של אנשים שבלבלו בין תחושת שחרור שנובעת מפורקן כל עול, לבין מאבק אמיתי למען חירות אמיתית. כך כל הדרך עד לגילום תיאטרלי טקסי של פריצה ל'בסטיליה', צעד מסוכן נוסף במימוש השאיפה לרצוח את משפחת נתניהו על ידי המונים הנתונים להשפעת הזיה כאילו הם גיבורי מהפכה שהתקיימה לפני יותר ממאתיים שנה. למתבוננים מבחוץ נראו אירועי בלפור כתיעוד אותנטי של ריטואל פגאני בשבט פראי אדם פרימיטיביים.
עם כל הגיחוך שבדבר, מדובר בסכנה קיומית ממש: מסה קריטית של המונים הפועלים כמהופנטים על ידי הזיה, שתבוא על סיפוקה רק בגילום, סמלי או ממשי, של כל אירועי המהפכה ההיא, שמשמשת להם השראה לא מודעת. הרצח כבר נכתב על קיר הבסטיליה, שחזורו הוא רק עניין של זמן.
בתחילת רדיפות נתניהו, בסמינר על המהפכה הצרפתית, הקשה המרצה המרקסיסט: "מדוע אנשי המהפכה הצרפתית הוציאו את המלך להורג אף שכל משפחת המלוכה הייתה כלואה במרתפי הארמון?" וענה בעצמו: "כדי שלעם לא יהיה למי להתגעגע, והוא לא יתפתה להשיב את גלגלי המהפכה לאחור".
הסיבה, או הפרשנות של המרצה, שאובה כמובן מהמיתוס התנ"כי הגדול בתולדות האנושות על עם שיוצא מעבדות לחירות, והכולל בתוכו גם את אפשרות החרטה והחזרה לאחור: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". המרצה לא אמר מילה על נתניהו. המסר עבר לכולם: גם אם נתניהו ינוצח בבחירות, העם עלול להחזיר אותו. לכן, אם לא ניתן לחסלו באמצעים משפטיים ולהשליך לכלא, אין מנוס מלחסלו. המשאלה הרצחנית המודחקת בקושי הסירה השבוע עוד עכבה והתירה להמונים
לשחק בהתזת ראש. המונים מצאו את עצמם נסחפים, כמעט מאגית, למקום שבו 'מטפלים' בראשה של רעיית ראש הממשלה, מקצצים במספריים חדים את שער ראשה. היה נראה שהם נהנים מכך. שמישהו יספר להם שתת־המודע שלהם גרר אותם לאירוע שמדמה השתתפות קהל בעריפת ראש. הלא־מודע ממזג תדיר מושגים דומים כמו 'חפיפת ראש' ו'עריפת ראש'. זה מקור העונג הפרברטי שחוו שם.
כיתוב מתחת לתמונות: ראו את הטקסט המלווה: "מנסים לדכא את מתנגדי ההפיכה באלימות". דומה שהביביסטית לשעבר מיכל שיר עברה לחיות בפנטזיה המיתולוגית עד כדי כך, שלא שמה לב שבמציאות הנוכחית לא היה כל דיכוי אלים.
כיתוב תחת התמונה: ותודה לאייבי בנימין, חבר 'יש עתיד', על יום שלם שבו חגג עם עשרות תמונות מבזות על חשבון ראשה של שרה נתניהו, שבהן הסגיר את כל תוכני תת־המודע שלו: שרה כ'חזיר' – שם גנאי לבורגנות, אויבת המהפכה, ותמונה עם פריזורה בסגנון מרי אנטואנט, שראשה הותז במהפכה
את כל ההתרחשויות הללו מלבה הסתה חסרת אחריות מצד כל מנהיגי השמאל בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת, בין היתר בשתילת דימויים ממיתוס המהפכה. זה מעיד בבירור על קיומה של מטרה:
בניית נרטיב מצדיק אלימות כהכנה נפשית לביצוע הפיכה שלטונית באמצעות טרור. זוהי שיטה בדוקה ומוכרת לסוגסטיה המונית שאת חלקן תיאר פרויד בספרו משנה 1921 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני'.
בעבודת מחקר שהגשתי לפני כמה שנים לאוניברסיטה, ניסיתי להראות שהספר הזה לא ניבא את בוא הנאציזם אלא שימש כחוברת הנחיה להפעלת סוגסטיה על ההמון. אלו אותן שיטות שמופעלות היום על הציבור והן יעילות בעיקר על הציבור האשכנזי, בין היתר בשל אמונת השווא של רבים מהם כאילו הם היחידים שלא נסחפים עם הזרם, תוך כדי טיפוח מיתוס 'הגרמני שלא שתק' – גם כדי להגביר את השנאה למדינה הנאצית וגם משום שהיהירות שבאמונה שהם מוגנים מפני שטיפת מוח הופכת אותם לקורבנות הכי נוחים שלה.
עם כל הגיחוך שבדבר, מדובר בסכנה קיומית ממש: מסה קריטית של המונים הפועלים כמהופנטים על ידי הזיה, שתבוא על סיפוקה רק בגילום, סמלי או ממשי, של כל אירועי המהפכה ההיא, שמשמשת להם השראה לא מודעת. הרצח כבר נכתב על קיר הבסטיליה, שחזורו הוא רק עניין של זמן
המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלשלטון לא נותרה כל ברירה. עליו לדכא ביד קשה כל התפרעות ולבסס מיידית הרתעה אפקטיבית שתוציא לכל עבריין את החשק להיות גיבור. מתינות אינה אופציה, אכיפה מהוססת מדי רק תלבה את האלימות עד לכדי אובדן שליטה, כאוס, טרור הכולל עריפת ראשים ממשית. זה הזמן ליישם במדויק כל אחת מדרכי הפעולה שאותם אנשים עצמם המליצו בכל השנים לבצע במתנחלים בכלל ובקורבנות ההתנתקות בפרט.
