בן יעקב סבו
לאחרונה מצאתי את עצמי משתכנע מאשתי לבוא למפגש בין אנשי שמאל לימין ברמת אביב. המטרה המוצהרת הייתה להפגיש בין צדדים בעם ישראל לשיח שרחוק מההתכתשות הפוליטית. המטרה הפחות מוצהרת של המפגש הייתה להצליח לשכנע לדחות את התיקונים המוצעים במערכת המשפט.
במפגשי שיח דומים הזדמן לי להיות בעבר. בדרך כלל ארגנו אותם אנשים מצד המחנה היהודי, שהצליחו במקרה הטוב למצוא מעט אנשי שמאל שלא היה להם ממש מה לעשות עם זמנם. מכיוון שהפעם אורגן המפגש על ידי אנשי שמאל כדי להשפיע, הגיעו אנשים רציניים משני הצדדים, כולל אנשי ציבור.
אז מהי 'הידברות'? לא יודע. לא באתי כדי להיענות לאיומי הפרוטקשן האלים שלהם ולא כדי לראות איך אפשר 'להיפגש באמצע' כאילו אנחנו השבטים המסוכסכים של נאום ריבלין. כן באתי מתוך רחמים על מחלת הרוח והתודעה שהתפשטה אצלם. באתי פשוט להגיד את האמת כפי שאני מבין אותה באופן הכי ישיר, בהבנה ברורה שבלעדיה הם אבודים.
כארבעים־חמישים אנשים ישבו במעגל ודיברו למיקרופון לפי תור. השיח כלל בעיקר התדיינות על פרטים בתיקון המשפטי המוצע וכן תלונות משמאל על 'דורסנות' החקיקה, שנענו בתשובות מימין על שאין אח ורע לדורסנות השמאל.
השאלה שעמדה תלויה ומסנוורת בחלל החדר היא – מה כבר מחבר אותנו יחד אם לא היה אויב משותף?
הרגשתי שאנחנו לא נוגעים בנקודה. הרי הדקדוקים בתיקון לא רלוונטיים – מי שמתנגד לה מתנגד לכולה, ומי שבעדה בעד כולה ואף יותר. ברור שיש פה משהו עמוק הרבה יותר.
גם הטיעון ש"עשו לנו" בגירוש, באוסלו, באלטלנה… לא רלוונטי – "אז עכשיו אתם נוקמים?" נשאלה השאלה פעמים מספר.
אנחנו מדברים על דמוקרטיה ועל צדק, אבל יש פה פיל בחדר שמקטב בין הדעות. ואנחנו לא מדברים עליו.
הפיל הזה הוא הפיל היהודי. ואם אדייק יותר – הפיל הזה הוא השאלה על יסוד המוסר.
הרגשתי שאנחנו לא נוגעים בנקודה. הרי הדקדוקים בתיקון לא רלוונטיים – מי שמתנגד לה מתנגד לכולה, ומי שבעדה בעד כולה ואף יותר. ברור שיש פה משהו עמוק הרבה יותר.
יהדות כפולקלור או יהדות כמוסר?
בואו נעזוב לרגע את הקרנות הזרות, את המהרסים מבפנים, הסוחטים והמגלומנים, את כל אותה שכבת הגמוניה שמתחזקת את פעולות ההרס הפרוגרסיבי־משפטי.
בואו נדבר רגע על כל שאר האנשים המתנגדים. אלו שאתה פוגש במילואים, בעבודה, ברחוב.
אם היית אחד מהם, והיית חושב ובטוח לחלוטין שהולכת לקום פה איראן או ברית המועצות, ברור שהיה נכון להתנגד. אם היית יכול בדיעבד לעצור את ההפיכה הקומוניסטית רגע לפני התרחשותה, לא היית עושה זאת? מאות מיליוני נרצחים ועבדים היו חבים לך את חייהם.
ואם היית חושב שרק בג"ץ טוטליטרי כמו שיש היום הוא הוא המגן האחרון, לא היית שומר עליו בכל הכוח? ברור שכן.
לא מעניין שזה מנותק מרצון העם הריבון. ולא מעניין שזה נעשה במחשכים. ולא מעניין שבאמת פישלו וגירשו אתכם בגוש קטיף. ולא מעניין שזה רק תיקון קטן ומתון כרגע… הרי גם מדרון חלקלק מתחיל בצעד אחד קטן.
ולכן השאלה פה היא לא שאלה של חוק, לא של פרוצדורה, לא של צדקנות היסטורית ולא של דמוקרטיה. כל אלו הם פרטים מעשיים, אבל לב השאלה היא שאלה של מוסר. ובשם המוסר צריך לדבר.
נקודת לחיצה
"אל תראו אותי ככה", פתחתי ואמרתי. "בנעוריי הייתי פעיל בשומר הצעיר. למדנו את כל תורת המרקסיזם. יצאתי לשנת שירות. כשגדלתי שמעתי הרבה טיעונים שלא הסתדרו לי. שמעתי שמכיוון שאברהם אבינו היה פה, זאת הארץ שלנו, ולא הבנתי למה זה אומר שאנחנו יכולים לדכא מיליוני ערבים, ושמעתי שזאת מדינה יהודית, אוקיי, אבל למה זה אומר שאנחנו צריכים להעליב או לפגוע באנשים עם נטיות הפוכות? ולמה זה שעשו לנו דברים, באושוויץ או להבדיל בגוש קטיף, זה אומר שאנחנו יכולים לעשות רע למישהו אחר?" שמתי לב למבטים מהנהנים. "אלו בדיוק שאלותינו!" ציינה אחת מהשמאל.
"ואז זכיתי להכיר את היהדות. דרך עיון ומתינות שדרשו עמל, שמתי לב, ששורש כל דבר מוסרי שאנחנו מכירים מגיע דווקא מהיהדות. אני עוד לא מדבר על הערך החם של המשפחה. ואני עוד לא מדבר על המקום העוטף של הקהילה. ואני לא מדבר על הערך של אהבת ישראל ואהבת כל האדם. ואפילו לא על הערך של תיקון המידות, כל מיני מושגים שלא הכרתי אותם. אחח תיקון המידות… לא להתלונן ולנסות לשנות את האחרים, אלא להביט פנימה ולתקן את עצמי… איזה חידוש זה היה למרקסיסט שמאלני מהפכני כמוני. כל הזמן לתקן את עצמך.
ואפילו ברמה המדינית. אפרופו אנחנו עוסקים בענייני משפט פה, עם ישראל הביא לעולם את רעיון השלטון המוגבל. בעולם של פרעה, אחשוורוש, היטלר וקים ג'ונג איל, אומות תמיד חיפשו ותמיד יחפשו טוטליטר עריץ להישען עליו באופן מוחלט. כזה שיהיה מעל החוק הפורמלי. כזה שהוא החוק. אך עם ישראל הוא היחיד שהביא לעולם את המלחמה בעריצות. לא כמאבק כדי להחליפה בעריצות מסוג אחר, אלא בעצם העריצות. אפילו המלך מוגבל על ידי חוק התורה. בעולם שבו המלך מוגדר כאליל, מאצילה תורתנו למלך לא סמכויות, אלא בעיקר הגבלות וחובות אישיות. לא ירבה לו כסף – כלומר סחיטת מס מוגזם מהעם. לא ירבה לו סוסים – צבא פרטי להגנה מפני רצון העם. לא ירבה לו נשים (מלך מתחתן עם בנות מלכים) – קוסמופוליטיות 'ניידת' מנוכרת לעם. ועוד דבר – החזק ולמד את ספר התורה בכל רגע, כי הוא הוא המחזיק אותך.
אבל עזבו רגע את כל אלו. הדבר החשוב שעם ישראל הביא לעולם הוא תודעת צלם האלוקים שבאדם.
לא זכויות אדם. לא לא. צלם אלוקים שבאדם. סיימנו הרגע מונדיאל שנפל בדיוק בשעת נר ראשון של חנוכה. מי ראה פה את המונדיאל? בשביל להקים את המונדיאל הזה הומתו ששת אלפים וחמש מאות עבדים. אני לא ראיתי שום משחק. כשמתרחקים מתודעת עם ישראל עוד ועוד, מאבדים את תודעת צלם אלוקים שבו נברא כל אדם ואדם. ואז בשביל ספורט או בשביל איזו אידאולוגיה מזדמנת, אפשר לפורר מיליוני בני אדם. הרי הם סתם בשר קרוץ חומר. התשובה לכך איננה זכויות אדם, אלא אך ורק צלם אלוקים שבאדם.
ככל שתרבות רחוקה ונאבקת יותר בעם ישראל – זה נהיה אצלה מטושטש. סין וצפון קוריאה. גרמניה שרואה את עצמה כהפך הקוטבי ליהדות. אירופה ואמריקה שמנתקות את עצמן מהמסורת הנוצרית, הענף החולה והאלילי של היהדות, לתוך ליברליזם פרוגרסיבי שהגיע בינתיים לסירוסי ילדים. פרופסורים שמזמינים אנשים להפגנות עם דגלי ארגון הטרור אש"ף – השואף באופן מוצהר לזרוק לים את כל היהודים, ולכרות ראש לכל בעלי הנטיות ההפוכות.
כי מהי תודעת צלם אלוקים שבאדם לעומת רעיונות נאורים כל כך כמו 'זכויות אדם', 'דמוקרטיה ליברלית', ו'אנטי־פשיזם'? מה יתועדף במבחן הסבירות של השופט הנאור?"
פתאום התחילו צעקות. פעם ראשונה ויחידה באותו ערב. "זה לא נכון! זה לא רלוונטי. דיברת יותר מדי. קחו לו את המיקרופון!"
"ואו, כנראה נגעת להם בנקודה. אדם צועק את שחסר לו", לחשה לי אשתי.
גם הטיעון ש"עשו לנו" בגירוש, באוסלו, באלטלנה… לא רלוונטי – "אז עכשיו אתם נוקמים?" נשאלה השאלה פעמים מספר.
מהמסדרון אל הטרקלין
אחרי המעגל הרשמי התחילו שיחות המסדרון. במסדרון, כידוע, כבר מדברים על הכול. "אני חייבת להבין, מה כל כך הפריע לכם במה שנאמר?" שאלה אשתי את הצועקים העיקריים.
"אממ.. זה חרג מהנושא של הערב", התחמקו.
"תגידו רגע, מהו הדבר שממנו אתם כל כך מפחדים?" היא המשיכה להקשות.
"שיפגעו בזכויות אדם, שיפגעו בנשים, כפייה דתית, שיגבילו את חיי. קחו לדוגמה – שנה הבאה 40% מכיתה א' יהיו חרדים. זה נורא".
"ואי ואי אם הייתם אומרים את זה על ערבים. אבל נניח שזאת עובדה, מה תעשו עם זה? תהרגו את החרדים?"
"אם אתם תמשיכו ככה, תהיה פה מלחמת אחים".
"מעולה, אם זה מה שאתם רוצים, אנחנו לא מפחדים. אבל אחרי שננצח מה אתם רוצים?" שאלתי בחיוך.
"אם לא נלמד איך לחיות ביחד, אנחנו כבר לא נהיה פה".
"תראו", הרגשתי שהשיחה צריכה סיכום, "בסוף אני לא אעצור אתכם ולא אנסה לשכנע. אני פשוט אגיד לכם את האמת. אין עניין לנסות 'לחיות ביחד', 'להיפגש באמצע', 'דתיים וחילונים'. הנושא שלכם הוא לא אם יהיו עשרים, ארבעים או שמונים אחוז חרדים. וגם לא אם בוועדה יהיה עוד שופט או עוד שר. העניין שלכם הוא האם אתם חלק מהסיפור היהודי. האם הוא נוכח באופן משמעותי, אהוב, מכובד, בתודעה שלכם. אתם פה רק בגלל זה. ואתם לא תהיו פה בלי זה. אבותיכם שמרו על זהותם היהודית ולא התבוללו במשך אלפי שנים כנגד כל הסיכויים, ובאו דווקא לארץ ולא לשום מקום אחר בעולם רק בגלל הסיפור היהודי. תחליטו איפה אתם שמים את עצמכם ואת ילדיכם מול זה. בלי זה אין לכם קיום פה, ואני לא מתבייש להגיד לכם את הדברים. צריך להכריז על זה בכיכרה של עיר.
עם זאת, שיהיה ברור: ברמה הפרטית בוודאי שאין שום צורך לכפות. אם אני אכריח מישהו להניח תפילין הוא אפילו לא קיים מצווה. הוא חייב לרצות בזה. אלו שני העמודים שעליהם המדינה היהודית עומדת. זהות יהודית שורשית אלוקית מוחלטת, יחד עם חירות אישית שלך לבחור איפה אתה נמצא על הסקאלה הזאת. יכול להיות שתחליט ללכת לפי שיטות הרב מרדכי אליהו ויכול להיות שתהיה יותר נמוך בסקאלה. זה עניין רק שלך".
שקט השתרר.
"תגיד", הרימה עיניים נרגשות המארגנת של הערב הזה מהצד השמאלי. "איך אני יכולה להצביע למה שהרגע תיארת?"
אנחנו מדברים על דמוקרטיה ועל צדק, אבל יש פה פיל בחדר שמקטב בין הדעות. ואנחנו לא מדברים עליו
אחרית
אז לא, אנחנו לא 'השבטים המסוכסכים', ואנחנו לא כאן מכוח איזו 'אמנה חברתית' של ג'ון לוק או רוסו, כאילו יש פה מיליוני בני אדם שנקלעו לכאן במקרה. מכיוון שכך, האחדות בינינו לא מתבטאת בחוקים ולא תלויה בהם. היא תלויה אך ורק בסיפור המשפחתי היהודי המשותף שלנו. סיפור שנמצא בו הרב עובדיה, רבי עקיבא, אברהם אבינו והקב"ה כמובן. לכן כל התפשרות על השארת דיקטטורה שתפורר את הסיפור שלנו, איננה חמלה או הקשבה כלפי השמאל, אלא דווקא איבוד שלהם והתעללות בנו. ומי שמבין את זה, לא נלחץ מכל שטות.
