בשנים האחרונות מצאתי לי תחביב – לחפש ולמצוא כיצד ביטויי (תת) התרבות הפוסט־מודרנית מופיעים במציאות ומשפיעים על כל חיינו. זהו אתגר מרתק החושף לא פעם את 'היד שמנענעת את העריסה' את ה'מאחורי הקלעים' העמוק המניע את גלגלי המציאות. ממליץ לכם לנסות.
וכך, כבכל שנה לקראת עשרת ימי הזיכרון והתשועה הבאים עלינו לטובה, כדאי שנבחן את התזוזה הדרמטית שחלה באופן שבו אנו מציינים את הימים החשובים הללו.
עקרונות התפיסה הפוסט־מודרנית ברורים: החלש הוא הצודק, הכוח והעוצמה בזויים, שוויון בין קורבן למקרבן, טשטוש עובדות היסטורי שיטתי, לאומיות מגונה, יחסיות ערכית (רלטיביזם), אוניברסליזם על חשבון ייחודיות לאומית ועוד.
בואו נצא לסקירה תמציתית ולא מדויקת בעליל ממעוף הציפור, ונביט על השינויים הללו.

תחנה ראשונה: יום הזיכרון לשואה ולגבורה

השואה הייתה אקורד הסיום לתהליך גלות ארוך שמבחינה לאומית נמשל למכת מוות עבור העם היהודי. פעם אלו היו דברים פשוטים לכל בוגר מערכת החינוך הישראלית.
עם ישראל נתדלדל והפך לאבק מבחינה לאומית. הוא היה ללא כבוד לאומי, ללא יכולת הגנה עצמית, ללא ריבונות וללא נוכחות משמעותית בקרב העמים. כאומה, לא כפרטים. את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בראשית הדרך היינו מציינים כצברים עוקצניים בתחושת בושה בריאה והכרחית על המקום השפל שאליו הגענו כאומה. היה ברור, למרות פולמוס רחב בנושא, שזוהי תקופה אפלה שיש לנו ללמוד ממנה בצורה אמיצה ונחושה, בלי טשטוש ובלי מכבסת מילים על 'מורכבות', גם אם לעיתים הדבר היה קשור בפגיעה כואבת בשורדים. (יודגש חזור והדגש: איננו שופטים אף אחד מהפרטים; הסיפור פה הוא לאומי ולא פרטי).

הדבר העצוב ביותר הוא שאם זה היה ויכוח אזרחי פתוח על המסרים הראויים להילמד – מילא, אבל כשהצבא, האמון על עוצמה, כוח והפעלת אלימות באופן חוקי, הוא נושא הלפיד של המסרים הללו, מישהו אצלנו איבד את זה לגמרי

ליום השואה הצטרפה גם 'הגבורה' כדי לציין שלצד הליכה כצאן לטבח היו יחידים שבחרו לקום ולקחת את גורלם בידם, לקום ולהילחם. מעשי הגבורה הללו היו מעט שבמעט ורחוקים מלתאר את האופן שבו הגיבה האומה בכללותה בכניעה ובצעידה אל מותה.
בכרוז המחתרת בגטו וילנה נכתב כך: "אל נלך כצאן לטבח… אחים, טוב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים". ובנאום שנישא בליל ההחלטה על המרד בגטו ורשה באותה שנה, אמר יצחק צוקרמן: "אנחנו נישמד, דין הוא שנישמד. אך הכבוד יינצל. ימים יבואו ויזכירו: קם לו נוער לעם זה, חסר הישע, והוא הציל את כבודו ככל שהיה לאל ידו".
וכך, לאורך השנים, במקום לזכור את אחריותם הבלעדית של הנאצים, את מעשי הגבורה של חלוצים מעטים ואת המקום השפל שאליו הגיע העם היהודי וללמוד מזה, אנו מוצאים שיח המדגיש את העובדה ש'כולם היו גיבורים' ללא יוצא מן הכלל, או גרוע מכך – כ'לקח לאן ניתן להתדרדר כשיש לנו כוח ועוצמה' ("זיהוי תהליכים" כינה זאת יאיר גולן), או את מטבע הלשון המחרידה, כאילו שבכל אחד מתחבא נאצי קטן. מי שאומר זאת, ייתכן שאצלו הנאצי לא קטן… וכדאי שייזכר בפתגם "כל הפוסל במומו פוסל".
ניכר שהמסר המשמעותי והפשוט ביותר שהיינו צריכים ללמוד מהשואה הוא מה עלול לקרות לאומה ללא כוח, עוצמה ויכולת פיסית לעמוד על נפשה ולהביס את הקמים עליה ובמקום זאת התחלנו לאמץ מסרים פסאודו־הומניים מופשטים ברוח ערכים אוניברסליים מדומיינים. למעשה, אם 'ערכים אוניברסליים' נמדדים על פי כמות האוחזים בהם ולפי אורך הזמן הרב ביותר בהיסטוריה, אין מנוס מלהגיע לכלל מסקנה שאנטישמיות היא הערך הכי אוניברסלי מכולם. כך למשל משתמשים בציניות בהשוואת ילדי מסתננים לילדים יהודים בשואה, ובהכנות למשלחות צה"ל לפולין עוסקים בשיח על מוסר מנותק. "על המפקד להבין ולהסביר לפקודיו את הצורך במימוש ערכי מוסר כלל־אנושיים המבוססים על צלם האדם וכבודו" – מתוך מצגת הכנה למשלחת.
נקודה נוספת המודגשת כיום, היא תפיסת השואה כעוד אחד מאסונות לאומיים של ג'נוסייד ולא כאירוע ייחודי שאין דומה לו בהיסטוריה, ולכן הלקחים – זהירות משנאת האחר ומגזענות – רדודים וחסרי משמעות אמיתית.
זכורני כיצד בצעירותי בצבא, כחלק מעיסוק ביום השואה ומשמעותה, דיברה המדריכה במכון מפורסם על קריאות גזעניות של אוהדי בית"ר ירושלים ומצאה זיקה ישירה בין זיכרון ולקח השואה לאירוע זה. הרי ברור, זה מתחיל במגרש הכדורגל של האוהדים הכי מזוהים מבחינה לאומית ומסתיים בקרמטוריום ובורות הריגה… כמה מתוחכם.
הדבר העצוב ביותר הוא שאם זה היה ויכוח אזרחי פתוח על המסרים הראויים להילמד – מילא, אבל כשהצבא, האמון על עוצמה, כוח והפעלת אלימות באופן חוקי, הוא נושא הלפיד של המסרים הללו, מישהו אצלנו איבד את זה לגמרי.

תחנה שניה: יום הזיכרון לחללי צה"ל

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יום דיכאון ואבל. יש בו בוודאי ממד עצוב, לא רק עבור המשפחות השכולות, אלא עבור האומה כולה המרגישה לרגע אחדות מופלאה כמשפחה אחת גדולה. יום הזיכרון הוא יום מלא הוד וחרדת קודש שבו האומה אמורה להעלות על נס את זכר הנופלים ולהדגיש את העובדה כי חירות נקנית בדם. עצמאות וחירות לא ניתנות על מגש של כסף, יש להילחם בעבורן, ואם צריך – אף למסור את הנפש מבלי למצמץ.
הדגשת גבורתם של מי שזכו לאחוז בנשק וללבוש מדים והדגשת מסירותם הן מסרים חינוכיים הכרחיים לקיומה של כל אומה, ודאי לאומה קטנה ונרדפת שאין דור שלא קמים עליה לכלותה ויש לה בשורה גדולה עבור כל האנושות.
"במלחמות גם המנצח מפסיד", כך פנה שר הביטחון רא"ל לשעבר בני גנץ לנשיא רוסיה פוטין וחשף את תפיסתו העמוקה והעקומה ביחס להפעלת צבא. לא פלא אם כך, שלאחר 'צוק איתן' השתתף בקונצרט יהודי ערבי להרוגי 'צוק איתן'. אוי, הסימטרייה…
לאור תפיסה שכזו קמות יוזמות מתעתעות ומבלבלות של מסעות גיבוש וריפוי של צוותי לוחמים לחו"ל לעיבוד 'החוויה הטראומתית' שחוו בצבא, כאילו מדובר במציאות דיכוטומית. כך מוחדרת התפיסה הרואה בעיסוק הצבאי גנות, וחבורת גברים לוחמים וקשוחים הופכת לחבורת מסכנים שיש לתת לה סעד וסיוע עקרוני וקבוע ולא תמיכה עדינה ודיסקרטית רק למי שזקוק לכך. ואם אינך בטוח מהי תחושתך, אל דאגה! כבר יהיה מי שיסביר לך שעליך לחוש רק רגשות שליליים וקשים ולא מציאות המורכבת גם מסיפורי גבורה, התעלות מוסרית וניצחון ההופכים אותך לאדם חזק וטוב יותר, לא פחות.

לא 'החמצה' ולא 'אפר ואבק' יש כאן, אלא חיבור אל הנצח, אל הנקודה הכי פנימית והכי מרכזית שיכולה להיות – מוות על קידוש השם. ו'שם' כמובן הוא תוכן ומהות שבאו לידי ביטוי באלפי שנות היסטוריה מפוארת

העיסוק בתקלות מבצעיות מצערות, בשכול הפרטי של המשפחות, ב'החמצה' של גדיעת חייהם של הנופלים ובפריטה האינסופית על נימי הרגש הדקים עושה עוול לאומה כולה ואפילו למשפחות השכולות עצמן, היות שאובדנן והמחיר שהן שילמו אינו פרטי אלא כללי.
הדבר בא לידי ביטוי בשירו הנוראי של ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, 'ההחמצה', כשעוד משך בעט הסופרים. לא פעם שמעתי את השיר הזה בטקסי יום זיכרון צבאיים מדכאים המשדרים מסר אחד, כשם השיר – החמצה. (אחרי טקס כזה לך תדבר על גבורה ומסירות נפש.)
אומנם לא ביקשתי את רשותכם, אך הרשו לי לתבוע את עלבונה של האומה ושל המשפחות השכולות גם יחד על החרפה הזו. לא 'החמצה' ולא 'אפר ואבק' יש כאן, אלא חיבור אל הנצח, אל הנקודה הכי פנימית והכי מרכזית שיכולה להיות – מוות על קידוש השם. ו'שם' כמובן הוא תוכן ומהות שבאו לידי ביטוי באלפי שנות היסטוריה מפוארת. ולא זהו המקום להרחיב.

תחנה שלישית: יום העצמאות

יום העצמאות וחיבורו אל יום הזיכרון הם הכרחיים וראויים. הנופלים לא נפלו בתאונות עבודה ולא כתוצאה ממוות סתמי חס ושלום. למרות הקושי של המשפחות השכולות היקרות יש לזכור שזהו יום לאומי ולא פרטי. המשפחות זוכרות את יקיריהן כל השנה; לאומה כולה יש יום אחד כזה. החיבור בין הימים מבטא את הזיקה ביניהם – "בדמייך חיי". ולכן ניכר שביום זה זקיפות הקומה והדגשת הצלחת המפעל הציוני שנשען על היסטוריה יהודית ייחודית ועשירה הוא המסר הראוי ולא חיקוי זול, מלאכותי וחסר ערך.
נוסף על כך, החייאת שפת התנ"ך והפרחת השממה, החיבור מחדש למסורת, קיבוץ הגלויות, ערכי המשפחה היהודית שהיוותה את העוגן אשר האומה נבנתה עליו, מימוש חזון הנביאים לפני אלפי שנים בתעשייה, בכלכלה ובחקלאות, ממש מול עינינו, כאן ועכשיו. בקיצור, כל מסר שידגיש כיצד אנחנו חוליה אחת בשרשרת ארוכה וכננס על גבי ענק, הוא מסר ראוי, לעניות דעתי.
אל תיתנו לרוח העוועים של התקופה, הנושבת כרוח פרצים, לשחק לכם עם העבר כמאמר המפורסם: "העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור, ורק העבר משתנה בלי הרף".

סיכום

לפני יציאה למשלחות צה"ל לפולין הייתי נוהג לשאול את פקודיי את השאלה הפשוטה הבאה: "מה הקשר בין נסיעה לפולין לצבא מנצח?" כדי שיזכרו לכל אורך המסע את מטרת שליחותם ולא יתבלבלו ממסרים מעוותים.
לסיום, כך כתבתי למשפחות שכולות במשלחת משותפת לפולין לפני שנים אחדות:

• "מה הקשר בין המשפחות השכולות למסע לפולין?
• אפשר לומר בציניות שתפקיד המשפחות השכולות הוא לסחוט מאיתנו עוד קצת רגש ועוד דמעה כדי להתגבר על הקרירות והציניות שבחיינו.
• אבל אפשר להסביר גם אחרת, עמוק יותר:
• עם ישראל בישר לעולם את בשורת המוסר, את בשורת החסד, כתפיסה המרכזית שדרכה ייבנה העולם. 'עולם חסד ייבנה' – כך כתוב וצרוב בעיקר על לוח ליבנו הפרטי והכללי.
• בשם הנקודה הזו אנו חיים, בשם המלחמה נגד הנקודה הזו רצחו את אבותינו, בשם הנקודה הזו הקמנו מדינה, ובשמה אנו אף מחזיקים בצבא לוחם, מקצועי, מוסרי ומיומן.
• ובשם הנקודה הזו גם נפלו מטובי בנינו. הם אחזו בחרב ולבשו מדים כמייצגים של אותה נקודה עמוקה ושורשית, נקודה שכדי להנחילה לעולם צריך לעיתים גם להילחם ולעמוד על נפשנו.
• לאור זאת ניכר חוט אחד חורז את כל מהלך חיינו, שרשרת אחת ארוכה שבשפיץ שלה נמצאים חיילי צהל, כאלה שמאפשרים את קיומה של אותה נקודה.
• ובשפיץ של השפיץ נמצאים אתם, בני המשפחות השכולות שלא ברצונכן, כעדות חיה לכך ש'נצח ישראל לא יינחם ולא ישקר כי לא אדם הוא להינחם'.

מצדיעים לכם".