גלי בת חורין
כתיבת טור שבועי קבוע היא ברכה שאולי לא כתובה בתנ"ך, אבל אם הייתי שרת החינוך זה הדבר הראשון שהייתי קובעת – על כל תלמיד ותלמידה להגיש מדי שבוע חיבור אישי.
אנחנו חיים בתוך סיפור. לסיפור יש נרטיב פנימי מתמשך, שמכתיב את העלילה וצובע לאורה את האירועים המזדמנים בפרשנות הפנימית. לרוב אין לנו מושג מהו. הכורח לכתוב מאלץ אותי לנסח את עצמי כך שהתכנים הפנימיים שלי צפים מתהום הלא־מודע, וכך עם הזמן מתחיל להתבהר איזה קו פנימי עקבי, שנגלה רק אם חוצבים אותו מתוך סך כל האירועים. הוא חרישי מכדי שניתן יהיה להבחין בו באירועים מבודדים, והוא נגזר רק מתוך תמצית כלל החוויות כולן. הוא אינו קיים בתודעה המודעת, ומה שכן קיים בה, ברוב המוחלט של המקרים הוא מלאכותי ומזויף. אדם יכול לספר לעצמו על שהוא מונע מתוך רצון לעשות את הטוב. הסיכוי שזה באמת נכון מקרי בלבד.
חובת כתיבה שבועית אישית הופכת את אירועי החיים הממשיים למסע לחיפוש משמעות. אני מקלידה שורות אלו ביושבי מול מחשב, אבל תוכנן, שנכתב ושנמחק, מלווה אותי בכל שעות היממה, כסומא הנחבט שוב ושוב בקירות עד שמתגלה לו פתח או שביל. אם עשיתי עבודה ראויה – מתגלה שביל שהיה שם תמיד, מקדמת דנא. ואם לא היה שם, אין הוא שביל ממשי.
מדהים כל פעם מחדש לגלות כיצד ברגע שרגליי דורכות על אדמת השומרון, כל הכובד הזה מחליק ונושר מעליי באחת, הנפש מתרוננת והגוף חדל מלהעיק.
התופעה המוזרה הזו מתרחשת בכל פעם בשומרון מאז שביקרתי שם לראשונה בגיל חמישים. קשה לי לתאר אותה, ועוד יותר קשה לי להאמין בה. אבל גם להכחישה קשה. לפני כמה שנים, בעומדי לראשונה על הר כביר, משקיפה אל הר עיבל והר גריזים, חשתי לפתע קלילות, כאילו כל שנות חיי הממשיות – על משקעיהן, סבלותיהן וצרותיהן – היו אך כימים אחדים, נטולי חשיבות וחסרי משקל
אני כותבת ומספרת מגיל צעיר מאוד, כך שמסע החיפוש אחר נרטיב פנימי הפך להרגל, אבל כל עוד האמנתי שהסיפור שלי מתחיל ברגע שהגחתי לאוויר העולם, מהתמונה הפנימית שעמלתי כל חיי למפות נעדרו נקודות ציון מרכזיות. קצת כמו לנסות לנווט בין רחוב ביאליק לרחוב טשרניחובסקי מבלי לדעת באיזו עיר מדובר. רק בשנים האחרונות הבנתי שהסיפור האישי שלי מתחיל עם הולדתו של העם שלי.
אתמול נכחתי בטקס הנחת אבן הפינה לספרייה חדשה בשומרון. נגררתי לשם על כורחי, סוחבת על כתפיי משא עייפות, מועקות שונות וטרדה פיסית קלה אך מעצבנת. מדהים כל פעם מחדש לגלות כיצד ברגע שרגליי דורכות על אדמת השומרון, כל הכובד הזה מחליק ונושר מעליי באחת, הנפש מתרוננת והגוף חדל מלהעיק.
התופעה המוזרה הזו מתרחשת בכל פעם בשומרון מאז שביקרתי שם לראשונה בגיל חמישים. קשה לי לתאר אותה, ועוד יותר קשה לי להאמין בה. אבל גם להכחישה קשה. לפני כמה שנים, בעומדי לראשונה על הר כביר, משקיפה אל הר עיבל והר גריזים, חשתי לפתע קלילות, כאילו כל שנות חיי הממשיות – על משקעיהן, סבלותיהן וצרותיהן – היו אך כימים אחדים, נטולי חשיבות וחסרי משקל. כך חשתי שוב גם אתמול בשומרון. התרווחתי על סלע שטוח, מתאים בדיוק למידות גופי, שכמו המתין שם אלפי שנים לשובי. הייתי שוב בבית. במקום הטבעי שלי, כאילו מעולם לא נעדרתי.
והיו שם נאומים. בכולם נאמרו אותם דברים שגם אני חוזרת ואומרת – שיש לנו כוח עצום כאומה, שיחד נוכל לכול. האזנתי להם ממקומי על הסלע שלי, ופתאום נדמה היה לי שחסר בנאומים משהו מהותי, שקיים במקום ובאנשים אך לא בא לביטוי המדויק בטיעונים.
כמה ימים קודם לכן זכיתי לכבוד המופרז לשאת דברים בירושלים בכנס אנשי רוח למען עשיית צדק לאהוביה סנדק, לצד אנשים נכבדים כרב דרוקמן, פרופ' אלישע האס, פרופ' טליה איינהורן ונכבדים נוספים. כל אחד מהם הביא לביטוי את אותו רעיון, שגם אני כתבתי והתכוונתי לומר – שכוחנו באחדותנו.
ימים אחדים לפני כן שמענו אצלנו בפורום קפה שפירא גם את דבריו מעוררי ההשראה של תא"ל אפי איתם – שגם הוא קרא לאחדותנו.
מוקדם יותר באותו יום נרצחו יהודים בבאר שבע. נודע לי בכנס שהמשטרה נטלה את נשקו של הגיבור שחיסל את המחבל. כשהסביר שהנשק חיוני להגן על חייו מנקמת דם, הוצע לו, בציניות בלתי נתפסת, שישכור לעצמו חברת שמירה.
האזנתי לרב דרוקמן שדיבר מדם ליבו על העוול הנורא שהביא למותו של נער, אך הפציר שנזכור גם את הטוב – את נס הקמתה של המדינה. אלא שלאור ההתנהלות של המדינה אני כבר לא לגמרי בטוחה שהיא אכן קיימת. שהרי המשמעות האלמנטרית ביותר של 'מדינה' היא חוזה בין כל הפרטים לבין השלטון, שבו כל פרט מתחייב להניח את נשקו, לוותר על זכותו וחובתו להגן על עצמו, חייו ורכושו, תמורת ההבטחה שהשלטון יגן עליו ויגבה עבורו את נקמתו. כשה'מדינה' שולחת את גיבוריה לשכור שירותי הגנה פרטיים, היא מצהירה למעשה שהיא אינה מדינה כלל ועיקר. שהיא מפירה את החוזה הבסיסי ביותר שלה אל מול אזרחיה/נתיניה.
אחדות בעלת משמעות
כשהגיע תורי, השלכתי את הנאום המוכן מראש, הקורא לאחדות. משום שהבנתי שאחדות כשלעצמה היא שום דבר; המדינה עצמה היא אחדות, אך כל עוד הפרט אינו ריבון – אינה אלא אוסף אחיד של שום דבר.
ומי אשם בכך? לא ה'מדינה'. מדינה היא רק סך כל הפרטים בה. הפרט אשם בהכרח. הפרט הוא הישות הריבונית שבכוחה לבצע בחירה. 'מדינה' היא מושג מופשט. כל אחד מאיתנו אשם משום שלא היינו ריבון. הרשינו למדינה שלנו להתדרדר למצבה הנוכחי, בשתיקה, בנרפות, בעצלות, באדישות, בספקנות ומתוך מורך לב. במצב עניינים שכזה 'כוחנו באחדותנו' אינו אלא כוחו של עדר כבשים להצטופף יחד אל מול השוחט. ההבטחה לכוח באחדות של פחדנים נרפים היא הבטחת שווא – מנחמת, אך מסוכנת.
מה עושים? איך מונעים מ'המדינה' להמשיך להרוג בנערינו, להפקיר את חיינו, להרוס את יישובנו ולנקום בגיבורינו?
באותו יום ניצלתי את הנסיעה לירושלים להיפגש עם אדם יקר, חרדי שהגיע מרחוק וגמר אומר בליבו לסייע לנשמתי למצוא את מקומה הטבעי באמונה היהודית. בשעתו שאל אותי אותו אדם אם יש לי חמשת החומשים. עניתי שלא, וקיבלתי ממנו תנ"ך במתנה. האמת היא שיש לי יותר מספר תנ"ך אחד בבית, רק לא ידעתי שחלק ממנו נקרא גם 'חמשת החומשים'…
נוסף על כך הוא תרם ביד נדיבה לפורום ורק ביקש שאקרא מדי יום פסוק אחד בלבד. הייתי כנה עימו – אמרתי שזה לא יקרה. אבל שכחתי לקחת בחשבון שלתודעה שלי יש חיים משלה, נרטיב משלה שאינו מחויב למקטע המזערי הזה שנמצא על מסך התודעה המודעת.
כי אתמול, כשעשיתי את דרכי מהשומרון, ביתי המיתולוגי, בחזרה לביתי הממשי בכפר סבא, הרהרתי עמוקות בחוויה שעברתי בימים האחרונים, באנשים שפגשתי, בתחושות ובמסקנות – בין היתר מתוך כוונה לכתוב אותם לטור זה, בתקווה שיימצא רעיון מאחד ועקבי לתקשור עם הקורא. לפתע דחף את עצמו משפט מחמשת החומשים לקדמת התודעה, מבלי שאבין מה הוא רוצה ממני.
בתחילה צף הכול על זרם תודעה. עיבדתי את חוויית רוממות הרוח שחוויתי בשומרון. חשבתי בזעם עד כמה בלתי מתקבל על הדעת שמדינת ישראל בכלל מעלה על דעתה למנוע הקמת יישובים בארץ ישראל, לא כל שכן להרוס אותם, לא כל שכן להרוג נער, ועוד כזה שבונה את הארץ, או להפקיר את גיבוריה. אלו פעולות שניתן לייחס לסטרא אחרא, ורק אז זה הגיוני. ניסיתי גם לרדת לפשר האהבה שהציפה אותי אל אנשי השומרון שהיו שם. מה זיהיתי בהם באופן כה בלתי אמצעי עד שחשתי חיוניות. מה בהם מילא אותי במשאבים נפשיים כסוללה נטענת.
עיבדתי את חוויית רוממות הרוח שחוויתי בשומרון. חשבתי בזעם עד כמה בלתי מתקבל על הדעת שמדינת ישראל בכלל מעלה על דעתה למנוע הקמת יישובים בארץ ישראל, לא כל שכן להרוס אותם, לא כל שכן להרוג נער, ועוד כזה שבונה את הארץ, או להפקיר את גיבוריה. אלו פעולות שניתן לייחס לסטרא אחרא, ורק אז זה הגיוני. ניסיתי גם לרדת לפשר האהבה שהציפה אותי אל אנשי השומרון שהיו שם. מה זיהיתי בהם באופן כה בלתי אמצעי עד שחשתי חיוניות. מה בהם מילא אותי במשאבים נפשיים כסוללה נטענת
לבחור בחיים
זרם האסוציאציות הוביל אותי לתקופת נעוריי בסצנה התל־אביבית. נהגתי על פי רוח התקופה, אך דחיתי מעליי את המצווה האופנתית ללבוש שחורים, לעטות הבעה של שיעמום קיומי מתוך ביקורת צינית על הכול. העולם היה מגרש משחקים מפתה ומרהיב מכדי להעמיד פנים כאילו אני לא נפעמת מכל רגע של חיים. אפילו לעבוד נראה לי מלהיב! בסטודיו הראשון שעבדתי בו כגרפיקאית העפתי מבט אחד במנהל הסטודיו, ששמח במלאכתו ועשה בה יומם ולילה בלי חשבון תועלת, למול בנות הסטודיו, ממומרות תמידית, מחשבות את שעותיהן לאחור ותמיד מקופחות יחסית לטרחתן. ראיתי את שמחתו הקורנת ואת אומללותן העכורה ובחרתי אותו כדוגמה לחיים. עד היום אני פראיירית מנוצלת ומאושרת בתחום הפרנסה.
מזיכרון מראה פניו הקורן נדדו מחשבותיי בחזרה לאור המיוחד שקורן מפניהן של האימהות המתנחלות הצעירות בשומרון, בניגוד מוחלט למראה תמונה נוספת שעלתה בעיני רוחי – מראה שקלטתי באירוע באביתר החודש: המשטרה התירה לאוטובוס שמאלנים מלאי שטנה לפרוק עצמו מול אירוע המתנחלים. נפלט משם אותו ברנש, שמשחק את 'חפר' בסדרה 'רמזור'. הוא פשוט עמד שם מולנו, מביט בהנאה במכות הרצח ששוטרים אלימים החטיפו למתנחל. שפת גופו שידרה שיעמום קיומי, שנראה כמתוחזק בחומרים ממסטלים, תנוחתו – אדנות מזויפת ומתריסה, כאילו כנגדנו, למעשה – כנגד עצם הקיום שלו עצמו.
ורק אז הבנתי את המשפט שהתודעה שלי כיוונה אליו בכל זרם התודעה הזה: "ובחרת בחיים". הכרתי רק את שתי המילים הללו. הלכתי לבדוק את הפסוק כולו. וכך קרה שבלי להתכוון קיימתי את הבקשה שכלל לא הבטחתי לקיים – לקרוא פסוק אחד. קראתי אותו, וכל המשא הרגשי של הימים האחרונים נשטף בדמעות ממשיות. כאילו הפסוק הזה הכיר אותי עוד לפני שנולדתי, כמו הסלע בשומרון שהמתין לשובי, כאילו שכל המחשבות שלי חזרו לבסיסן בשלום:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – – – לֹא נִפְלֵאת… מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה (…) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ – – לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.
פה נמצא הכול. לא אחדות נחוצה לנו, אלא הבחירה האישית שלנו בחיים. זה לא נפלא מאיתנו, זה לגמרי במסגרת היכולת האנושית שבנו – בכל רגע נתון הבחירה הזו ניצבת לנגד עינינו: להרוס או לבנות, לאהוב או לשנוא, לשמוח או לקטר, למשול בחיינו או להיסחף בזרם, לפעול באומץ או להיגרר למורך לב, להיות ריבונים על חיינו או להפוך נתינים של מישהו אחר. לחיות או למות. וכולנו יודעים זאת, במודע או בתודעה העמוקה שבנו. כשנבחר בחיים, נהיה גם מאוחדים. ואז, רק אז, שום דבר לא יוכל עלינו.
