מפרוגרס לברבריזם

זכיתי ללחום כקצין צעיר במערכה של 'צוק איתן'. כל לוחם עובר אימונים רבים המיועדים להקנות לו הרגלי לחימה שיהיו לו כטבע שני, וזה אכן עובד. עם זאת, למרות ההרגל המקצועי חשתי לכל אורך הלחימה תחושה שונה מאוד ממה שהייתי רגיל אליה בימים כתיקונם. העניין שהתברר לי לאט לאט היה שבמשך כחודש חייתי כחיית טרף – רודף אויביי להשיגם ואחראי לשמור על חיי פקודיי. חוויתי מסע עמוק, שכל כולו מצוי מחוץ לחוקי המציאות המוכרת. תרתי אחר בן אנוש כדי לקלוע לו כדור בין העיניים.

ייחוד מדרגת האדם מבוטא בכינוי 'הַמְּדַבֵּר'. בני אדם יודעים לדבר. לעומת זאת, בעולם החיה יש טורף ונטרף. זאת הסיבה, כנראה, שאותיות המילה 'אילמות' זהות לאלו של 'אלימות'. אפילו למכות בשכונה יש חוקים לא כתובים מסוימים. יש שפה. אם באמצע קרב אגרופים אלים על הכבוד מישהו גם יוציא אגרופן, זה טורף את הקלפים מחדש. זו מערכת חוקים אחרת, וככל הנראה מוציא האגרופן יקבל מנת בוז מהחברים ולא כבוד. ואולם בין הלוחם לבין חמאסניק שבסמטות בית חנון אין שום חוקים.

אפשר להתפרק מדבר כזה. איך אפשר לשאת את היציאה היסודית הזאת מהחוקים, להיות טיגריס לחודש ואז לחזור לענוב עניבה מכובדת? לא תמיד אנחנו שמים לב לעומק האמון שלנו באנושיות שבנו. עומק האמון שלנו בשפה המשותפת. עומק האמון שלנו באהבה. 'אהבה' איננה חפץ דומם. אם נדמיין שיום אחד כולנו נפסיק להאמין באהבה, היא לא תתקיים עוד. לא שהיא תתקיים אך לא נדע, אלא שהיא פשוט לא תתקיים. המפגש עם ישות האהבה בחיינו תלוי בכך שילדיי ואני מאמינים בה באמונת חיים. אם אני אאמין שהמציאות מתחתיה היא של טורף־נטרף, והאהבה היא רק הטיח שמכסה כאילו מעל, אז היא לא קיימת. הספר הכי מזעזע שאני לא ממליץ לכם לקרוא הוא 'מחנה 14' על האסיר היחיד שנולד בתוך 'מחנה שליטה' צפון קוריאני וברח. הוא נולד להיות חיית עבודה. האומלל לא ידע שהוא במדינה בשם צפון קוריאה, שכדור הארץ עגול, ואפילו לא הכיר את המילה 'אהבה'. על אימו ואחיו הוא הלשין ולא העלה על דעתו שיש בכך פגם, עד שניסו להסביר לו זאת כשהגיע למערב. האדם הוא חיה אלא אם הוא מאמין שהוא אדם. הוא טורף אלא אם הוא מאמין שהוא אוהב. ואיך יאמין? כי סיפרו לו. ההבדל בין אדם לחיה זה שלאדם יש סיפור. הורים כבר אלפי שנים מספרים לילדיהם, לא רק בדיבורים אלא גם בהוויית חיים, שהם אנושיים. שהם מכובדים בעיניהם. שיש אהבה. שיש קודש. האדם הוא סיפור חייו.

לי סיפור־העל היה ברור. בדיוק הייתי בתחילת תהליכי תשובה. אנחנו לא נלחמים בשם עוד מדינה בת שבעים, מחפשים מקלט בטוח. זה כבר לא מספק. אנו נלחמים באויב שמחרף מערכות אלוקים חיים. ניצחוננו בין היתר הוא גם גאולת כל המציאות. זה היה החודש הכי גדול ושמח בחיי עד אז

 

לפעמים, כמו במלחמה, הסיפור עלול להתפרק, ואיתו האדם. ראיתי חברים שמפתחים טראומות עומק. כיום צה"ל מאמן אותנו במודל יהלו"ם שכל תכליתו – השבת האדם לסיפור שלו בחמישה שלבים (קשר-נאמנות-אמת-אחריות-מעשים). אחרים לעומתם מחפשים סיפור מקיף יותר, 'סיפור־על' חדש שיכלול גם את התופעות החדשות שהם פגשו. "אולי כל המלחמה נובעת ממושחתים תאבי בצע של הון-שלטון, ואני והחמאסניק קורבנות של מלחמה שלא רצינו בה? לכן נארגן ערבי זיכרון פלסטיני־ישראלי". גם חברים כאלו ראיתי. העניין הוא שהסיפור חייב להיות עקבי ומותאם לאופן חייו של האדם באמת. אם אדם מדבר על 'הכיבוש משחית' אבל למשל לא יעלה בדעתו להחזיר את קיבוץ מגידו או את שייח' מוניס / תל אביב, אז משהו לא מסתדר.

לי סיפור־העל היה ברור. בדיוק הייתי בתחילת תהליכי תשובה. אנחנו לא נלחמים בשם עוד מדינה בת שבעים, מחפשים מקלט בטוח. זה כבר לא מספק. אנו נלחמים באויב שמחרף מערכות אלוקים חיים. ניצחוננו בין היתר הוא גם גאולת כל המציאות. זה היה החודש הכי גדול ושמח בחיי עד אז.

לדוגמה: הקומוניזם – סיפור מהפנט, מגה־נרטיב גאולי. טובים ורעים. טוויסט מפתיע. פורקן לכל יצרי הקנאה, הגזל, האלימות והכפייה שמקננים בצדדים הלא־מתוקנים של האדם, שמקבלים גושפנקה כאידאולוגיה אינטלקטואלית מתקדמת. סיפור שנמכר במיליונים. שחט עשרות מיליונים ושִעבד מאות מיליונים. הסופר המרקסיסט מתחבא עד היום וכותב את אותו סיפור ממוחזר בשמות שונים

הנער פאווליק וג'ורג' האשמאי

כל ילד קומוניסטי טוב הכיר את האגדה על הנער פאווליק. האגדה על הנער הטהור שזכה להלשין על משפחתו למפלגה הבולשביקית. לפי האגדה, כאשר בני המשפחה גילו זאת, הם הרגוהו. המשפחה הוענשה ופאווליק היה לסמל הנאמנות למפלגה בעבור מאות מיליונים. בחדרי חדרים היה נוהג סטלין ימ"ש לכנות את הנער 'החלאה הקטן'. ככה זה. ראשי המהפכה משתמשים בילדים ובמבוגרים ילדותיים, שהם בזים להם בכל עמקי נפשם. לאורך זמן לא ניתן לנצח את סיפור־העל הגדול. החיים. האהבה. נצח ישראל. כמה שלא תנסה לכבות אותם, המציאות חזקה מכל רודן ואידאולוגיה. מה שכן, הרס וחורבן זמניים אך עצומים הם אפשריים, והם תמיד יתחילו מעיוות או פירוק סיפור־העל. אגב הנער פאווליק, שאת פסלו המפורסם אצו להפיל ראשון עוד לפני פסלי סטלין, עם התפרקות ברית המועצות, קיבל עדנה מחודשת ונפתח לכבודו מוזאון הנצחה והאדרה על גבורת ההלשנה. מי חשב לעשות דבר מפלצתי כזה? לא טעיתם, ידידנו ג'ורג' סורוס.

על הסיפור הזה מנסים לחנך את הילדים בעולם המערבי. ההורים הם אויבי המהפכה. במשרד החינוך של ישראל אוסרים על ההורים לדבר עם ילדיהם על שיעורי הניתוחים הטרנסיים שהם עוברים כמערך חינוכי סדור.

זאת הסיבה שהורסים במערב חפצי אומנות של תרבותם. לכן הזמרת גילי עטרי מפרסמת קליפ בו היא שורפת ספר שלעולם היא לא תקרא, ספר שכולו חמלה על ילדים. לכן לרחובות יוצאים בזמבורות ולפידים. זמבורות כי אין שפה שאנחנו מעוניינים לדבר בה. מהלפידים הבוערים הרמז ברור דיו. כל אלו אינם אמצעי המקדש את המטרה. אלו אמצעים המעידים על המטרה

מפירוק הסיפור לפירוק השפה

האדם בנוי מסיפורו. הסיפור אמיתי כמו שהאנושיות והאהבה אמיתיים, רק שצריך לדעת שזו תודעת חיים שנמסרת מדור לדור. זאת הסיבה שרק עם ישראל יכול לספר את הסיפור של הקדוש ברוך הוא באופן חי ולא כחיקוי. כבר אלפי שנים שמיליארדי בני אדם מתעסקים בעם הזה ובאמונתו באובססיביות. זה סיפור־העל הכי מקיף שהיה אי פעם ושיש כיום.

הסיפור כולל את זה שאבא ואימא שלנו סיפרו לנו שהם הורינו. את זה שאנחנו סיפרנו לילדינו שאנחנו אוהבים אותם. את זה שסיפרו לנו שלא גונבים ולא הורגים. את זה שסיפרו לנו שסבא הגיע מפולין, סבתא ממרוקו, וסבא רבא רבא מאור כשדים. את זה שסיפרו לי למי אנחנו מתפללים. הסיפור הוא החיים. הסיפור הוא ההבדל בין התוהו ובוהו לבין האמון והמשמעות.

הסיפור גם מתפתח, זה חלק מהאופי שלו, אבל סיפור טוב חייב להתפתח על פי עלילה עם קצב הגיוני. קפיצות לא הגיוניות ולא עקביות יגרמו לרצון להשליך את הספר. ההבדל בין חיה לבין אדם הוא בשאלה האם יש סיפור. ההבדל בין ברבריות לבין תרבות הוא עד כמה הסיפור עשיר.

מגדל בבל הוא האבטיפוס לכל הניסיונות ההיסטוריים לבדות סיפור חדש ועל ידו לאחד את האנושות או לשלוט בה. אלילויות ודתות, פילוסופיות, אידאולוגיות, ככל שהסיפור היה בדוי יותר ככה הוא התנפץ מהר יותר. וזה תמיד כאב. לדוגמה: הקומוניזם – סיפור מהפנט, מגה־נרטיב גאולי. טובים ורעים. טוויסט מפתיע. פורקן לכל יצרי הקנאה, הגזל, האלימות והכפייה שמקננים בצדדים הלא־מתוקנים של האדם, שמקבלים גושפנקה כאידאולוגיה אינטלקטואלית מתקדמת. סיפור שנמכר במיליונים. שחט עשרות מיליונים ושִעבד מאות מיליונים. הסופר המרקסיסט מתחבא עד היום וכותב את אותו סיפור ממוחזר בשמות שונים.

כיום האידאולוגיה התוקפת היא אידאולוגיית הברבריות. המגמה שלה היא לפרק את הסיפורים. את הסיפור שיש גבר ויש אישה. את הסיפור שלילד יש הורים. את הסיפור שגבר ראוי לא עושה נוק־אאוט לאישה, גם אם הוא קורא לעצמו 'מתאגרף־טרנס'. את הסיפור שהחברה מגינה על ילדיה מפשעים נגד האנושות כמו פדופיליה, סירוס ועיקור, מסחר בילדי מבחנה/פונדקאות שלעולם לא ידעו מי היו אבא/אימא שמהם הגיעו. את הסיפור שיש לאדם זהות לאומית, אמונית, שיש מוסדות ומסורות שאנחנו מעריכים. אך העיקר והעמוק מכולם הוא, שהאידאולוגיה הברברית מנסה להחזיר אותנו למצב חיה באמצעות ביטול השפה. להביא אותנו לאילמות. שפה היא האפשרות היחידה שלנו לחשוב, אפילו את המחשבות הכי אישיות שלנו. כשמשמעות המילים שלנו מיטשטשת, אז בהתחלה אהרון ברק משתמש במילים המפורקות כדי 'לפרש חוקים' ולרדות בנו על פי רצונו. לאחר מכן באקדמיה כבר לא נשאר שום רעיון עקבי והגיוני שאפשר לדון עליו. בתקשורת ובהפגנות זועקים מושגים בלועזית שאף אחד כבר שנים רבות לא טרח להסביר את פשרם, כמו פאשיזם, מגדר והומופוביה. העיקר הוא לא הקשר למציאות אלא האינטונציה האלימה. את כל זה אנחנו מכירים. אבל לא בזה מסתכמת האידאולוגיה הזאת. טשטוש השפה מוביל בסוף לטשטוש היכולת לחשוב, כי כאמור החשיבה נעשית אך ורק באמצעות השפה, ואת משמעות השפה והמילים אנחנו מקבלים מההיסטוריה־התרבות־החברה. אנחנו מקבלים בסיפור ובמסורת את הפשר והמשמעות של מילותינו, איתן אנחנו יכולים לאחר מכן לחשוב את המחשבות הכי פנימיות שלנו (ראה כוזרי מאמר ד פסקה ה). טשטוש היכולת לדבר ולחשוב הוא הפירוק הסופי אל הברבריות. פירוק האינטימיות־עצמיות האנושית לתוך פירה מעוך של אידיוטים־אידאולוגים. אם פירוק הסיפור המשותף מחזיר את האנושות והחברה למלחמת הכול בכול, פירוק השפה הוא ההרס הסופי של היכולת לחשוב על הסיפור.

זאת הסיבה שהורסים במערב חפצי אומנות של תרבותם. לכן הזמרת גילי עטרי מפרסמת קליפ בו היא שורפת ספר שלעולם היא לא תקרא, ספר שכולו חמלה על ילדים. לכן לרחובות יוצאים בזמבורות ולפידים. זמבורות כי אין שפה שאנחנו מעוניינים לדבר בה. מהלפידים הבוערים הרמז ברור דיו. כל אלו אינם אמצעי המקדש את המטרה. אלו אמצעים המעידים על המטרה.

אז אם הסיפורים חשובים כל כך, אם הם החיים עצמם, איך מבחינים בין סיפור בדוי לאמיתי יותר?

עקביות. עקביות ברעיון ועקביות בחיים. אדם יכול לתת הרצאה אקדמית מאלפת ומתוחכמת על שאין משמעות בחיים, אבל עדיין משמעותי לו לקום בבוקר ולהכין את ההרצאה

למי שייך הסיפור?

לא מזמן, במסגרת קורס מ"פ, הייתי ביד ושם. המדריך הסביר בין היתר שאין דבר כזה עם ישראל. הוא הומצא לפני כ־120 שנה בשביל לכבוש את הארץ מתושביה, העם הפלסטיני. עוד הוא אמר שהשואה הייתה לא נגד יהודים, אלא נגד 'השונה' – להט"בים, צוענים וגם יהודים, מכיוון שלא היו להם זכויות אדם. הערתי לו שהוא משכתב את ההיסטוריה. שלא נשלח להשמדה אידאולוגית שום הומו, ורק כעשרת אלפים נשלחו למחנות עבודה ושם אכן חוסלו באמצעות העבודה, וכל זאת כדי להעניש את מי שלא רוצים להוליד ילדים לרייך. לא רק זאת – על פי מחקרים ועדויות היסטוריות גם היטלר וגם ראשי ה־S.A, כנופיות 'החולצות החומות' שיצרו את האנרכייה שהעלתה את היטלר לשלטון, היו עצמם הומואים. הוא התעצבן מאוד. באמצע הסיור התחלף לנו המדריך בלי הסבר.

אז אם הסיפורים חשובים כל כך, אם הם החיים עצמם, איך מבחינים בין סיפור בדוי לאמיתי יותר?

עקביות. עקביות ברעיון ועקביות בחיים. אדם יכול לתת הרצאה אקדמית מאלפת ומתוחכמת על שאין משמעות בחיים, אבל עדיין משמעותי לו לקום בבוקר ולהכין את ההרצאה. וגם את המשכורת, על חשבון משלם המיסים, משמעותי לו לקבל. רוב מוחלט של האנושות לאורך רוב מוחלט של ההיסטוריה הגדיר מציאות שבה יש אימא ואבא. אלו 'אוניברסלים אנושיים'. איך אפשר להגיד 'מרגיש כמו אישה' אם זה בכלל לא פוליטיקלי־קורקט להגדיר מהי 'אישה'? מה זה אומר שכבר אלפי שנים מיליארדי בני אדם מתעבים־מעריצים את עם ישראל ומנסים לגנוב את זהותם? מה זה אומר שהאנושות בחרה להעריך מסורות של נאמנות, כבוד, אהבה, קדושה ואמונה? בעברית היסטוריה נקראת 'דברי הימים'. מה הימים מדברים אלינו. מה הם מספרים.

רעיון תמיד גדול מהאנשים הנושאים אותו. לא כל חבר פרוגרסיבי בעבודה מבין את המערכה הכוללת, אבל לאידאולגיות העכשוויות יש מטרה אחת – להשיב את האדם לברבריות. מי ינצח?

לרשמיי המלאים מהסיור ביד ושם: Ben2811@gmail.com