כפי שמלמדת אותנו האגדה, מעשה נבלה אחד שנעשה בין יהודי אחד לחברו בתקופה של ריב ומדון בין יהודים – עלול להביא לחורבן. מעשה שכזה נעשה בימים אלו, ואינני מפריזה, וגם איני מנסה להיתלות על אזכור מהמקורות לשם סגנון נאה. זו אינה מטאפורה.
מדובר באירוע קטן בשולי המאורעות הגדולים, שעיקרו עוול נורא שנעשה לשניים מהאנשים הראויים ביותר, אשר זוכים להערכתו של ציבור עצום על שהקדישו את חייהם בשנים האחרונות להביא לציבור את האמת באומץ וכנגד כל הסיכויים. כל זאת במחיר של מכה כואבת דווקא מידי עמיתיהם וחבריהם לאומה, ללאום ולמחנה הפוליטי.
אומץ אמיתי הוא נדיר ומסוכן. ואכן, אבי וייס ואלי ציפורי שמו את נפשם בכפם כדי לבקר את הגופים ואת האנשים החזקים ביותר במדינה – המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט. כוחם ביושרתם, והם זוכים לתמיכה ציבורית עצומה. אף אחד מהם כנראה לא העלה על דעתו שעליו להישמר גם מפגיעה בכבודם השברירי של עמיתיהם מאותו המחנה בוויכוחים בטוויטר – זירת קרב להחלפת מהלומות מילוליות. מי היה מאמין.
מתברר שמסיבה כלשהי שני כתבים, דווקא מהמוערכים ביותר בציבור הציונות הדתית, הרואים ברכה ופרנסה במלאכתם – קמו יום אחד והחליטו לתבוע את כבודם בתביעת דיבה מעמיתיהם הנדירים למחנה האמת ממחנה ה'ביסיסטים' – העיתונאים אלי ציפורי ונצ"מ (מיל.) אבי וייס, העושים את אותה מלאכה בהתנדבות כשירות לציבור.
את שווי הפגיעה בכבודם הרם העריכו כתבא א' וכתבא ב' בסך של חצי מיליון ש"ח. אחד מהם כבר זכה בבית המשפט ופסקו לטובתו מאתיים אלף ש"ח, סכום חסר תקדים במשפטי דיבה, מהעיתונאי אלי ציפורי שאיבד את פרנסתו לאחר שפוטר מגלובס בשל התעקשותו על האמת שמתגלה היום במשפט נתניהו והוחלף בעיתונאי שתבע אותו. ירשת, ואז רצחת.
אין לי מידע על פרטי התביעה, למעט מה שהיה גלוי: ציפורי ואולי גם וייס, שבידם הידע הרב ביותר על הנושאים במשפט נתניהו, ביקרו חריפות את אופני הדיווח של עמיתיהם, לא תמיד על פי כללי נימוס שממילא לא מתקיימים אף פעם בשום מקום. מה שמקומם במיוחד הוא, ששני כתבים שמתפרנסים היטב ממלאכתם, מצאו לנכון לתבוע את כבודם על ביקורת מצד שני עיתונאים שהתנדבו להביא את האמת לציבור על חשבון זמנם וכספם, בתשלום מחירים אישיים כבדים וללא הגנה מצד גוף תקשורת מפני רדיפות, תביעות השתקה, מפני מתקפות רל"בים שרומסות את כבודם יום יום, ומתיק פלילי שתפרה להם הפרקליטות בתואנות שווא. הם ידעו כל זאת והיו מוכנים להקרבה, אבל בשעה שמבטם היה מופנה כל העת לגבם, לראות מהיכן תגיע הסכין, היא הגיעה לבסוף מלפנים, מעמיתיהם לדיווח האמת, היישר לבטן.
כל אחד מארבעת הכתבים אחראי להתפכחות של הציבור מהאמון העיוור במערכת המשפט, ומשום כך ברור לרבים מאיתנו שהמערכת הנקמנית לא תזכה את ציפורי וּוַייס במשפט הוגן. כסף קל ורווח נקי לתובעים.
אגדת עם מספרת על עני רעב שעבר ליד אסכלה שעליה צלה עשיר בשר עסיסי. העני הוציא את לחמו והניח על האש, להספיג בו ניחוח בשר. ראה זאת העשיר ודרש שהעני שישלם לו עבור העשן הריחני. פרצה מריבה. עבר במקום שופט, שמע את הצדדים והורה לעני לשלם. בלית ברירה הוציא העני מטבע ונתן לשופט. השופט השליך את המטבע לרגלי העשיר, אך ברגע שהעשיר התכופף להרים, עצר אותו השופט: "עבור ריח של בשר תקבל צליל של מטבע".
אם סיבת תביעת הדיבה כנגד וייס וציפורי היא תאוות בצע, ברור שכבודם אינו שווה מיליוני שקלים, אולי אפילו לא צליל של מטבע.
תאוות בצע לבדה אינה איום לחורבן. גם לא כל פעם שאדם עולב באורחו הלא־קרוא. אבל סכסוך מיותר על כסף וכבוד בין ארבע אושיות עם ציבור אוהדים גדול – יש בו כדי להביא להרחבת מעגלים של פילוג ואיבה בתקופה שבה החברה מפולגת כבר ממילא, כמעט על סך חורבן נוסף.
אחד המוקדים העיקריים לפילוג ושנאה הדדית הוא משפט נתניהו. בעקבותיו מחצית העם מאמינה בשל שקרי רוב התקשורת, שהמחצית השנייה תומכת במנהיג מושחת.
עתה, בעקבות תביעתם של עיתונאים מהציונות הדתית את העיתונאים ממחנה הליכוד – שלכל אחד קהל גדול ונאמן – התחילו אלו לריב עם אלו. כך צפים ועולים לפתע מחדש זרמים תת־קרקעיים של חשדנות הדדית, יריבות פוליטית, חשש מכפייה דתית ושדים עדתיים, זאת לאחר שבקושי נסתם הבולען שנקרע בין הצדדים, אותו בולען שיצר בנט. קל להוציא שדים מבקבוק. כדי לדחוס אותם בחזרה לבקבוק יידרש נס.
גם בלי תביעות דיבה במיליוני שקלים, אלי ואבי מתמודדים עתה מול תיק פלילי שנתפר במיוחד למידתם
הפילוג המיותר הזה הוא רק המעגל השני אחרי המעגל הראשון, שהוא החורבן האישי המיותר להחריד שהומט על משפחת ציפורי ומשפחת וייס בשל פגיעה בכבודם של אנשים שזוכים לדי כבוד ממאות אלפים אחרים.
המעגל השלישי של החורבן הוא הפגיעה באמינותם של ציפורי ווייס – ולשם בדיוק כיוונו מי שסיבך אותם באישום פלילי. עתה, לאחר שאפילו השופטים המליצו לתביעה למשוך את אישומיה מתיקי נתניהו – תקומתם היחידה של תופרי התיקים היא להשתיק את המעטים שיביאו את מפלתם לציבור. זו לא מפלה אם הציבור מאמין שניצחו. וייס וציפורי מורגלים בהשתקה באמצעות רדיפה משפטית, כך גם עו"ד כנרת בראשי ומעטים נוספים בעלי יושרה. אלא שלא כמו האחרים – רק הם נתבעו לא על ידי יריבים מרים אלא מעמיתים למקצוע ואחים למחנה.
היריבים הגדולים ביותר של המחנה הציוני, הדתי והלאומי לא היו יכולים לייחל לתוצאה טובה יותר: שני הצדדים מחסלים זה את האמינות של זה במאבק להשמדה הדדית. כמעט כאילו אותם יריבים רבי־עוצמה, שמטרתם פירוק העם והמדינה, הם שמשכו בחוטים ובחשו בסכסוך המוזר הזה. אי אפשר לטעון שזה לא תואם את דפוסי הפעולה של תופרי התיקים. מאות אנשים שהפרקליטות אינה חפצה באמינותם, כבר מצאו את עצמם ללא הגנה בבתי המשפט.
בשעה שבמציאות תיקי נתניהו קורסים – המונופול על האלימות מיירט בשיטתיות כל מי שיכול ומוכן לספר לציבור על מפלתם, כדי להבטיח שהמשפט יוכרע באמצעות תעמולה ושקרים. ואז, לא רק שנחמיץ את הסיכוי לפיוס לאומי – תגבר ההסלמה בין אלו שתומכים בנתניהו לבין מי שימשיך להאמין שהם תומכים במושחת כל הדרך להכרעה במלחמת אזרחים.
אחרי שלוש שנות מעקב אחר משפט נתניהו, שבו נחשפות שיטות הפעולה שלהם, לא מן הנמנע שמישהו מטעמם בחר דווקא בשני כתבים שנהנים מאמון הציבור הימני, לחש לאוזני שני הכתבא, שניצחונם במשפט מובטח מראש. זה יכול להסביר את גובה ההימור שלהם – לערוב באגרת משפט עבור חצי מיליון / מיליון. אם דבר דומה לזה הוא מה שקרה, אין ספק שאת המיליונים שיעשו על חשבון וייס וציפורי, ישלמו בקרוב גם הם, לאחר שהמנגנון יחליט להשתיק גם אותם.
תביעת דיבה היא תביעה להשבת כבוד אבוד. אבל איזה כבוד יישאר להם אם יתגלה שהמריבה המיותרת הזו קרעה קרע בעם, הפקירה את המציאות לגרועים שבשקרנים ומי יודע, אולי היא אף תקעקע את שמם לנצח באגדות החורבן של הגלות הבאה? מיליארדי זוזים לא יפצו אותם על ה'כבוד' הזה.
עשיר אחד בירושלים ערך סעודה. משרתו הזמין בטעות את יריבו. היריב סולק, הושפל וחשב שישיב את כבודו בעירוב שליט זר ושונא. אם יש חיים אחרי המוות – יש לשער שכל יום במשך אלפיים שנה שניהם מתענים על תוצאות האיוולת שברדיפת הכבוד.
הפתרון השפוי היחיד הוא שהקהילה ה'ביביסטית' תקרא את שני צמדי הניצים לסדר, הכולל התנצלות ומחילה על כבודם, השמור ממילא בקרב הציבור אסיר התודה על האומץ והיושרה; והתחייבות לרדת מכתבא וכתבא – שהם, אולי תופתעו לשמוע – עמית סגל ואבישי גרינצייג, שיידרשו על ידי הקהילה הדתית למשוך את התביעה המבזה את כבודם.
—————————
גילוי נאות – הכותבת מעריצה את אבי וייס ומרשה לעצמה לראות בו חבר אישי, וכך גם את אלי ציפורי.
