נכחתי שעות וימים במפגשים, ברחובות, בגן סאקר ובהפגנות. גם במילואים שוחחנו ארוכות. זו לא הייתה 'הידברות' מבחינתי, אלא הצלה ו'קירוב'. השיחות האלה אינן למען המצב המדיני; את המדינה יש לקדם בעזרת הדרך שלנו, שתהיה ברורה, חכמה ואחראית, כלומר בעיקר בעבודה שלנו עם עצמנו, שנבין מה אנחנו רוצים. פה המטרה הייתה להציל יחידים. יצאתי אליהם מתוך תחושת אחריות, שעליי לעזור בהצלת יחידים, להעניק להם עזרה ראשונה הגיונית ויהודית.
יש לא מעט אנשים רעים בסיפור. יש ערב־רב של מובילים שאומרים מפורשות שהם חותרים להתנגשות. שיישפך דם יהודים. זהו. זו כבר נהייתה התכלית. הם עושים שימוש ציני בהמונים הבורים, מחליפים 'אידאולוגיות' וסיסמאות לפי הנוחות, וכל מאווייהם לשררה, אלימות, רדיפת כבוד ושנאת ישראל. יש אנשים שמרוב טירוף ופסיכוזת המונים הם כפסע מאיבוד צלם אנוש וכבר נפלו לברבריות וחייתיות. בראשונים צריך להילחם. לשניים רק הקב"ה יכול לעזור. אבל אני חיפשתי את האנשים המתוקים והאהובים שחטאם הוא שהם פשוט אינפנטיליים באופן מחריד. לפעמים אלה אנשים בני שבעים שעשו דבר ושניים בחיים, לפעמים צעירים מוכשרים, אבל כולם כולם אינפנטיליים בדעותיהם. להם עוד אפשר לעזור, והרבה.
מתוך שלל האירועים אספר פה על האחרון כי הוא הכי טרי. הפגנה מתחת לביתי, מול ישיבת הר המור, בזמן כינוס חינוך גדול לפני שבוע. לא אוכל לתת כאן אלא תמצית.
"סלח לי, על מה אתם מפגינים?"
השאלה הזאת פתחה מרתון של כשלוש שעות שיחות אינטנסיביות מול עשרות אנשים שניסו את כוחם, רבו ביניהם על מקומם להתווכח, הרי הייתי לבד מולם, או שפשוט באו להקשיב מהצד.
זאת הייתה מבחינתם סנסציה שאף צולמה והוסרטה מזוויות רבות.
"מה, אתה לא יודע על מה אנחנו מפגינים??"
"מפגינים מול ישיבה? אתם לא רוצים שיהיו דתיים בארץ?" שאלתי
שאלות נגד סיסמאות
עומדים כמאתיים איש עם כל האביזרים והתפאורה, לתפארת הכספים הגרמניים. ניגשתי עם חיוך גדול לקהל.
"סלח לי, על מה אתם מפגינים?"
השאלה הזאת פתחה מרתון של כשלוש שעות שיחות אינטנסיביות מול עשרות אנשים שניסו את כוחם, רבו ביניהם על מקומם להתווכח, הרי הייתי לבד מולם, או שפשוט באו להקשיב מהצד.
זאת הייתה מבחינתם סנסציה שאף צולמה והוסרטה מזוויות רבות.
"מה, אתה לא יודע על מה אנחנו מפגינים??"
"מפגינים מול ישיבה? אתם לא רוצים שיהיו דתיים בארץ?" שאלתי. "ממש לא! אנחנו מפגינים נגד הכפייה הדתית". "איזו כפייה דתית, למשל?" "נגד מדינת הלכה!" "מה זאת מדינת הלכה?" "אל תיתמם". "אני באמת שואל, מה זאת מדינת הלכה? אשמח ללמוד". "שתאסרו עלינו הכול בשבת!" צעקה אחת מהצד. "מישהו פה באמת חושב שאנחנו רוצים לשלוח את השטאזי לכבות למישהו את האור בשבת? מישהו חושב כאן כך בכנות?" העברתי את מבטי על כל האנשים שהקיפו אותי במבט סבאי. אוהב אך מוכיח. הם הרכינו ראש במבוכה. "ומה עם תחבורה ציבורית בשבת?" שאל אחד. "תראו", עניתי, "הקיבוצים התפרקו ברעש גדול לא כי היו שונים בערכים או באידיאולוגיות. הם היו החברות הכי הומוגניות ואחידות מהבחינה הזאת. הם התפרקו כי הכול אצלם היה ציבורי ושייך לכולם. זאת זירה אך ורק לריבים ילדותיים בלתי־נגמרים. באמת לא צריך שהתחבורה תהיה ציבורית. כל חברה פרטית תחליט אם היא רוצה למשוך לקהל לקוחותיה אנשים דתיים או לא. בלי שום כפייה".
"עזוב שבת, פה בבניין הזה יושבים האנשים הכי חשוכים וקיצוניים שיש". "באמת? איך אתה יודע?" "אני יודע, כי למשל הם חושבים שאישה לא צריכה לעבוד אלא רק לגדל ילדים". "ואתה מפגין כי…? ככה תשכנע אותם?" "לא! כי הם רוצים לחוקק חוקים!" "אה אז אתה טוען שהם רוצים לחוקק חוק שיאסור על נשים לעבוד?" "זאת רק ההתחלה אבל זה יגיע. זה נקרא שיטת הסלמי". "לפי שיטת הסלמי שלך גם אם בנאדם קרץ לי ברחוב אז יכול להיות שזאת ההתחלה של הרצון שלו לרצוח אותי. עזוב. אם אין אמון בסיסי, אז אין מה להתחיל בכלל, אני אעזוב אתכם פה ותמשיכו לדבר אל הקיר. שמע, בן גוריון אמר שהדבר הכי גדול שאישה יכולה לעשות הוא לגדל ילדים. אתה יכול להסכים או לא, אשתך יכולה להסכים או לא ואשת הרב יכולה להסכים או לא. אני גם חושב ככה דרך אגב, ואנסה לשכנע אותך, אבל מה אתה רוצה להגיד בהפגנה? מישהו מנסה לכפות עליך משהו?"
"ומה עם אבי מעוז ששולט במשרד החינוך?" "אתה לא רוצה שאבי יחשוף את מה שמלמדים את הילדים שלכם בבית הספר ללא אישורכם? אתם יודעים שהיום ילד בן שנתיים שנתפס משחק פעם עם בובה לוקחים אותו להיות מוקרב על מזבח אידאולוגיית הטרנס, והוא מתחיל תהליך שבו יוזרקו לו חומרים כימיים שבעבר כבר נאסר בחוק לתת אותם לפדופילים, ולאחר מכן יסרסו ויגדמו אותו. לא היית רוצה לדעת שזה מה שמלמדים את הבן שלך כדי להחליט אם אתה מסכים?" צעקות התחילו מכל עבר לכיווני. זו הייתה הצלפה חזקה על תרבות השמד שבה חיים חבריי לשיח. "זה לא נכון! מאיפה הבאת את זה! שקרן!!" "תראו", אמרתי ברוגע, "הקריאות פה מפתיעות אותי מאוד וגם משמחות מאוד. הרי הנתונים ברורים לכול. אמליץ לכם על מקורות לעיון. אבל הייתי בטוח שאתם יודעים על זה ועדיין מגינים על התרבות הזאת. חשבתי שאתם ברברים וחולים. אבל עכשיו אני מגלה שאתם פשוט מעלימים עין, שגם זה חמור, אבל עוד יש תקווה. ממש שימחתם אותי הרגע. באמת, בלי ציניות". הם היו די מבולבלים מהמחמאה, אבל כמה אמרו לי תודה.
"ומה עם הכסף שהם מקבלים?" "סטודנט למוזיקה בבצלאל ממומן פי חמישה מהמדינה מאברך. אני בעד שאף אחד לא יקבל. שתהיה הפרדת השכלה ממדינה. זאת סתם המצאה חדשה ולא מוצלחת. התורה הסתדרה שלושת אלפים שנה בלי זה. אבל אם החלטתם שמקבלים, אז צריך לפחות להשוות אברך לסטודנט".
"אתם רוצים בית מקדש!" "נכון אבל בית מקדש זה לא מחטף קואליציוני
"תקשיב, הבת שלי בת 12 והיא מרגישה כמו בן. מה יש לך נגדה?" "נפלא. אתה יכול להסביר לי מה זה אומר להרגיש כמו בן?" "אמממ…" "מה, היא אוהבת לשחק בטרקטורים? אז בת לא יכולה לאהוב טרקטורים? אבל אתה בטח טוען שצבא זה גם לבנות, אז מה הבעיה שתשחק בטרקטור?" "זה לא הטרקטורים. היא מרגישה כמו שאתה מרגיש. כמו בן". "איך אתה יודע מה אני מרגיש? מה זה אומר בכלל?" "הפסיכולוגים יודעים". "יאללה תתקשר עכשיו לפסיכולוג. הכי טוב שקיים. עזוב, אף אחד לא יודע". "היא יודעת מתי היא מרגישה כמו בן. תכבדו אותה", אמרה אישה אחרת. "כן, אבל מה זה אומר? מה היא מרגישה? בסוף הילדים שלנו צריכים את ההדרכה שלנו כדי להבין את העולם. היא תבנה אישיות משלה, אבל רק על גבי ההדרכה והמורשה שנתת להם. אתה הולך להעביר אותה ניתוחים וכריתות בלתי־הפיכים ואף אחד לא יודע להסביר מה זה אומר בכלל?"
"אתם מדירים ושונאים נשים! מה, אתה לא חושב שצריך לחוקק שיהיה בכל שולחן של קבלת החלטות ייצוג נשי?" שאלה אותי אחת, מחזיקה את דגל התאווה. "ואם נניח שגם הנשים בחרו גבר שייצג אותן, לדעתך צריך לכפות עליהן ולהחליף להן את הבחירה באישה? כלומר, לגישתך נשים הן טיפשות וחלשות ולכן את רוצה להחליט בשבילן מה טוב להן? אני רק מבקש להבין". "ואי!!" היא צעקה והלכה עם הדגל…
"ומה עם הכסף שהם מקבלים?" "סטודנט למוזיקה בבצלאל ממומן פי חמישה מהמדינה מאברך. אני בעד שאף אחד לא יקבל. שתהיה הפרדת השכלה ממדינה. זאת סתם המצאה חדשה ולא מוצלחת. התורה הסתדרה שלושת אלפים שנה בלי זה. אבל אם החלטתם שמקבלים, אז צריך לפחות להשוות אברך לסטודנט".
"אתם רוצים בית מקדש!" "נכון אבל בית מקדש זה לא מחטף קואליציוני. רק כשכולם ירצו בית מקדש, גם אתם, זה יקרה. אחרי מלחמת ששת הימים שאלו את הגאון הרב אוירבך אם הגיע הזמן למקדש. הוא ענה שכיום יש מספיק מחלוקות כדי להחריב מקדש קיים, קל וחומר לא לבנות".
מדי פעם היו יורדות שכנות מהאזור, מסורתיות, עם הגופיות והילדים. "תדעו לכם", הן נותנות הרצאה למפגינים, "האנשים פה בישיבה, תתפללו שהילדים שלכם יצאו כמוהם! אלו אנשים כל כך טובים! והם מחזיקים את התורה של כולנו!"
"חברים, אני חייב ללכת. הבלגן כרגע הוא הנושא המשפטי. לא אכפת לי מעילת הסבירות, זה לא העיקר. לב השאלה הוא מי ממנה את השופטים. אתם מסוגלים להבין את הכאב שלנו, של ציבור הולך וגדל כבר 75 שנה, שאינו מיוצג בערכאה השלטונית הכי חזקה במדינה? שמרגיש שהוא במשטר אפרטהייד ושיש הגמוניה שהקול שלה שווה יותר משלנו, שאר 'הכושים הבורים'? אני, בניגוד אליכם, רוצה שהקול שלכם יישמע בבית המשפט, אבל אתם לא רוצים שהקול שלנו יישמע, וזה כל ההבדל בינינו על רגל אחת. אני מכבד אתכם ואתם לא מכבדים אותי. ואל תגידו שבית המשפט גם לטובתנו. זה הכי פטרוני. אנחנו רוצים את הסמכות לבחור. ואל תגידו שזה רק עניין מקצועי. מוסכניק זה עניין מקצועי, שופט מתעסק בערכים, בדעות ובתפיסות עולם. נכון, דמוקרטיה היא מאתגרת, זאת השיטה הכי גרועה שיש – חוץ מכל השיטות האחרות שנוסו בהיסטוריה. אתם אנשים בוגרים, עשיתם מן הסתם כבר דבר או שניים בחיים, אבל תסלחו לי, יש לכם טענות ברמת ילד בן חמש. אתם נופלים לבור שלא תוכלו לצאת ממנו, ואנחנו פשוט נמשיך בלעדיכם. בלי שום כפייה. אתם פשוט לא תהיו רלבנטיים. ואני אגיד לכם עוד משהו: הדעות שלכם כל כך משובשות, בין היתר, משום שאתם לא מניחים תפילין".
דממה השתררה.
"תודה רבה לך", שטפו אותי המפגינים שכבר מזמן שכחו מההפגנה. "היה מרתק. צריך להמשיך. אל תשים לב לכל המפגינים, יש שם הרבה מטורללים. גם אח שלי חזר בתשובה. תמשיכו ללמוד. אתם אחים שלנו. אנחנו אוהבים אתכם. אפשר להצטלם איתך?" לאחר כמה תמונות הגיע אדם עם חולצה ועליה סמל התאווה, נעמד לידי לצילום. "אוהב אותך ומכבד אותך", אמרתי לו, "אך עם הדגל הזה אני לא מצטלם". "קיבלתי. אני מבין", אמר בהערכה. הייתה אווירה שסוף סוף הגיע מבוגר אחראי שעושה סדר בתוהו האינפנטילי. ראיתי שהם היו מוכנים לקבל ממני הכול באותו רגע.
מכירים את הילד בן השלוש שכבר סוף היום והוא רעב ועייף, ועכשיו הוא נשכב על הרצפה צורח שרוצה סוכרייה? מה הוא צריך? הוא צריך הורה עם אמפתיה אך עם יציבות והחלטיות. הוא צריך סלע להישען עליו. זה מצב השמאל היום.
פתאום נשמעה צעקת כאב גדולה של אישה מכיוון לב ההפגנה. מה קרה? אחת המוסתות הדליקה אבוקת הפגנה ונכוותה קשה. "תזעיקו עזרה!" התגודדו סביבה שאר המפגינים חסרי האונים. בתוך שניות זינק חובש כונן מתנדב – איך לא – מהר המור. מטפל בה עם מבט רציני ומרוכז, חומר נגד כוויות, חבישה. "את תהיי בסדר, אל תדאגי", אמר בחיוך מרגיע, והיא פונתה.
יש כללים לטיפול מציל חיים להיגיון של שמאלני. למשל: מכיוון שבתרבות הפוסט־מודרנית אין משמעות למילים, הכי טוב זה רק לשאול אותם שאלות, ורוב מוחלט של הסיסמאות מתפרקות מאליהן, ואז האוזניים נפתחות לשמוע.
במאמר המשך נעמיק בעוד כללים בעזרת השם. עתיד העם שלנו תלוי בנו.
