Facebook Twitter Youtube

כותרות חמות :

  • המדריך – שמיני
  • בעגלה ובזמן קריב
  • צירי הלידה של עם ישראל
  • מלחמות הראי"ה
  • נבואת הרב התגשמה
  • ידידי, השכחת?
  • מצוינות מדעית ונאמנות למסורת היהודית
  • יהודית ומשה מונטיפיורי של דורנו
  • כאן גונבים בכיף
  • המלחמה על התרג'ום
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
  • כתבות
  • דעות
  • טורים
    • רשות הדיבור
    • קטנה ברשת
    • סיון רהב מאיר
    • פרשת השבוע – הרב ראובן ששון
    • הרבנית ימימה מזרחי
    • יסודות הציונות – משה נחמני
    • ספר אחד בשבוע
    • מדור סאטירי
    • רוני ססובר – שומרת המסורת
    • מראש הגבעה
    • המדריך
  • מאמרי מערכת
  • קפה שפירא
  • גיליונות
  • תוכן מידעי
בלוג
ראשי » בלוג
בן סבו ראש החטיבה הצעירה של פורום קפה שפירא אוקטובר 22, 2023 11:03 am אין תגובות

התנאי ההכרחי לניצחון

 

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב"

 

שלוש פעמים ביום אני בוכה ומתייפח ללא הרף. כמעט לא נושם לפעמים. שלוש תפילות של מפגש עם הקב"ה, היחיד שמולו אני מרשה לעצמי. שאר הזמן – בחיוך גדול ממשיכים להתכונן, בכל הכוח, כמפקד פלוגה באחד מגבולות ישראל. אלו הם חיינו המיוחדים. עם שהוא משפחה שעיצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה. טרם הומצאו המילים לתאר את מה שאנו חווים.

תחושת הבטן של כולנו, כמעט מקצה לקצה, היא שצריכים להשיב לאויבנו מנה אחת אפיים. יש תמימות דעים מקצה לקצה שלא נראתה מעולם בנושא זה. עם זאת, כדי שהרצון הבריא הזה יימשך גם אחרי ההלם הראשוני, אנו צריכים לעגן את הרצון הזה ברעיונות עמוקים, להכניס את האורות לכלים וכך גם להבין את הכשלים התפיסתיים שהובילו אותנו עד הלום לגבי מוסר ולגבי מלחמה.

אף שהבריאות הזו מדוברת בסמטאות שוק מחנה יהודה, ביחידות המילואים ובמסדרונות הישיבה, לא תמיד היא מגיעה לישיבות האלופים, לבתי המשפט ולמסדרונות השלטון. השפות שונות מדי. איך מתרגמים את "צריך למחוק את הנאצים האלה" לשפה אסטרטגית־אופרטיבית צבאית או לפילוסופיה משפטית? שם אנחנו נופלים. גם כשכבר מגיעים אנשים עם דעות ישרות למקומות אלו, הם לא יודעים לדבר את עצמם על פי השפה המקובלת ולכן מרגישים מיעוט חלש שכהוראת שעה מעדיף לשתוק. ואז שותקים ושותקים, עד שמרוב רגשות נחיתות הופכים לדבר ולחשוב כמו הגוורדיה המיושנת.

מה הפתרון? ביטחון עצמי אינטלקטואלי.

מי שמבין לא מפחד.

נתמקד בדיוק של שני מונחי יסוד: ניצחון וביטחון.

האויב איננו המחבל הבודד, לא הרקטה ולא הקצה של השפיץ של הקליע. האויב הוא לעולם קולקטיב. המחבל הוא חייל שנשלח על ידי קולקטיב מסוים. הגאונות של הטרור ביחסי ציבור היא ההפרדה המלאכותית בין החייל לבין הקולקטיב. יחסי הציבור הללו נישאים על כנפי רעיונות פוסט־מודרניים של ראיית האדם כאינדיבידואל מבודד נטול כל הקשר, אולם זה שקר, מחבל אינו נופל מהעננים

ניצחון האויב

שימו את הרץ המהיר ביותר בעולם בתחרות שכונתית, בלי ידיעה לאן אמורים לרוץ. הוא לעולם לא ינצח. כשמנצחים צריך לדעת את מי מנצחים. מיהו האויב. מדוע כשהבריטים ניסו לנצח את גרמניה, הם הלכו ופוררו את העיר דרזדן? דרזדן הייתה עיר גדולה, ותיקה, אומנותית ויפה, שבה התאספו כמויות אדירות של נשים וילדים כדי להתרחק ממוקדי הקרבות. מדוע הלכו הבריטים והנחיתו עליה שוב ושוב ושוב את מלוא הכוח הצבאי הקיים שלהם, אם בעצם את כל הבלגן עשו רק היטלר ימ"ש וכמה קיצונים מהמפלגה הנאצית?

בין אומות – ובזה אנחנו עוסקים – ביטחון לעולם לא יגיע מזה שאתה מגן על עצמך, אלא אך ורק מהעובדה שהאויב יודע שאם הוא יעשה לך משהו, אז אתה תסב לו כאב בלתי־נתפס. צריך לשנן טוב טוב את ההגדרה הזאת. הרתעה היא ההבנה שפעולה רעה תביא לכאב בלתי־נתפס. אין שום פונקציה אחרת לביטחון וגם מעולם לא הייתה

ולמה האמריקאים הפציצו דווקא את הירושימה ונגסאקי?

האמריקאים וגם הבריטים הבינו היטב מיהו האויב, ומתוך כך מהו ניצחון. לולא היו מבינים את שני אלו – היו מפסידים בוודאות.

האויב איננו המחבל הבודד, לא הרקטה ולא הקצה של השפיץ של הקליע. האויב הוא לעולם קולקטיב. המחבל הוא חייל שנשלח על ידי קולקטיב מסוים. הגאונות של הטרור ביחסי ציבור היא ההפרדה המלאכותית בין החייל לבין הקולקטיב. יחסי הציבור הללו נישאים על כנפי רעיונות פוסט־מודרניים של ראיית האדם כאינדיבידואל מבודד נטול כל הקשר, אולם זה שקר, מחבל אינו נופל מהעננים. הוא מתחנך בחברה מסוימת, הכוללת גברים, נשים וילדים. הוא פועל בשליחותה של החברה וההיסטוריה שלו ומכוח עומק זהותו. הוא חייל של קולקטיב, כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות גם אני חייל של קולקטיב, הנקרא עם ישראל. כאשר רבתי מכות בשכונה כילד, זה היה משהו אישי בין שני פרטים. כאשר ניסו לירות עליי ולמטען את דרכי במבצע צוק איתן, זה לא היה עניין אישי. לא נעלבתי מהמחבל. הוא לא כעס עליי אישית. זאת הייתה מלחמה בין הקולקטיב הנאצי שלו לבין עם ישראל. כשאני יודע שהאויב איננו המחבל הבודד, אלא הקולקטיב המשלח, אני מבין מה הבריטים עשו בדרזדן. לתפיסה המבודדת את המחבל כאינדיבידואל תרמו מאוד הגיגי הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט טען שאסור להתייחס לאדם כאמצעי, אלא רק כתכלית. זה נשמע נפלא, וזו אכן אמירה נפלאה כמסר חינוכי, אך הרעל הפילוסופי שבדבריו גרם שהמסר הזה הפך לאמת מידה לשאלה 'מהו המעשה המוסרי'. לפי קאנט, מוסרית אסור להפציץ את דרזדן ולהשתמש בתושבים כאמצעי להכנעת גרמניה. אסור להרוס בית של המחבל כי יש שם עוד בני משפחה. כל אחד אינדיבידואל, ואסור לגרש את משפחתו. אסור להפציץ בניין בלי לשלוח סמס, להטיס פליירים ולעשות 'הקש בגג'. אתה לא במאבק מול קולקטיב, אלא יש 'פושעים' ויש 'בלתי־מעורבים'.

לעומת מה שחושבים כמה אנשים במערכת המשפט, באקדמיה ובשולחן המטכ"ל, אמות המידה למוסר לעולם אינן נגזרות מהגיגים פילוסופיים ריקים. מוסר כשמו כן הוא – נגזר אך ורק מהמסורת. מוסר הוא מורשת תרבותית עשירה החכמה יותר מנושאיה. לא תמיד אנחנו מבינים כל תפקיד של כל בורג במטוס, ולא תמיד אנחנו מבינים כל תפקיד של כל מנהג וכלל מוסרי שצומח במסורת כבר אלפי שנים, עובר אבולוציה, ובו נהגים מסוימים ממשיכים במסננת ואחרים נזנחים. למשל, כולנו סולדים מרצח מכיוון שהניסיון הנהוג שעליו גדלנו, גם אם לא כולנו קראנו לזה ככה, הוא שכל אדם נברא בצלם אלוקים. הנשמה רוצה טוב, אבל ללא מסורת אין לה דרך להגדיר מהו הטוב.

מוסר מלחמה חייב להתייחס לחיילי האויב כאל קולקטיב. כאשר אתה מבין שהקולקטיב הוא האויב שלך, אתה מחפש את נקודות התורפה שלו. לא של המחבל הבודד. לא של הבוכנה של הרקטה. אלא נקודת התורפה של הקולקטיב. זה יכול להיות הפסקת מים, חשמל, מזון ותרופות, וזה יכול להיות סיפוח שטחו של האויב, כי במקרה שלנו אדמה היא הדבר העיקרי שמעניין את אויבנו הערבים. חמאס איננו האויב כמו שהמפלגה הנאצית לא היתה. כלל תושבי חבל עזה הם האויב.

ההגדרה המהותית של ניצחון איננה חיסול כל מחבל ומחבל או פיצוץ כל מנהרה. ההגדרה הפילוסופית של ניצחון, ואת זה למדתי בבה"ד 1, היא שבירת הרצון של האויב להילחם. זה יכול להיות הרצון של המחבל, וזה יכול להיות הרצון של אימא שלו שמחנכת אותו מגיל אפס. ברגע ששברת להם את הרצון – ניצחת. לפעמים אפילו לא צריך לחסל בשביל זה. לפעמים כן.

גם צבא כמו שלנו, היקר ביותר בעולם, שניתנים לו במתנה טובי האנשים במיטב שנות חייהם, ינצח רק אם הוא ידע להגדיר מיהו האויב ומהו ניצחון.

 

 

ביטחון

מהו ביטחון? איך יוצרים ביטחון? ביטחון מעולם לא נבע מחוזק הבטונדה, עובי הקסדה או הרמה הטכנולוגית של כיפת ברזל. ביטחון מאז ומעולם היה תוצאה של הרתעה. רק הידיעה שיש פה מישהו די משוגע שלא שווה להתעסק איתו, היא שיוצרת ביטחון בין המוני בני אדם. ככל שהנאמנות ההדדית קטנה יותר, כך צריך יותר הרתעה. בתוך משפחה אין הרתעה, יש אמון מוחלט. מקסימום אבא יכעס ויחנך אם הילד יסחב ממנו כסף. בתוך קהילה יש הרתעה של בושה, אדם יודע שהוא יהיה מוקצה חברתית. בתוך מדינה יש משטרה, יש משפט ודין. בין אומות – יש הרתעה צבאית. כל הדוגמאות הללו אינן סותרות את הטוב שבאדם, אבל הבסיס של הטוב הוא קודם כול הידיעה שהרע כואב. כואב מאוד. לכן גם אהבת ד' ללא יראת ד' היא בסוף אהבה עצמית, שתלויה רק בגחמות הרגעיות. אבל זה נושא עמוק אחר.

בין אומות – ובזה אנחנו עוסקים – ביטחון לעולם לא יגיע מזה שאתה מגן על עצמך, אלא אך ורק מהעובדה שהאויב יודע שאם הוא יעשה לך משהו, אז אתה תסב לו כאב בלתי־נתפס. צריך לשנן טוב טוב את ההגדרה הזאת. הרתעה היא ההבנה שפעולה רעה תביא לכאב בלתי־נתפס. אין שום פונקציה אחרת לביטחון וגם מעולם לא הייתה.

לאורך כל ההיסטוריה מאז שהאדם נעמד על רגליו, זאת ההגדרה של ביטחון. בדורות האחרונים מתקיפות אותנו פילוסופיות מנוונות, שסותרות את כל מה שהאדם מכיר על טבעו, סותרות את הניסיון שלו, את מה שפעל עד היום בהצלחה, ולא צריך להגיד שסותרות באופן חזיתי את מסורתנו ותורתנו, ומחנכות אותנו להרגיש אשמים על זה שאנחנו חפצי חיים וטוב.

הדרך היחידה לביטחון אמת היא הידיעה הברורה והמוכחת, שכשפוגעים לנו בכבוד או בגוף, בעל הבית משתגע. רק אם אנחנו נהיה בעל הבית הכי משוגע, רק אז אנחנו נוכל להשפיע את הרצון הטוב שלנו. כי כשאנחנו השריף הכי קשוח באזור, שאף אויב למדינה היהודית אינו מרים את הראש ללא אישור שלו, אז הטוב יכול לנצח את הרע. כי עם שהוא גם הכי אכזר כלפי הרע וגם הכי חפץ שלום, כמונו, זה מתכון מנצח.

מה שקרה עכשיו, דבר שמתריעים עליו כבר שנים אנשים מציאותיים שמבינים מה מניע באמת את אויבי עם ישראל על אף היותו בלתי־נתפס, יכול להיות אך ורק פרומו לבאות. כל אויבינו יושבים עכשיו על הגדר לראות אם בעל הבית אכן השתגע. איראן, השיעים בלבנון, ערביי יהודה ושומרון, חלק מערביי ישראל והבדואים ואף הדרוזים שנאמנותם מוקדשת אך ורק לחיזוק החזקים, כולם כוססים ציפורניים. הפרומו הזה הוא נקודת ההכרעה שלנו להוכיח לעצמנו ולעולם שבעל הבית באמת יודע להשתגע. השינוי שלנו תלוי ביחידים, כאלו שמבחינתם החיים שלנו וניצחון הטוב חשובים להם יותר מקידום אוטומטי בצבא ההומוגני, באקדמיה המנוונת או מקבלה לקורס וקסנר יוקרתי באוניברסיטת הרווארד שאיבדה מזמן כל קשר למציאות.

אם לא נוכיח שבעל הבית היהודי השתגע, אז נחסל עכשיו כמה מחבלים, כמה מנהרות וכמה משגרים ונגביה עוד את החומה, נתפלסף עוד קצת במוסר נוצרי ומשפט מופשט ומהותי, והם ימשיכו להתארגן ויחזרו חזקים יותר ומתוחכמים יותר.

כל כיבוש שטח חייב להיות כדי לספחו, לא משטר צבאי ולא רצועות ביטחון. זאת התכלית המוסרית היחידה של סיכון חיילים, וזאת דרך אגב גם ההרתעה היחידה כלפי אויבינו, שאצלם הקרקע חשובה יותר מהחיים ומהמתים.

אסטרטגיה צבאית

מכל האמור לעיל, להבנתי צומחת תבונה שאין שום תכלית להכניס כוחות מתמרנים מחוץ לגבולות הארץ, מלבד בעיקר שתי סיבות – או פעולות קומנדו טקטיות ליעדים ספציפיים כמו מודיעין וחטיפת בכירים, או כיבוש וסיפוח שטחים חדשים. זהו. גולני לא יוצאים מחוץ לגבול בשביל לחסל מחבלים או כדי למצוא מנהרות. לא צריך להרוס את העיר התת־קרקעית של חמאס, אלא לנגוס בו במקום שיגרום לקולקטיב את הכאב הגדול ביותר שאפשר לחשוב עליו. הרתעה משיגים בארטילריה, מהאוויר, מהים ובסייבר, בתקיפת נכסים חיוניים ובהורדת האויב על הברכיים. כוחות מתמרנים כמו חיל רגלים ושריון – תפקידם היחיד מחוץ לגבולות הוא כיבוש שטח לסיפוח. כל כיבוש שטח חייב להיות כדי לספחו, לא משטר צבאי ולא רצועות ביטחון. זאת התכלית המוסרית היחידה של סיכון חיילים, וזאת דרך אגב גם ההרתעה היחידה כלפי אויבינו, שאצלם הקרקע חשובה יותר מהחיים ומהמתים.

 

לאחר מאורעות התקופה כולם תמימי דעים שדברים אלו אינם עוד רעיונות והגות תאורטיים, אלא הכרעה קיומית שעלינו לעשות. זאת הכרעה שנוגעת בשורשי הזהות שלנו, מי אני, כאדם יחיד עם מחשבה עצמאית ואומץ, מול שולחן אלופים זחוח והומוגני? מי אני, כנציג ושליח ציבור נאמן, מול לחץ תקשורתי וטרור משפטי מאיים מבית? מי אנחנו כעם עתיק, מעורר השראה וחכם, מול עולם שלם בעל מוסר כפול?

האם היהודים לקחו ברצינות את הרעיון שלהם להקים מדינה?

קרא עוד ←
בן סבו ראש החטיבה הצעירה של פורום קפה שפירא ספטמבר 28, 2023 1:44 pm אין תגובות

סופו הבלתי־נמנע של ניתוק ממסורת

פגשתי השבוע משפחה שכאילו נלקחה מהקטלוג האידיאלי של הציונות הישנה. תושבי יישוב קהילתי בצפון, האב בסנדלי שורש גם בחורף, הילדים קצינים במטכ"ל ויחידות סודיות, וכל מה שתדמיינו עוד מסביב. סולתה ושמנה של הציונות החילונית. כיום הילדים כבר מסתפקים אם לעשות ברית מילה. לאור הרפורמה הם שוקלים לעזוב את הארץ. הם אומרים שכבר לא מרגישים את עומק השייכות שלהם למה שקורה פה. אמרתי להם שאני מבין אותם, שאני מבין למה הם לא מרגישים חיבור ושייכות, אבל הבעיה שלהם איננה שמישהו אחר הרס להם את הציונות היפה והטובה, לא 'ביבי המושחת', 'בנגביר המשיחי' קיש שבכלל חילוני או 'לוין הערמומי'. לא 'החרדים שלא מתגייסים' ולא 'הדתיים שיותר מדי מתגייסים'. מה שקרה לציונות שלהם היה ידוע ליודעי ח"ן מהיום הראשון שהיא הומצאה לפני כמאה עשרים שנה. מעולם לא היה לה סיכוי, וכל זאת משום שהיא חרטה על דגלה את הניתוק ממקור התהוותה, היהדות. 'הציונות החילונית' שחרתה על דגלה הקמת מקלט בטוח ליהודים, מימשה את חזונה ואז הפנתה את תסכול שיעמומה וחוסר פִּשרה כנגד בניה. האידיאל 'לא למות' אינו יכול להיות תכלית חיים. למה אתה חי? כדי לא למות. ולמה לא למות? כדי לחיות. ולמה לחיות? כדי לא למות… בכל אופן, אמרתי לאותה משפחה, גם אני במקומכם הייתי מרגיש זר בעולם, אבל האחריות איננה על מישהו אחר שאכל לכם או שתה לכם, אלא על עצמכם בלבד. ההחלטה בידיכם – אם אתם בונים מחדש את החיבור שלכם לשורשים.

אפילו שינויים שאנו מבצעים במסורת חיינו, לעולם יהיו שינויים לאור מסורות אחרות שיש בידינו. העלייה לארץ ישראל, למשל, לא הייתה מרד מהפכני מומצא ביהדות הגלות, אלא יניקה ממקור מסורתי עמוק של יותר מאלף שנות ריבונות ישראל בארץ ושל אלפיים בתפילה לשוב. מי שתפס את זה כמרד מהפכני, נשאר בסוף בלי יהדות ובלי ציונות אבל לפחות קיבל פרס ניחומים של המון שנאה עצמית אוטו־אנטישמית

כמו הציונות שמקורה היהדות, עלינו להתחקות אחר מקור המוסר. אחר כך נתחקה אחר מקור ההיגיון. ושם נסיים לעת עתה.

 

המוסר והמסורת

העיסוק בפילוסופיה של המוסר הוא אחד ממוקדי הדיון החשובים בעולם הפילוסופי. מהו המעשה המוסרי? אצל התועלתניים, כמו בנת'הם, העיקר התוצאה. אצל הדאונטולוגים כמו קאנט – העיקר הכוונה. ניטשה אמר שבלי א־לוהים גם לא יהיה מוסר. דייויד יום טען שהכול מתחיל ברגש. המשותף לכולם הוא שלפי השיטה שלהם הם אינם יכולים לענות על השאלות המוסריות הפשוטות ביותר. האם הפלה ללא סיבה בחודש התשיעי היא רצח? האם מוסרי לאפשר לקטין לבתר את גופו? ומה עם ברית מילה לעולל בן שמונה ימים? התשובה האמיתית לכל השאלות האלה היא מסורת. המקור היחיד שממנו האדם לומד מה מוסרי ומה לא, הוא המסורת. רוב האנשים יגידו ש'לא תרצח' הוא ציווי של שכל ישר, אך זה לא נכון, ולו רק משום שללא מסורת ההגדרה של רצח תשתנה לפי כל גחמה אידיאולוגית מזדמנת. הרי ברור לכולנו שאם חלילה יהיה רצח על ידי האנרכיסטים כלפי נבחר ציבור, השמאל יצדיק זאת כהצלת הדמוקרטיה, נכון? קורבנות השלום, הדמוקרטיה והנאורות.

לא ניגע כרגע בשאלה מאין מתחיל המוסר, אולם ברור שהמקור שממנו אנחנו מקבלים את ההבחנה בין טוב לרע, הוא המסורת שאנחנו לומדים. בדומה לנושא שגב"ח כתבה עליו לפני שני גיליונות, כשקאנט אומר: "אני מברר מוסר בעזרת הרציונל המופלא שלי לבדו", הוא דומה לילד שמנת שגדל בבית של אבא שעשה את הונו בעשר אצבעות, והילד כפוי הטובה רואה את זה כמובן מאליו ומרושש את כל ירושת אביו במהלך חייו המנוונים. כך בדיוק הוא הרציונליסט הבז למסורת.

אפילו שינויים שאנו מבצעים במסורת חיינו, לעולם יהיו שינויים לאור מסורות אחרות שיש בידינו. העלייה לארץ ישראל, למשל, לא הייתה מרד מהפכני מומצא ביהדות הגלות, אלא יניקה ממקור מסורתי עמוק של יותר מאלף שנות ריבונות ישראל בארץ ושל אלפיים בתפילה לשוב. מי שתפס את זה כמרד מהפכני, נשאר בסוף בלי יהדות ובלי ציונות אבל לפחות קיבל פרס ניחומים של המון שנאה עצמית אוטו־אנטישמית.

כשבשם הציונות נלחמים ביהדות וכשבשם המוסר נלחמים במסורת, מגיעים למחלה חברתית אוטואימונית. הגוף נלחם בעצמו ומכלה את עצמו.

 

היגיון ותכלית

שאלתם את עצמכם מדוע כבר כמעט אי אפשר להתדיין עניינית דווקא עם האנשים ששמים על נס את הלוגיקה, האנליטיות, ההיגיון והשכל? למה ככל שאדם 'בכיר' יותר כמו פרופסור, אלוף, סופר או שופט, ככה לטיעוניו יש פחות ופחות היגיון ישר? אחת הסיבות היא, שהם לא הבינו את התפקיד של ההיגיון, כמו שהוסבר במאמר מערכת מופלא של עלון זה לפני כמה שבועות, שדן במחקרו של מטיאס דסמט בנושא 'פסיכוזת המונים'. ההיגיון, תפקידו להיות כלי שרת בידי האדם למימוש תכלית חייו. צריך לשים לב: ההיגיון אינו יכול להגדיר את התכלית. הוא יכול לסייע לברר אותה, וחשוב מאוד שיעשה זאת, אבל לעולם השגת התכלית היא היעד של ההיגיון, ולא קביעת התכלית. התכלית יכולה להיות בנויה מאהבה, אמונה, שייכות, חיבור, נאמנות, אושר, קדושה, משפחה, ציונות, יהדות ועוד דברים רבים, אבל אז צריך לחזור להיסטוריה ולמסורת של כל מושג, להבין איך האנושות מימשה אותו ואז להשתמש בהיגיון כדי להתקדם אל התכלית.

הניסיון לבנות עולם שבו מנוף הלוגיקה אינו זקוק לקרקע התכלית לעמוד עליה, קורס לתוך עצמו, ממש כמו הציונות ללא היהדות. ואז חייבים להיתפס לתכלית מדומיינת ולא מבוררת מספיק כדי להחליט לאן צועדים. או־אז מתחילה סכנה גדולה לאנושות, כי המשבר שלאחר זריקת התכלית ייכנס לבולמוס אכילה של התמסרות פנאטית לכל יעד סוחף. מפה ועד פסיכוזת המונים שתוביל למשטר טוטליטרי הדרך קצרה. למישהו בפרוגרס דגדגה פרשת פגסוס המזעזעת?

המהפכה הצרפתית, הקומוניזם והאליטיזם המשפטי, שהמשותף להם הוא ההכרזה שהם יודעים לנתח באופן לוגי ולנצח את כל בעיות האנושות. כל אלו רואים באדם הממשי רק הפרעה לפתרון הלוגי שלהם לאנושות המופשטת.

לכן הביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית', פרי המצאתו המתוחכמת של בית המשפט, הוא כה הרסני. הוא שם באותה שורה את התכלית ואת האמצעי וכך מבטל את הייחוד והייעוד של התכלית. מדינת ישראל היא מדינה יהודית (תכלית), ששיטת ממשלה היא דמוקרטית (אמצעי).

 

חילוניות

צר לי לומר, אך בחילוניות נמצאים כל המרכיבים המקולקלים שמנינו פה ועוד הרבה יותר:

הבוז למסורת. טשטוש ערך תכלית החיים. השטחת ודלות הזהות (ציונות חדשה רזה מיהדות, שבסוף הופכת לנאום השבטים של ריבלין). גאווה (אין א־לוהים ß אני א־לוהים).

יש שיאמרו שבזכות החילוניות העולם המערבי יצא מימי הביניים, אך אין דבר רחוק יותר מהאמת. העולם המערבי יצא מימי הביניים לימי הרנסנס וימי המודרנה בזכות ההתפתחות של הממשל המוגבל שהחליף את המלוכנות, התפתחות המסורות המשפטיות של שלטון החוק וזכויות קניין שהחליפו את גחמות השליטים, היצירה התעשייתית והטכנולוגית במרחב השוק החופשי ורעיונות אינדיבידואליסטיים שהחליפו את הקולקטיביזם האינקוויזיטורי האלים של הווטיקן. יש להעיר בהערת אגב, שגם האינדיבידואליזם ביסודו הוא רעיון ללא שורש, ובסופו ובקיצוניותו הוא ניתך לתוך קולקטיביזם עדרי (ראיתם את ההפגנות של כל בודדי החברה שמרגישים תחושת יחד מדומיינת בצעקות 'בושה' מהפנטות?) אך הייתה בו תשובה זמנית לקולקטיביזם.

יוצא שדווקא ההחלשה של כוח הרודנות אפשרה את התקדמות המערב, לא הניתוק מאמונה. המוסד הקיים כיום שהכי דומה לווטיקן הימי־ביניימי, איננו הרבנות הראשית, כי אם לא אחר מאשר בית המשפט הישראלי. מה שהווטיקן הכריז 'כופר' היום קוראים לזה 'קלון'. סביב פולמוס האינווסטיטורה הווטיקן היה מחליט מי מושל ואיפה, איזה חוק או מעשה מפר את 'דבר הא־לוהים' המופשט ואיזה לא, ואיזה מלך צריך לעלות לרגל לקנוסה כדי להתנצל על פגיעה בכבוד הכס הקדוש.

החילוניות מנסה להמציא את המוסר מחדש, בהיעדר מסורת. מלבד הכשל ההגיוני שבדבר, בסוף תמיד אנשים מסוימים בעלי השפעה ימציאו אותו לפי רצונותיהם. קחו את כל דאע"ש, כל הטרור האסלאמי וכל מה שאפשר לחשוב עליו שנעשה פעם בשם 'א־לוהים', אפילו המסולף ביותר – האם הוא משתווה לארבעה משטרים ממאה השנים האחרונות, הראשונים בהיסטוריה ששמו להם כדגל את המלחמה בא־לוהים ובאמונה – רוסיה הקומוניסטית, העם הגרמני, סין של מאו וצפון קוריאה? גיבורי החילוניות עושים רידוד פילוסופי למהות האדם עד כדי אטומים מסודרים, גנים משוכפלים (דוקינס) או הומוספיאנסים מתוחכמים (יובל נח הררי). ואז מה הבעיה במיליארדים של קורבנות כדי לתת כבוד ופשר חדש לחיי אלו שזרקו את התכלית מהחלון?

מיותר לציין שכל השוואה בין דאע"ש ליהדות אינה רלבנטית. היהדות העניקה לעולם את ההכרה שבכל אדם יש צלם א־לוקי והוא איננו מכונה טכנוקרטית לגחמות של מישהו אחר. היהדות לימדה את האנושות מהו ממשל מוגבל שבו המוסר קודם לצו המלך. היא לימדה את העולם אמונה ותכלית. היהודים הם עם שהוא עדות חיה למציאות ד'. אך אפילו בלי ציון הנ"ל, הטענה על ההבדל בין האמונה לבין החילוניות ברורה דייה.

החילוניות מנסה להמציא את המוסר מחדש, בהיעדר מסורת. מעבר לכשל ההגיוני שבדבר, גם מעשית בסוף תמיד יוצא שאנשים מסוימים בעלי השפעה ימציאו אותו לפי רצונותיהם

 

מאמינים ברעיונות

כשהשמאל קורא למשהו 'מסוכן', הוא מתכוון שצריך להשתיק או להשמיד אותו. עם ישראל לימד את העולם להאמין ברעיונות. מי שמאמין בכוחם של רעיונות לשכנע ולא במשטרת שטאזי ובית משפט כוחני בדמות הווטיקן, אינו צריך להיות אלים כדי לנצח בוויכוח ערכי.

 

 

יהדות תגיד – 'זה חמור מאוד! תלמד, יש טוב ויש רע. לא רוצה לכפות עליך, אבל מאמין שבסוף אשכנע אותך'.

 

פרוגרס אומר – 'אל תגיד שזה חמור, או שיש טוב ורע, חיה ותן לחיות, קבל את הכול ואת כולם, אחרת אנחנו אותך'.

ולכן היהדות לעולם תהיה יותר אופטימית יותר ואלימה פחות מכל אופנה אידאולוגית רצחנית שהם ימציאו.

אה, ובני אותה משפחה אמרו לי שהם צריכים להסביר את זה בדחיפות לבנים שלהם לפני שירדו מהארץ עם הנכדים…

Ben2811@gmail.com

 

אשרי העם שהתברך בצעירים בעלי סקרנות אינטלקטואלית ועם מוח מזהיר כשל כותב שורות אלו, שלא בכדי נבחר להוביל את החטיבה הצעירה בפורום קפה שפירא. ככל שהבנתי שלי משגת, התובנות הרבות כגרעיני הרימון נכונות כשם שהן עמוקות, אך דווקא משום כך נדרש דיון רחב בהרבה ממה שמאפשר רוחב היריעה שכאן. לשם כך אנו  מזמינים את כל המתעניין למפגש לליבון הדברים בדיון בין בן לביני. בהשתתפות הקהל נלבן לעומק את הסוגיות העולות ממנו. המפגש יתקיים בערב הרביעי של סוכות בבית פורום קפה שפירא ברמת גן. פרטים באתר שלנו.

חג שמח!

גלי בת חורין וכל צוות פורום קפה שפירא

 

 

 

קרא עוד ←
אודי בן חמו ספטמבר 7, 2023 8:26 am אין תגובות

מה תעשו ברגע המבחן

 

הגנרל גריגורי פוטיומקין היה מהאנשים החזקים ברוסיה של הצארית יקטרינה הגדולה.    האגדה מספרת שבשנת 1787 הגיעה הצארית לביקור בשדות הקרב, וכדי להרשים את הצארית המהוללת ולהאדיר את שמו ככובש מוצלח, בנה הגנרל כפרי דמה לאורך הגדות השוממות של נהר הדנפייר. כך ביים מציאות מזויפת, ומכאן הביטוי 'כפרי פוטיומקין', שהוא שם נרדף לאחיזת עיניים ותיאור מציאות שאיננה.

הדבר היחיד שיכול לפתח אדם דתי ולאומי, הוא אינטואיציה בריאה ותחושה שמשהו פה לא מריח טוב, שהמדיניות המוצעת בתחום הביטחוני, למשל, היא 'לא משהו' ושהעסק לא נראה לו. אך לאחר השלב הזה הוא יידרש להציע חלופה ראויה של מדיניות סדורה, מגובה בנתונים, עובדות היסטוריות, תקדימים ממקומות אחרים וכדומה

 

במידה רבה אנו חיים כיום בכפר פוטיומקין אחד גדול. כל מוקדי עיצוב התודעה הרשמיים במדינה מעוצבים באופן מובהק על ידי תפיסות עולם שמאליות, ומכאן המסקנה הפשוטה והמתבקשת: עם ישראל, זה שנים, נמצא תחת שטיפת מוח אחת גדולה. כל תיאור המציאות וניתוחה מונגש לציבור באופן מאוד לא מגוון.

חפשו למשל את המוסף של חגי סגל ב'מקור ראשון' שמתאר "כיצד נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". קראו את מאמרו של רוגל אלפר בעיתון 'הארץ' על ש"בית המשפט העליון שייך לנו, השמאלנים". כך במקור. ויש עוד דוגמאות רבות למי שמתעניין. כל המסכות הוסרו.

במדינת ישראל המתחדשת התבצע מהלך מוזר: אנשי המחנה הלאומי התנחלו בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים, הקימו יישובים לתפארת ולמעשה הפכו להיות תואמי מפא"י הסרוגים. אותה גברת, כמעט, רק עם כיפה ומטפחת. כך נבנה מפעל ההתנחלות המוכר. עוד דונם ועוד עז.

ולצד מפעל ההתנחלות הפיסי והממשי נבנה במקביל לאורך השנים מפעל התנחלות אדיר ממדים, מפלצתי ממש, סמוי מן העין, קטן כמות ורב־איכות. מפעל ההתנחלות במוקדי עיצוב התודעה.

לאורך השנים שמעתי לא פעם חוסר הבנה וזלזול במשמעותם של מוקדי עיצוב התודעה. "מה זה בכלל האקדמיה הזאת? את מי זה מעניין?" "מי בכלל קורא היום ספרים?" סרט? הצגה? איזו השפעה יש להם?" "מכון מחקר? מה זה בדיוק?" לאחרונה ניכר שהתבגרנו, ורבים מבינים את חשיבותם.

בית המשפט בעיצובו של אהרון ברק עוסק שנים רבות בהעברת הבכורה מהכנסת לבג"צ. זה המפעל הגדול שלו, כפי שאנו רואים לנגד עינינו וכפי שביטאה זאת דינה זילבר לעיל.

"אבל גם בתי הכנסת והישיבות מעצבים תודעה!"

לעיתים נשאלת השאלה הזאת: "והרי תודעתו של אדם מעוצבת גם בבית הוריו, במחוזות תרבותו, בישיבה, בבית הכנסת, בקהילה ועוד".

וכאן חשוב מאוד לחדד את הנקודה: התודעה הציבורית ודאי מעוצבת גם במקומות אלו, אבל כשמדובר במדיניות ציבורית, כלומר, אופן ההתנהלות המעוצבת באמצעות הפקידות, ההשפעה היא אפסית.

נניח שאדם הגר ביישוב דתי־לאומי ביהודה ושומרון, למד שנים רבות בישיבה, שם עיצב את דמותו האישית ולמד על מדינת ישראל העתידית בעזרת השם. הוא מלא תשוקה וכמיהה לימים עתידיים. כעת הוא לקראת יציאה להשתלבות במגזר הציבורי. הוא הולך להיות עו"ד או גנרל בצבא, 'בכיר' בשב"כ או בכל תפקיד אחר. מהיכן ירכוש השכלה על התנהלות לאומית ראויה בתחומים השונים שישתלב בהם? לא לעתיד לבוא, ב־2023? כשיגיע מפקד בכיר חובש כיפה לתפקיד בכיר כלשהו, הוא לא יוכל לשלוף את רש"י, הרמב"ן, ראשונים או אחרונים. הוא יצטרך לדבר בשפה שכולם מבינים. 'לישנא דאינשי', מה שנקרא.

הדבר היחיד שיכול לפתח אדם דתי ולאומי, הוא אינטואיציה בריאה ותחושה שמשהו פה לא מריח טוב, שהמדיניות המוצעת בתחום הביטחוני, למשל, היא 'לא משהו' ושהעסק לא נראה לו. אך לאחר השלב הזה הוא יידרש להציע חלופה ראויה של מדיניות סדורה, מגובה בנתונים, עובדות היסטוריות, תקדימים ממקומות אחרים וכדומה.

המסקנה היא שחסרים לנו בעיקר מוסדות ומוקדי עיצוב תודעה המייצגים ערכים לאומיים, ציוניים ויהודיים. גם אם תתאמצו לחפש, תראו שיש לימין טיפה בים לעומת השטף המקביל משמאל.

ימי מבחן

המציאות המתוארת לעיל מסבירה במידה רבה, מדוע גם כשיש חובשי כיפות בפקידות הגבוהה אנו לא רואים שינוי במדיניות הציבורית. פשוט, (כמעט) אין מוסדות שמעצבים תפיסה אלטרנטיבית.

לעיתים המצב אפילו גרוע יותר. היות שאדם המסומן בכיפה לראשו צריך להוכיח בכל יום שהוא ראוי למיליה המקצועי שלו. הוא אינו יכול להמציא תפיסות שלעולם לא למד והעמיק בהן. ובאופן סטיגמטי וכוללני, אתם יודעים, הוא קונפורמיסט מאוד ומחפש אישורים. כך יוצא, לצערנו, שתחושת השליחות והרצון להוכיח את עצמו הופכים אותו לחלוץ התפיסות הקיימות. אנחנו מכירים כמה שמות כאלה. חלקם נואם בקפלן כל מוצ"ש.

את המציאות המטורפת הזאת דבר אחד יכול למנוע: הבהרה ברורה וחד־משמעית שלבית המשפט אין כלל חרב ואין סמכות לכך בשום פנים ואופן

אפשר להתווכח עם התאוריה המוצגת פה, אך המציאות מעידה יותר מאלף עדים על נכונותה.

תפיסת העולם הפקידותית הזאת נוסחה באופן הבוטה ביותר, שאינו משתמע לשני פנים, על ידי דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ"ש, בוגרת קרן וקסנר. וכך כתבה בספרה: "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

תקראו את זה שוב ושוב. ככה כותבת פקידה בכירה בשירות הציבורי מבלי לתת על כך דין וחשבון.

מכירים את הבדיחה? "דמוקרטיה היא דבר נפלא, רק חבל שהבחירות מקלקלות אותה".

פוטיומקין מכה שנית

ניכר שלאורך שנים רבות עוצבה שכבה פקידותית גדולה ומשמעותית ברוח הזו. רמטכ"לים, מפכ"לים, מנכ"לים, יועצים משפטיים, ראשי אגפים ועוד. כולם תופסים את עצמם כשומרי סף, צדיקים וטהורים, ואת הפוליטיקאי כתחמן, מושחת וקומבינטור שיש להיזהר מפניו. עבודה שיטתית של שטיפת מוח אקדמית ותקשורתית גרמה לנו למאוס בפוליטיקאים ולראות בלובשי הגלימות ובפקידים את אלו שישמרו עלינו. אל תשתפו פעולה עם המניפולציה הזו. כך הוכשרה הקרקע להעברת הבכורה מהדרג הנבחר לדרג הממונה, דרג שאינו מייצג כלל את הציבור.

וכעת הגענו לרגע דרמטי

לפני ההתנתקות שאלו מפקדים רבים חובשי כיפות את רבותיהם כיצד עליהם לפעול כאשר יתבקשו לפנות יישובים.

פקודה לפינוי יישוב עבור חייל ומפקד דתי היא מצמררת וקשה. רבים הבינו מייד שיש כאן התנגשות חזיתית בין כל מה שחונכו עליו, התפללו עליו, למדו על אודותיו וראו בו את פסגת השאיפות הלאומיות בארצנו המתחדשת. התנגשות חזיתית עם התממשות חזון הנביאים. לא פחות.

זה היה בירור מתבקש. ואבוי לנו אם לא היה נעשה.

וכעת?

ייתכן שאנו עומדים לקראת רגע של התנגשות חזיתית עצומה, שכמוהו לא ידענו עד כה. בית משפט וייעוץ משפטי עומדים לפני החלטה ובה הם שמים את עצמם עליונים על העם בישראל המיוצג על ידי הכנסת והממשלה.

"משבר חוקתי", קוראים לו בשפה מכובסת. דיקטטורה דה־פקטו. אומנם, ימים יגידו, אך בכל זאת כדאי להיערך לגרוע מכול.

וכמו אז, בימי ההתנתקות הקשים, האם מתבצע במחוזותינו בירור נוקב ואמיתי איך מתמודדים עם ההתנגשות הזו?

נוסיף, ויסלחו לי אחיי תושבי גוש קטיף תיבנה ותיכונן, שהפצע מבחינתם עדיין פתוח. למרות חומרת פינוי היישובים, בסוף היה זה אירוע מקומי. חמור וכואב מאוד ככל שיהיה, אך מקומי. ואילו ההתנגשות העומדת לפתחנו היום מבטאת שאלה כללית, עקרונית, חשובה ודרמטית הרבה יותר. איננו מתייחסים לכך משום ששום דחפור לא יעלה על יישוב ויחריבו, ושום מראות קשים של אימהות וילדים בוכים לא ייראו פה. רק דבר אחד יכול לקרות: ממשלה ריבונית המייצגת את עם ישראל עלולה להפסיק לתפקד בפועל.

וייתכן גם שלא יקרה דבר מכל אלה. אך האם בכלל מתקיים הדיון הסוער הזה אצלנו?

 

הארנק והחרב

אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית, היה אומר שלבית המשפט אין חרב ואין ארנק. את סמכותו הוא שואב ממקור אחד בלבד – אמון העם.

בית המשפט בעיצובו של אהרון ברק עוסק שנים רבות בהעברת הבכורה מהכנסת לבג"צ. זה המפעל הגדול שלו, כפי שאנו רואים לנגד עינינו וכפי שביטאה זאת דינה זילבר לעיל.

את המציאות המטורפת הזאת דבר אחד יכול למנוע: הבהרה ברורה וחד־משמעית שלבית המשפט אין כלל חרב ואין סמכות לכך בשום פנים ואופן.

חלק מראשי המערכות הביטחוניות בעבר הצהירו מפורשות שבעת התנגשות בין הממשלה לבג"צ, הם יצייתו לבג"צ. המשמעות המעשית היא נתינה מודעת של חרב בידיו של בית המשפט, נקודה. ובמדינה דמוקרטית, מי שגורמי הפעלת האלימות החוקית נתונים לו, הוא השולט בפועל.

אי אפשר לקרוא את הדברים אחרת.

חשבון נפש

הימים שאנחנו בעיצומם דורשים מאיתנו חשבון נפש גדול. את שורות המערכות הביטחוניות מאכלס ציבור ענק שנאמן למדינתו באופן חסר תקדים. הציבור הזה עמד במבחן קשה בעבר ויכול לו, והוא נדרש להוכיח לעצמו שקיום פקודת הפינוי דאז נעשה מתוך בירור כן ואמיתי ולא מתוך כניעה לתכתיבים כי זה נוח יותר, ופחד מ"מה יאמרו עלינו".

מאותה נאמנות מהותית למדינה ולחוקיה התייצבו חיילים דתיים וביצעו פקודות נוראיות בעיניים דומעות ונפש קרועה. הם התייצבו ושמרו על עיקרון שמירת החוק שניתן על ידי ממשלה נבחרת. והיום, בדיוק מאותה נאמנות בלתי־מתפשרת, אנו נדרשים להבהיר שוב את הברור מאליו: אנו נאמנים, שוב, לממשלה חוקית ולגיטימית. לא לגוף בלתי־נבחר המתנהג בדורסנות.

העמידה הנדרשת היא הבהרה חדה ובלתי־מתפשרת על תובנה פשוטה שלמרות כל שטיפת המוח אנו מחויבים אך ורק לה. אנו מתחייבים לקיים את השבועה שהצהרנו עליה בסוף הטירונות קבל עם ועדה:

"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

זהו המבחן הגדול. ולהבדיל מימי ההתנתקות, כל מי שביצע את הפקודות אז זכה לחיבוק ולשבחים מכל מוקדי עיצוב התודעה. ואילו היום עמידה על נאמנות לחוקי המדינה כפי שמבוטאים על ידי הממשלה, תגרור יחס הפוך לגמרי.

וכמו תמיד, עוד לפני כל פעולה מעשית דרושה זקיפות קומה מנטאלית.

והאמת היא, כידוע, לא ביישנית ולא פחדנית.

קרא עוד ←
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
טען עוד
טעינה

המהדורה הדיגיטלית

שו״ת סמס

שו"ת- ויגש

להמשך קריאה »

עשו לנו לייק

אודות עולם קטן

עולם קטן הוא עיתון שהחל לצאת לאור בפסח 2004 והפך במהרה לעיתון אקטואלי שבועי הכולל טורי פרשנות, כתבות, ראיונות עם אישים דתיים ואחרים, לצד מאמרים תורניים.

כתבות אחרונות

אם זה המצב, נשאר רק לפרגן

לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה

רב המאחד

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר/ במגזין או בעיתון

  • office@okm.co.il
  • עדן 050-903-1533

מה אתם מספרים?

© כל הזכויות שמורות לעולם קטן 

תקנון

עיצוב האתר NDESIGN

הצטרפו לעידכונים בוואטסאפ

גלילה לראש העמוד