אפשר לחלק את חיי בכמה נקודות משמעותיות. הילדות בניגריה והחזרה לישראל, החיים עם אחותי שרון ז"ל והחיים שאחרי מותה, החיים לפני הנישואין ואלה שאחריהם, החיים שלפני הילדים ואחרי היוולדם, והחיים לפני שהכרתי את שורשיי ואת היהדות בזכות גילי בעלי ואלה שהיום. החלוקה האחרונה, זו של המסורת והזהות היהודית, חשובה לנו מאוד, משום שהיא נוגעת לא רק לחיי הפרטיים אלא לחיי ילדינו והסובבים אותנו.
חגגנו שני חגים חשובים, את ראש השנה ואת יום כיפור. בעבר היה ראש השנה שלנו מסתכם בארוחה חגיגית עם כל המשפחה, ואילו היום הוא נראה אחרת לגמרי: רוב החג אנחנו נמצאים בכלל בבית הכנסת.
אחת התובנות המרכזיות ביותר בעיניי היא עד כמה הציבור החילוני אינו מכיר את שורשיו. כילדה אני זוכרת את התקיעה בשופר רק בצאת יום הכיפורים. כולנו היינו הולכים לבית הכנסת כדי לשמוע את התקיעה העייפה של הרב, וזה היה הסימן שיש להיזהר בכביש כי כולם כבר נוסעים. זה היה הזמן היחיד ששמעתי את תקיעת השופר אם הצלחתי להתקרב מספיק לכניסה לבית הכנסת.
כיום בימים שלפני ראש השנה גילי תוקע בשופר בכל יום. בדרכנו להביא יותר יהדות ומסורת לבתי הספר קבענו שגילי יבוא לתת שיעורים לפני הילדים בשכבות א', ה' וז', כפי שהוא נותן במקומות רבים אחרים. בסוף השיעורים מגיעים אליו הורים מוועדי הכיתות ומספרים כמה התרגשו והופתעו מהשיעור, שלא ידעו בכלל שבאלול תוקעים בשופר כל החודש ובוודאי לא שיש מאה תקיעות בראש השנה.
ואז זה קרה: המורה דינה ביקשה שאקריא פסוק. אין בעולם דבר מביך יותר מילדה חדשה שאינה דוברת עברית שוטפת מנסה להקריא פסוק בתנ"ך, אך לא הייתה לי ברירה. המורה דינה יכלה לוותר לי בקלות, ואף אחד לא היה שואל שאלות, כי זה "קשה לילדה". אבל היא בחרה למלא את תפקידה ולתת לי את האפשרות לגדול
אם בית הספר לא ילמד את הילדים, ואם ההורים לא יודעים, אין שום סיכוי שילדים ידעו. מסורת של אלפי שנים תישכח מלבבות דור העתיד. ביותר מדי בתי ספר ממלכתיים בישראל ויתרו לגמרי על המסורת ומדברים על היהדות דיבור שטחי ואינפורמטיבי בלבד. בשיחותיי עם מנהלת בית הספר, כאשר התרעתי באוזניה על החשיבות הגדולה שיש לבתי הספר דווקא בדור הזה, הרגשתי שאולי נפל האסימון. שאולי המקום המחנך של המורה ותפקידו של בית הספר התייצבו בעמדה מכובדת.
תלמידי כיתה ב' אמורים לחגוג השנה את תחילת לימודי התורה בטקס חגיגי: טקס קבלת התורה. בעבר זה היה טקס מאוד מרגש. לבושים בלבן, כולם משתתפים ונכנסים לבית הכנסת בהתרגשות גדולה לקבלת התורה. לצערי בימים אלה אנו שומעים על מספר הולך וגדל של בתי ספר שמבטלים את הטקס לגמרי פן יקומו ההורים ויזעקו "הדתה!"
הפורום החילוני הגדיל לעשות ובאתר שלו מסביר מה רע בטקס ואיך למנוע אותו. לא רק שלא חוגגים את תחילת לימודי התורה, יש בתי ספר שלא מלמדים פסוקים מהתנ"ך ולא מבקשים מהילדים לקרוא אותם בקול רם שמא יובכו אם לא יצליחו לקרוא אותם כראוי.
האם לא זה בדיוק תפקידו של בית הספר, ללמד את הילדים לקרוא כדי שלא יובכו כאשר הם קוראים בספר שהוא הסיבה לעצם קיומם והימצאותם במדינה הזו? את השאלה הזו הצגתי למנהלת בית הספר כאשר נפגשנו כדי להבין מדוע בתי קיבלה בזמנו חומש שכולו דפים ריקים, מחברת ציור, כי הטקסט "קשה לילדים".
כאשר חזרנו לישראל מניגריה הייתה רמת הקריאה והכתיבה שלי בעברית ברמת ילדים בכיתה ב'. נחרדתי מהאפשרות שהמורה לתנ"ך תקרא בשמי ואיאלץ לקרוא את "כתב החרטומים" הזה בקול רם. טקסט רגיל בקושי ידעתי לקרוא, אז שפה תנ"כית?! א-לוהים ישמור. ואז זה קרה: המורה דינה (לעולם לא אשכח את שמה) ביקשה שאקריא פסוק. אין בעולם דבר מביך יותר מילדה חדשה שאינה דוברת עברית שוטפת מנסה להקריא פסוק בתנ"ך, אך לא הייתה לי ברירה. התחלתי לאט לאט (מאוד לאט), והמורה דינה הייתה שם לצידי ועזרה לי לסיים. הצלחתי לעמוד באתגר הכי קשה שיכולתי לחשוב עליו. לא היה אושר גדול מזה.
זהו בדיוק תפקידו של בית הספר בכלל ושל המורה בפרט. המורה דינה יכלה לוותר לי בקלות, ואף אחד לא היה שואל שאלות, כי זה "קשה לילדה". אבל היא בחרה למלא את תפקידה ולתת לי את האפשרות לגדול.
לצערי הילדים של היום אינם מכירים את המסורת כמעט בכלל. ולא רק שהם לא מכירים את המסורת, קיבלנו הזמנה לחגיגות הלואין בסוף החודש בשכונה. אם ההורים לא יקבלו אחריות לזהות הילדים שלהם, לחינוך שלהם, לזיקה שלהם למדינה הזו, לא יישאר מי שידאג שיהיה בית לעם היהודי, לא יישאר מי שיילחם עליה.
זה לא שייך רק לחינוך הממלכתי. כפי שראינו בשבועות האחרונים, החינוך הממלכתי-דתי אינו חסין, ויש לו נקודות פגיעות משלו. זו הסיבה שאנחנו נלחמים באזור שלנו, וזו הסיבה שכל אחד ואחד מכם צריך להשתתף איתנו בלחימה.
