בסוף החודש החולף הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי הפורום החילוני, נגד האיסור להכניס חמץ לבסיסי צה"ל. במקום לגלגל את העתירה מכל המדרגות, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות נתנה צו שלפיו על צה״ל להסביר מדוע לא יתירו להכניס חמץ לבסיסים במהלך פסח.
במסגרת פורום ההורים למען המסורת שאני מנהלת, פנינו לנשיאה בדרישה שלא להתיר הכנסת חמץ לבסיסים. מסורת של אלפי שנים אינה נתונה לפרשנות משפטית, ובשום מקרה אין לתת היתר לעבור על האיסור. את כל זה אתם בטח יודעים. אך אני רוצה לספר לכם מה הפתיע אותי.
במכתב לבג"ץ שכתבתי, העליתי שני טיעונים מרכזיים. הראשון הוא משפטי, ובו פירטתי על ההלכה המשפטית בדבר חופש הדת והפולחן שנקבעה בהתבסס על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן התייחסתי לסעיף הראשון בחוק, המתייחס לכיבוד זכויות אלה ברוח מגילת העצמאות, שבה הוכרז "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
הטיעון השני, שבעיניי היה מובן מאליו, הוא הטיעון "המסורתי" – מהיכן הגיע ה"חוק" שלפיו אסור לאכול חמץ בפסח. ציינתי כי האיסור החמור על אכילת חמץ מקורו בתורה, בספר שמות למשל: "… כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שמות יב טו), וכך גם האיסור על השארת חמץ בפסח ברשותנו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג ז).
היו מי שטענו שהפסוקים המשולבים במכתב מרתיעים, שהמכתב "דתי מדי", ותהו שמא היה כדאי לוותר עליהם. רוב מוחלט של המתריעים הללו הם אנשים דתיים לאומיים, שומרי תורה ומצוות, והמיעוט הנותר הם הקצה השני של הסקאלה, בואכה הפורום החילוני. הטענה הזו הפתיעה אותי, אף שזו לא הפעם הראשונה שאני חווה תגובה שכזו מחבריי במגזר הציוני דתי.
השבוע כתב ידידיה מאיר בטורו בעיתון "בשבע" על ישי ריבו ושירו החדש "לא נפסיק לחלום", שבו ריבו מצטט את ישעיהו הנביא: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". לא זו אף זו, ריבו לא מתבלבל וזועק "רק לא להסיח את השיח ממלך המשיח…". בהמשך כתב מאיר, שאהב מאוד את השיר, כי טוב שלא הוא היה היחצ"ן של ריבו, כי היה ממליץ ללכת על פחות הדתה, רוצה לומר שלא ישמע "דתי מדי". מאיר הודה בטעותו וציין כי השיר הצליח בגדול וכבש את הפלייליסט של גלגלצ.
ובחזרה למכתב. התגובות שקיבלתי עליו מחבריי אוהבי המסורת, היו הפוכות בדיוק. לא רק שלא חששו שמדובר בניסוח דתי מדי, אלא הם התרגשו ממנו, שכן חלקם בכלל לא הכירו את המקורות ושמחו ללמוד משהו חדש שבזכותו הרגישו מחוברים יותר. אנחנו, אוהבי המסורת, בכלל לא נרתעים מציון המקורות ומהתייחסות לפסוקים ספציפיים, אז למה אתם, חבריי הדתיים, חוששים במקומנו?
צריך לדעת שרובנו מכירים בעובדה שאיננו מצליחים תמיד לקיים את המצוות, ודאי לא את כולן, ולמרות זאת אנחנו מבינים שהתורה היא דרכו של העם היהודי. לא רק שאיננו נרתעים מפסוקים, מרגש אותנו לקרוא וללמוד.
בשנים האחרונות מתקיימת במדינת היהודים פעילות ענפה, שמצליחה לא רע לצערי, שמטרתה לנתק אותנו מן השורש היהודי שלנו. רבים מדי בעם אינם מחוברים היום לשורשיהם, אפילו שמאוד היו רוצים בכך. אנחנו הרוב השקט, המתמודד לבד מול התערבות אגרסיבית (ופרוגרסיבית) של גורמים עוינים, חלקם זרים, בחיים המסורתיים של עם ישראל, אף שרובנו לא עסוקים בשמירתם ביום יום שלנו. מדובר בפגיעה במסורת המופלאה שלנו. אנחנו לא נוותר על המקורות שלנו, שהם חלק מהחיבור שלנו לשרשרת הדורות של העם היהודי. אל תיבהלו בשבילנו. אנחנו מבינים שאין לנו קיום בלי התורה, סלע קיומנו. דווקא אתם תהיו אמיצים ותעמדו על האמת, בראש מורם, בלי להתבלבל ובלי לחפש אישורים מאף אחד. אל תדאגו, זה לא נשמע דתי מדי.
עו״ד רוני ססובר היא מנכ״לית "פורום הורים למען המסורת" ומנהלת השדולה לחיזוק ושימור הזהות היהודית בכנסת
